"החילוניות החדשה"/ מאת שלומי ששון

"החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם", מאת שלומי ששון, רסלינג, 2019, 277 עמ'.

[הפעם אכתוב בסגנון קצת שונה, סיפורי, זרמו איתי].

כבר ציינתי שלאחרונה יש גל של כתיבה על חילוניות, וחמישה ספרים כאלה כבר סקרתי.[1] לאחרונה הופיע מאמר ב"הארץ" מאת עופר אילני (כותב שאני מעריך בדרך כלל), תחת הכותרת המרגיזה: "אידיאולוגיה? לחילוניות הישראלית אין עומק רעיוני משל עצמה"[2], שמתייחס גם הוא לספרים אלה. אבל, כפי שאפשר להבין מהכותרת הוא ממחזר את הטענה השחוקה שהחילוניות היא "עגלה ריקה". לזאת לא יכולתי להתאפק והגבתי שם:

"לא נכון. מה שאתה אומר הוא וריאציה למשל העגלה הריקה, שבספרים האלה יש התייחסות אליו. מעלים ערכים כגון אינדיבידואליות, ספקנות, חשיבה ביקורתית והומניזם, ומציינים כי העגלה מלאה בחומרי תרבות בספרות, פילוסופיה, תיאטרון, קולנוע ועוד. אולי לא קראת את הספרים עליהם אתה מדבר?".

לכן שמחתי שגם בספר הנוכחי, "החילוניות החדשה" (כמו גם בספרו של רם פרומן, "הדרך החילונית") , המחבר – שלומי ששון, ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה מהעברית – מגיע בהקדמה אחרי דיון ממצה למסקנה דומה וכותב:

 

"אם כן, המהלך והאתוס של החילוניות האידיאולוגית כולל מטרייה של מושגים פילוסופיים מעשיים כגון: רציונליזם ודחיית הטרנסצנדנטי, הסרת הקסם מהעולם, פלורליזם וסובלנות (ראו גם יצחקי 2000: 75 – 74 ), ערך הטלת הספק, אוטונומיה של השכל האנושי, תפיסת עולם דמוקרטית, הומניזם, אוניברסליזם,אינדיווידואליזם או ליברליזם" (עמ' 16-17).

 

לגבי כל ערך וערך כאן מפורט קודם לכן כיצד הוא קשור לחילוניות ונובע ממנה, ואני ממליץ לקרוא לפחות את ההקדמה מאירת-העיניים הזו, שיכולה אף לשמש כמעין מניפסט של הזהות החילונית.

אציין, כי כאשר העליתי את שני המקורות האלו לדף הפייסבוק שלי, קיבלתי תגובה מאחד מחבריי, הטוענת פחות או יותר, שערכים אלה לא מאפיינים בלעדית את החילוניות דווקא, וכי חלק גדול מהם משותף אף לאנשים דתיים.

אני נוטה לדחות טענה זו. כפי שאמרתי, מספיק לקרוא את ההקדמה כאן בכדי לראות כיצד הערכים האלה קשורים היטב לחילוניות, הן מהותית והן מבחינת ההתפתחות ההיסטורית הממשית. אבל מצד שני, כן יש משהו בדברים אלה, במיוחד בעובדה שלפחות היום אנשים דתיים מחזיקים בערכים רבים מרשימה זו. אלא שלהערכתי המחבר מתייחס בדיוק לנקודה זו בהמשך דבריו, כשהוא מדבר על תיאוריית החילון.

לפי תיאוריית החילון ישנו קשר או מתאם בין מודרניזציה לבין חילון (ראו עמ' 42), אלא ש:

 

"אם כן,המתאם בין מודרניזציה לחילון היה רווח אצל חוקרים רבים …, עד למשבר פרדיגמטי שהביא לערעור על הנחת יסוד זו. השינוי הבולט בתיאוריית החילון חל לקראת סוף המאה ה־20, כאשר נתונים אמפיריים ממקומות שונים בעולם הצליחו לערער על הקשר שבין חילון למודרניזציה, ובין האתוס החילוני לבין חברות דמוקרטית פלורליסטית" (עמ' 43).

