"מדריך לחילוני"/ מאת אביעד קליינברג

"מדריך לחילוני – איך לא להאמין בלי להתנצל" מאת אביעד קליינברג, הוצאה – ?, 2019, 222 עמ'.

כבר דיברתי על גל הספרים של החילוניות והדתיות החדשה שפוקד אותנו לאחרונה – בביקורתי האחרונה על ספרו של אמנון רובינשטיין "סיפורם של היהודים החילונים".[1] ספר זה הוא ספר נוסף שהולך באותו כיוון, אך בעיניי הוא הרבה יותר טוב מהספר הקודם שהזכרתי.

קליינברג כותב מדריך קצר לחילוני, כזה שיעזור לו לבסס את זהותו החילונית, ואולי גם יעזור לו בוויכוחים עם אנשים דתיים. כשם שיש ספרים כאלה לאנשים דתיים – למשל, "פשוט להאמין" של משה רט, שסקרתי בנפרד[2], כך יש מקום לאותו סוג של ספרים שייפנו לאנשים חילוניים. למעשה, הרשת מלאה בסרטונים ובמאמרים של התנגחויות בין הצדדים, אך עדיין איחוד הטענות בספר הוא יעיל יותר וגם, בעיניי, רציני יותר.

קליינברג עושה כאן עבודה טובה. בראשית דבריו הוא מודה שבספרו אין הרבה חידושים, אלא הוא בבחינת לקט של טיעונים שכבר הושמעו לאורך ההיסטוריה, הקרובה והרחוקה, אך כאמור, טוב למצוא מקבץ של טיעונים במקום אחד, וכן לרענן את הזיכרון. אולי גם להיתקל במשהו חדש.

 

את ספרו קליינברג פותח בדיון על מושג האמת, במיוחד לאור ההתקפות להן הוא זכה בתקופה הפוסט-מודרנית. זהו דיון מעניין, ובמיוחד מעניינת המלכודת הפרדוקסלית הנעוצה כאן בלב הדיון. שכן בעוד הרלטיביסט הפוסטמודרני תומך בזכות הקיום של כל תרבות, גם כזו שלא עולה בקנה אחד עם הערכים של תרבותו-שלו, הרי שתרבויות אחרות אינן מחויבות לפלורליזם הזה, אך איך ניתן לבקש מהן זאת, כאשר מראש אמרנו שאנו רוצים לכבד אותן כמו שהן. מצד שני, תרבויות כאלה באות בדרישה להכלה ולקבלה מהתרבות המערבית, אך הן עצמן אינן מקיימות אותה. באופן כזה בעצם נוצר עידוד לאידיאולוגיות קנאיות וקיצוניות, ההפך ממה שקיווינו לו. ובכן, כל זה כאמור מעניין מאוד, אך להערכתי לא ממש הכרחי לדיון בדת ובחילוניות. אמנם קיים כאן קשר אמיץ, אך יש מספיק במה לדון גם מחוץ לעניין זה – וקליינברג אכן עושה זאת מיד.

 

כי מה שבא מיד הוא דיון בראיות לקיום אלוהים. קליינברג מציין שלוש מרכזיות כאלה, אך לא לפני שהוא מציין הערה חשובה, לפיה כל הדיון הזה הוא בעצם פחות חשוב. יש לעשות הבחנה קריטית בין אלוהים אמורפי, או 'כוח עליון' חסר פנים, ובין האלוהים הספציפי של כל דת ודת. בהתאם לכך, קליינברג מגדיר בצדק את החילוני לא כמי שלא מאמין באלוהים, או בכוח עליון כלשהו, אלא שמי שאמונה כזו, אם ישנה ואם איננה, אינה מעצבת את חייו, אינה משפיעה עליהם בעצם.

ובכן, אזכיר בקצרה את שלוש הראיות.

הראשונה היא הטיעון הקוסמולוגי, לפיו לכל דבר יש סיבה, כך שאנו חייבים להגיע בסופו של דבר ל'סיבה הראשונה', שלה עצמה אין סיבה, או שהיא סיבת עצמה, והיא האלוהים. אך אם לה עצמה אין סיבה, הרי שסתרנו את הכלל איתו יצאנו לדרך – שלכל דבר צריכה להיות סיבה, וכך הוכחה זו בטילה מעיקרה.

הראיה השנייה היא הראיה מן המורכבות. לפי הניסוח הידוע שלה, אם אנו מוצאים שעון במדבר, לא הגיוני שנניח שהוא נוצר מעצמו. יש כאן מעצב, וכך גם לעולם המורכב יש מעצב, והוא האלוהים. אך כנגד מחשבה זו ניצבת תורת האבולוציה הידועה, שמראה שהכול יכול להיווצר על ידי ברירה טבעית, כלומר בצורה טבעית וללא יד מכוונת. בנספח מובא פרק מתוך הספר "מדוע האבולוציה נכונה" שמרחיב את התמונה מעט, ומראה כיצד גם עין יכולה להיווצר בשלבים.

הראיה השלישית, החלשה ביותר, היא הראיה מהסמכות. אנשים חכמים האמינו בדת, האם אתה יותר חכם מהרמב"ם? ובכן, לא. אבל הרמב"ם חי בתקופה בה כולם האמינו וכן הידע היה מוגבל, היום המצב שונה לחלוטין – ואני מציין כאן רק תשובה אחת בסיסית שמספק קליינברג.

 

אך כאמור, מה שחשוב הוא לא מציאותו האמורפית של אלוהים, אלא אופיו הספציפי ודרישותיו, ואלה תלויים בהתגלות. שלוש הדתות האברהמיות, המונותיאיסטיות – היהדות, הנצרות והאסלאם – תלויות בהתגלות. ואגב, קליינברג מתייחס בספרו לשלושתן, וקצת גם לדתות נוספות – וטוב שכך. על אף שעדיין עיקר עיסוקו הוא ביהדות, וגם לא מעט בנצרות – תחום עיסוקו האקדמי.

אולם, ההתגלויות האלה הן מפוקפקות.

ביהדות – תיאור מעמד הר סיני כפי שהוא מופיע בשמות ובדברים (לא לגמרי באותו האופן) נכתב מאות שנים לאחר שהאירוע הזה התרחש על-פי המסופר. כך לפי חקר המקרא המודרני, שאמנם דתיים רבים מפקפקים בו, אך אנו מנסים להיצמד לאמת המדעית. בהמשך קליינברג מפרט בקצרה את התגלגלות העניינים ההיסטורית של התפתחות האמונה היהודית, לפי הממצאים הארכיאולוגיים ולפי חקר המקרא הטקסטואלי. על עניינים אלה הרחבתי את הדיבור אף בעצמי בהרבה סקירות-ספרים קודמות.

גם בנצרות – יש לנו ארבע עדויות, אוונגליונים, אך הן נכתבו שנים רבות לאחר חיי ומות ישוע, וספק אם כותביהן כלל הכירו אותו. ויש בהן בעיות נוספות. עד כדי כך הדבר חמור, שיש כאלה שחשבו ושחושבים גם היום שכל הסיפור אינו אלא אגדה, ושישוע זה מעולם לא התקיים.

