שתי הקבלות בין הספרות המצרית הקדומה ובין התנ"ך

מתוך: מבחר הספרות המצרית העתיקה – ספורי עם ושירים, תירגם ממצרית והוסיף מבואות והערות – יהושע מ. גרינץ, דביר, תל אביב, 1958. ספר כיס, 147 עמ'.

להלן שני מקורות מן הספרות המצרית העתיקה, שיש בהם מן הדומה לשני סיפורים תנ"כיים. אין הכוונה שיש כאן שאילה ישירה, רק מכנה משותף.

הראשון הוא סיפור המלך חופו והחרטומים, הדומה מאוד לסיפור משה והחרטומים, עת הפך מטהו לתנין ובחזרה. נכתב בערך ב-1700 לפנה"ס:

ספרות מצרים1

השני הוא מעשה בשני אחים, המספר סיפור דומה למעשה יוסף ואשת פוטיפר – והשוואה זו ידועה מאוד. נכתב בערך ב-1210 לפנה"ס:

ספרות מצרים2

עוד מופיע בספר המנון לאל השמש, הידוע גם הוא, אך אותו כמדומני קל למצוא ברשת.

"תורת האהבה של רבי עקיבא"/ מאת נפתלי רוטנברג

"תורת האהבה של רבי עקיבא" מאת נפתלי רוטנברג, כרמל, 2018, 250 עמ'.

קראתי כבר מספר ספרים על סיפורו ותורתו של רבי עקיבא. את הרומן של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא" שמאוד אהבתי, את ספרו של הרב בני לאו "חכמים כרך ב'" שבחלקו הגדול מוקדש לו, ולאחרונה גם את ספרו של ראובן המר "עקיבא". כל הספרים האלה טובים, כל אחד בדרכו, ולהם מצטרף עתה ספר נוסף – ספרו של הרב והפרופסור נפתלי רוטנברג. הייחוד שלו, על כל פנים, הוא התרכזות בנושא האהבה.

בנושא הזה הרבה רוטנברג לעסוק בעבר. כך בספרו "בעקבות האהבה – על אהבה וזוגיות במקורות היהודיים", וכך בספר המאוחר יותר, שהוא מעין עיבוד של הראשון – "איילת אהבים – עיונים בחוכמת האהבה". אני קראתי את שניהם – למרות שכאמור האחד הוא עיבוד של השני – ונהניתי משניהם.

רבי עקיבא נראה באמת כבעל תורת אהבה מבוססת. קודם כל – בסיפורו האישי הידוע, עם אשתו רחל, בת כלבא שבוע, כפי שמוכר לרבים. אך גם בתורתו – הוא הציל את "שיר השירים", ספר האהבה האולטימטיבי של התנ"ך, מלהיגנז. הוא קבע את האימרה הידועה – "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". הוא זה שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. בדברו על הבריאה בצלם אמר, כי חיבה יש לכל אדם שנברא בצלם. וגם אהבת אלוהים גדולה הייתה בו, כפי שהתבטא בעיקר במותו על קידוש ה', תוך קיום המצווה לאהוב את ה' "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך". וכמו כן הוא היחיד מהארבעה שנכנס לפרדס בשלום ויצא ממנו בשלום.

את כל אלה הולך ומפרט פרופ' רוטנברג, תוך היסמכות על ממצאי המחקר מחד ועל הפרשנים המסורתיים מאידך. וכמו כן הוא מוסיף מקורות רבים אחרים, חלקם הרבה פחות ידועים, ודן בכולם באותו הקשר-גג.

אני חושב שמבין הספרים שציינתי זה אחד הספרים המעמיקים והנרחבים, על כן טוב שיצא לאור. אמנם מבחינה אישית הרגשתי חזרה מסוימת, שכן הכרתי את עיקרי הדברים, אך עדיין מצאתי חידושים מעניינים פה ושם, ומי שפחות קרא קודם לכן על הנושא ודאי שיימצא פה עניין רב.

סך הכול ספר טוב מאוד בתחומו. מפגין בקיאות רבה, קריא מאוד, ובעל נושא שבעיניי לפחות הוא מעניין מאוד.

