התודעה, התייחסות עצמית

שנים רבות מאוד אני מסתובב עם מחשבות מסוימות ביחס לתודעה, אך איני כותב אותן כי הן אינן מגובשות מספיק ולא ברורה לי המסקנה הנלמדת ממחשבות אלה. אבל עכשיו חשבתי, מדוע לא לשתף מחשבות אלה גם במצבן הגולמי והלא מפותח? לכן, מאמר זה יהיה חסר סדר רציף ולא מנומק מספיק, אך אני מקווה שבכל אופן הוא יועיל במשהו.

 

1.

אתחיל בפרדוקס של ראסל, ששואל האם קבוצת כל הקבוצות שלא מכילות את עצמן כאיבר מכילה את עצמה או לא? זהו פרדוקס, משום שכל תשובה שתינתן תוביל למסקנה בלתי אפשרית. ראסל שלח את הפרדוקס הזה לפרגה ובכך מוטט את התורה שניסה לפתח, וכן את האפשרות לבסס את המתמטיקה על לוגיקה (כפי שהוכח סופית מאוחר יותר על-ידי גדל).

דיברתי על הדברים האלה בביקורתי על הספר "לוגיקומיקס".[1]

העניין הוא שתמיד הסיפור הזה נראה לי קצת מוזר. אדם טורח שנים על תורה לוגית-מתמטית ובסוף בא אדם אחר ובמשפט אחד ממוטט את הכול? ועוד – שהמשפט הזה הוא מסוג מסוים מאוד ומוכר מאוד, סוג הפרדוקס. לכן נראה לי שיש להתבונן בסוג הזה.

למעשה, כל המחשבה המערבית, ובכלל זה כמובן הלוגיקה והמתמטיקה, מבוססת על חשיבה רציונלית. הפרדוקס הוא הסיכה שמפוצצת את הבלון הזה. והפרדוקס הוא החריג, הוא היוצא מן הכלל (ומוכר גם בפרדוקס ביחס לזה – לכל כלל יש יוצא מן הכלל. אז האם גם לכלל הזה יש יוצא מן הכלל? – פרדוקס ששם זרקור על הנטייה של המחשבה המערבית להתייחס לכוליות [למן הפרה-סוקרטים ועד, להבדיל, לוינס], שלא תמיד קיימת, אך חוקיות יכולה להיות מובנת רק דרכה).

להרחבה ולדוגמאות נוספות של פרדוקסים (למשל, פרדוקס אכילס והצב, פרדוקס השקרן, ואם לחזור לראסל – פרדוקס הספר) אני ממליץ לקרוא את הספר "פרדוקסים" בהוצאת האונ' המשודרת.

אבל הפרדוקס יוצר בעיה רק במחשבה המערבית. במחשבה המזרחית אין הוא יוצר בעיה כלל. למען האמת, אני סבור שהמחשבה המזרחית מבוססת במידה רבה על הפרדוקס, שמבטא שבירה של מחשבה הגיונית. כך לפחות, במודגש, בזן-בודהיזם.

כאן צריכה לבוא המלצת קריאה, אך על אף שקראתי ספרים רבים בנושא הזן-בודהיזם, לא עולה לי כרגע ספר ספציפי לראש.

ניקח לדוגמה את הקואן הידוע – "איזה צליל משמיעה מחיאת כף יד אחת?". אולי אין זה בדיוק פרדוקס, אך זה מדגים יפה את שבירתה של המחשבה ההגיונית הרגילה. למעשה, לפי הניתוח שלי, הקואן הזה מדבר ממש על שבירת ההיגיון הזו. כי מה הן שתי ידיים אם לא דבר והיפוכו, שמקבלים את משמעותם זה מתוך זה. בלי אור אין חושך, ובלי חושך אין אור. כלומר, בלי המילים אור וחושך, השפה בנויה כצמדים של ניגודים בינאריים (אמנם – לא כולה!). וקול שמיעת המחיאה בקואן היא המשמעות הנוצרת. אם כך, הקואן שואל בעצם – איך יכולה להתקבל משמעות ללא החשיבה הבינארית, הדיכוטומית? ללא צמדי הניגודים. וכך, בלא הבסיס של החשיבה ההגיונית.

למעשה, גם במחשבה המערבית במאה העשרים התחילו לערער על המוחלטות של החשיבה המחלקת הכול לקטגוריות בינאריות. כך, למשל, בפוסט-סטרוקטורליזם.

אבל המחשבה המזרחית, ובמיוחד זו שבזן-בודהיזם, שוב, עוסקת גם רבות בתודעה האנושית ומנסה לפענח אותה. האם יכול להיות שיש קשר בין שני הדברים האלה? השאלה הזו תוביל אותנו לחלק השני של המאמר ולסיום החלק המקדים הזה.