וגם באסלאם – העדות היחידה להתגלות של מוחמד היא דברי מוחמד עצמו, ומבחינה היסטורית אין זו עדות מספיקה.

כך שההתגלויות האלה אינן אמינות במיוחד, ונזכור גם שבדרך-כלל הן לוו במעשי ניסים יוצאי דופן. למעשי הניסים קליינברג מקדיש פרק מיוחד ובו הוא מעלה את הטענה, שגם בזמן התרחשותם הניסים לא הספיקו כדי ליצור אמונה – כך למשל אצל משה מול החרטומים ולאחר מכן במכות מצרים (אמנם ה' הקשה את לב פרעה, אך לא את לב כל המצרים! ומדוע לא התחילו להאמין באלוהי ישראל? – נקודה מעניינת), וכך גם, כמובן, אצל בני ישראל במדבר. האירוע המרכזי הוא מעמד הר סיני, אך הנה מיד אחריו נעשה חטא העגל. אני זוכר שפרופ' לייבוביץ' היה רגיל לציין עובדה זו כהוכחה לכך שהנס לא יכול להביא לאמונה, ממש כמו שעושה כאן קליינברג.

 

עד כאן הגענו רק לעמוד 78 בספר, אך להערכתי אלו עיקרי הטענות הפולמוסיות הישירות. מכאן ואילך קליינברג דן במגוון נושאים, מעניינים מאוד כשלעצמם, אך הם כבר יציאה מהגרעין הקשה והרחבה שלו. בעיניי, זה רק הופך את הספר למעניין עוד יותר. אין כאן רק עימות נוקדני, אלא יציאה לדיון נרחב הרבה יותר, שאציין רק ראשי פרקים ממנו וכמה נושאים מרכזיים.

כך, קליינברג דן בשאלת הרע בעולם, וכיצד הוא אפשרי בעולם שיצר אל טוב ומיטיב. מבחינה פולמוסית זו נקודה פחות קריטית, כי אנשי דת תמיד יוכלו למצוא לזה כל מיני תשובות, ואולי אפילו תשובות טובות, אבל הדיון עצמו מעניין. וכך גם עולה השאלה של הרצון החופשי, גם היא שאלה פתוחה ומעניינת.

שאלה נוספת, יותר מרכזית, שקליינברג נדרש לה ומקדיש לה כמה 'סבבים', היא השאלה האם בלי דת אין מוסר? ניתן להציע לכך כמה תשובות. ראשית, גם העמים האחרים מסביב לישראל החזיקו בתורות מוסריות. שנית, כלל לא ברור שהדת היהודית עצמה היא כל-כך מוסרית, דברים רבים בה נראים לנו לא מוסריים היום. וקליינברג מעלה גם את הטענה שעונש נצחי בגיהינום נוגד את ערכי הצדק הבסיסיים. שלישית, כלל לא ברור שאנשים דתיים היום הם מוסריים יותר, עובדתית. מסקירה של מדינות דתיות מול חילוניות עולה דווקא תמונה הפוכה. עד כאן ממש על קצה המזלג בעניין זה.

אז למה אנשים מאמינים? (נושא בפני עצמו). כאן קליינברג לדעתי קולע לנקודה כשהוא אומר שרוב האנשים לא עושים זאת מסיבות של חקירה שכלית או בגלל חוויה אישית יוצאת דופן, אלא:

"רוב המאמינים דבקים בדת משום שנולדו אל תוכה, או משום שהקונסנזוס שבתוכו הם חיים מעניק לה לגיטימיות מיוחדת" (עמ' 153).

כל-כך פשוט וכל-כך נכון. והוא מעיר שהאנתרופולוגים מכנים זאת "המובן-מאליו התרבותי" (עמ' 154). באמת נראה שיותר פורה להסתכל על השאלות האלה מהבחינה הסוציולוגית.

 

לבסוף, קליינברג מתייחס לחילוניות עצמה. כידוע, החזון-איש טען שהיא עגלה ריקה, אך היא כלל אינה כזו, היא מלאה בפילוסופיה, ספרות, אמנות, קולנוע, וכן הלאה. אך קליינברג הולך כאן צעד אחד נוסף ומנסה להציע תורת מוסר חילונית תקפה. הוא מסתמך בעיקר על הצו הקטגורי של קאנט, לפיו, בניסוח אחד שלו, עליך לעשות כל מעשה כך שהוא יכול להיחשב לחוק כללי. זה דומה מאוד ל"כלל הזהב" הידוע בכל התרבויות, וגם ביהדות הוא ידוע ככלל של הלל – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", כלל שנחשב ל"כל התורה כולה". קליינברג גוזר מכאן את עקרון השוויון, ולשם כך הוא משתמש גם בהכרזת העצמאות האמריקאית – עם כל הבעייתיות שבה – ובפילוסופיית "המצב הראשוני" של ג'ון רולס, לפיה כל אחד צריך לקבוע את מדיניותו כלפי המצב כאילו הוא לא יודע באיזו פוזיציה חברתית בדיוק הוא ימוקם. הוא יכול להיות אדון, אך גם עבד. ובמצב שכזה האדם הסביר ישאף לכמה שיותר איזון חברתי וצדק.

שוויון שכזה הוא גם שוויון בין המינים (אף על פי שהכרזת העצמאות האמריקאית, שכבר הזכרתי שהיא בעייתית, לא כללה נשים ושחורים). וקליינברג הולך צעד נוסף ומכליל בה רגישות גם לסבל של בעלי חיים. אמנם לפיו עדיין מותר לאכול אותם, לפחות במצבים מסוימים, אך עדיין אנו צריכים לדאוג שלא ייגרם להם סבל מופרז.

קליינברג מכנה את גישתו הומניסטית, ולמען האמת הוא מכנה אותה בשם חדש – אנושיות! אני חושב שזה שם מוצלח מאוד. המילה הומניזם באמת נגזרת מהמילה אדם בלעז, ולכן זה העברות הנכון שלה. אמנם המילה אנושיות כבר קיבלה קונוטציות כלליות יותר, אך היא בעצם מבטאת יפה את הגרעין הקשה של הגישה ההומניסטית. ועל אף שיש הרואים בכך סתירה, קיים גם הומניזם דתי, ובוודאי שקיימת גם אנושיות דתית.

אני חושב שרעיון כזה יכול גם לשמש כגשר, ואיני יכול שלא להזכיר כאן שאף אני כתבתי בעבר מאמר בכיוון זה, שאצרף בהערה.[3]

עוד חשוב לומר שקליינברג מעיר הערות חשובות על חוק השבות, שהוא בעצם בעייתי מאוד. לפיו האח דניאל, יהודי נוצרי שעזר ליהודים בשואה, ביקש לעלות לארץ על פי חוק השבות, וסורב – אינו נחשב יהודי, אבל כומר אנטישמי בן להורים נוצרים וסב יהודי – יוכל לעלות ארצה (כך על פי דקדוק בנוסח החוק). ובאמת נראה שחוק זה מיושן, בעיקר מבחינה זו שהוא לא מכליל יהודים המאמינים בישוע כיהודים, למשל. הוא לא הולך לפי ההלכה היהודית ולא לפי תפיסת העולם החילונית, אלא הוא איזה יצור כלאיים מוזר.

