"חזרה בלי תשובה"/ מאת מיכה גודמן

"חזרה בלי תשובה – על חילוניות אחרת ועל דתיות אחרת" מאת מיכה גודמן, כז"ב דביר, 2019, 256 עמ'.

אחרי שקראתי את ארבעת רבי המכר הקודמים של מיכה גודמן ואהבתי את ארבעתם, חיכיתי לספר הזה, והנה הוא הגיע.

אם בספר הקודם, "מלכוד 67", גודמן צלל אל נבכי המציאות הפוליטית הישראלית, כאן הוא צולל אל נבכי הזהות הדתית והחילונית.

 

בפתיחה הוא מציין את המבוכה בה נמצאות הן הדתיות והן החילוניות. הדתיות – בצדדים הקיצוניים שלה הובילה לשפיכות דמים ולשאר מוראות, ובצדדים היותר רכים שלה היא גם בבעיה, שכן היא מטפחת תחושת אשמה, וכן לא נפתחת להתקדמות, למשל בשטח המוסר, של העולם המודרני. החילוניות – בצדדים הקיצוניים שלה גם הובילה לשפיכות דמים, ובצדדים הרכים יותר הוכח שאנשים חילוניים פחות מאושרים ושהמציאות החילונית המודרנית מובילה לבדידות ולדיכאון.[1] הספר הזה מנסה לשרטט מתווה יציאה מן המבוכה הזו.

 

בחלק הראשון גודמן מתאר כיצד התפתחו שתי הזהויות, האורתודוכסית והחילונית. החילוניות הייתה מרד בדתיות, והציונים הראשונים רצו לנתק כל מגע עם הדת. האורתודוכסיה, לעומת זאת, צמחה במאה ה-19 כתגובת נגד למגמות מודרניות ולהופעת תנועת הרפורמה. סיסמתה: "חדש אסור מן התורה".

 

בחלק השני גודמן עוסק בחילוניות האחרת.

הוא מציג שלוש אלטרנטיבות שהוצגו בראשית הציונות. ראשית, הציונות התרבותית של אחד העם, שסבר שכן יש להתייחס למסורות היהדות, שהם כתבי העם היהודי, אלא שבצורה תרבותית, כדי לקבל השראה, ולא מתוך שעבוד להם. זו גישה שונה לחלוטין מגישתם של ברדיצ'בסקי וברנר, שסברו שיש ליצור יהודי חדש, כפי שציינתי קודם.[2]

שנית, יש גרסה מיסטית של חילוניות, של דתיות ללא דת. כזה הוא למשל גורדון, שהטיף לעבודת האדמה ואהבת הטבע מתוך התלהבות כמו-דתית, וכזה הוא גם בובר.

שלישית, יש גרסה הלכתית של חילוניות. כן, מה ששמעתם. מדובר בביאליק, שביקש "הלכות חילוניות", אבל לא במובן הדתי הידוע, אלא לשם יצירת אורח חיים שיש בו זיקה למסורת. כך למשל הוא דיבר על השבת כרעיון שטוב לאמץ, גם אם לא את כל דקדוקיו.

בנקודה זו גודמן מאריך ואומר, שהשבת יכולה להוות מענה טוב לצרה אחת של העולם המודרני, והיא ההשתעבדות לטכנולוגיה. רבים מאיתנו מכורים למסכים השונים וכך נפגמת איכות חיינו. מחקרים הראו, למשל, שככל שהזמן שאנו ליד המחשב או הסלולרי גדול יותר, כך רב אחוז הדיכאונות. שבת נטולת-מסכים יכולה להוות פתרון-מה לבעיה הזו.

רעיון דומה שמעתי גם מפי סיוון רהב-מאיר באחת השיחות שלה. ובאמת, שמתי לב שגם כך הפייסבוק כמעט מת בשבת. בעיניי, זה לא מצב מיטבי. אבל כן הייתי שמח לשינוי טון בשבת. לא להפסיק לצרוך-מסך, אלא לשנות את התכנים. במקום התעסקות מתישה בפוליטיקה ובצרות היומיום, אפשר להעלות תכנים מעניינים, אחרים – שיר יפה, מאמר מעניין.

בהמשך, גודמן מעלה את השאלה האם חילוניות היא יהדות, וכאן, בין היתר, הוא מביא מדבריהם של עמוס עוז זצ"ל ובתו בספרם המצוין "יהודים ומילים" (שסקרתי בנפרד), שאומרים שיהדות היא שיחה שהולכת ונמשכת, והעיקר הוא לא להפסיק את השיחה.