 

2.

הגיע הזמן שנתחיל להתייחס לנושא שלשמו התכנסנו כאן – התודעה.

(לא מזמן התייחסתי לנושא זה בסקירת הספר "מהי תודעה?").[2]

ישנה שאלה שהעסיקה אותי שנים רבות – האם, באופן עקרוני, האדם יכול להכיר את עצמו? כמובן, אני יכול להכיר חלקים בי, או להכיר את עצמי באופן חלקי, אך האם תיתכן הכרה-עצמית שלמה? ככל הנראה, לפחות במבט ראשון, הדבר בלתי אפשרי. משום שאם, למשל, אני רוצה להכיר את אופני ההכרה שלי, עליי להשתמש באופני ההכרה שלי לשם כך, אך אז אני מכיר רק את מה שאופני ההכרה שלי, המוגבלים מטבעם, מאפשרים לי, וממילא איני מכיר הכול. האדם, בעצם, צריך לצאת מחוץ לעצמו על מנת להכיר את עצמו, ודבר זה בלתי אפשרי.

אך למעשה יש כאן בעייתיות חריפה יותר. כי אפשר לומר שבאופן עקרוני, אין דבר יכול להכיר את עצמו. נוצר כאן פרדוקס.

למעשה, אני חושב שזה מאפיין בסיסי של הפרדוקס, אולי אפילו הגדרה שלו, הווה אומר – דבר המתייחס לעצמו! אפילו מבחינה לשונית, אפשר לשים לב שהפרדוקסים בדרך כלל מכילים אותה מילה פעמיים (מה שיכול ליצור גם טאוטולוגיה, הניגוד הבינארי של הפרדוקס, כמו למשל במשפט: כיסא הוא כיסא).

למשל הפרדוקס של ראסל שהזכרנו, מדבר על קבוצה כלשהי, המכילה את עצמה כאיבר. או פרדוקס השקרן מדבר על המשפט "אני משקר", המתייחס לעצמו.

אך כבר כאן המקום להגיד, שזו בדיוק ההגדרה של התודעה, או לפחות הגדרה אחת שיכולה לעלות על הדעת, הווה אומר – דבר המתייחס לעצמו!

והנה זה פלא, שהרי ראינו שעקרונית דבר אינו יכול להתייחס לעצמו, אך בחיינו אנו עדים להתייחסות-עצמית זו כל העת, כיצד זה יתכן?

זו נראית לי התעלומה הגדולה של התודעה, והיא קשורה הדוקות להגדרת האדם כישות ייחודית בטבע, ואם תרצו להרחיק לכת – גם למושג מותר האדם וצלם אלוהים שבאדם. אכן, פלא.

אך כאן נראה לי להציע אפשרות פתרון אחת: אמנם, דבר לא יכול להתייחס לעצמו מבחינת החשיבה ההגיונית הסדורה, אך הוא כן יכול להתייחס לעצמו בצורה פרדוקסלית. לכן, גם התודעה לעולם לא תזכה להכרה מלאה בכלים ההגיוניים הרגילים, אך בכל אופן היא מתקיימת בפועל באופן שחורג מכלי ההבנה שלנו באופן יסודי ומהותי.

גם מבחינה פיזיולוגית פשוטה, כמעט הכרחי שכך יקרה. כי ה"הבנה" היא פעילות משנית ל"תודעה". אפשר לומר באנלוגיה גסה שהתודעה היא הפעלת המחשב, בעוד ההבנה היא פעולתו.

וכאן אולי צריך להוריד את הכובע בפני החשיבה המזרחית של הזן-בודהיזם, שחוקרת את התודעה מתוך התבוננות-עצמית ובלי עזרת הכלים הרציונליים של החשיבה המערבית. והיא עושה זאת כבר אלפי שנים.

 

זהו, עד כאן מחשבותיי בנושא זה בינתיים. אני בטוח שקיימת ספרות ענפה בנושא שאינה מוכרת לי, אך עדיין ראיתי לנכון לשתף את מחשבותיי.

 

 

הערות:

[1] כאן: https://wp.me/p712oV-q4

[2] כאן: https://wp.me/p712oV-py

אלוהים של איינשטיין/ חגי הופר

אלוהים של איינשטיין/ חגי הופר

א. "אני מאמין באל של שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה של כל הקיים, אבל לא באל המעסיק את עצמו בגורלם ובמעשיהם של בני האדם",
אמר איינשטיין.

ואני נוטה להאמין באלוהים של איינשטיין.

ב. איינשטיין דיבר על התפתחות היסטורית, מאל פרימיטיבי שמבוסס על פחד, דרך דתות המבוססות על מוסר, ועד ההתפתחות האחרונה, הדת הקוסמית.