 

לסיכום, שמחתי מאוד כששמעתי על ספרו של קליינברג, ציפיתי מאוד – וכלל לא התאכזבתי. להפך, אני חושב שזה ספר חשוב ואחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. יש כאן דיון אינטליגנטי והוגן, שלדעתי הוא גם נחוץ. ספר חובה לכל חילוני.

 

הערה לסיום. איני יודע באיזו הוצאה יצא הספר. באתר של צומת ספרים כתוב שבהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, אך איני חושב שזה המצב. בספר עצמו לא מצוין דבר, ורק יש סמל של חתול שרואים לו את השלד. כך שנראה לי שהספר יצא בהוצאה עצמית.

לכך יש לי שתי הערות. האחת, אם הדבר נעשה כך בכוונה ראשונה, ניחא. אך אם קליינברג הציע את ספרו המצוין הזה להוצאות הספרים וקיבל תשובה שלילית אנו במצב גרוע מאוד. השנייה, לצערי יש לכך השפעה שלילית על הספר מבחינה זו שיש בו שגיאות הקלדה רבות המעכירות את הקריאה. או שהספר לא עבר עריכת לשון, או שהוא עבר עריכה רשלנית. בכל מקרה התוצאה מצערת, ואני מקווה שתתוקן במהדורות הבאות. ועדיין, זה לא צריך להשכיח מאיתנו את העובדה שמדובר בספר מצוין!

 

[1] כאן: https://wp.me/p712oV-ts

[2] כאן: https://wp.me/p712oV-cA

[3] כאן: https://wp.me/p712oV-7r

מדריך לחילוני

מודעות פרסומת

כמה קטעים מתוך "האחים קרמאזוב"

כמה קטעים מתוך "האחים קרמאזוב"

"האחים קרמאזוב" מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, תרגום נילי מירסקי, עם עובד, 2011, 998 עמ'.

הפעם לא אכתוב ביקורת, אלא אעלה כמה ציטוטים שאהבתי ואדון בהם בקצרה.

 

  1. "לא, לאו דווקא בעניין דידרו. העיקר – אל תשקר לעצמך. מי שמשקר לעצמו ומקשיב לשקריו שלו, סופו שלא יבחין עוד בשום אמת כלל, לא אצלו ולא מסביבו, וממילא לא יכבד עוד לא את עצמו ולא את זולתו. ומאחר שכבר אין בו כבוד לאיש, הוא חדל לאהוב, וכדי לבדר ולשעשע את עצמו באין אהבה, הוא מתמכר לכל מיני תאוות ועינוגים גסים, עד שהוא מגיע בחטאיו לידי התבהמות גמורה, והכול בגלל השקר המתמיד שהוא משקר לזולתו ולעצמו" (עמ' 65).

 

זה קטע יפה ומורכב בעיניי. יש כאן כמעין הטפה נוצרית, אך היא מתוחכמת בהרבה מזו מהרגילה ורואים בה את הזיק הפסיכולוגי הגאוני של דוסטוייבסקי. ניטשה אמר שרק מדוסטוייבסקי הוא למד כמה פרקים בפסיכולוגיה. ופרויד בתורו למד לא מעט מניטשה.

 

  1. ""זה דומה להפליא למה שסיפר לי, אמנם לפני שנים רבות, רופא אחד," אמר הסטארץ. "הוא כבר היה די זקן, וחכם מובהק. והוא דיבר בגילוי לב, ממש כמוך; דיבר בנימה מבודחת, אמנם, אבל מבודחת מתוך צער. אני, כך אמר, אוהב את האנושות, אבל אני מתפלא על עצמי: ככל שגדלה אהבתי לאנושות בכללותה, כן פוחתת אהבתי לבני האדם כפרטים, כלומר לכל אחד לחוד. בחלומותי, הוא אומר, הגעתי לא פעם לשאיפות נלהבות לשרת את האנושות, ואפשר שבאמת הייתי הולך ומוסר את נפשי למען בני האדם אילו היה הדבר נחוץ פתאום משום מה, ועם זאת איני מסוגל לשבת עם שום אדם אפילו יומיים בחדר אחד, כמו שלמדתי מהניסיון: די שהוא נמצא בסמוך לי, וכבר מעיקה אישיותו על אהבתי העצמית ומגבילה את חירותי. בתוך יממה אני יכול להתחיל לשנוא גם את הטוב באנשים: את פלוני משום שהוא אוכל צהריים שעות על שעות, את פלמוני משום שהוא מנוזל ולא מפסיק לקנח את אפו. אני, הוא אומר, נהיה אויבם של בני האדם מרגע שהם מתקרבים אלי אפילו טיפה. ולעומת זאת, תמיד חזרתי ונוכחתי שככל שאני שונא יותר את האנשים כפרטים, כן גובר להט אהבתי לאנושות בכללותה."" (עמ' 82).

 

זו היא תובנה חריפה ועמוקה. ויסלבה שימבורסקה כתבה דבר דומה בשירה "אפשרויות":

"אני מעדיפה את עצמי מחבבת אנשים

על פני עצמי אוהבת אנושות".

חבר העיר שזה מזכיר את המאמר של צ'סטרטון על אהבת האנושות, ומוסיף: צ'סטרטון לוקח את הטיעון ומרחיב אותו לקראת הצדקה של הרעיון הפטריוטי נגד הרעיון של אהבת כלל האנושות בחיבורו "הרעיון הפטריוטי" שהודפס ב"אדם בלתי מעשי" בהוצאת שלם.

וכן הוא אומר שיש קטע דומה אצל קאנט: ככל שהוא אוהב יותר את האנושות ככה הוא סובל יותר מהפרטים שלה.

לכך עניתי: טוב, טבעי לגמרי לקחת את זה לכיוון כזה. אבל אם תשים לב לסוף דבריו של דוסטוייבסקי, תראה שאפשר להציע עוד פרשנות – שאנשים הרבה פעמים הם מעצבנים ופגומים, אך כשאתה מסתכל עליהם כמכלול 'אינך יכול שלא לאהוב אותם'. כלומר יש כאן מוטיב החמלה הנוצרי, שהוא שטח העבודה העיקרי של דוסטוייבסקי.

ואכן, בהמשך הקריאה ראיתי שהרעיון הזה חוזר, והוא מופיע בהדגשה בפרק המופתי "המרד". שם הרעיון הנוצרי שביסוד הדברים ברור יותר. מעניין אגב שדוסטוייבסקי שותל את הרעיון הזה מוקדם בספר מפי רופא אנונימי אחד, ואחר-כך חוזר אל אותו רעיון ביתר שאת.