 

בחלק השלישי גודמן עוסק בדתיות האחרת.

ראשית הוא מציג את הגותו של הרב קוק, ראש המשפיעים על הציונות הדתית, שסבר שבדורנו הדתיות יכולה לבוא לידי ביטוי בלאומיות. הלאומיות כמרכבת הדתיות, אם תרצו. הוא סבר שהחילוניים הלאומיים יצטרפו מאוחר יותר, אך זה לא קרה, אלא בדיוק להפך, הם רק התרחקו יותר.

בפרק אחר הוא מדבר על צורך ההשתנות של ההלכה. למשל, אם להתייחס דווקא לרעיון ולא להלכה – רעיון העם הנבחר – בתורה הוא אמנם מופיע, אך ללא סימן עליונות. רק בימי הגלות הארוכים, כאשר היה צורך לרומם את רוח העם נוצר רעיון העליונות, למשל על ידי רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי" שלו. אך עתה הנה שוב אנו עם בארצו, ולכן צריך לעדכן את הרעיון הזה.

ובפרק נוסף גודמן מתייחס לרבני המזרח והיהדות המסורתית. בארצות האסלאם הקדמה באה באיטיות, ולכן לא נוצרה התנגדות אליה כפי שנוצרה בארצות אשכנז. לכן היהדות המזרחית התפתחה כך שהיא פתוחה וסובלנית יותר, ויש בה הרבה יותר מקום להיות על-הרצף. גם בפסיקה, אפשר לראות הרבה יותר נכונות לעדכון לימינו אלה.

 

בחלק הרביעי גודמן עוסק בעולמות הנפגשים. הוא מדגיש את גישתם של בית הלל, שהיו פתוחים יותר מבית שמאי, והם אלה שהתקבלו בהלכה. ומציין את דרך האמצע בין העולמות, שהיא לדעתו הדרך הטובה ביותר.

באופן כללי אפשר לומר, שזוהי דרכו של גודמן, בספר זה כמו בספר הקודם – דרך האמצע, תוך יצירת איזון בין שני הצדדים, הן במהלך הניתוח והן במסקנה. אפשר, כמובן, לאמץ או לדחות גישה שכזו.

 

נסכם. גודמן אומר שנוצרה רתיעה חילונית מהדת, לא רק בגלל דעות ראשי הציונות, אלא גם בגלל שהדת הפכה לחלק מהמדינה, על מנגנוני הכפייה שלה. זה נעשה בימי קום המדינה על-ידי דוד בן גוריון, שהיה צריך לקבל את תמיכת הדתיים להקמת המדינה ונשאר כך על ימינו. אבל, אומר גודמן, זה לא צריך להיות המצב, וזה באמת לא המצב אצל רבים, השייכים למה שניתן לכנות "היהדות המתחדשת". אפשר ללמוד יהדות בלי לחזור בתשובה, ומכאן שם הספר – חזרה בלי תשובה. ואפשר להיפתח לחילוניות בלי לחזור בשאלה.

למעשה, זה בדיוק מה שעושים במכינה "עין פרת" שפתח גודמן, וזה בדיוק מה שעושים גם בהרבה מוסדות דומים לה הקיימים היום. כך שאפשר לראות את ספרו של גודמן כמניפסט של התנועה הזו – מניפסט מדויק מאוד. גודמן כותב שכתב ארבע גרסאות של הספר הזה עד שהיה מרוצה, וניתן להבין את רצונו בדיוק. הוא גם כותב שכתב כאן בעצם את עולמו הפרטי. מצד שני, צריך להודות, אין כאן תגליות גדולות באמת או ממצאי מחקר מרעישים, ורוב הדברים בעצם די ידועים, אבל זהו כנראה טבעו של מניפסט.

ועוד, הספר הזה מצטרף לספר נוסף שהתפרסם לא מזמן (וגודמן גם מתייחס אליו) – "יהדות ישראלית" מאת קמיל פוקס ושמואל רוזנר (שסקרתי בנפרד), בו הם טוענים למציאותו של מגזר "יהודי-ישראלי", השונה מהדיכוטומיה הרגילה בין דתי וחילוני, ושמונה כ-55% מהאוכלוסייה. אולי המסה הקריטית הזו אכן תחולל שינוי.