ג. בהתאם לזאת הוא גם אמר:
"המילה 'אלוהים' היא בעבורי שום דבר פרט לתוצר של חולשה אנושית, והתנ"ך הוא אוסף של אגדות נכבדות אך עדיין פרימיטיביות – ואף על פי כן ילדותיות. אף פירוש שלו, מעודן ככל שיהיה, לא יוכל לשנות זאת מבחינתי. הפירושים המעודנים הללו הם כל כך מגוונים בטבעם עד שכמעט ואין להם קשר לטקסט המקורי".

אני מסכים.

ד. ומהצד השני הוא אמר:
"אנחנו כמו ילד קטן שנכנס לספרייה ענקית המלאה בספרים בכל מיני שפות, הילד יודע שמישהו היה צריך לכתוב את הספרים האלה, אבל הוא לא יודע איך. הילד לא מכיר את השפה שבה הספרים כתובים. הילד מבחין בסדר (תכנון) מסתורי של הספרים, אך עדיין לא מכיר את הכותב".
אני מסכים גם לזה, אף שזכיתי להרבה ביקורת בשל כך.

ה. אבל הוא גם אמר:
"צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי", וזוהי כבר דת של קוסמות,
אך גם אותה אני נוטה לקבל. גם, אני משער, תוך תגובה ביקורתית לא קטנה.

ו. והוא גם אמר:
"אני לא אתאיסט. אני לא חושב שאני יכול לקרוא לעצמי פנתאיסט",
כלומר, הוא לא מזדהה לגמרי עם שפינוזה,
וגם בזה אני איתו.

ז. מצד שני הוא גם אמר:
"איני רוצה ואיני יכול לחשוב על אדם המוסיף להתקיים אחרי מותו הגופני; נניח לנשמות חלשות לטפח מחשבות כאלה מתוך פחד או מתוך אנוכיות מגוחכת",
וכאן אני דווקא נוטה לחלוק עליו.

בַּר כּוֹכְבָא/ חַגַּי הוֹפֶר

בַּר כּוֹכְבָא/ חַגַּי הוֹפֶר
בַּר כּוֹכְבָא – הָיָה גִּבּוֹר? הַאִם?
אָמְנָם נִלְחַם בְּעַם לוֹעֵז
אַךְ מוּל צְבָאוֹת הָרוֹמָאִים
אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב אֶחָד מֵעֵז?

וְאָכֵן אוֹתוֹ כּוֹכָב נָפַל
וְלֹא הִתְגַּשְּׁמָה הַמִּשְׁאָלָה
אַדְּרַבָּא, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הָעָם חָדַל
לָשֶׁבֶת בְּאַרְצוֹ, וְהִתְפַּזֵּר בַּגּוֹלָה.

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב
אַךְ לֹא מָשִׁיחַ הוּא בַּר כּוֹזִיבָא
אוּלַי מוּטָב שֶׁנֶּחְדַּל מִלַּעֲקֹב
אַחֲרֵי תּוֹחֶלֶת שֶׁהִכְזִיבָה.

על סדר היום: דמוקרטיה מתגוננת, הפלות

שני פוסטים מהפייסבוק שלי:

1.

אני זוכר בימי בית הספר היסודי, היה לנו שיעור באזרחות או בהיסטוריה, שבו דובר על כך שהיטלר עלה לשלטון בצורה דמוקרטית. אז אמרו שזו נקודת חולשה בשיטה הדמוקרטית, שהיא יכולה בקלות להיהפך לדיקטטורה.
אך כיצד מונעים את זה? את זה אני לא זוכר שאמרו. ובאמת, עד היום לא ברורה לי הנקודה הזו.
אני אומר את זה בלי קשר לשום דבר ובלי כל השוואה, פשוט זיכרון שחזר לי עכשיו.

 

2.

בזמן לימודיי בתיכון, בבגרות בהבעה (או אולי זה היה מבחן מתכונת, ואולי שיעור אחר?) נתנו כמה נושאים במבחן שעליהם היה צריך לכתוב חיבור קצר. נושא אחד היה הפלות. שני – המתות חסד. וכן הלאה.
אני בחרתי לכתוב על כל הנושאים האלה ביחד, ואחרי שפירטתי את הצדדים השונים לגבי כל נושא, הטיעון המרכזי שלי היה, שמכיוון שהדבר שנוי במחלוקת ואין תמימות דעים לגביו, ואפילו לא הסכמה של רוב גדול, הרי שבמקרה כזה צריך להשאיר את הבחירה בידי הפרט ואין לכפות עליו התנהגות באופן חיצוני. תפקיד המדינה הוא רק למנוע התנהגויות שליליות, שיש עליהן הסכמה גורפת שהן שליליות ומזיקות.
אני זוכר שקיבלתי ציון גבוה מאוד.
ואיני יודע למה בזמן האחרון אני נזכר מפרקים מימי לימודיי בבית הספר היסודי והתיכון.
בכל אופן, עד היום אני מחזיק פחות או יותר באותה דעה.
ולכן, בין היתר, אני חושב שהחלטת מדינת אלבמה למנוע הפלות כליל – אומללה.