ועוד אגב, צריך להזכיר לצ'סטרטון, שכמו שהרעיון "השמאלני" של אהבת האנושות עשוי לעמוד בסתירה לאהבת אנשים פשוטה, כך ודאי שגם הרעיון "הימני" של הלאומנות, או אהבת המולדת, עשוי לעמוד בסתירה שכזו. למען האמת, כל רעיון מופשט עשוי לעמוד מול האנושיות הפשוטה העומדת מנגד. כך גם, למשל, אדם דתי שמרגיש ששומה עליו להתנגד להומוסקסואליות עשוי לשנות את גישתו בכללותה כאשר יתברר לו שבנו-שלו הוא הומוסקסואל בעצמו… וכבר ראיתי דברים כאלה.

 

 

  1. ""הסיבה היא זו: הוא אמנם לא עשה לי כל רע, אך לעומת זאת עשיתי לו אני מעשה נבלה מביש מאין כמותו, ומשעשיתי, מיד שנאתי אותו על כך."" (עמ' 119).

 

איזו חדות! ציטוט דומה ראיתי בהודעת קידום מכירות של הספר "בסוף כולם נמותו" של קובי ניב, וכשראיתי זאת חשבתי שהדבר מבריק! אך הנה, אין חדש תחת השמש, וכבר דוסטוייבסקי אמר את הדברים האלה.

ואגב, אפשר לראות פה מסר עמוק לסכסוך היהודי-פלסטיני; אולי יותר משאנו שונאים אותם – כלומר, מי ששונא – בגלל מה שהם עושים לנו – אנו שונאים אותם, או מתעבים אותם, על מה שאנחנו עושים להם, או אם תרצו – על מה שהם מאלצים אותנו לעשות להם!

וכמו שאמר מאיר אריאל: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה".

 

  1. ""הממ… קרוב יותר לוודאי שהצדק עם איוואן. ריבונו של עולם כשרק חושבים על זה, כמה השקיע האדם בָּאמונה, כמה כוחות בזבז לשווא על החלום הזה, במשך אלפי שנים! מי הוא זה שצוחק ככה לאדם, איוואן? בפעם האחרונה, ובקול רם וצלול: יש אלוהים או אֵין? אני שואל בפעם האחרונה!"

"גם בפעם האחרונה – אֵין."

"מיהו, אם כן, שצוחק ככה לאנשים, איוואן?"

"השד, כנראה," גיחך איוואן פיודורוביץ'.

"והשד קיים?"

"לא, גם השד לא קיים."

"חבל. רק השד יודע מה הייתי עושה, ככלות הכול, למי שהמציא ראשון את האלוהים! לתלות אותו על עץ גבוה זה מעט מדי"

"לא היתה? בלי אלוהים?"

"לולא המציאו את אלוהים, לא היתה שום ציוויליזציה בעולם."

"כן. וגם לא קוניאק, ואת הקוניאק אצטרך בכל זאת לקחת ממך"" (עמ' 182).

 

גדולתו של ספר זה היא אולי בעיקר בגלל הדיון התיאולוגי, אותו כמעט שלא הצגתי כאן. זו דוגמה לדיון אינטליגנטי ביותר, וגם מצחיק. ולדעתי יש כאן רעיון עמוק ביותר, שמתקשר לראיה האנתרופולוגית של דקארט לקיום האל (עיינו ב"הגיונות", או בערך שלו בוויקיפדיה). כלומר, עצם האמונה האנושית באל משמשת עצמה כמעין עדות, על כל פנים כעדות לאיזו מובחנות אנושית.

 

  1. ""לגבי," התעורר פתאום כל־כולו, כמו התפכח רגע מיינו בהגיעו לנושא החביב עליו, "לגבי… אה, ילדי הרכים, חזרזירונים פעוטים שלי, לגבי… אין נשים מכוערות בעולם, כל ימי חיי לא היתה שום אישה מכוערת בעיני – זה הכלל שלי! אתם מבינים? אבל איך תבינו, והרי בעורקיכם עוד זורם חלב במקום דם, עוד לא בקעתם מהביצה! לפי הכלל שלי, בכל אישה אפשר למצוא משהו מצודד בלי סוף, משהו שלא תמצא, לעזאזל, באף אחת אחרת – רק צריך לדעת למצוא, זה כל הסוד! לזה צריך כישרון! בשבילי לא היה דבר כזה, מכוערת: די לי שהיא אישה, וכבר חצי תאוותי בידי… לא, אתם לעולם לא תבינו!" (עמ' 184).

 

כאן תיאור יפה של הנשים. יש לי אנקדוטה מחיי האישיים שמתקשרת לזה, אך אני מעדיף שלא לשתף אותה, והיא גם לא תוסיף הרבה. מה שכן, מעניין שבניגוד ליחס השלילי לאנשים שהוזכר קודם, כאן היחס לנשים הוא חיובי מאוד. ולזה מצטרף היחס החיובי לילדים התמימים בפרק "המרד", שכבר הזכרתי.

 

אציין רק כי הפרקים העוקבים 'המרד' ו'האינקוויזיטור הגדול' בספר הם פרקים נאדרים, פסגת היצירה, יהיה עליכם לקרוא אותם בעצמכם במקור, כי לא אוכל לצטטם במלואם, וכל מילה שם חשובה.

הספר הזה חשוב, אך קריאתו עשויה להיות מתישה מאוד, במיוחד לקורא בן ימינו, ובמיוחד הכרך השני שלו, המספר על חקירת הרצח ועל המשפט בפרטי פרטים. אך את שני הפרקים שהזכרתי אפשר לקרוא די מהר – הם נפרשים רק על פני כ-40 עמודים – ואני ממליץ מאוד לעשות זאת! אולי בהמשך אכתוב גם אני כמה הגיגים בקשר אליהם, על כל פנים לא הפעם.

 

לבסוף, לכבוד צאת החג – קראתי שני מאמרים עיתונאיים על הספר שכותרתם "כנגד ארבעה בנים". ובאמת יש כאן, בהאחים קרמאזוב, את ארבעת הבנים מההגדה: איוון הרשע, אלכסיי החכם, ושני האחרים – התם ושאינו יודע לשאול. אף שניתן לסדר זאת אחרת, כך שאיוון החכם ואלכסיי התם, ואילו הבן הממזר הוא הרשע…

 

עטיפה_-_האחים_קרמאזוב_-_א__ב(1)

"סיפורם של היהודים החילוניים"/ מאת אמנון רובינשטיין

"סיפורם של היהודים החילוניים" מאת אמנון רובינשטיין, כז"ב דביר, 2019, 240 עמ'.