 

אחת הדוגמאות שהביאו לתובנת-מפנה זו היא דוגמת ארה"ב, שהיא מדינה מודרנית לעילא, אך גם בעלת אוכלוסייה דתית מרובה.

ועדיין, מצדדי תיאוריית החילון הקלאסית סיפקו כמה תשובות. לדעתם, "מדובר בחדירה של מאפיין המודרניזציה החילונית אל תוך העולם הדתי והפיכתו לעולם דתי שונה מבעבר" (עמ' 44). תשובה שנייה שסיפקו, שעל כל פנים המוסדות הם עתה חילוניים באופיים.

אני מזדהה מאוד עם דברים אלה, ועדיין צריך לדעת שיש כאן גישות שונות. מבחינתי זו דוגמה נאה להתפתחות מתזה לאנטיתזה, ולבסוף לסינתזה.

לעניין זה מגיע ששון בפרק השני, "תזת החילון". אך לפניו מופיע פרק לא פחות מעניין על "זהויות חילוניות". ששון מציע כמה חתכים. הראשון הוא סקורליזם מול לייסיזם (laicism), שבגדול דן בהבדל בין התפתחות החילוניות במדינות האנגלוסקסיות (סקורליזם) ובין התפתחותה בצרפת (לייסיזם). לא אכנס לנקודה זו, רק אציין שהלייסיזם הוא לוחמני יותר.

החתך השני הוא בין חילוניות אידיאולוגית ובין חילוניות יום-יומית. החילוני האידיאולוגי הוא מי שמכיר את הערכים אותם ציינו קודם ומזדהה עימם. הוא מכיר בערכו. חילוניות היום-יום, לעומת זאת, לא עוסקת בערכים האלו, אלא פשוט נמנעת מקיום המצוות. אפשר לומר שהיא קיימת על דרך השלילה בלבד. חילוניים אלה לפעמים פחות מכירים בערכם, ובפעמים רבות הם בעלי יחס של כבוד לדת, אלא שהם עצמם אינם עוקבים אחר ציוויה, מטעמיהם האישיים. חתך זה נראה לי המעניין והרלוונטי ביותר.

בכל אופן קיים גם חתך שלישי, בין דת הלכה ובין דת אמונה. למשל, יהדות מול נצרות.

בנוגע לחתך השני, כמדומני שידידי שהזכרתי התבטא אף ביחס לכך, וטען שהחילוניות צריכה להכיר את עברה (אך אולי הוא התכוון לעבר היהודי-דתי, איני בטוח). ובכן, אני ודאי מסכים לזה. ובכלל, תמיד טוב שנרבה דעת ושעולמנו יתייצב על יסוד מוצק. ועדיין, אני לא רואה כפחותה גם את האפשרות השנייה, כלומר במובן זה שהיא מגדירה את עצמה על דרך השלילה, ולא מבחינת רגשות הנחיתות מול הדת, שאותן אין אני מקבל. מדוע? מכיוון שזו הגדרה מספיקה. למשל, אינני צריך להוסיף עומק בזהותי כ"לא מאמין במפלצת הספגטי המעופפת". מי שזו זהותם, כלומר המאמינים בה, הם אלו שצריכים להעמיק באמונתם, אני יכול להסתפק בשלילה פשוטה.

ועדיין, כאמור, אני כן חושב שיש טעם להכיר את שורשי החילוניות (וכן את שורשי הדת), גם מבחינת ההתעמקות עצמה, ועימה העמקת הזהות, וגם מבחינה זו שרדידות בשטח זה פעמים רבות מולידה את התופעה השנייה, השלילית, שהזכרתי, הווה אומר – ההתרפסות. וזו הסיבה שבסופו של דבר עניתי בתגובתי ב"הארץ" מה שעניתי, ולא את האופציה השנייה שהעליתי כאן.

