"מדריך לחילוני – איך לא להאמין בלי להתנצל" מאת אביעד קליינברג, הוצאה – ?, 2019, 222 עמ'.
כבר דיברתי על גל הספרים של החילוניות והדתיות החדשה שפוקד אותנו לאחרונה – בביקורתי האחרונה על ספרו של אמנון רובינשטיין "סיפורם של היהודים החילונים".[1] ספר זה הוא ספר נוסף שהולך באותו כיוון, אך בעיניי הוא הרבה יותר טוב מהספר הקודם שהזכרתי.
קליינברג כותב מדריך קצר לחילוני, כזה שיעזור לו לבסס את זהותו החילונית, ואולי גם יעזור לו בוויכוחים עם אנשים דתיים. כשם שיש ספרים כאלה לאנשים דתיים – למשל, "פשוט להאמין" של משה רט, שסקרתי בנפרד[2], כך יש מקום לאותו סוג של ספרים שייפנו לאנשים חילוניים. למעשה, הרשת מלאה בסרטונים ובמאמרים של התנגחויות בין הצדדים, אך עדיין איחוד הטענות בספר הוא יעיל יותר וגם, בעיניי, רציני יותר.
קליינברג עושה כאן עבודה טובה. בראשית דבריו הוא מודה שבספרו אין הרבה חידושים, אלא הוא בבחינת לקט של טיעונים שכבר הושמעו לאורך ההיסטוריה, הקרובה והרחוקה, אך כאמור, טוב למצוא מקבץ של טיעונים במקום אחד, וכן לרענן את הזיכרון. אולי גם להיתקל במשהו חדש.
את ספרו קליינברג פותח בדיון על מושג האמת, במיוחד לאור ההתקפות להן הוא זכה בתקופה הפוסט-מודרנית. זהו דיון מעניין, ובמיוחד מעניינת המלכודת הפרדוקסלית הנעוצה כאן בלב הדיון. שכן בעוד הרלטיביסט הפוסטמודרני תומך בזכות הקיום של כל תרבות, גם כזו שלא עולה בקנה אחד עם הערכים של תרבותו-שלו, הרי שתרבויות אחרות אינן מחויבות לפלורליזם הזה, אך איך ניתן לבקש מהן זאת, כאשר מראש אמרנו שאנו רוצים לכבד אותן כמו שהן. מצד שני, תרבויות כאלה באות בדרישה להכלה ולקבלה מהתרבות המערבית, אך הן עצמן אינן מקיימות אותה. באופן כזה בעצם נוצר עידוד לאידיאולוגיות קנאיות וקיצוניות, ההפך ממה שקיווינו לו. ובכן, כל זה כאמור מעניין מאוד, אך להערכתי לא ממש הכרחי לדיון בדת ובחילוניות. אמנם קיים כאן קשר אמיץ, אך יש מספיק במה לדון גם מחוץ לעניין זה – וקליינברג אכן עושה זאת מיד.
כי מה שבא מיד הוא דיון בראיות לקיום אלוהים. קליינברג מציין שלוש מרכזיות כאלה, אך לא לפני שהוא מציין הערה חשובה, לפיה כל הדיון הזה הוא בעצם פחות חשוב. יש לעשות הבחנה קריטית בין אלוהים אמורפי, או 'כוח עליון' חסר פנים, ובין האלוהים הספציפי של כל דת ודת. בהתאם לכך, קליינברג מגדיר בצדק את החילוני לא כמי שלא מאמין באלוהים, או בכוח עליון כלשהו, אלא שמי שאמונה כזו, אם ישנה ואם איננה, אינה מעצבת את חייו, אינה משפיעה עליהם בעצם.
ובכן, אזכיר בקצרה את שלוש הראיות.
הראשונה היא הטיעון הקוסמולוגי, לפיו לכל דבר יש סיבה, כך שאנו חייבים להגיע בסופו של דבר ל'סיבה הראשונה', שלה עצמה אין סיבה, או שהיא סיבת עצמה, והיא האלוהים. אך אם לה עצמה אין סיבה, הרי שסתרנו את הכלל איתו יצאנו לדרך – שלכל דבר צריכה להיות סיבה, וכך הוכחה זו בטילה מעיקרה.
