"הרמב"ם – ביוגרפיה"/ מאת יואל קרמר

"הרמב"ם – ביוגרפיה" מאת יואל קרמר, מאנגלית: שונמית ליפשיץ, רסלינג, 2019, 593 עמ'.

ביוגרפיה חדשה בעברית של הרמב"ם זו בשורה וחגיגה לכל לומדיו ואוהביו. זאת אף שכבר קיימת ביוגרפיה מצוינת שלו בעברית מאת פרופ' משה הלברטל, שקראתי וסקרתי בזמנו.[1] אבל יש הבדל בין שתי הביוגרפיות: זו של הלברטל עיונית יותר ומתמקדת בעיקר בטקסטים (אף שלא רק בהם), וזו של קרמר מתמקדת יותר בסיפור החיים (אף שגם כאן – לא רק בהם, אלא גם הרבה בטקסטים), והיא גם נרחבת יותר – כמעט 600 עמודים, שזה קרוב לכפול מספרו של הלברטל. עם זאת, אני אהבתי יותר את ספרו של הלברטל, שהוא מעמיק יותר במישור העיוני, אך אני מעריך גם את ספרו של קרמר, ולדעתי הכי טוב לקרוא את שניהם, שכן במובנים רבים הם משלימים זה את זה.

פרופ' יואל קרמר הוא למדן אמיתי של הרמב"ם. הוא למד אצל חוקרי רמב"ם הראשונים במעלה, אצל ליאו שטראוס ואצל שלמה פינס, שאין שמות גדולים מהם בתחום זה. בנוסף, הוא מסתמך בהרחבה על ממצאי הגניזה הקהירית שנמצאו, אשר שופכים הרבה אור על תקופתו של הרמב"ם.

אפשר לכתוב מגילות שלמות על הנושאים בהם עוסק הספר, אך אני אבחר כאן, מקוצר המקום, רק נקודה אחת ואתמקד בה.

פרט ביוגרפי מהמעניינים ביותר בכל הנוגע לחייו של הרמב"ם היא שאלת התאסלמותו. קרמר מקדיש לה פרק שלם. והנה, המקור המרכזי לידיעה הזו היא האשמה של מוסלמי אחד במצרים כלפי הרמב"ם, שהרמב"ם היה מוסלמי בפס שבמרוקו ועכשיו הוא אינו כזה, דבר שבאסלאם דינו מוות. לבסוף הוחלט שמכיוון שאין לכפות את דת האסלאם, אין התאסלמותו של הרמב"ם נחשבת ואין לו דין מוות. מכאן יוצא, לעניות דעתי, שהגיוני יותר שהתאסלמותו של הרמב"ם (שכנראה באמת קרתה) הייתה רק כלפי חוץ ולא כלפי פנים. הוא היה אנוס, בדיוק כמו האנוסים הרבים בארצות האסלאם להם כתב את אגרתו המפורסמת, בה הקלות רבות ודחיית מסירת הנפש במקרים האלה.

ועדיין, מקור אחר מעלה טענות נוספות, בהן, למשל, שהרמב"ם למד בעל-פה את כל הקוראן, כפי שטוען מוסלמי אחד. אם זה נכון, הרי שפעולה כזו אינה יכולה להתפרש כפעולה של מוסלמי כלפי חוץ בלבד. השאלה, כמובן, האם זה באמת נכון ועד כמה אמינות אנו יכולים להעניק למקור הזה.

בכל מקרה, קרמר מביא את כל המקורות הקיימים, והקורא יכול להתרשם בעצמו ולהחליט. אני כשלעצמי חושב שהייתה זו התאסלמות כלפי חוץ בלבד. גם בגלל כל מה שכתבתי עד כאן, וגם בגלל שקשה לי להאמין שאדם כמו הרמב"ם, עמוד תווך של ההלכה היהודית והמחשבה היהודית, יעשה דבר כזה.

אבל צריך להודות – הנימוק "קשה לי להאמין" הוא לא חזק במיוחד. ולשם המחשה אתן דוגמה נוספת לנושא מעורר מחלוקת מתוך הספר.