 

וגם זה (אם כבר בית ספר):

המורה ליוונית של אלברט איינשטיין להוריו: "מהילד הזה לא ייצא כלום!". צא ולמד.

ספרי עיון מומלצים לשבוע הספר 2019

שבוע הספר 2019

ספרי עיון (בעיקר) מומלצים לשבוע הספר 2019

כבכל שנה, אסכם את הספרים המומלצים במיוחד שקראתי בחצי השנה האחרונה.

 

ראשית, יצאו כמה ספרים טובים על החילוניות:

"הדרך החילונית"/ מאת רם פרומן

https://wp.me/p712oV-tN

"מדריך לחילוני"/ מאת אביעד קליינברג

https://wp.me/p712oV-tA

"סיפורם של היהודים החילוניים"/ מאת אמנון רובינשטיין

https://wp.me/p712oV-ts

"חזרה בלי תשובה"/ מאת מיכה גודמן

https://wp.me/p712oV-t7

"יהדות ישראלית"/ מאת שמואל רוזנר וקמיל פוקס

https://wp.me/p712oV-pS

 

וכן קראתי שני ספרי קומיקס טובים:

"כלכלה בקומיקס"/ מאת מייקל גודווין

https://wp.me/p712oV-rH

"לוגיקומיקס"/ מאת אפוסטולוס דוקסיאדיס וכריסטוס ח. פאפאדימטריו (לא חדש)

https://wp.me/p712oV-q4

 

ומלבד זה אציין את הספרים הבאים:

"ההרצאה האחרונה – כל החשבון עוד לא נגמר"/ מאת עמוס עוז

https://wp.me/p712oV-sV

"העולם של אתמול"/ מאת סטפן צוויג (לא חדש)

https://wp.me/p712oV-sN

"מגילת אסתר – פירוש ישראלי חדש"/ מאת מישאל ציון

https://wp.me/p712oV-so

 

שבוע ספר טוב וקריאה מהנה!

 

 

"הדרך החילונית"/ מאת רם פרומן

"הדרך החילונית" מאת רם פרומן, ידיעות ספרים, 2019 , 224 עמ'.

זהו ספר נוסף בגל הספרים על החילוניות הניחת עלינו לטובה. אם "סיפורם של היהודים החילונים"[1] של אמנון רובינשטיין שם דגש על הצד הסוציולוגי, ו"מדריך לחילוני"[2] של אביעד קליינברג שם דגש על הצד הפילוסופי, הרי שספר זה, "הדרך החילונית" מאת רם פרומן, שם דגש יותר על הצד הפוליטי של החילוניות. כמובן, בכל אחד מהספרים יש גם צדדים אחרים.

הספר מחולק לשלושה חלקים.

בחלק הראשון פרומן, ד"ר להיסטוריה ויו"ר הפורום החילוני, מספר על פרויקט ה"הדתה", שנכנס לחיינו, לפחות מבחינה תקשורתית, ממש בשנים האחרונות. פרומן מספר שיש לו מניות רבות על עצם קידום המושג הזה. והוא מספר על ההדתה שקיימת בכל שטחי החיים – במערכת החינוך, בצבא ובמרחב הציבורי.

נראה שעיקר התמקדותו היא במערכת החינוך, וכולנו מכירים את ספרי הלימוד בהם נכנסים תכנים דתיים במקומות לא ראויים, בנושאים לא קשורים. מי שעקב אחר תכניתו של ליאור שליין "גב האומה" מכיר את הדברים האלה היטב. ובכן, לדעתי זה אכן דבר לא ראוי, שיש לשנותו.

וגם בצבא יש הדתה רבה. מקור בעייתי במיוחד הוא קיפוח נשים היכן שנכנסים חיילים חרדים. כאן יש התנגשות ערכים – מצד אחד אנו שואפים לשלב את הציבור החרדי בצבא, אך מצד שני איננו רוצים לקפח את זכויות הנשים. גם כאן אני חושב שהצו החילוני גובר. ואפשר להסביר זאת אף במונחים דתיים, שהרי זו כ"מצווה הבאה בעבירה", שההוראה לגביה היא – "אל תעשנה!".