לאחרונה יוצאים ספרים רבים על חילוניות, וגם על דתיות חדשה. כאלה הם "יהדות ישראלית" ו"חזרה בלי תשובה" שסקרתי, וכן "החרדים החדשים" ו"הדתיות החדשות" שטרם קראתי. כמו כן, ממש בקרוב ייצא ספר נוסף – "מדריך לחילוני" מאת אביעד קליינברג. ועתה מצטרף אל כל אלה הספר הזה של פרופ' אמנון רובינשטיין, "סיפורם של היהודים החילונים". מה גורם לפריחה הזו בעיסוק בזהות החילונית/דתית? אנסה לחזור לכך בסוף דבריי.

אך תחילה אסקור בקצרה את הספר.

למעשה, הוא מורכב משני חלקים. בחלק הראשון (לאחר מבוא היסטורי בו מתואר מפגש היהדות עם המודרנה והיווצרותו של דגם היהודי החילוני) הוא מציג אישים שונים – ארבעה יהודים חילונים, ועוד שני פרקים על יהודים לשיעורין. היהודים החילוניים הם איינשטיין, פרויד, קפקא, ואלבר ממי, מגדולי האנושות שקמו מתוך העם היהודי. מרקס, למשל, לא נכלל פה, כי לא הגדיר עצמו כיהודי.

והנה, האישים האלה לא היו מחוברים לזהות היהודית-דתית, אך בחלק מהמקרים כן יצרו קשרים עם הזהות הציונית-הלאומית היהודית. כך איינשטיין היה בין מייסדי האוניברסיטה העברית והוריש לה את עזבונו, אף שסירב להיות הנשיא הראשון של ישראל, וקפקא תכנן לעלות ארצה, בעקבות אהובתו הציונית, אלא שמחלת השחפת הכריעה אותו לפני שהספיק לעשות זאת. יש כאן תיאור משעשע, אגב, של מה היה עולה בגורלו לו היה מספיק לעלות ארצה. על פי התכנון, הוא ואהובתו היו אמורים לפתוח בית קפה או מסעדה קטנה, והוא היה משמש כמלצר… פרויד, לעומת זאת, לא היה מעורב מבחינה ציונית, אך ראוי לציין שגם הוא בסוף ימיו הקדיש ספר למשה. אלבר ממי הוא הפחות מוכר מבין האישים ולכן אפסח עליו.

היהודים לשיעורין הם בנימין דיזראלי בפרק אחד, ורופאייזן ולוסטי'זה בפרק נוסף. האחרון היה הארכיבישוף של פאריז וכמעט נבחר לאפיפיור, והוא ממוצא יהודי.

כל אלה באים – כנראה – להמחיש את העובדה, שיכולה להיות זהות יהודית מנותקת מהשתייכות דתית, שזהו למעשה הנושא המרכזי של הספר.

 

בחלק השני מתוארים, בעיקר, היהודים לפי ארצות המוצא השונות שלהם. כך מתוארת יהדות צפון אמריקה, שרובינשטיין רואה בה סיפור הצלחה גדול, הן מהבחינה הכלכלית והמעמדית, והן מבחינת ההצלחה בשמירה על הזהות, למרות שרבים מזהירים מפני אחוזי ההתבוללות הגדולים שם – וכאן הוא מתאר בהרחבה את היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. וכן מתוארת יהדות ברית המועצות, שהיא חילונית ברובה, אך עדיין נשמרה זהותה היהודית. ובהמשך יהדות ערב, המסורתית ברובה. ולבסוף יהודי ארץ ישראל. כל אלה באים אחרי פרק על השואה, שבו כלולים גם יהודי אירופה, ועוד לפניו פרק על ברית הגורל – מונח של הרב סולובצ'יק הטוען כי יש דבק מאחד בעם היהודי עוד קודם לשאלת שמירת המצוות, ורק הברית השנייה לפי סולוביצ'יק ספציפית יותר והיא ברית הייעוד.

בכל דיונו רובינשטיין מציג נתונים רבים, חלקם הגדול נתונים סטטיסטיים – ובכך הוא מזכיר את הספר "יהדות ישראלית" שהזכרתי קודם. וכמו כן הוא דן במגוון נושאים עכשוויים, שאך לא מזמן היו בחדשות, למן חוק הלאום, דרך בעיית ההדתה (ואגב, גם עליה יצא ספר לאחרונה, "הדרך החילונית", שכחתי לציין קודם), מתווה הכותל וכן הלאה והלאה.

הגישה הכללית של רובינשטיין, שלא במפתיע, היא ליברלית מאוד. הוא שואף ליהדות פתוחה ומודרנית, ונראה לי שבכיוון זה הולכים כל הספרים שציינתי כאן, ואולי אלה הם אכן זרמי העומק המתקיימים היום בחברה.

ואם תרצו, אולי זו התשובה לשאלה ששאלתי בתחילת דבריי – מדוע העיסוק האינטנסיבי הזה בזהות העצמית? ובכן, עיסוק כזה קורה בשעת שינוי ובשעת משבר, כך שיש להניח שדברים מסוג זה אכן מתרחשים כעת. מצד שני – וזה צד שני שאין להמעיט בחשיבותו – זה נראה לי גם מאפיין בסיסי של העם היהודי, לפחות בדורות האחרונים. אני לא מכיר עם שכל-כך הרבה מתעסק בשאלת זהותו העצמית… (ואולי זו פשוט חוסר היכרות שלי).

 

בכל אופן, לסיכום, ספר מעניין ואינטליגנטי, למרות שאין בו מסר חדש ומסעיר באמת. מעין סיכום טוב של מיקומנו לאור ההתפתחויות האחרונות במישור האמונה והאי-אמונה, עם מראה-כיוון טוב להמשך.

סיפורם של היהודים החילוניים

על "קוד סמוי" ו"הרשימה"

"קוד סמוי" מאת יובל דרור, כנרת זמורה-דביר, 2019, 464 עמ'.

"הרשימה" מאת יובל אברמוביץ', הרשימה-הוצאה לאור, 2014, 279 עמ'.

 

לפני מספר ימים קיבלתי קוד-זיכוי באפליקציית הספרים המושמעים icast לשמיעת 15 שעות בחינם. למעשה זה היה תקף לקצת יותר מזה, וכך הספקתי לשמוע שני ספרים – "הרשימה" מאת יובל אברמוביץ', שאורכו כ-6 שעות, ו"קוד סמוי" מאת יובל דרור", שאורכו כ-16 שעות, וכן עוד כמה קצוות של ספרים.

 

הספר "הרשימה" עניין אותי מכיוון שהוא הצליח כל-כך וניסיתי להבין למה, למרות שספרי השראה כאלה הם לא חומר הקריאה הרגיל שלי. ובאמת, מצאתי שהמסר פה די פשוט – תחלמו ותעשו רשימה של החלומות שלכם, ואת הרשימה הזו תשתפו ברבים, תזעקו אותה.

