כמה קטעים מתוך "האחים קרמאזוב"

כמה קטעים מתוך "האחים קרמאזוב"

"האחים קרמאזוב" מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, תרגום נילי מירסקי, עם עובד, 2011, 998 עמ'.

הפעם לא אכתוב ביקורת, אלא אעלה כמה ציטוטים שאהבתי ואדון בהם בקצרה.

 

  1. "לא, לאו דווקא בעניין דידרו. העיקר – אל תשקר לעצמך. מי שמשקר לעצמו ומקשיב לשקריו שלו, סופו שלא יבחין עוד בשום אמת כלל, לא אצלו ולא מסביבו, וממילא לא יכבד עוד לא את עצמו ולא את זולתו. ומאחר שכבר אין בו כבוד לאיש, הוא חדל לאהוב, וכדי לבדר ולשעשע את עצמו באין אהבה, הוא מתמכר לכל מיני תאוות ועינוגים גסים, עד שהוא מגיע בחטאיו לידי התבהמות גמורה, והכול בגלל השקר המתמיד שהוא משקר לזולתו ולעצמו" (עמ' 65).

 

זה קטע יפה ומורכב בעיניי. יש כאן כמעין הטפה נוצרית, אך היא מתוחכמת בהרבה מזו מהרגילה ורואים בה את הזיק הפסיכולוגי הגאוני של דוסטוייבסקי. ניטשה אמר שרק מדוסטוייבסקי הוא למד כמה פרקים בפסיכולוגיה. ופרויד בתורו למד לא מעט מניטשה.

 

  1. ""זה דומה להפליא למה שסיפר לי, אמנם לפני שנים רבות, רופא אחד," אמר הסטארץ. "הוא כבר היה די זקן, וחכם מובהק. והוא דיבר בגילוי לב, ממש כמוך; דיבר בנימה מבודחת, אמנם, אבל מבודחת מתוך צער. אני, כך אמר, אוהב את האנושות, אבל אני מתפלא על עצמי: ככל שגדלה אהבתי לאנושות בכללותה, כן פוחתת אהבתי לבני האדם כפרטים, כלומר לכל אחד לחוד. בחלומותי, הוא אומר, הגעתי לא פעם לשאיפות נלהבות לשרת את האנושות, ואפשר שבאמת הייתי הולך ומוסר את נפשי למען בני האדם אילו היה הדבר נחוץ פתאום משום מה, ועם זאת איני מסוגל לשבת עם שום אדם אפילו יומיים בחדר אחד, כמו שלמדתי מהניסיון: די שהוא נמצא בסמוך לי, וכבר מעיקה אישיותו על אהבתי העצמית ומגבילה את חירותי. בתוך יממה אני יכול להתחיל לשנוא גם את הטוב באנשים: את פלוני משום שהוא אוכל צהריים שעות על שעות, את פלמוני משום שהוא מנוזל ולא מפסיק לקנח את אפו. אני, הוא אומר, נהיה אויבם של בני האדם מרגע שהם מתקרבים אלי אפילו טיפה. ולעומת זאת, תמיד חזרתי ונוכחתי שככל שאני שונא יותר את האנשים כפרטים, כן גובר להט אהבתי לאנושות בכללותה."" (עמ' 82).

 

זו היא תובנה חריפה ועמוקה. ויסלבה שימבורסקה כתבה דבר דומה בשירה "אפשרויות":

"אני מעדיפה את עצמי מחבבת אנשים

על פני עצמי אוהבת אנושות".

חבר העיר שזה מזכיר את המאמר של צ'סטרטון על אהבת האנושות, ומוסיף: צ'סטרטון לוקח את הטיעון ומרחיב אותו לקראת הצדקה של הרעיון הפטריוטי נגד הרעיון של אהבת כלל האנושות בחיבורו "הרעיון הפטריוטי" שהודפס ב"אדם בלתי מעשי" בהוצאת שלם.

וכן הוא אומר שיש קטע דומה אצל קאנט: ככל שהוא אוהב יותר את האנושות ככה הוא סובל יותר מהפרטים שלה.

לכך עניתי: טוב, טבעי לגמרי לקחת את זה לכיוון כזה. אבל אם תשים לב לסוף דבריו של דוסטוייבסקי, תראה שאפשר להציע עוד פרשנות – שאנשים הרבה פעמים הם מעצבנים ופגומים, אך כשאתה מסתכל עליהם כמכלול 'אינך יכול שלא לאהוב אותם'. כלומר יש כאן מוטיב החמלה הנוצרי, שהוא שטח העבודה העיקרי של דוסטוייבסקי.

ואכן, בהמשך הקריאה ראיתי שהרעיון הזה חוזר, והוא מופיע בהדגשה בפרק המופתי "המרד". שם הרעיון הנוצרי שביסוד הדברים ברור יותר. מעניין אגב שדוסטוייבסקי שותל את הרעיון הזה מוקדם בספר מפי רופא אנונימי אחד, ואחר-כך חוזר אל אותו רעיון ביתר שאת.

ועוד אגב, צריך להזכיר לצ'סטרטון, שכמו שהרעיון "השמאלני" של אהבת האנושות עשוי לעמוד בסתירה לאהבת אנשים פשוטה, כך ודאי שגם הרעיון "הימני" של הלאומנות, או אהבת המולדת, עשוי לעמוד בסתירה שכזו. למען האמת, כל רעיון מופשט עשוי לעמוד מול האנושיות הפשוטה העומדת מנגד. כך גם, למשל, אדם דתי שמרגיש ששומה עליו להתנגד להומוסקסואליות עשוי לשנות את גישתו בכללותה כאשר יתברר לו שבנו-שלו הוא הומוסקסואל בעצמו… וכבר ראיתי דברים כאלה.