 

בחלק השני פרומן מצייר תמונת מצב של החברה החילונית. הוא בוחן אספקטים רבים מאוד, שלא אוכל, כמובן, לכסות את כולם. תחת זאת, אזכיר דבר אחד – פרומן אומר שהחילוני מרגיש שהוא הממלכתיות, בעוד הוא אינו כזה, אלא הוא מגזר אחד מבין כמה. אבל כל שאר המגזרים 'מסודרים', גם מבחינה פוליטית – כך בנוגע לחרדים, לדתיים הלאומיים ולערבים. לכל אלה יש מפלגות סקטוריאליות ברורות שדואגות לאינטרסים שלהם. אבל לחילונים אין מפלגה מייצגת אחת, וכך האינטרסים שלהם נפגעים. למעשה, אין מי שידאג להם. היחידים שעושים מעט הם מר"צ ומפלגת העבודה. יש עתיד אמנם מציגה עצמה כמפלגה חילונית מובהקת, אך למעשה היא אינה מצטרפת למאבק החילוני, רק לזה האנטי-חרדי, כך לדבריו. גם ליברמן בימין הוא מפלגה חילונית, אך גם הוא לא עושה כמעט דבר בנידון, למעט בסמיכות למערכות הבחירות.

 

כך בחלק השלישי פרומן מנסה להציג פתרונות, אשר אלה מתחילים קודם כל בהגדרה עצמית והכרה עצמית. כך יכולה הקבוצה לקדם את סל הערכים שלה, שפרומן מציג בפירוט ותוך כדי דיון.

כמו כן, הוא דן בחילוניות מבחינה היסטורית, על זרמיה השונים, וכן בעיוות ההיסטורי שנוצר בימיו של בן גוריון. גם מקומו של משל העגלה הריקה של החזון איש לא נפקד כאן, כמובן (לאו דווקא בחלק זה).

בהתאם לזאת, הוא מציע לבטל את החינוך הממלכתי ולהפוך אותו לחינוך חילוני, שיהיה זרם ככל הזרמים הנבדלים. עניין נוסף הוא שבעצם המחנה החילוני מחולק לשניים – חילוניים גמורים ומסורתיים, ולכן גם המסורתיים זכאים לזרם משל עצמם. יש כאן מחשבה שהולכת בכיוון הפרטת החינוך, אף שלא חייבים לקחת זאת כל-כך רחוק, והיא מעידה על קשיים ממשיים שחלק מהציבור הישראלי נתקל בו.

 

זה נכון גם באופן כללי – הדברים שפרומן מעלה נובעים ממקום של כאב פרטי ממשי, על כן לא יהיה נבון לבטל אותם. ככל הנראה ישנם רבים החשים כמוהו. אני חושב שבאמת עד היום מדינת ישראל לא השכילה להסדיר באופן טוב את היחסים בין החילונים והדתיים שבה, וכך אנו עדים למתיחויות בין הזרמים כל שני וחמישי (אחסוך לכם דוגמאות מהזמן האחרון).

דעתי האישית זהה לדעתו של אחד האנשים החכמים שחיו כאן, שהיה גם אדם דתי – פרופ' ישעיהו לייבוביץ', והיא – שצריך להפריד את הדת מהמדינה באופן ברור. אין כאן פגיעה בדת. ארה"ב היא מדינה שרוב גדול של אזרחיה דתיים, ובכל אופן הדת מופרדת שם מהמדינה, והמדינה בינתיים מתפקדת יפה. גם אין כאן פגיעה בהיותה של ישראל מדינה "יהודית ודמוקרטית", לפחות לא לפי איך שאני מבין את המושג. כי "מדינה יהודית" הכוונה מדינה ליהודים, ולא מדינה בעלת סממנים יהודים. כך הדבר הופיע לפחות מבחינה היסטורית בחזונו של הרצל. הוא בא לתת מענה לאנטישמיות ומתוך עמדה זו הוא פותח את דבריו. והוא גם אומר שבמדינה היהודית הדתיים יהיו תחומים בבתי הכנסת, כשם שאנשי הצבא תחומים בקסרקטינים, כך דבריו ב"מדינת היהודים". כמובן שעדיין יש מקום כן להכנסת כמה מאפיינים יהודיים-דתיים למדינה, כמו השמחה בחגים וכיוב', אך זאת מתוך בחירה ולא מתוך כפייה.

בכלל, אני חושב שהטוב ביותר הוא להגיע להסכמות. ניסיון כזה נעשה על-ידי פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן באמנת גביזון-מדן שלהם. אך זהו ניסיון לא טוב בעיניי. גביזון היא אשת אקדמיה אולטרה-שמרנית, ומדן הוא רב מתון יחסית. לא ברור עד כמה הם מייצגים ואת מי. וגם לא ברור בכלל האם תיתכנה הסכמות בקונסטלציה אחרת. בינתיים, איך שהמצב נראה עכשיו, הדומיננטיות הדתית רק הולכת וגוברת, והשסע הולך ומחריף.