אברמוביץ מספר גם על הרשימה שלו, שנוצרה בעקבות פציעה שהשאירה אותו נכה, אף שהחלים לבסוף מנכותו. והוא נותן עצות שונות, כגון למקד את הרשימה, ולעשות כמה סוגים של רשימות, בנושאים שונים ולתווכי זמן שונים וכיוצא בזה. כאמור, מסר די פשוט, ועדיין חייבים להודות ששמיעת הדברים נותנת איזשהו מרץ מחודש. ובעיקר נראית לי יעילה עצתו להיעזר באחרים, דבר שלעיתים קרובות אנו נמנעים ממנו בסיבות שונות.

הוא הוציא את ספרו בהוצאה עצמית דרך אתר למימון המונים, ומאז הוא רק הולך ומצליח, והוציא כמדומני כבר 13 ספרים. אני, לעומת זאת, גם ניסיתי להוציא ספר אחד שלי דרך מימון המונים, אך למעט כמה בני משפחה לא זכיתי לתמיכה רבה.

 

הספר השני, "קוד סמוי" מאת יובל דרור, הוא כבר הרבה יותר רציני לטעמי. יובל דרור הוא ד"ר לסוציולוגיה, העוסק בקשרים שבין בני האדם לטכנולוגיות שבהן הם משתמשים, כמתואר (בערך) בפרטי הספר, ובספרו זה הוא עוסק במגוון התופעות של העולם הדיגיטלי המודרני: ברשתות החברתיות – פייסבוק, טוויטר, אינסטרגם, סנאפצ'אט, בחברות הדיגיטליות הגדולות – גוגל, יו-טיוב, ווטסאפ וכן הלאה. הוא מראה כיצד כל החברות והיישומים האלה משפיעים על חיינו, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.

הסקירה של דרור מקיפה ויסודית והידע שלו מקיף ביותר ומרשים ביותר. בנונשלנטיות כמעט הוא מצליח לשלב בספרו עשרות שמות של חוקרים והוגים, ועדיין הספר נשאר מובן וקומוניקטיבי מאוד. הדמות המרכזית שהוא מזכיר, כמדומני, הוא ניל פוסטמן.

הוא פותח את ספרו באמירה של מרשל מקלוהן ש"המדיום הוא המסר", ומראה שברוב המקרים החברות הגדולות מציעות ממשק, פלטפורמה, ולא תוכן, אך אין זה אומר שההשפעה שלהן קטנה יותר בגין זאת. ההפך, הפלטפורמות החדשות, כגון הרשתות החברתיות, שינו את העולם מן הקצה אל הקצה.

ואולם, בסיכום דבריו דרור מספר על שערוריית קיימבריג' אנליטיקה, שאפשר שהטתה את הבחירות בארה"ב, וכמו כן מספר על השליטה בנתונים של פייסבוק ודומותיה, הכוללת צנזור תכנים מסוימים, כך שההבחנה הראשונית ששאבנו ממקלוהן מתבררת כחלקית בלבד, שכן גם שליטה בתוכן עצמו יש כאן.

ועוד הוא אומר, מה שברור – שאנו בעצמנו מספקים לפלטפורמות האלה תוכן בחינם. הוא נותן משל מוכר ויפה ממרק טווין, המספר על ילד שהוטלה עליו משימה לצבוע גדר, אך במקום לעבוד קשה הוא הציע לאחרים לעשות את זה "כי זה כיף", ואפילו גבה תשלום מהם עבור הזכות לעשות זאת… גם אני, ואפילו בקטע הטקסט הנוכחי, משתף פעולה עם תחבולה זו, בעצם…

לא אוכל כמובן לסקור את כל התכנים שבספר, אך אוכל לומר שהם מעניינים מאוד ורלוונטיים מאוד, הגם שחלקם הגדול מוכר לכולנו. אני חושב שכל אדם שחי בעולם המודרני שלנו יועיל לעצמו אם יקרא – או ישמע – את הספר הזה.

 

ובנוגע לאפליקציית icast – נהניתי מאוד מהניסיון הקצר שניתן לי. יש בה יתרונות גדולים, כמו היכולת להקשיב לספרים גם במצבים בהם לא ניתן לקרוא, כמו בזמן נסיעה. אך עדיין היצע ספרי העיון שלה די מוגבל מבחינתי, ואני מקווה שהוא יורחב בהמשך.

 

"היסטוריה קצרה של האנושות"/ מאת טום פיליפס

"היסטוריה קצרה של האנושות – או: איך הצלחנו לדפוק את כל העסק" מאת טום פיליפס, ידיעות, 2019, 216 עמ'.

טום פיליפס הוא עיתונאי והומוריסטן בריטי, ובספרו זה הוא מתאר מקטעים שונים מתוך ההיסטוריה האנושית שמאפיינים אותם טיפשות ואווילות מיוחדות.

כך הוא מתאר, למשל, שלושה שליטים בשושלת שלטון באימפריה העות'מנית, שכל אחד מהם יותר גרוע ואכזרי מהשני. כך אחד מהם הרג במו ידיו כ-17 אנשים בממוצע כל יום, במשך חמש שנות שלטונו. פיליפס אומר כי ביחס לשלטונם של אלה, הסדרה "משחקי הכס" נראית כתיאור חיי כפר שלווים.

או פרק על היטלר, בו נאמרים דברים מוזרים ומעניינים. כמו שהיה להוט לפרסום חיובי, וכל זמן שקרא תיאור חיובי שלו בעיתון, התמוגג מנחת. כמו כן, הוא אהב לצחוק על חשבון אחרים, אבל לא קיבל יפה שום נימת ביקורת שהופנתה כלפיו.

ועוד פרק על מוחמד שאה, שליט אימפריית קווארזמיאן (אם אינני טועה בשם), שג'ינג'יס חאן הציע לו יחסי שלום, אך הוא סירב להם בתקיפות, מה שהוביל לכיבושו ולפירוק האימפריה שלו עד מהרה.

 

בסוף כל פרק כזה מופיעה רשימה קצרה וקולעת של מקרים נוספים מההיסטוריה. הנה כמה דוגמאות מלבבות, מתוך פרקים שונים (אין מספרי עמודים כי קראתי בגרסה דיגיטלית):

 

"שבעה דברים מדהימים שלא תראו כי בני האדם הרסו אותם:

הפרתנון – אחת הפנינים של יוון העתיקה. בשנת 1687, בעת מצור שהטיל צבא ונציה על אתונה, השתמשו העות'מאנים במבנה בתור מחסן אבק שריפה. ואז ונציאני בר מזל ירה פגז אחד – ואין עוד פרתנון.

מקדש ארטמיס  – אחד משבעת פלאי העולם העתיק, עד שבשנת 356 לפני הספירה שרף אותו טיפוס בשם הרוסטראטוס, סתם משום שרצה קצת תשומת לב ופרסום".

 

"אפקט הקוברה – מונח המשמש לתיאור פעולה שבאה לפתור בעיה מסוימת, אבל רק מחמירה אותה. במסגרת מבצע להדברת מזיקים בדלהי, הציעו השלטונות הבריטיים פרס נדיב למי שיביאו קוברות מתות למשרדי הממשלה. מכיוון שכך, אנשים פשוט התחילו לגדל קוברות כדי להרוג אותן ולקבל את הפרס. כשהבריטים תפסו את העניין, הם ביטלו את הפרס. ואז האנשים שחררו את הקוברות חסרות התועלת לחופשי. התוצאה: עוד קוברות".