 

אסיים בזווית אישית. בשנים האחרונות גם אני נמניתי על הלומדים החופשיים האלה של מקורות היהדות, גם אני הזדהיתי עם "היהדות המתחדשת", וגם אני רואה את עצמי כ"יהודי-ישראלי". אפילו במשך שנה למדתי בבית המדרש לבוגרים של "בית פרת" עצמה, בבית אביחי בירושלים, ערב בשבוע. ועדיין, אני חייב להודות, שעם הזמן די הצטננה התלהבותי. קודם כל, חומר הקריאה החשוב ביותר והמושך ביותר הוא בכל זאת מוגבל בהיקפו, לפחות מבחינתי, ובשלב מסוים מגיעים למיצוי. שנית, וחשוב יותר, אני חושב שהבעיה היא בכל זאת שלימוד לבד אינו מספיק, צריך גם אורח-חיים, וברגע שאין מסגרת כזו קשה לשמור על עניין לאורך זמן. גם הלומדים בבית פרת עצמה הם צעירים בשנות ה-20 לחייהם, וזה מצוין שהם מתעניינים בתרבות היהודית ובעלי ראש פתוח, אך האם זה מספיק? כלומר האם זה מספיק כדי לשמור על הלהבה דולקת גם בהמשך החיים? שאלה. אם כך, בכל זאת חוזרת כאן הבחירה בין חיים חילוניים ובין חיים דתיים. ועדיין, אני רואה באופן חיובי ביותר את הפתיחות למסורת היהודית, גם אם זה נעשה בצורה מוגבלת.

דבר שני, התקרבות ליהדות זה רק צד אחד של המשוואה. הצד השני צריך להיות הפחתת המעורבות הדתית במדינה שהזכרתי קודם, זו שבין היתר יוצרת את אותה רתיעה מהדת.

 

שורה תחתונה: כדאי מאוד לקרוא![3]

 

[1] בימים האחרונים כתבתי גם אני משהו בכיוון זה:
https://wp.me/p712oV-sz

[2] אציין כי עוד לפני כעשרים שנה הצעתי את הציונות התרבותית של אחד העם וביאליק כאלטרנטיבה במאמר שכתבתי לאוניברסיטה. אני חושב שמדובר במאמר הזה:
https://wp.me/p712oV-ho

[3] להרחבה, ראיון עם גודמן שפורסם לפני כמה חודשים במקור ראשון:

https://www.makorrishon.co.il/culture/48159/

חזרה בלי תשובה

שבוע לבחירות 2019, תמונת מצב

תנו לי להפתיע אתכם.

לפי איך שהמצב נראה עכשיו בסקרים, יש רוב לגוש הימין, למרות שלגנץ יש יותר מנדטים מהליכוד. אמנם, יכול להיות שכחלון או פייגלין ימליצו דווקא על גנץ, אבל אני לא יודע עד כמה האפשרות הזו סבירה. וגם, צריך להודות, למרות ההתרעמות שהעובדה הזו יצרה (ודי בצדק) – לגנץ אין גוש בלי הערבים. לי אין בעיה עם זה, אבל לפיד התבטא בעבר שלא יישב עם 'הזועביז'.

במצב כזה ריבלין ייתן לנתניהו להרכיב את הממשלה. גם כאן, לא בטוח שזה ילך. אולי כחלון יסרב להיות בממשלה עם ראש ממשלה שיש נגדו כתבי אישום, לאחר שימוע. במצב כזה, הרבה צופים שייערכו בחירות חוזרות. אבל לא ברור מה ישתנה עקרונית לאחר הבחירות החוזרות.

ולכן – וכאן ההפתעה המשוערת – אינני חושב שישיבה של גנץ עם נתניהו היא רעיון כל-כך גרוע, ואולי אפילו זה הדבר היחיד שאפשרי.

יש לזה הרבה תועלות. קודם כל, תהיה ממשלה רחבה שתשקף את דעת רוב העם. כך, יש לקוות, יעומעמו מעט המתחים הפנימיים והשנאה ההדדית המדאיגה. כך גם יהיה מנדט להתנעת תהליך מדיני, אם ביוזמת טראמפ שתעמוד על הפרק, אם היוזמה אחרת.

הדבר לא בשמיים. נזכור שלפני שש שנים נתניהו עשה קואליציה עם לפיד ולבני, ולבני הייתה אחראית על התהליך המדיני, שעוד היה קצת בחיים אז.