בהקשר לזה אוסיף עוד נקודה. ביום העצמאות האחרון צפיתי בסרטו של רינו צרור "יהודים, פעם שלישית".[3] רינו אומר שלפני הפעם הזו, הייתה לנו רק פעמיים ריבונות מלאה בארץ, ובכל פעם זה נגמר תוך פחות מ-80 שנה. הוא מנתח את סיבות הכישלון ומגיע למסקנה שהמתחים הפנימיים והיריבויות הפנימיות הם אלה שמוטטו אותנו, ומעלה אזהרה שהדבר יכול לקרות אף בימינו. אולי זו אזהרה פסימית מדי, אבל בכל זאת כדי לשים אליה לב. ומעניין שאת אותה אזהרה (שכנראה שאב מצרור) השמיע אף שר החינוך נפתלי בנט בשני נאומים שנשא ביום העצמאות הזה – בחידון התנ"ך ובטקס הענקת פרסי ישראל. וזהו אותו שר החינוך שבימיו התחוללה ההדתה עליה מדבר פרומן…

ובהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את נאום השבטים של הנשיא ריבלין, שיש גם לו רלוונטיות גדולה לדברי פרומן בספר זה.

 

לסיכום, ספר טוב וחשוב, המעלה נקודה כואבת, רלוונטית וקונטרוברסאלית בנוגע לחיינו כאן ועכשיו, שווה מאוד לקרוא. אוסיף רק שאני הזכרתי כאן רק חלק קטן מהחומר הנמצא בספר, מקוצר היריעה.

ובכל זאת אוסיף, שאני באופן אישי לא לגמרי מזדהה עם גישת הכותב, הוא קיצוני מדי עבורי. כך גם הוא יוצא נגד ארגוני "היהדות המתחדשת" (עליהן מדבר גודמן בספרו "חזרה בלי תשובה"[4]), שמגבירים את ההדתה לדעתו, אבל אני דווקא בעד ארגונים אלה. אין זה גורע מחשיבות הספר והקול שהוא מעלה, פשוט ראיתי לנכון לציין שהקול שלי הוא שונה.

ולמעשה, במהלך קריאת הספר כתבתי שיר קטן, שמבטא את היחס שלי לנושא, באופן כללי לגמרי:

 

יַחַד/ חַגַּי הוֹפֵר

הַאִם לֹא נוּכַל לִחְיוֹת כָּאן בְּיַחַד?

הַבֶּאֱמֶת לֹא נוּכַל?

שֶׁהָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ אֶת הַפַּחַד,

הַאִם יַגִּיעַ הַמַּצָּב הַמְּיֻחָל?

 

הַאִם לֹא נִזְכֹּר שֶׁאֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ

וְשֶׁגּוֹרָלֵנוּ אֶחָד?

הָבָה נִזָּכֵר בְּמָה שֶׁיָּדַעְנוּ וְשָׁכַחְנוּ

וְלֹא נִפְחָד.

 

הערות

[1] כאן: https://wp.me/p712oV-ts

[2] כאן: https://wp.me/p712oV-tA

[3] בעבר הוא אמר דברים דומים בכתבה:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3389011,00.html?fbclid=IwAR1TFoOhaS53YdoEuHBH53bpJbncTqBswAW1YEsYkLyHlmJ0oQsueED8XFo

[4] כאן: https://wp.me/p712oV-t7

הדרך החילונית

מדוע אני גזירה/ פרידריך ניטשה

מתוך "הנה האיש" מאת פרידריך ניטשה, תרגום ד"ר ישראל אלדר.

מילת פתיחה: בעיניי (ובינתיים יש כמה שחולקים עליי…) זהו קטע כמעט נבואי, בו, בעצם, חוזה ניטשה את עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה (ואף הראשונה). והוא אף צופה ששמו יקושר בשמם, מה שאכן קרה – כידוע הנאצים אימצו אותו כהוגה הבית שלהם, אף כי הוא עצמו היה רחוק מאנטישמיות. מלבד זה יש כאן דברים יפים על הרצון בהתרחקות מתהילת ה"קדוש" וכיוב'.

זה מזכיר לי מכתם שכתבתי פעם:

מִסְכֵּן בִּיָאלִיק.