 

"שש מהמלחמות המיותרות ביותר בהיסטוריה:

מלחמת הדלי – מעריכים כי 2,000 בני אדם בקירוב קיפחו את חייהם במלחמה שפרצה ב-1325 בין ערי המדינה מודנה ובולוניה לאחר שכמה חיילים ממודנה גנבו דלי מבאר של בולוניה. מודנה ניצחה בקרב היחיד במלחמה ומיהרה לגנוב עוד דלי מיריבתה".

 

לסיכום, ספר חביב ומשעשע, ואפילו יש בו מוסר השכל. כי למעשה, בעיניי, חלק ניכר מההיסטוריה, גם בזרם המרכזי שלה, היא תולדות מעשי האיוולת האנושיים. כך במלחמות ראווה מיותרות, כך בחשיבה המיתית הדמיונית, כך במשפטי האינקוויזיציה המופרכים, כך בציד המכשפות ובעלילות הדם. המכנה המשותף של כל אלה הוא הפניית עורף לחשיבה הרציונלית, לשיקול דעת הגיוני. ומה היום? המצב טוב יותר? כלל לא בטוח, וניתן רק לקוות שהעתיד יותר יאיר לנו פנים.

היסטוריה קצרה

"הרמב"ם – ביוגרפיה"/ מאת יואל קרמר

"הרמב"ם – ביוגרפיה" מאת יואל קרמר, מאנגלית: שונמית ליפשיץ, רסלינג, 2019, 593 עמ'.

ביוגרפיה חדשה בעברית של הרמב"ם זו בשורה וחגיגה לכל לומדיו ואוהביו. זאת אף שכבר קיימת ביוגרפיה מצוינת שלו בעברית מאת פרופ' משה הלברטל, שקראתי וסקרתי בזמנו.[1] אבל יש הבדל בין שתי הביוגרפיות: זו של הלברטל עיונית יותר ומתמקדת בעיקר בטקסטים (אף שלא רק בהם), וזו של קרמר מתמקדת יותר בסיפור החיים (אף שגם כאן – לא רק בהם, אלא גם הרבה בטקסטים), והיא גם נרחבת יותר – כמעט 600 עמודים, שזה קרוב לכפול מספרו של הלברטל. עם זאת, אני אהבתי יותר את ספרו של הלברטל, שהוא מעמיק יותר במישור העיוני, אך אני מעריך גם את ספרו של קרמר, ולדעתי הכי טוב לקרוא את שניהם, שכן במובנים רבים הם משלימים זה את זה.

פרופ' יואל קרמר הוא למדן אמיתי של הרמב"ם. הוא למד אצל חוקרי רמב"ם הראשונים במעלה, אצל ליאו שטראוס ואצל שלמה פינס, שאין שמות גדולים מהם בתחום זה. בנוסף, הוא מסתמך בהרחבה על ממצאי הגניזה הקהירית שנמצאו, אשר שופכים הרבה אור על תקופתו של הרמב"ם.

אפשר לכתוב מגילות שלמות על הנושאים בהם עוסק הספר, אך אני אבחר כאן, מקוצר המקום, רק נקודה אחת ואתמקד בה.

פרט ביוגרפי מהמעניינים ביותר בכל הנוגע לחייו של הרמב"ם היא שאלת התאסלמותו. קרמר מקדיש לה פרק שלם. והנה, המקור המרכזי לידיעה הזו היא האשמה של מוסלמי אחד במצרים כלפי הרמב"ם, שהרמב"ם היה מוסלמי בפס שבמרוקו ועכשיו הוא אינו כזה, דבר שבאסלאם דינו מוות. לבסוף הוחלט שמכיוון שאין לכפות את דת האסלאם, אין התאסלמותו של הרמב"ם נחשבת ואין לו דין מוות. מכאן יוצא, לעניות דעתי, שהגיוני יותר שהתאסלמותו של הרמב"ם (שכנראה באמת קרתה) הייתה רק כלפי חוץ ולא כלפי פנים. הוא היה אנוס, בדיוק כמו האנוסים הרבים בארצות האסלאם להם כתב את אגרתו המפורסמת, בה הקלות רבות ודחיית מסירת הנפש במקרים האלה.

ועדיין, מקור אחר מעלה טענות נוספות, בהן, למשל, שהרמב"ם למד בעל-פה את כל הקוראן, כפי שטוען מוסלמי אחד. אם זה נכון, הרי שפעולה כזו אינה יכולה להתפרש כפעולה של מוסלמי כלפי חוץ בלבד. השאלה, כמובן, האם זה באמת נכון ועד כמה אמינות אנו יכולים להעניק למקור הזה.

בכל מקרה, קרמר מביא את כל המקורות הקיימים, והקורא יכול להתרשם בעצמו ולהחליט. אני כשלעצמי חושב שהייתה זו התאסלמות כלפי חוץ בלבד. גם בגלל כל מה שכתבתי עד כאן, וגם בגלל שקשה לי להאמין שאדם כמו הרמב"ם, עמוד תווך של ההלכה היהודית והמחשבה היהודית, יעשה דבר כזה.

אבל צריך להודות – הנימוק "קשה לי להאמין" הוא לא חזק במיוחד. ולשם המחשה אתן דוגמה נוספת לנושא מעורר מחלוקת מתוך הספר.

 

קרמר מתאר את הווי החיים בתקופתו של הרמב"ם, וקצת לפניה, ושם בין היתר הוא כותב את הדברים הבאים:

 

"רבני החצר חיקו את התרבות הערבית על ידי טיפוח השירה ככלי הביטוי הנעלה ביותר שלהם. אווירת השירה כללה מסיבות שתייה, ריקודי נערות ונערים יפים. מפליא לגלות שיין, נשים ושירה הצטרפו אצל הרבנים אל לימוד ודבקות דתית, ושאותו משורר שכתב שירים ארוטיים חיבר גם פיוטים דתיים לבית הכנסת. אחרי ליל הוללות היה שמואל הנגיד קם מוקדם בבוקר כדי להתפלל" (עמ' 59).

 

כשעליתי את הקטע לפייסבוק עלו כמה התנגדויות בקשר לתיאור הזה. ובאמת, "קשה להאמין" שכך נהגו רבנים, זה שונה כל כך ממה שאליו אנו רגילים היום.