הראיה השנייה היא הראיה מן המורכבות. לפי הניסוח הידוע שלה, אם אנו מוצאים שעון במדבר, לא הגיוני שנניח שהוא נוצר מעצמו. יש כאן מעצב, וכך גם לעולם המורכב יש מעצב, והוא האלוהים. אך כנגד מחשבה זו ניצבת תורת האבולוציה הידועה, שמראה שהכול יכול להיווצר על ידי ברירה טבעית, כלומר בצורה טבעית וללא יד מכוונת. בנספח מובא פרק מתוך הספר "מדוע האבולוציה נכונה" שמרחיב את התמונה מעט, ומראה כיצד גם עין יכולה להיווצר בשלבים.
הראיה השלישית, החלשה ביותר, היא הראיה מהסמכות. אנשים חכמים האמינו בדת, האם אתה יותר חכם מהרמב"ם? ובכן, לא. אבל הרמב"ם חי בתקופה בה כולם האמינו וכן הידע היה מוגבל, היום המצב שונה לחלוטין – ואני מציין כאן רק תשובה אחת בסיסית שמספק קליינברג.
אך כאמור, מה שחשוב הוא לא מציאותו האמורפית של אלוהים, אלא אופיו הספציפי ודרישותיו, ואלה תלויים בהתגלות. שלוש הדתות האברהמיות, המונותיאיסטיות – היהדות, הנצרות והאסלאם – תלויות בהתגלות. ואגב, קליינברג מתייחס בספרו לשלושתן, וקצת גם לדתות נוספות – וטוב שכך. על אף שעדיין עיקר עיסוקו הוא ביהדות, וגם לא מעט בנצרות – תחום עיסוקו האקדמי.
אולם, ההתגלויות האלה הן מפוקפקות.
ביהדות – תיאור מעמד הר סיני כפי שהוא מופיע בשמות ובדברים (לא לגמרי באותו האופן) נכתב מאות שנים לאחר שהאירוע הזה התרחש על-פי המסופר. כך לפי חקר המקרא המודרני, שאמנם דתיים רבים מפקפקים בו, אך אנו מנסים להיצמד לאמת המדעית. בהמשך קליינברג מפרט בקצרה את התגלגלות העניינים ההיסטורית של התפתחות האמונה היהודית, לפי הממצאים הארכיאולוגיים ולפי חקר המקרא הטקסטואלי. על עניינים אלה הרחבתי את הדיבור אף בעצמי בהרבה סקירות-ספרים קודמות.
גם בנצרות – יש לנו ארבע עדויות, אוונגליונים, אך הן נכתבו שנים רבות לאחר חיי ומות ישוע, וספק אם כותביהן כלל הכירו אותו. ויש בהן בעיות נוספות. עד כדי כך הדבר חמור, שיש כאלה שחשבו ושחושבים גם היום שכל הסיפור אינו אלא אגדה, ושישוע זה מעולם לא התקיים.
וגם באסלאם – העדות היחידה להתגלות של מוחמד היא דברי מוחמד עצמו, ומבחינה היסטורית אין זו עדות מספיקה.
כך שההתגלויות האלה אינן אמינות במיוחד, ונזכור גם שבדרך-כלל הן לוו במעשי ניסים יוצאי דופן. למעשי הניסים קליינברג מקדיש פרק מיוחד ובו הוא מעלה את הטענה, שגם בזמן התרחשותם הניסים לא הספיקו כדי ליצור אמונה – כך למשל אצל משה מול החרטומים ולאחר מכן במכות מצרים (אמנם ה' הקשה את לב פרעה, אך לא את לב כל המצרים! ומדוע לא התחילו להאמין באלוהי ישראל? – נקודה מעניינת), וכך גם, כמובן, אצל בני ישראל במדבר. האירוע המרכזי הוא מעמד הר סיני, אך הנה מיד אחריו נעשה חטא העגל. אני זוכר שפרופ' לייבוביץ' היה רגיל לציין עובדה זו כהוכחה לכך שהנס לא יכול להביא לאמונה, ממש כמו שעושה כאן קליינברג.