הַבֵּן-אָדָם בְּסַךְ-הַכֹּל רָצָה לָדַעַת מָה זֹאת אַהֲבָה

מִיָּד קָרְאוּ לוֹ מְשׁוֹרְרֵנוּ הַלְּאֻמִּי וְהֵחֵלּוּ הַמְּצַטְּטִים לִשְׁתוֹת בַּצָּמָא אֶת דְּבָרַיו

הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ זָרִים בָּרְחוֹב: נוּ, נַחְמָן, כְּבָר מָצָאתָ?

הָפְכוּ אוֹתוֹ לָחֵלֶק הַתַּרְבּוּתִי שֶׁל הָעֶרֶב.

 

מדוע אני גזירה

1.

יודע אני מה גורל צפוי לי. יבואו ימים בהם שמי יהא מזכיר משהו מזעזע, משבר שלא היה כמותו עלי אדמות, התנגשות מצפונית עמוקה מאין כמוה, הכרעה שנצטוותה נגד כל מה שהאמינו בו, שתבעוהו, שקידשוהו עדי אז. לא אדם אני, חומרי נפץ אנוכי. ועם כל זאת, אין בי כלום ממייסד דת – הדתות עסקי אספסוף הן, ואני חש בצורך לרחוץ את ידי לאחר מגע עם אנשים דתיים… אינני רוצה במאמינים, דומני שמרושע די להאמין בי עצמי, מעודי אינני מדבר אל המונים… אני מלא אימה ופחד פן באחד הימים יכריזו עלי כעל קדוש:

אפשר לנחש למה אני מפרסם ספר זה תחילה, הוא בא למנוע מעשי התעללות בי… אינני רוצה להיות קדוש, טוב מזה מוקיון… ואולי באמת מוקיון אנוכי… למרות זאת – ושמא לא למרות זאת, שהרי עד כה לא נמצא כזב גדול מזה של הקדושים – האמת היא המדברת מתוכי. אלא שהאמת שלי איומה היא: כי עד כה השקר קרוי היה אמת. – שינוי כל הערכים. זוהי נוסחתי למעשה נתינת דעת עילאית של האנושות על עצמה, מעשה שהיה בי לבשר ולגאון. נפל בגורלי הכורח להיות ראשון לבני אדם ישרים, לראות עצמי כניגוד לכזב בן אלפי שנים… ראשון אני לגילוי האמת, באשר ראשון הייתי לחוש, להניח בו בשקר כי שקר הוא… גאונותי בנחירי… אני מפריך כאשר לא הופרך מעולם, ואף-על-פי-כן אני ניגודה של רוח השלילה, מבשר טוב אנוכי כאשר לא היה מעולם, ומשימות גבוהות אנכי יודע, שעד כה אף במושג לא נתפשו; בי נפתחו שוב פתחי התקוות. ועם כל זאת בהכרח גם איש אסונות אנוכי. כי בהתנגש האמת בשקר בן אלפי השנים, צפויים זעזועים, צפוייה עווית של רעש אדמה, הרים וגבעות יותקו ממקומם, כזאת מעולם לא עלה אף בחלומות לילה; אותה שעה מושג הפוליטיקה ימוג כליל במלחמת רוחות, כל מבני העוצמה של החברה הישנה יפוצצו – כל כולם יסודם בשקר: תהיינה מלחמות, שכמותן לא נודעו עליי אדמות, רק בי נפתחים עלי אדמות פתחיה של פוליטיקה גדולה.

"הדתיות החדשות"/ מאת חן ארצי סרור

"הדתיות החדשות" מאת חן ארצי סרור, ידיעות ספרים, 2018 , 328 עמ'.

הפמיניזם הדתי הוא תופעה שתופסת תאוצה רק בשנים האחרונות. אני זוכר שעקבתי בעניין אחרי ארגון "קולך", שהיה מניצניו הראשונים של הפמיניזם הדתי, אך בשנים האחרונות ממש חלה תנופה נוספת בשטח זה, והספר הזה מספר את סיפורה.

חן ארצי סרור היא עיתונאית דתייה, וניכר שהיא מכירה את הנושא היטב.

כיאה לעידן החדש, הספר פותח בקבוצות הפמיניסטיות הדתיות הפעילות בפייסבוק. יש רבות כאלה, אך שתיים ראויות לציון במיוחד. האחת היא "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור", שחברותיה מכונות בקיצור פדלחו"שיות. והשנייה, שהתפצלה מהראשונה, היא "פמיניסטיות הלכתיות", שהיא אורתודוכסית יותר ומחויבת יותר להלכה. בקבוצות אלה החברות מעלות מגוון נושאים הקשורים לפמיניזם דתי, ולחיים נשיים בכלל בחברה הדתית. הכותרת "ואין לי חוש הומור" היא מעין תשובה, בהפוך על הפוך, על הטענה המושמעת רבות, שהפמיניסטיות נעדרות חוש הומור. כמו כן, ביקרו אותן על האגרסיביות שלהן ועל השתקת גברים, כאשר הם קצת חורגים מהשורה, אך הן עונות שזה מרחב נשי ושלגברים יש מספיק במות אחרות להתבטא בהן, וזו נראית לי תשובה הגיונית.