 

רבי-עקיבא

"12 כללים לחיים"/ מאת ג'ורדן פיטרסון

"12 כללים לחיים" מאת ג'ורדן פיטרסון, שיבולת, 2018, 410 עמ'.

תרגום: דלית לאוב-סוטר.

הוצאת שיבולת היא הוצאה חדשה, הקשורה להוצאה הימנית סלע מאיר, ואשר שמה לה למטרה להוציא לאור ספרות שמרנית מרחבי העולם. זהו הספר הראשון היוצא בהוצאה זו, ועל כן הסתקרנתי לקרוא אותו.

לא הכרתי קודם את ג'ורדן פיטרסון, אך מתברר שהרבה אחרים כן מכירים אותו ואף מעריצים שלו. עירית לינור כותבת עליו בקיצור בפתח הדבר של הספר. הוא הוגה שמרני קנדי, שזעזע את אמות המידה המקובלות בארצו, ומאוחר יותר – בעולם כולו. רבים סלדו ממנו, אך רבים אחרים תמכו בו והעריצו אותו. כך, סרטונים שלו שהיו ביו-טיוב ובתחילה איש לא התעניין בהם קיבלו פתאום מאות-אלפי צפיות.

כל זה נשמע מעניין מאוד, ועל אף שתפיסת עולמי אינה שמרנית התעניינתי לשמוע את דעותיו ולהתמודד מולן.

אלא שכבר אוכל לומר שנחלתי אכזבה מספר זה. כמעט שלא מפורטת בו ההגות השמרנית שלו! תחת זאת, אנו מקבלים מקבץ של 12 עצות, סטנדרטיות למדי, בסגנון הספרים לעזרה עצמית. כך, באחת מהן, פיטרסון ממליץ לנו לומר אמת. נו, טריוויאלי. תמיד צריך לשאוף לומר אמת. אף שצריך לומר שלפעמים יש גם מקום ל'שקרים לבנים'. דוגמאות שהוא מביא בפרק זה על 'אמת בפנים' שהוא אמר גרמו לי למבוכת-מה. לפעמים צריך לנהוג קצת בדיפלומטיה כדי לא לפגוע ברגשות.

או למשל הוא מדבר על החשיבות של משמעות ושל משמעת. למעשה, שני אלה מופיעים בנפרד ורק אני מחברם בגלל משחק המילים, שאולי מסתיר גם קשר עמוק יותר. ילדים צריכים משמעת, זה ברור, וכאן גם באה לידי ביטוי מסוים תפיסתו השמרנית, אך לא זו שציפינו לשמוע. וגם הדבר לא חדש. בעברית, למשל, הרבה לעסוק בכך פרופ' חיים עומר, תחילה בספרו "שיקום הסמכות ההורית", ולאחר מכן בספרו "הסמכות החדשה", שממתן מאוד את הראשון.

ומשמעות – היא באה כאן במקום סיפוק הנאות. נו, ברור. גם כאן עולה בדעתי כותב ישראלי שכתב על כך בצורה טובה יותר, וכוונתי לד"ר שמעון אזולאי בספרו "קץ האושר". האמירה שלו שם היא גם חריפה ומעניינת יתר, שכן הוא אומר שיש לשאוף למשמעות ולא לאושר (ולא סתם הנאות), משאת נפשם של רבים.

ובכל אופן, ניתן למצוא כמה פירורי הגות בספר הזה. ראשית, פיטרסון פותח את ספרו בתיאור חייהם של הלובסטרים, ומראה כיצד הם מאורגנים בצורה היררכית, וגם כזו הנותנת עדיפות לחזק ולמנצח, הגברי בעיקרו. ואת הלקחים האלה הוא רוצה שנלמד גם לחיינו. אך זו טענה חלשה מאוד, הגובלת בדרוויניזם חברתי. בטבע יש צורות רבות, וגם כלל לא ברור שאפשר להעבירן בקלות כזו לבני אדם, השונים מהותית מהחיות. למשל, בקן דבורים כל הדבורים משרתות את המלכה, אז האם נאמר שמכאן שהמונרכיה היא צורת השלטון העדיפה? כלל וכלל לא! לכל היותר נוכל ללמוד מכאן שהיא אפשרית. אז הטיעון כאן הוא חלש מאוד, וגם נמרח מאוד. כעשרים עמודים מקדיש פיטרסון לתיאור הלובסטרים, בעוד היה אפשר להסתפק בשתי פסקאות, לצורך הטיעון (הרי זה אינו ספר ביולוגיה).

