עוד כמה הצעות לחוק הגיוס ולמצב בארץ בכלל

בפוסט הקודם טענתי ששירות לאומי לחרדים הוא הפתרון היחידי, או הטוב ביותר, לבעיית הגיוס. זה נכון, אבל אולי זה נכון מדי. ממתי בני אדם, במיוחד פה בארץ, הולכים אחר צו ההיגיון? צריך ללכת בדרך שונה. כלומר, ודאי שגם הדרך הזו לא תיושם, אבל כל הכיף זה להציע. ועוד, שנאמר לי שפתרון השירות הלאומי כבר הוצע – ונדחה, או לא יושם. לא רוצים אותו. לא החרדים, וגם לא הערבים – ובאמת למה מתרכזים רק בחרדים ולא בערבים?

אז הנה כיוון נוסף – למעשה, יש עוד פתרון אפשרי – צבא מקצועי. כמובן, גם זה אינו רעיון חדש. יש בו שתי בעיות: 1. אין כסף לזה. 2. זה נוגד את האתוס של העם, שהוא גם מבוסס על צבאיות וקרביות וגם על ערבות הדדית.

לכך נענה בהתאמה – לגבי הנימוק השני, הוא לא נימוק כלל. אתוס אפשר לשנות. לגבי האתוס הצבאי, אולי באמת הגיע הזמן לשנות אותו, עד מתי נחייה בתודעה קרבית? מעולם לא אהבתי את זה. ולגבי האתוס של הערבות ההדדית – נראה שכבר מזמן הוא לא תקף, או לפחות הרבה פחות תקף מאשר בעבר. החברה הפכה לקפיטליסטית יותר וכל אחד דואג לעצמו. עכשיו, לגבי הנימוק הראשון, זה כבר יותר קשה. אבל – אם רוצים אפשר למצוא כסף, הכול עניין של סדרי עדיפויות. מצב ישראל היום הוא הרבה יותר טוב ממצבה בראשית דרכה. אז באמת לא הייתה ברירה, היום – יש.

וכאן אעיר שאני מוצא היגיון רב גם בסירוב להתגייס. לא אוהב חיובים של המדינה, וזה מתאים לעמדה של ליברליזם כלכלי. הנה בארצות רבות אין חובה כזו, ארה"ב למשל. כפייה של שלוש שנים אינה דבר של מה בכך, היא מצמצמת משמעותית את זכויות הפרט. וזה נכון גם לגבי סרבני מצפון פצפיסטיים.

אמנם, ודאי שהמדינה יכולה לכפות דברים מסוימים, תשלום מיסים, למשל. ובעבר המלכים שנלחמו גייסו בכוח אזרחים, יהודים ולא יהודים (יש כאן גם שאריות של זיכרון טראומטי לחרדים, כמדומני). אבל זה היה מזמן, התקדמנו מאז, העולם התקדם.

 

זה דבר אחד. הדבר השני הוא שאי אפשר להתכחש לכך שהחברה הישראלית, כפי שאמר הנשיא ריבלין, מורכבת משבטים – חילוניים, דתיים לאומים, חרדים וערבים. כל מגזר יש לו האופי שלו, כדאי שנשלים עם זה. לכן לאחרונה, בעיקר בעקבות הקושי להרכיב ממשלה והכישלון המסתמן, חשבתי על רעיון נוסף, מהפכני עד אבסורדי בעליל: אולי כדאי לחלק את ישראל לקנטונים. יש כמה מדינות בעולם שבנויות כך. ודגם לזה, אגב, הוצג בסדרת הטלוויזיה "אוטונומיות". בעיה אחת – האוכלוסייה די מעורבת ולא תמיד ניתן לחלקה לטריטוריות נפרדות. אמנם, בני ברק ברובה הגדול חרדית, ותל-אביב ברובה הגדול חילונית, אך לא כל המקומות כך. ירושלים, למשל, מעורבת ומעורבבת למדי (אולי תוך חלוקה לשכונות).

לכן הצעה אלטרנטיבית על אותו עקרון יכולה להיות – לתת יותר סמכויות לעיריות ולמועצות המקומיות. שכל אזור יקבע לו את אופי חייו המקומיים. בכלל, אם בעבר המגמה בעולם הייתה איחוד ממלכות קטנות, כמו שנעשה בגרמניה ובאיטליה, היום המגמה הפוכה, וראו מה שנעשה ביוגוסלביה לשעבר ובברית המועצות לשעבר. המגמה היא התפוררות וחזרה ליחידות הקטנות. לכן, הציונות קמה בהשפעת התנועות הלאומיות של המאה ה-19, ואולי עכשיו הזמן שלה להישתנות.

בכך אני מגיב גם לחזון של רינו צרור, שדיברתי עליו לפני כמה ימים, ביום העצמאות. הוא אומר שמעולם מלכות ישראל מאוחדת לא החזיקה מעמד יותר מ-80 שנה, וזה נעשה פעמיים בעבר, בימי דוד ושלמה ובימי החשמונאים. ועל דבריו אלה חזר בנט בשני נאומים ביום העצמאות. ואני אומר – יפה, אם כך למה לשבור מסורת ארוכה? או יותר ברצינות – אולי אין ברירה.

 

אך מלבד ההצעות האלה יש עוד הצעה, והיא פשוט לעשות את מה שאנו עושים. כלומר – לנסות להכריח את החרדים להתגייס כמו כולם, ולזעום עליהם שהם לא עושים זאת. הם מצדם צריכים להמשיך ולהתעקש לא לעשות זאת, וכפי הנראה עכשיו הם גם לעולם לא יעשו זאת. סביב זה יהיו מתיחויות, ממשלות יוקמו ויופלו, אך המצב יישאר כפי שהוא. ומי יעזור? ה' יעזור, כפי שהוא תמיד עוזר. אנו רגילים לא לפתור בעיות, ובכל זאת לחיות לא רע גם כך, מה שונה המצב כאן? והרי זה בדיוק מה שאנו עושים עם בעיית ההסדר עם הערבים – דוחים, ושה' יעזור, בינתיים חיים לא רע.

 

אז יש לכם ארבע הצעות – אחת ראלית, אחת אוטופית, אחת מופרכת, ואחת שהיא המצב הקיים – בחרו לכם בזו שנראית לכם ביותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s