אי-התרפסות מתבררת כחשובה מאוד בכל הנוגע ל"פרדוקס הסובלנות", שמוזכר כבר בהקדמה (וכן בספרו של אביעד קליינברג, "מדריך לחילוני"). נביא מדבריו של פופר שם:

 

"סובלנות בלי מצרים מובילה בהכרח להיעלמה של הסובלנות. אם ננהג סובלנות בלי מצרים אפילו באלה שאינם סובלניים, אם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית מפני התנקשות של הלא סובלנים, או אז יישמדו הסובלניים, והסובלנות עימהם. […] לכן עלינו לתבוע לעצמנו, בשם הסובלנות, את הזכות שלא לנהוג סובלנות בחסרי הסובלנות" (עמ' 14).

 

זה מוביל אותנו ישירות לנושא השלישי של הספר, לפי כותרתו – לאחר אידיאולוגיה ופילוסופיה – האקטיביזם, שלו מוקדש החלק השני של הספר.

כאן ששון סוקר את כל תנועות האקטיביזם בישראל, ודן בהן, במטרותיהן, בדרך פעולתן וכן הלאה. כאן אקצר ורק אציין, כי בניגוד לספרו של רם פרומן, ששון כן מכניס את תנועות ההתחדשות היהודית לתוך מגמה זו, לפחות את חלקן.

פרק מיוחד מוקדש למאבק בנושא האישות, שהמצב שלו בישראל הוא מתחת לכל ביקורת, וגם לא מתיישב עם האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן (בתוספת הסתייגות).

 

אז החילוני החדש, אם הבנתי נכון, הוא חילוני המודע לערכיו ופועל למימוש זכויותיו. אך ששון לא מוציא את החילוני של היום-יום מתוך המשוואה (בדומה למה שאני כתבתי קודם), בין היתר מכיוון שהוא טוען שחילוני זה הפנים רבים מערכי החילוני האידיאולוגי, במודע או שלא במודע.

 

לסיכום, זהו ספר מלומד מאוד המכיל מידע רב. הוא שונה במהותו מחמשת הספרים הקודמים שסקרתי (ראו הערה ראשונה), שהיו מיועדים יותר להמון, וכאן מדובר בספר אקדמי יותר, שיש לכך פלוסים ומינוסים. ועדיין, צריך לציין שהוא כתוב בצורה בהירה מאוד ולא מציב קשיים רבים בהבנתו. חלקים מסוימים בו הם ממש מאירי עיניים.

 

לסיום, לאחרונה יצא אפילו עוד ספר שעוסק, בין היתר, בחילוניות – "קץ עידן העבריות" מאת רמי לבני, בהוצאת כרמל. התחלתי לקרוא בו. לבני מעלה תזה על האנשים החילונים בראשית הציונות ובראשית המדינה שהיו "עבריים" לפי לשונו, אך העבריות הזו הולכת ונמוגה עם השנים. כך על קצה המזלג ותוך אי-דיוק אולי. אני חושב שזה נכון מאוד וכולנו מרגישים בזה.

למעשה, אולי ישנה כאן חריגה. כי לפי הנתונים שמביא ששון, בכל העולם חלה ירידה בכמות הדתיים ועלייה בכמות החילוניים (נאמר בפרק על תזת החילון, שגם סברה שהעולם ילך וייאבד את הדת, מה שלא קרה, אך בכל זאת הנה חלה ירידה איטית). ואילו בישראל המגמה הפוכה – חלה עלייה בכמות הדתיים (כנראה מסיבות דמוגרפיות ברורות של ילודה מוגברת). דבר זה גורם להתחזקות דתית וכך גם להגברת החיכוך, בוודאי במדינה כשלנו, הנעדרת חוקה, ושבה אין הדת מופרדת מהמדינה.

כל זה מעניין מאוד ומצריך עיון נוסף. אולי הוא יבוא בביקורת ביחס לספרו של לבני, אף כי איני בטוח כלל שאכתוב אחת כזו.

 

 

הערות:

[1] ראו: https://wp.me/p712oV-tT

[2] כאן: https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/.premium-1.7241087?fbclid=IwAR0Nu_ylJ8Vj5wbSmiFtkZimKbNovG4fr21qseH70e-lTNfoWWIAAWDWKfk

החילוניות החדשה

 

מובאות:

חילוניות1חילוניות2חילוניות3חילוניות4

חילוניות5

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s