"ההרצאה האחרונה – כל החשבון עוד לא נגמר"/ מאת עמוס עוז

"ההרצאה האחרונה – כל החשבון עוד לא נגמר" מאת עמוס עוז, כתר, 2019, 40 עמ'.

זו הרצאה שנשא עמוס עוז ביוני 2018 באוניברסיטת תל-אביב ובה הוא שוטח את עיקרי משנתו המדינית המוכרת.

עוז אומר דברים ברורים מאוד וגם נחרצים מאוד, ומצאתי את עצמי מסכים לרוב אם לא לכל מילה שלו ושותה בצמא את דבריו. מעבר לאמת שבדבריו, הם גם מובאים בלשונו המיוחדת, העשירה, של עוז, באופן רציף כשדבר מוביל לדבר, לשמוע וללקק את השפתיים.

עוז מתחיל בסיכום מסקנותיו מספרו הקודם "שלום לקנאים".

הוא אומר ש"לא מרפאים פצע עם מקל" – הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים הוא סכסוך מדמם בן למעלה ממאה שנה, וכאן לא הכוח היעיל, אלא ההידברות והתבונה.

לדעתו, אין מנוס מפתרון שתי המדינות. הוא אומר שהאופציה היא מדינה שתהיה בעצם מדינה ערבית, והוא לא רוצה להיות מיעוט. אופציה אחרת שיש המדברים עליה היא מדינה עם שני עמים, אך זו לא הצליחה בשום מקום בעולם (למעט שוויץ). להפך – המגמה היא היפרדות ליחידות לאומיות נפרדות, כפי שנעשה למשל בצ'כוסלובקיה. עוד הוא מזכיר שבעבר היו פה ערבים-נוצרים רבים, אך הם עזבו (לא באשמתנו), מה שמראה מה הגיוני שיהיה גורל מיעוטים במדינה עם רוב מוסלמי.

בהמשך הוא מתאר מפגש שלו עם אינטלקטואל פלסטיני אחד בחו"ל, שאמר לו שהוא רוצה לחזור לביתו בליפתא, כלומר מעלה את סוגיית זכות השיבה. עוז אומר שזה טוב כחלום וכגעגוע בלבד, אך יישום הדבר פשוט בלתי אפשרי, ולו מהסיבה הפרקטית. צאצאי מגורשי או בורחי ליפתא מונים היום כ-20,000 איש ואישה, כך שאם יחזרו ייאלצו לבנות גורדי שחקים, ולא יהיה זה עוד ישוב רגוע, עם עצים פורחים, כבשים רועות, ומעיין באמצע.

אך אז הוא אומר ששאל את עצמו, האם החלום הציוני לא היה גם כזה, כלומר נגוע במחלה שהוא קורא לה "שחזרת"? ועונה – לא בהכרח. משום שאכן היה בחזון הציוני מרכיב כזה, אלא שהוא לא היה העיקר. העיקר היה שבלתי אפשרי היה לחיות בכל מקום אחר. ויהודים – באירופה, ומאוחר יותר בארצות ערב – לא מיהרו לעזוב את ביתם, עד שהסכנה והצרות היו כבר בלתי נסבלות.

אבל, הוא אומר, היום דווקא יש סכנה של המחלה הזו, כי מה שעמד בעבר ברקע עומד כעת במרכז. והכוונה לישוב השטחים הכבושים כחזרה לנוף ולמולדת התנ"כיים. אך חזרה מסיבית לשטחים אלה לא תשחזר את הנוף התנ"כי, אלא תיצור נוף אורבני-מודרני עם מחלפים ופקקים. כך גם ביחס לחזון הקמת בית המקדש – אם יוקם היום, יבואו אליו כמיליון וחצי יהודים בשלושת הרגלים, ואיך נדאג לכולם לשירותים, לחנייה וכו'? כלומר, מעבר לשאלה העקרונית, ניצבת כאן שאלה פרקטית.

לכן, אומר עוז, חלומות כאלה טובים בתור חלום, געגוע, שאפשר לבטא בסיפור, או בצום אם רוצים, אבל לא הגיוני ולא בריא לשאוף לממש אותם.

כך, בסוגיה זו, כמו בכל דבריו, עוז מציג חזון פרגמטי ביותר – ובכך הוא חוזר בעיניי לפרגמטיזם היעיל של בן גוריון. לכן לדעתי קשה לשמוע את דבריו ולא להסכים שיש בהם הגיון רב, הגיון מוחץ. הדבר היחיד שאולי כן אפשר להגיד שהדברים האלה כבר מוכרים מאוד. ובכל אופן, לא תזיק תזכורת!

עוז מסיים את דבריו בתקווה שייקום מנהיג, שיעשה את מה שברור לכולם שאין מנוס מלעשות, ורק נדחה כל העת בתירוצים שונים. החשבון אינו נגמר, ויש לסיימו.

אני מסכים עם דבריו של עוז וממליץ לכולם להקשיב לדבריו, אם בצורת קריאת הספר שיצא עכשיו לאור, אם בצורת שמיעת ההרצאה ביו-טיוב, כפי שעשיתי אני:

https://www.youtube.com/watch?v=Pqrd4c8ZT1E

 

איש רוח גדול הלך מאיתנו, יהי זכרו ברוך.

ההרצאה האחרונה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s