עד כאן הגענו רק לעמוד 78 בספר, אך להערכתי אלו עיקרי הטענות הפולמוסיות הישירות. מכאן ואילך קליינברג דן במגוון נושאים, מעניינים מאוד כשלעצמם, אך הם כבר יציאה מהגרעין הקשה והרחבה שלו. בעיניי, זה רק הופך את הספר למעניין עוד יותר. אין כאן רק עימות נוקדני, אלא יציאה לדיון נרחב הרבה יותר, שאציין רק ראשי פרקים ממנו וכמה נושאים מרכזיים.
כך, קליינברג דן בשאלת הרע בעולם, וכיצד הוא אפשרי בעולם שיצר אל טוב ומיטיב. מבחינה פולמוסית זו נקודה פחות קריטית, כי אנשי דת תמיד יוכלו למצוא לזה כל מיני תשובות, ואולי אפילו תשובות טובות, אבל הדיון עצמו מעניין. וכך גם עולה השאלה של הרצון החופשי, גם היא שאלה פתוחה ומעניינת.
שאלה נוספת, יותר מרכזית, שקליינברג נדרש לה ומקדיש לה כמה 'סבבים', היא השאלה האם בלי דת אין מוסר? ניתן להציע לכך כמה תשובות. ראשית, גם העמים האחרים מסביב לישראל החזיקו בתורות מוסריות. שנית, כלל לא ברור שהדת היהודית עצמה היא כל-כך מוסרית, דברים רבים בה נראים לנו לא מוסריים היום. וקליינברג מעלה גם את הטענה שעונש נצחי בגיהינום נוגד את ערכי הצדק הבסיסיים. שלישית, כלל לא ברור שאנשים דתיים היום הם מוסריים יותר, עובדתית. מסקירה של מדינות דתיות מול חילוניות עולה דווקא תמונה הפוכה. עד כאן ממש על קצה המזלג בעניין זה.
אז למה אנשים מאמינים? (נושא בפני עצמו). כאן קליינברג לדעתי קולע לנקודה כשהוא אומר שרוב האנשים לא עושים זאת מסיבות של חקירה שכלית או בגלל חוויה אישית יוצאת דופן, אלא:
"רוב המאמינים דבקים בדת משום שנולדו אל תוכה, או משום שהקונסנזוס שבתוכו הם חיים מעניק לה לגיטימיות מיוחדת" (עמ' 153).
כל-כך פשוט וכל-כך נכון. והוא מעיר שהאנתרופולוגים מכנים זאת "המובן-מאליו התרבותי" (עמ' 154). באמת נראה שיותר פורה להסתכל על השאלות האלה מהבחינה הסוציולוגית.
לבסוף, קליינברג מתייחס לחילוניות עצמה. כידוע, החזון-איש טען שהיא עגלה ריקה, אך היא כלל אינה כזו, היא מלאה בפילוסופיה, ספרות, אמנות, קולנוע, וכן הלאה. אך קליינברג הולך כאן צעד אחד נוסף ומנסה להציע תורת מוסר חילונית תקפה. הוא מסתמך בעיקר על הצו הקטגורי של קאנט, לפיו, בניסוח אחד שלו, עליך לעשות כל מעשה כך שהוא יכול להיחשב לחוק כללי. זה דומה מאוד ל"כלל הזהב" הידוע בכל התרבויות, וגם ביהדות הוא ידוע ככלל של הלל – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", כלל שנחשב ל"כל התורה כולה". קליינברג גוזר מכאן את עקרון השוויון, ולשם כך הוא משתמש גם בהכרזת העצמאות האמריקאית – עם כל הבעייתיות שבה – ובפילוסופיית "המצב הראשוני" של ג'ון רולס, לפיה כל אחד צריך לקבוע את מדיניותו כלפי המצב כאילו הוא לא יודע באיזו פוזיציה חברתית בדיוק הוא ימוקם. הוא יכול להיות אדון, אך גם עבד. ובמצב שכזה האדם הסביר ישאף לכמה שיותר איזון חברתי וצדק.