 

 

  1. ""הסיבה היא זו: הוא אמנם לא עשה לי כל רע, אך לעומת זאת עשיתי לו אני מעשה נבלה מביש מאין כמותו, ומשעשיתי, מיד שנאתי אותו על כך."" (עמ' 119).

 

איזו חדות! ציטוט דומה ראיתי בהודעת קידום מכירות של הספר "בסוף כולם נמותו" של קובי ניב, וכשראיתי זאת חשבתי שהדבר מבריק! אך הנה, אין חדש תחת השמש, וכבר דוסטוייבסקי אמר את הדברים האלה.

ואגב, אפשר לראות פה מסר עמוק לסכסוך היהודי-פלסטיני; אולי יותר משאנו שונאים אותם – כלומר, מי ששונא – בגלל מה שהם עושים לנו – אנו שונאים אותם, או מתעבים אותם, על מה שאנחנו עושים להם, או אם תרצו – על מה שהם מאלצים אותנו לעשות להם!

וכמו שאמר מאיר אריאל: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה".

 

  1. ""הממ… קרוב יותר לוודאי שהצדק עם איוואן. ריבונו של עולם כשרק חושבים על זה, כמה השקיע האדם בָּאמונה, כמה כוחות בזבז לשווא על החלום הזה, במשך אלפי שנים! מי הוא זה שצוחק ככה לאדם, איוואן? בפעם האחרונה, ובקול רם וצלול: יש אלוהים או אֵין? אני שואל בפעם האחרונה!"

"גם בפעם האחרונה – אֵין."

"מיהו, אם כן, שצוחק ככה לאנשים, איוואן?"

"השד, כנראה," גיחך איוואן פיודורוביץ'.

"והשד קיים?"

"לא, גם השד לא קיים."

"חבל. רק השד יודע מה הייתי עושה, ככלות הכול, למי שהמציא ראשון את האלוהים! לתלות אותו על עץ גבוה זה מעט מדי"

"לא היתה? בלי אלוהים?"

"לולא המציאו את אלוהים, לא היתה שום ציוויליזציה בעולם."

"כן. וגם לא קוניאק, ואת הקוניאק אצטרך בכל זאת לקחת ממך"" (עמ' 182).

 

גדולתו של ספר זה היא אולי בעיקר בגלל הדיון התיאולוגי, אותו כמעט שלא הצגתי כאן. זו דוגמה לדיון אינטליגנטי ביותר, וגם מצחיק. ולדעתי יש כאן רעיון עמוק ביותר, שמתקשר לראיה האנתרופולוגית של דקארט לקיום האל (עיינו ב"הגיונות", או בערך שלו בוויקיפדיה). כלומר, עצם האמונה האנושית באל משמשת עצמה כמעין עדות, על כל פנים כעדות לאיזו מובחנות אנושית.

 

  1. ""לגבי," התעורר פתאום כל־כולו, כמו התפכח רגע מיינו בהגיעו לנושא החביב עליו, "לגבי… אה, ילדי הרכים, חזרזירונים פעוטים שלי, לגבי… אין נשים מכוערות בעולם, כל ימי חיי לא היתה שום אישה מכוערת בעיני – זה הכלל שלי! אתם מבינים? אבל איך תבינו, והרי בעורקיכם עוד זורם חלב במקום דם, עוד לא בקעתם מהביצה! לפי הכלל שלי, בכל אישה אפשר למצוא משהו מצודד בלי סוף, משהו שלא תמצא, לעזאזל, באף אחת אחרת – רק צריך לדעת למצוא, זה כל הסוד! לזה צריך כישרון! בשבילי לא היה דבר כזה, מכוערת: די לי שהיא אישה, וכבר חצי תאוותי בידי… לא, אתם לעולם לא תבינו!" (עמ' 184).

 

כאן תיאור יפה של הנשים. יש לי אנקדוטה מחיי האישיים שמתקשרת לזה, אך אני מעדיף שלא לשתף אותה, והיא גם לא תוסיף הרבה. מה שכן, מעניין שבניגוד ליחס השלילי לאנשים שהוזכר קודם, כאן היחס לנשים הוא חיובי מאוד. ולזה מצטרף היחס החיובי לילדים התמימים בפרק "המרד", שכבר הזכרתי.

 

אציין רק כי הפרקים העוקבים 'המרד' ו'האינקוויזיטור הגדול' בספר הם פרקים נאדרים, פסגת היצירה, יהיה עליכם לקרוא אותם בעצמכם במקור, כי לא אוכל לצטטם במלואם, וכל מילה שם חשובה.

הספר הזה חשוב, אך קריאתו עשויה להיות מתישה מאוד, במיוחד לקורא בן ימינו, ובמיוחד הכרך השני שלו, המספר על חקירת הרצח ועל המשפט בפרטי פרטים. אך את שני הפרקים שהזכרתי אפשר לקרוא די מהר – הם נפרשים רק על פני כ-40 עמודים – ואני ממליץ מאוד לעשות זאת! אולי בהמשך אכתוב גם אני כמה הגיגים בקשר אליהם, על כל פנים לא הפעם.

 

לבסוף, לכבוד צאת החג – קראתי שני מאמרים עיתונאיים על הספר שכותרתם "כנגד ארבעה בנים". ובאמת יש כאן, בהאחים קרמאזוב, את ארבעת הבנים מההגדה: איוון הרשע, אלכסיי החכם, ושני האחרים – התם ושאינו יודע לשאול. אף שניתן לסדר זאת אחרת, כך שאיוון החכם ואלכסיי התם, ואילו הבן הממזר הוא הרשע…

 

עטיפה_-_האחים_קרמאזוב_-_א__ב(1)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s