מנגד ציינתי ששירת ימי הביניים מלאה בשירי יין ושירי חשק, ואת השירה הזו כתבו אנשים גדולים, כאבן גבירול, רבי יהודה הלוי וכן הלאה. כנגד זה נטען כי הם רק חיקו את סגנון הכתיבה של זמנם. ואמנם, בהמשך הספר קרמר מציין מחלוקת בין החוקרים בנוגע לשירים ההומו-ארוטיים מימי הביניים; יש הטוענים שהם מבוססים על מציאות, ויש הטוענים שהם מבוססים על חיקוי סגנון. אך המחלוקת המוצגת היא ביחס לאספקט ההומו-ארוטי בלבד, ולא לכל שירי היין והחשק, שביחס אליהם אמר קרמר את מה שאמר בציטוט. אז נכון ש"קשה להאמין" שנהגו כך, אך לי גם "קשה להאמין" ששירים אלה נכתבו בלי כל בסיס מציאותי. מדוע לנהוג כך? מה זה נותן? מה גם שעצם כתיבת השירים, לו הייתה מתבצעת היום, הייתה מתקבלת בצורה לגמרי לא טובה בחוגים הדתיים. אז איני יודע מה באמת התשובה לשאלה הזו, אך צריך לקבל את זה שמדובר בדור שונה ובמציאות שונה, שלא בהכרח מתיישבת עם מה שמוכר לנו היום.

 

לבסוף, הגותו של הרמב"ם עצמה היא בהרבה מקרים מאוד קשה לעיכול, וגם כאן לפעמים "קשה להאמין" שאמר מה שאמר, או שהתכוון למה שחושבים שהתכוון. כך למשל בדעתו על הנבואה, ההשגחה והישארות הנפש.

בנוגע לנבואה, הוא חושב שאינה השראה מקרית מלמעלה למטה, אלא להפך – היא פועלת מלמטה למעלה, כך שאדם שלומד ומשכיל בהכרח יגיע לנבואה, אלא אם כן יתרחש נס והיא תימנע ממנו.

בנוגע להשגחה, הרמב"ם סובר שככל שהאדם משכיל יותר (את ה') כך הוא גם מושגח יותר. וגם השגחה זו כלל לא בטוח שהיא על-טבעית במהותה.

בנוגע להישארות הנפש, הרמב"ם סובר כי רק מה שאנו משכילים בחיינו נשאר אחרינו אחרי המוות.

ניתן להתווכח על ההבנות של מה בדיוק אמר ולמה בדיוק התכוון, אך העובדה היא כי כבר בזמנו התנגדו לו בחריפות ואף שרפו את ספריו, בין היתר בגלל דברים אלו.

אבל מעבר לממד הקונטרוברסלי שבדברים אלה, ניתן לראות מכנה משותף ברור שלהם, והיא הדגשת ההשכלה. אכן, הרמב"ם הוא כנראה הנציג הבולט ביותר של רציונליזם יהודי – הבט שאמנם כנראה לא נהיה פופולרי מדי ביהדות לאורך ההיסטוריה, אך ודאי שהשפיע, ואף הוא מהווה אלטרנטיבה למי שמבקש כזו.

 

לסיכום, כדאי מאוד לקרוא את הספר ולהתרשם מאחד מגדולי העם היהודי והאמונה היהודית, גם למי שבקי בכתבי הרמב"ם, וגם למי שפחות בקי.

אציין רק כי הדברים שאני כתבתי הם רק בגדר טעימה, והרוצה לקבל תמונה שלמה מוטב שיקרא בספר עצמו.

 

[1] כאן: https://wp.me/p712oV-hH

הרמבם ביוגרפיה

"זה הולך לכאוב"/ מאת אדם קיי

"זה הולך לכאוב – יומניו הסודיים של רופא מתמחה" מאת אדם קיי, הכורסא, 2019, 247 עמ'.

קודם כל, זה ספר מצחיק מאוד. מה זה מצחיק – התגלגלתי מצחוק. אמנם לא על הרצפה, אלא בצורה נורמלית ושפויה במקום מושבי, אבל התגלגלתי.

אדם קיי היה רופא בהתמחות בתחום רפואת הנשים, ובספר הוא מספר חוויות מימי התמחותו הארוכים והמפרכים. רוב הזמן הוא עובד בחדרי לידה, או לפעמים במכון פוריות, אך יש תחומי רפואה נוספים שנכנסים כאן.

הגישה שלו היא סרקסטית מאוד, חדה, עם הרבה הומור שחור. אולי יש כאלה שזה ירתיע אותם, אך יש לזכור שלרופא צריך להיות עור עבה במיוחד, כי מה שאצלנו זה אירוע חד פעמי – אם שמח כלידה ואם עצוב כמחלה – אצלו זו שגרת עבודה שחוזרת על עצמה כמה פעמים ביום.

אז כאמור, הספר מצחיק. הוא מצחיק גם באירועים החריגים והמעניינים שהוא מתאר, וגם בגישה הייחודית של קיי כלפיהם.

אך חוץ מהיותו מצחיק הוא עוד הרבה דברים. למשל, הוא מלמד ומחכים. מי שיסיים את הספר יצבור מידע רב על הליכי לידות, תקינות יותר ותקינות פחות, ועל עוד כמה דברים.

והוא גם מתאר באופן נמרץ את קשייו של מתמחה צעיר, העובד מסביב לשעון בלי מנוחה ומקבל שכר דל – כך באנגליה, ארצו של המחבר, וכך גם בישראל, פחות או יותר. לתיאור זה יש חשיבות חברתית גדולה.

כך למשל הוא אומר, כי עבודתו מכריעה בין חיים ומוות, אך בשכר המדחן שבחנייה של בית החולים מרוויח יותר ממנו… כן, זה סוג ההומור, וגם המסר.

לבסוף, בסוף הספר באה תפנית חדה, שלא אפרט אותה כדי לא לפגוע בקריאה, ורק אומר כי אז החיוך נמחק באחת.

קיי עזב את עבודתו כרופא ועבר להיות כותב תסריטים לטלוויזיה. בספר מוסבר למה. אך אם לא היה עוזב ביוזמתו, אני חושב שאחרי פרסום הספר הזה היו מעזיבים אותו. וכן, הוא כותב שהתייעץ עם יועצים משפטיים, אך נראה לי שבהרבה מקומות הוא פתח כאן פתח לתביעה משפטית שמנה. מבחינתי, זה רק עושה את הספר ליותר מעניין ונועז.

בסוף הספר קיי כותב מעיין כתב הגנה לרופאים אל מול התקפות עקרוניות שזכו להם בארצו, אנגליה. הדברים נוגעים מאוד, וטוב שיישמעו גם פה.

 

לסיכום, ספר מומלץ מאוד, ולרופאים ובמיוחד למתמחים הוא בגדר ספר חובה. גם מצחיק וגם חשוב חברתית (לא ברור איזה צד יותר נוכח, כמותית ודאי שהצחוק, אבל רק כמותית) – מה צריך יותר מזה?

 

החודש – אפריל 2019 – הספר בעשירייה של צומת ספרים

להלן אצרף שלושה ציטוטים מתוכו.

זה הולך לכאוב

קטע שמזכיר את הפרק "פוזילי ג'רי" מסיינפלד:

קיי1

קטע שמזכיר את "טובת הילד", הספר והסרט:

קיי2

ועוד בדיחה קטנה:

קיי3