שוויון שכזה הוא גם שוויון בין המינים (אף על פי שהכרזת העצמאות האמריקאית, שכבר הזכרתי שהיא בעייתית, לא כללה נשים ושחורים). וקליינברג הולך צעד נוסף ומכליל בה רגישות גם לסבל של בעלי חיים. אמנם לפיו עדיין מותר לאכול אותם, לפחות במצבים מסוימים, אך עדיין אנו צריכים לדאוג שלא ייגרם להם סבל מופרז.
קליינברג מכנה את גישתו הומניסטית, ולמען האמת הוא מכנה אותה בשם חדש – אנושיות! אני חושב שזה שם מוצלח מאוד. המילה הומניזם באמת נגזרת מהמילה אדם בלעז, ולכן זה העברות הנכון שלה. אמנם המילה אנושיות כבר קיבלה קונוטציות כלליות יותר, אך היא בעצם מבטאת יפה את הגרעין הקשה של הגישה ההומניסטית. ועל אף שיש הרואים בכך סתירה, קיים גם הומניזם דתי, ובוודאי שקיימת גם אנושיות דתית.
אני חושב שרעיון כזה יכול גם לשמש כגשר, ואיני יכול שלא להזכיר כאן שאף אני כתבתי בעבר מאמר בכיוון זה, שאצרף בהערה.[3]
עוד חשוב לומר שקליינברג מעיר הערות חשובות על חוק השבות, שהוא בעצם בעייתי מאוד. לפיו האח דניאל, יהודי נוצרי שעזר ליהודים בשואה, ביקש לעלות לארץ על פי חוק השבות, וסורב – אינו נחשב יהודי, אבל כומר אנטישמי בן להורים נוצרים וסב יהודי – יוכל לעלות ארצה (כך על פי דקדוק בנוסח החוק). ובאמת נראה שחוק זה מיושן, בעיקר מבחינה זו שהוא לא מכליל יהודים המאמינים בישוע כיהודים, למשל. הוא לא הולך לפי ההלכה היהודית ולא לפי תפיסת העולם החילונית, אלא הוא איזה יצור כלאיים מוזר.
לסיכום, שמחתי מאוד כששמעתי על ספרו של קליינברג, ציפיתי מאוד – וכלל לא התאכזבתי. להפך, אני חושב שזה ספר חשוב ואחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. יש כאן דיון אינטליגנטי והוגן, שלדעתי הוא גם נחוץ. ספר חובה לכל חילוני.
הערה לסיום. איני יודע באיזו הוצאה יצא הספר. באתר של צומת ספרים כתוב שבהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, אך איני חושב שזה המצב. בספר עצמו לא מצוין דבר, ורק יש סמל של חתול שרואים לו את השלד. כך שנראה לי שהספר יצא בהוצאה עצמית.
לכך יש לי שתי הערות. האחת, אם הדבר נעשה כך בכוונה ראשונה, ניחא. אך אם קליינברג הציע את ספרו המצוין הזה להוצאות הספרים וקיבל תשובה שלילית אנו במצב גרוע מאוד. השנייה, לצערי יש לכך השפעה שלילית על הספר מבחינה זו שיש בו שגיאות הקלדה רבות המעכירות את הקריאה. או שהספר לא עבר עריכת לשון, או שהוא עבר עריכה רשלנית. בכל מקרה התוצאה מצערת, ואני מקווה שתתוקן במהדורות הבאות. ועדיין, זה לא צריך להשכיח מאיתנו את העובדה שמדובר בספר מצוין!
[1] כאן: https://wp.me/p712oV-ts
[2] כאן: https://wp.me/p712oV-cA
[3] כאן: https://wp.me/p712oV-7r
ביקורות ספרים ומאמרים 