"האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה"/ מאת יעקב בורק

"האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה" מאת יעקב בורק, כז"ב דביר, 2019, מהדורה מחודשת, 269 עמ'.

כותרת המשנה: להצליח כנגד חוקי הטבע – המפגש המרתק בין פסיכולוגיה, אבולוציה ועסקים.

באופן כללי, אני די מחבב את ספרי יעקב בורק, וקראתי עד כה את כולם. הוא הצליח בעסקים, אך החליט לפנות גם לכתיבה, וכך כתב כבר חמישה ספרים, כמדומני, בנושא הפסיכולוגיה ההתנהגותית, ובמיוחד בממשק שלה לעסקים (ובספר זה גם קצת אבולוציה).

כאן מדובר בספר שיצא לפני עשור, היה רב מכר בארץ ובעולם, ועתה יוצא שוב, בתוספת המילה "עדיין" בכותרת, וכן בתוספת שלושה מאמרים חדשים בגוף הטקסט.

קראתי את הספר בעבר ועתה חזרתי אליו, כך שזו הייתה הזדמנות בשבילי לראות מה זכרתי ממנו. בהרבה מקומות בקריאה אמרתי "כן, את זה אני יודע", ובוודאי שבחלקים שמתוארים בהם ניסויים פסיכולוגיים מרכזיים, זכרתי אותם מספרי הפסיכולוגיה. ועדיין, רוב החומר שנמצא בספר זה לא היה ממש בתודעתי, חוץ ממאמר אחד, שקראתי כאן וכנראה גם במקומות אחרים, שנחרט בזיכרוני, ושהשתמשתי בו לא פעם מאז.

מדובר במאמר, הארוך יחסית, על האמון, שקובע כי קיים מתאם בין רמת האמון במדינה ובין הצלחתה הכללית. זה המאמר היחיד שנכתב עליו שהנתונים עודכנו להיום (והם עדיין תקפים). עוד נמצא שיש מתאם גם לרמת השוויון במדינה, אך פרט זה לא מפורט (והוא גם נראה לי בעייתי במקצת, אם חושבים על ארה"ב למשל). בישראל, אגב, רמת האמון שנותנים אזרחים זה בזה וכן בממשלה היא בינונית עם נטייה לנמוכה, ביחס לשאר המדינות. ועוד, יוצאת דופן בולטת היא סין, שבה רמת האמון גבוהה במיוחד, אך ההכנסות נמוכות מאוד. בורק כותב שזה רק מראה על הפוטנציאל הכלכלי הגבוה של מדינת-ענק זו, ואכן אנו רואים את התקדמותה כל העת. אני חושב שאפשר לייחס את חריגות הנתונים שלה גם לשיטתה הקומוניסטית, או הסמי-קומוניסטית אם תרצו.

בהמשך נידונים צדדים נוספים של האמון. למשל, מתואר "משחק האמון", בו אדם אחד מקבל 100 ₪ וצריך לקבוע כמה מהם יעביר לאדם נוסף, אך רק האדם הנוסף מחליט האם הוא מוכן לקבל את הסכום המוצע לו, ואם לא – אף אחד משניהם לא מקבל דבר. כביכול מספיק להעביר שקל אחד, אך רק ילדים או אנשים בחברות פרימיטיביות מסכימים לזה. הסכום שבד"כ לא מסכימים לקבל מתחת לו הוא 20%.

אזכיר עוד נתון אחד מעניין ביחס אליו. בורק כותב:

 

"שלא במפתיע, שני המינים מצפים לקבל יותר מנשים, אך מציעים יותר לגברים (כ-15%), השתקפות מצערת של מציאות חברתית מוכרת.

עם זאת, ואולי באופן בלתי צפוי, גברים נוטים לתת אמון יותר מנשים, אך נשים ראויות לאמון יותר מגברים. ממצא זה מוסבר בפגיעותן של נשים בחברתנו. אישה חשופה יותר למעילה באמונה, והתוצאה עלולה לגבות ממנה מחיר רגשי גבוה יותר. ממצא דומה מאפיין קבוצות מיעוטים, המגלות גם הן פגיעות למעילה באמון" (עמ' 151).

 

בפרק הבא בורק דן בשקר, וגם כאן יש נתון אחד ששעשע אותי ביחס להבדל בין המינים:

 

"תובנה נוספת שהניב מחקרו של פלדמן קשורה להבדל בתוכנם של שקרים שמספרים גברים ונשים. אף שלא נמצא הבדל בתדירות שבה משקרים שני המינים, מתברר כי בעוד נשים משקרות כדי לתת הרגשה טובה למי שהן משוחחות עמו, גברים בדרך כלל משקרים כדי לתת הרגשה טובה יותר לעצמם" (עמ' 155).

 

כפי שציינתי, לספר צורפו שלושה מאמרים חדשים. האחד מדבר על מזל והצלחה, השני על מולטיטסקינג, והשלישי – המופיע בסוף הדבר – על שתי פרסומות ומה שניתן ללמוד מהן. נראה לי שהמאמר השני שבהם יכנס אף הוא למאגר זיכרוני ולא אשכח אותו בקרוב.