בכל אופן, את עיקר טענותיו השמרניות (ואדגיש – אין זה שם גנאי) פיטרסון שוטח בפרק ה-11. כאן הוא מדבר נגד ההגות הפוסט-מודרנית, נגד ההגות המרקסיסטית והחברה הקומוניסטית, וכן גם נגד נטיות שוויוניות בין המינים. כאן כבר יש יותר בשר, אך גם כן לא התרשמתי יותר מדי. עם חלק אני אפילו מסכים, ואפילו – שוב – נראה לי אף טריוויאלי. כך, למשל, בשלילת הקומוניזם ובמאפיינים שונים של הפוסט-מודרניזם. בנושא הבין-מיני והפמיניסטי אני מסכים הרבה פחות.

ובכן, ראיתי שהספר לא סיפק את סקרנותי אז צפיתי בכמה סרטונים. כאן פיטרסון ממוקד הרבה יותר וטענותיו ברורות, אך אני חייב לציין שגם כאן לא נפלתי מהכיסא, אף שבינתיים לא ראיתי הרבה.

למשל, באחד הסרטונים הוא מדבר על החשיבות שבאמירת דעתך ללא מורא.[1] זה מזכיר את הפרק בספר על אמירת האמת. זה יפה, אך לא חידוש גדול. זה בעיקר מקבל משמעות ונפח אם שומעים את זה על רקע סיפורו של פיטרסון עצמו, שהסתכן באמירת דעותיו, אף על פי שנראה שעד עתה לא רק שלא שילם מחיר, אלא אף הרוויח בגדול.

בסרטון אחר פיטרסון אומר שנשים אף פעם לא דוכאו.[2] מה? כן, הוא אומר שגברים ונשים דוכאו בצורה שווה על-ידי תנאי חייהם הקשים. טוב, כאן אני לא מסכים עימו וזו נראית לי טענה מגוחכת. נזכור שנשים קיבלו זכות הצבעה רק לפני כמאה שנה. אילו 'תנאי חיים' יכולים להצדיק זאת? הדבר היחיד שאפשר לומר הוא, שאכן יש לבחון את הדברים על פי התקופה בה הם התרחשו. זו על כל פנים דעתי. ודעתו של פיטרסון – שונה. וכאן הוא לפחות מביע אותה בצורה ישירה וברורה.

אוסיף כי הספר זכה לחשיפה די גדולה. היה מאמר ביקורתי עליו בעיתון "הארץ" מאת ניסן שור (וראיתי גם תגובה אליו מאת המתרגמת. קצת מוזר היה לי לקרוא את זה, הרי ברור שכמעורבת בעשייה את בעד הספר, אך העניין הוא לשמוע מישהו חיצוני. זוהי, על כל פנים, ביקורת ביקורת-הביקורת שלי, ואתם מוזמנים לבקרה…), והיה גם ריאיון ארוך של גדי טאוב עם פיטרסון, גם כן בעיתון "הארץ". כמו כן, הספר נכנס לעשירייה המוזלת של צומת ספרים לחודש פברואר, דבר שוודאי עזר להפצתו.

 

לסיכום, יכול להיות שפיטרסון הוא הוגה מעניין, זה דבר שאני צריך עוד לבדוק. על כל פנים, בספר זה הגותו השמרנית לא באה לידי ביטוי מספיק, ועל כן זהו ספר מאכזב מבחינתי. גם כספר עזרה עצמית הוא לא כתוב בצורה טובה לדעתי, ורוב הקריאה מייגעת. ודבר אחרון, שייאמר בצער – אם זה הספר הראשון, כלומר הדחוף ביותר, של ההוצאה החדשה, זה סימן מדאיג למדי, אפשר לומר.

[1] כאן: https://www.youtube.com/watch?v=GQ5YWjDcyQo

[2] כאן: https://www.youtube.com/watch?v=bnhfKddsYCA&t=193s

12 כללים