 

קרמר מתאר את הווי החיים בתקופתו של הרמב"ם, וקצת לפניה, ושם בין היתר הוא כותב את הדברים הבאים:

 

"רבני החצר חיקו את התרבות הערבית על ידי טיפוח השירה ככלי הביטוי הנעלה ביותר שלהם. אווירת השירה כללה מסיבות שתייה, ריקודי נערות ונערים יפים. מפליא לגלות שיין, נשים ושירה הצטרפו אצל הרבנים אל לימוד ודבקות דתית, ושאותו משורר שכתב שירים ארוטיים חיבר גם פיוטים דתיים לבית הכנסת. אחרי ליל הוללות היה שמואל הנגיד קם מוקדם בבוקר כדי להתפלל" (עמ' 59).

 

כשעליתי את הקטע לפייסבוק עלו כמה התנגדויות בקשר לתיאור הזה. ובאמת, "קשה להאמין" שכך נהגו רבנים, זה שונה כל כך ממה שאליו אנו רגילים היום.

מנגד ציינתי ששירת ימי הביניים מלאה בשירי יין ושירי חשק, ואת השירה הזו כתבו אנשים גדולים, כאבן גבירול, רבי יהודה הלוי וכן הלאה. כנגד זה נטען כי הם רק חיקו את סגנון הכתיבה של זמנם. ואמנם, בהמשך הספר קרמר מציין מחלוקת בין החוקרים בנוגע לשירים ההומו-ארוטיים מימי הביניים; יש הטוענים שהם מבוססים על מציאות, ויש הטוענים שהם מבוססים על חיקוי סגנון. אך המחלוקת המוצגת היא ביחס לאספקט ההומו-ארוטי בלבד, ולא לכל שירי היין והחשק, שביחס אליהם אמר קרמר את מה שאמר בציטוט. אז נכון ש"קשה להאמין" שנהגו כך, אך לי גם "קשה להאמין" ששירים אלה נכתבו בלי כל בסיס מציאותי. מדוע לנהוג כך? מה זה נותן? מה גם שעצם כתיבת השירים, לו הייתה מתבצעת היום, הייתה מתקבלת בצורה לגמרי לא טובה בחוגים הדתיים. אז איני יודע מה באמת התשובה לשאלה הזו, אך צריך לקבל את זה שמדובר בדור שונה ובמציאות שונה, שלא בהכרח מתיישבת עם מה שמוכר לנו היום.

 

לבסוף, הגותו של הרמב"ם עצמה היא בהרבה מקרים מאוד קשה לעיכול, וגם כאן לפעמים "קשה להאמין" שאמר מה שאמר, או שהתכוון למה שחושבים שהתכוון. כך למשל בדעתו על הנבואה, ההשגחה והישארות הנפש.

בנוגע לנבואה, הוא חושב שאינה השראה מקרית מלמעלה למטה, אלא להפך – היא פועלת מלמטה למעלה, כך שאדם שלומד ומשכיל בהכרח יגיע לנבואה, אלא אם כן יתרחש נס והיא תימנע ממנו.

בנוגע להשגחה, הרמב"ם סובר שככל שהאדם משכיל יותר (את ה') כך הוא גם מושגח יותר. וגם השגחה זו כלל לא בטוח שהיא על-טבעית במהותה.

בנוגע להישארות הנפש, הרמב"ם סובר כי רק מה שאנו משכילים בחיינו נשאר אחרינו אחרי המוות.

ניתן להתווכח על ההבנות של מה בדיוק אמר ולמה בדיוק התכוון, אך העובדה היא כי כבר בזמנו התנגדו לו בחריפות ואף שרפו את ספריו, בין היתר בגלל דברים אלו.

אבל מעבר לממד הקונטרוברסלי שבדברים אלה, ניתן לראות מכנה משותף ברור שלהם, והיא הדגשת ההשכלה. אכן, הרמב"ם הוא כנראה הנציג הבולט ביותר של רציונליזם יהודי – הבט שאמנם כנראה לא נהיה פופולרי מדי ביהדות לאורך ההיסטוריה, אך ודאי שהשפיע, ואף הוא מהווה אלטרנטיבה למי שמבקש כזו.

 

לסיכום, כדאי מאוד לקרוא את הספר ולהתרשם מאחד מגדולי העם היהודי והאמונה היהודית, גם למי שבקי בכתבי הרמב"ם, וגם למי שפחות בקי.

אציין רק כי הדברים שאני כתבתי הם רק בגדר טעימה, והרוצה לקבל תמונה שלמה מוטב שיקרא בספר עצמו.

 

[1] כאן: https://wp.me/p712oV-hH

הרמבם ביוגרפיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s