כמה מילים על הספר "בגנות הפסיכותרפיה"

הבטחתי לכתוב כמה מילים על הספר "בגנות הפסיכותרפיה" מאת ג'פרי מוסאייף מייסון. לא אכתוב ביקורת שלמה א. כי כבר כתבתי על הספר בעבר. וב. כי לא סיימתי אותו הפעם.

לגבי א – קראתי את הספר לפני כ-20 שנה והוא השפיע עליי מאוד, עד שהכנסתי כמה רעיונות מתוכו לספרי "יסודות הבניין", שנכתב לפני כ-15 שנה. בהמשך אשתף קישורים אליו.

לגבי ב – אבל מה שהיה מרתק בקריאה ראשונה, לא תמיד נשאר כזה בקריאה שנייה, כלומר חלקית כן, אבל לא עד הסוף, ומיד אפרט.

מייסון היה פסיכואנליטיקאי מוכר ומורשה, אך בעקבות מחקרו ומחשבותיו הוא זנח תחום זה לחלוטין, ועבר רק להרצאות נגדו. אפשר להעריך אדם שמוותר על המקצוע שלו בשביל האמת שלו, כבר מעובדה זו.

הספר מתחיל בצורה מרתקת, אבל נמשך בצורה קצת מייגעת עבורי כעת.

טענותיו המרכזיות – במבוא הוא טוען שכל המעמד הטיפולי הפסיכותרפי מבוסס על אי שוויון. צד אחד קובע מה נכון והשני צריך לקבל זאת. צד אחד חכם ומוסמך והשני כביכול חסר תבונה. זה מבנה היררכי שאינו מכבד את הפונה מעצם הגדרתו.

בפרק הבא, על הפרה-היסטוריה של הפסיכותרפיה, מייסון סוקר את המצב במאה ה-19 על-ידי הצגת שני מקרים של שתי נשים, שטופלו בצורה מחפירה. הראשונה כתבה ספר על אשפוזה וברור לחלוטין שהיא נורמלית לגמרי, ובכל זאת היא אושפזה למשך 15 שנה. רופאים נתנו לה דיאגנוזות אפילו בלי לראות אותה. מסמך מסמר-שיער, שמעלה את השאלה – האם המצב בימינו שונה לגמרי? שונה ודאי שכן, אבל לגבי לגמרי איני בטוח. ומיד צץ כאן במחשבה פוקו ודבריו על יחסי הכוח בחברה. הוא כתב על מגוון נושאים, ובין היתר על "תולדות השיגעון בעידן התבונה". ממנו ברור שהמצב בשטח זה בסך הכול משמר מערך כוחות קיים.

בפרק הבא הוא מדבר על פרויד, וזו נראית לי התזה המרכזית שלו. הוא מתייחס לתיאוריית הפיתוי של פרויד – תאוריה קדומה בה פרויד כתב כי נשים שהגיעו אליו סבלו מנוירוזות בגלל התעללות מינית בילדותן (זה הכיוון, לא לתפוס אותי במילה). אך מאוחר יותר הוא התנער מתיאוריה זו וטען שזיכרונות של התעללות הם דמיונות. במאמר שלי שאצרף בסוף מפורט מה יש ללמוד מכאן. בכל אופן, בפרק זה הוא דן ארוכות במקרה המפורסם של דורה – נערה צעירה, שבעצם חבר של אביה הטריד אותה מינית, אבל פרויד פירש זאת שבעצם הייתה מאוהבת בו. כאמור, ראו את המאמר בסוף.

עד כאן עיקר הספר מבחינתי, למרות שעתה מצאתי גם בפרק הבא תזה מעניינת. הוא מדבר על יונג ועל הקשרים שלו עם הנאצים, המזעזעים כשלעצמם. ומשם ממשיך לשיטת הטיפול שלו, שמבקשת לא להתרכז בעבר. ולבסוף הוא מעלה תזה מעניינת ואף מבריקה הקושרת בין שני החלקים האלה – הוא לא רצה שהמטופלים שלו יתרכזו בעבר, כדי שלא יזכרו בעברו-שלו, המוכתם.

בהמשך מייסון סוקר עוד כמה שיטות, אך כאן כבר איבדתי ריכוז. יצוין רק הפרק על הניצול המיני של המטפלים את המטופלים, שגם אליו התייחסתי במאמר הקצר שהזכרתי קודם.

איני יודע איך ראוי להתייחס לספר כזה. קראתי שבזמנו הוא עורר סערה וגינוי מאת פסיכולוגים, שטענו שאינו מכיר את המקצוע הפרקטי. שזו טענה מגוחכת, שהרי הוא בא מבפנים. ובכלל, ברור לחלוטין שהמקצוע יקום להגנתו העצמית. מצד שני, האם יכול להיות שכל השיטות שהוא סוקר פגומות כל-כך? והאם הן לא משתפרות עם הזמן?

זו הנקודה המכריעה מבחינתי, כי נראה שהשיטות כן משתפרות עם הזמן. למשל – בעיקר – הרגישות לפגיעות מיניות בילדות, וכן לקשר אסור בין מטפל ומטופל, מאוד עלתה בימינו. ואולי הייתה גם לספרו של מייסון השפעה בנושא זה. כך שנראה שבכל פנים זהו ספר שהביא תועלת.

לי על כל פנים הספר הביא תועלת אחרת, כאמור, בנושאים ששאבתי ממנו ושאני מסכים עימם (או לפחות הסכמתי עימם בעת כתיבת הדברים).

הנושא המרכזי הוא תיאוריית הפיתוי שהשתנתה ומשמעות הדבר, עליה כתבתי במאמר "על כשל הפסיכולוגיה" (שכבר זכה לאלפי צפיות):

https://wp.me/p712oV-h2

זהו מאמר קצרצר שאני ממליץ לקרוא.

הנושא השני מופיע במאמר ארוך יותר, שפחות קריטי לקרוא (אף כי הוא יפה בעיניי) – "על אמנות השיחה". שם אני מדבר על אי-השוויון במעמד המפגש הטיפולי. זה המאמר הראשון בקישור הבא של הספר המלא:

https://wp.me/p712oV-uN

בגנות הפסיכותרפיה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s