דבר שני, ביבי פחות מפחיד אותי, למרות השנאה הרבה שמופנית כלפיו. לדעתי הוא מראה גם אחריות ומתינות יחסית באופן שבו הוא מטפל בנעשה בגבול הדרום, עם כל הביקורת המוצדקת. מי שכן מפחידים אותי הם סמוטריץ', שקד, בן גביר ופייגלין, על הרעיונות הקיצוניים שלהם. לכן השאלה היא לא ביבי כן או לא, אלא האם ימשכו אותו עוד ימינה או עוד למרכז/שמאלה.

הבעיה היחידה בכל הסיפור הזה אלו כתבי האישום. לפי דעתי ראש ממשלה שמוגשים נגדו כתבי אישום לא יכול להמשיך לכהן בתפקידו. זה לא מוסרי וגם לא אפקטיבי. בנוגע לבעיה הזו אין לי מה לומר, והיא אכן מהווה אבן-נגף מרכזית לאפשרות שהצגתי. ובכל זאת, אולי יצליחו להתגבר גם עליה, או אפילו 'להחליק' אותה.

כמובן שזו רק אפשרות שמקובלת עליי ואני מעדיף בכל זאת שגנץ ירכיב ממשלת מרכז-שמאל, אם זה אפשרי.

על שני ספרי מבוא לפילוסופיה

בימים האחרונים קראתי בקריאה חוזרת שני ספרי מבוא לפילוסופיה – הפילוסופים הגדולים של בריאן מגי (חצי ממנו בינתיים, ודווקא החצי השני), והיסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים של נייג'ל וורברטון. להלן רשמיי.

הפילוסופים הגדולים הוא ספר מפורסם והיה רב מכר גדול, אבל בעיניי, לפי הקריאה עכשיו, הוא דווקא לא כל כך טוב. מגי בחר כ-15 פילוסופים מהחשובים ביותר, והשמיט הרבה אחרים – וזה בסדר גמור. אבל הדיון בהם ארכני ומסורבל, ועם הרבה מלל לא נחוץ. הדיון נעשה בצורת ראיונות עם פילוסופים מומחים לדבר, אחד לכל פילוסוף, ואין ספק שזה נותן מימד יותר רציני לספר, אבל עדיין, כפי שציינתי, כספר מבוא אני לא בטוח שזו הצורה הטובה ביותר.

היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים, לעומת זאת, הוא ספר מצוין! כבר כתבתי עליו אחרי הקריאה הראשונה בו. כאן המחבר מסכם בקצרה את הגותו של כל פילוסוף, כ-40 במספר!, והוא עושה זאת בצורה מצוינת, וממש נותן את הרושם שהוא אומר את כל הדברים החשובים שיש לדעת על רעיונות כל פילוסוף שהוא מזכיר.

אז נכון שתמיד אפשר לומר שלא הזכיר את זה או את זה, או שלא פירט מספיק כאן וכאן, אך סך הכול התמונה המתקבלת היא די שלמה. וזה די מפתיע, כי כמי שקרא די הרבה פילוסופיה הייתי בטוח שתהיינה לי השגות. אבל לא.

וכמובן, זה לא אומר שלא כדאי להמשיך לקרוא פילוסופיה, כדאי, אך לא הכול. בעיקר כדאי לקרוא ספרים שיש להם גם ערך מוסף ספרותי, או שהם כתובים בבהירות רבה, כמו הדיאלוגים של אפלטון, כמה מספרי ניטשה, הגיונות של דקראט וחיל ורעדה של קירקגור. פחות כדאי, לפחות לקורא ההדיוט שאין זה מקצועו, לקרוא את קאנט, הגל, או היידגר.

אפרופו היידגר, בספר הראשון נסקרים, כאמור, כ-15 פילוסופים, ופרק אחד בו מוקדש ברובו להיידגר. בספר השני, לעומת זאת, למרות שנסקרים כ-40 פילוסופים, אין שום פרק על היידגר. אפשר להרים גבה, אבל אני דווקא אהבתי גם את הבחירה הזאת. מעבר לעובדה שכתביו לא קריאים בעליל, גם לאחר שקראתי על הגותו ושמעתי הרצאות עליה אני מתקשה להבינה, או להבין את החשיבות שלה. כן, ודאי, הוא השפיע על פילוסופים רבים, אבל בעיניי הפילוסופיה שלו היא חסרת עניין ואפילו חסרת פשר. (וזאת בלי להתייחס לעובדה שהיה נאצי).

אז לסיכום, אני ממליץ יותר על הספר השני.