במאמר זה נקבע, כי בניגוד למה שאולי נראה לנו, לאנשים אין יכולת לבצע שתי פעולות בעת ובעונה אחת. גם אם יצליחו, בעצם הם יעבירו את הקשב בין האחת לשנייה כל העת, ובכל אופן איכותה של כל פעולה תיפגע מאוד. העובדה הזה משותפת לגברים ולנשים, בניגוד למה שאולי נוטים לחשוב. רק 2% מהאוכלוסייה ניחנים ביכולת הזו. למען האמת, הבעיה היא שלאנשים יש אשליה שכן הם ניחנים ביכולת הזו. זה לא כל כך נורא כאשר אתה מנסה לשלב לימודים ושיטוט בפייסבוק, אבל זה כן נורא כאשר אתה מסמס או מדבר בטלפון בזמן הנסיעה. למען האמת, נמצא שמי שעושה זאת מצבו גרוע משל שיכור שנוהג!

זה נראה לי מאמר חשוב ורלוונטי מאוד להיום, והוא נראה לי גם נכון. למשל, בימים האחרונים ניסיתי כמה פעמים לשמוע פודקאסט מסוים ולשוטט בפייסבוק תוך-כדי כך, אך מצאתי שבזמן שאני מרוכז בפייסבוק אני לא באמת מקשיב למה שנאמר בינתיים בפודקאסט. אמנם, אלו שתי פעולות דומות, שכן שתיהן טקסטואליות, אך נראה לי שזה נכון גם לפעילויות אחרות. כן, אפשר לשמוע מוזיקה בזמן שקוראים ספר, אך רמת הריכוז יורדת לפחות באחת מהפעילויות. וכן, אפשר להקשיב לרדיו בזמן שעושים כלים, אך אלו שתי פעולות לא מסובכות מדי, כך שאפשר להסתפק בהן בקשב חלקי, מה גם ששטיפת כלים היא פעולה כמעט אוטומטית.

 

לסיכום, ספר חביב מאוד ושווה קריאה, למרות שכפי שכתבתי רק מאמר אחד ממנו זכרתי ממש, ורק מאמר אחד נוסף אזכור מעתה, כנראה. רוב המאמרים קצרים מאוד, לטוב ולרע, והם יוסיפו לחייכם, אך לא נראה שישנו אותם. בראש ובראשונה, בכל זאת, מדובר בספר למנהלים, אך לא רק.

בסיום הספר אומר בורק דברים שנגעו לליבי. הוא אומר שנוכח לראות שהרבה מתפרסם בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, אך חומר חדש ומעניין באמת הוא מועט. ועוד הוא כותב, שחלק מהמאמרים החדשים מפריכים לגמרי תובנות קודמות. קיבלתי את הרושם שהוא התאכזב קצת מהתחום, וזה כאמור נוגע ללב. בכל זאת אני מקווה שהוא ימשיך לכתוב ולסכם לנו מחקרים חדשים ומעניינים, גם בספר חדש ולא רק בספר מחודש. אם לא – עדיין תמיד אפשר להציץ במיזם נוסף שלו – כתב העת האינטרנטי החינמי החביב אלכסון, בו נמצאים מאמרים רבים בתחומים שונים.

 

אסיים בציטוט נוסף מאת עוד מאמר חדש בספר, המאמר על מזל והצלחה:

"וייסמן גילה חיש קל כי בעוד שלמוכוונות ולנועם הליכות אין כל השפעה על המזל (לא נמצא מתאם בין בעלי ציון גבוה בתכונות אלה ובין מי שסווגו בראיונות המוקדמים כבני מזל) הרי שהמדורגים גבוה בממדים מוחצנות, יציבות רגשית ופתיחות מחשבתית הם-הם בעלי המזל שבינינו.

העובדה שבני המזל מדורגים גבוה יותר בתכונת המוחצנות אינה אמורה להפתיע. המוחצנים נוטים לפגוש יותר אנשים, הם מגנט חברתי ושומרים על קשר גם עם מי שפגשו בעבר. הם מדברים גם עם זרים ואינם מהססים לקשור שיחה גם עם העומדים לידם בתור בבנק. בכל הנוגע לשפת הגוף, המוחצנים מחייכים פי שניים ושומרים על קשר עין הרבה יותר מחסרי המזל. שפת הגוף שלהם "פתוחה" – הם אינם משׂכלים רגליים או ידיים ומכוונים את גופם אל הנמצאים מולם.

בניסוי שכבר נכנס לפנתיאון מדעי ההתנהגות התברר כי הנוירוטיות (חרדתיות וחוסר שקט, בין השאר) היא מתכון בטוח לחוסר מזל. וייסמן ביקש מקבוצת הנבדקים שלו לדפדף בכתב עת ולומר לו כמה פרסומות מופיעות בו. על מחצית משטחו של עמוד ארבע שתל ויסמן מודעה: "הפסיקו לספור, במגזין זה 43 תמונות." מתברר כי המדורגים גבוה במדד הנוירוטיות היו מרוכזים כל כך בספירה, עד שלא הבחינו כלל במודעה" (עמ' 43).