בהמשך המחברת דנה בלימוד תורה נשי. בתחילה הוא לגמרי היה חסר, והמשפט הידוע בהקשר זה הוא "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות". אבל בהמשך קמו מדרשות רבות לנשים, שדרכן לומדות מאוד ואלפי נשים. גם קמו תלמידות חכמים רבות, כדוגמת הרבנית מלכה פיוטרקובסקי. דיונים רבים מוקדשים לשאלה מה השם הנכון שצריכות לקבל נשים למדניות אלה – רבה הוא בעל ניחוח רפורמי, ורבנית באופן מסורתי מובן כאשת הרב. יש שבחרו ב"אשת הלכה", ואף "אשת חינוך" (פיוטרקובסקי שהזכרתי קודם, אם אינני טועה בביטוי).

בהמשך נידון הריטואל הדתי. כאן תופס מקום מרכזי הביקור במקווה. מתברר שהיו בעיות רבות במקוואות, ואף מאבק ציבורי נרחב, שאף הוביל לשינוי בחקיקה. הגורם שהפריע היה סביב השאלה עד כמה צריכה להיות מעורבת הבלנית בטבילה. וכמו כן, בוקרו התנאים התברואתיים במקוואות. מעניין לציין שנשים מזרחיות פחות חוו את המקווה בצורה טראומטית, אלא אצלן הביקור בו היה טבעי ואף משמח, לפי מה שמתואר בספר.

יש עוד פרק על מיניות נשית, בתוך חברה שכידוע שמה מגבלות רבות על הצד המיני. וכן עוד פרק על אלימות מינית ותקיפה מינית. כאן מתוארים כמה מקרים בהם התוקפים זכו לתמיכת הקהילה, וההתמרמרות המוצדקת שדבר זה יצר.

הפמיניזם הדתי המזרחי זוכה לפרק שלם משל עצמו. כללית, הרושם המתקבל שרוב הנשים הפמיניסטיות הן אשכנזיות, ורבות אנגלו-סקסיות. אבל בכל זאת קיים גם פמיניזם דתי מזרחי וכמה פעילות בו מתוארות בפרק זה.

לבסוף מתואר המבצר האחרון – בתי הדין. כאן המצב בעייתי, למן בעיית מסורבות הגט ועד הקביעה ההלכתית העקרונית כי "נשים פסולות לעדות". ובכל אופן גם כאן יש מאבק ושיפור, למשל בהופעתן של "טוענות רבניות" בשנים האחרונות.

 

לסיכום, ספר שהוא מסמך דוקומנטרי מרתק וחשוב על ההתפתחות בשטח הפמיניזם הדתי בשנים האחרונות. הוא גם כתוב בצורה פשוטה ונהירה, ממש כמו כתבה עיתונאית, ומשלב ציטוטים רבים, בעיקר מפוסטים שונים שכתבו נשים על הנושאים השונים. רק היה חסר לי קנה מידה סטטיסטי – עד כמה נרחבת התופעה ועד כמה היא מרכזית ומשפיעה? אין כאן די נתונים מסוג זה.

ועוד אציין ביקורת אחת המוזכרת בספר ביחס לפמיניזם הדתי בכללותו, על כך שהוא פועל בתוך מרחב אנטי-פמיניסטי מעצם טיבו, כזה שמוטב לצאת ממנו. גישה זו גורמת לאי הבנה רבה מצד פמיניסטיות חילוניות. אך אני חושב שזו גישה מוטעה. במקום מסוים ראיתי מישהי שאומרת שאין לדבר על "פמיניזם", אלא על "פמיניזמים". אכן, כל מרחב וכל חברה יכולים לפתח פמיניזם המיוחד להם בתוך מסגרותיהם, ואין לכפות מסגרת אחת כללית.

לסיום, יכול להיות שלא הרחבתי מספיק בנושא זה, ובכמה נושאים באמת הרגשתי קושי לפרט. על כן אני מציע, אם יש מישהי שרוצה לכתוב מאמר ביקורת משל עצמה, בדרכה שלה, יותר מאשמח לפרסם אותו כאן אצלי בדף, כפוסט אורח.

הדתיות החדשות

"רפאו את עצמכם"/ מאת ג'ו מרצ'נט

 

"רפאו את עצמכם – מסע להבנת השפעת הנפש על הגוף" מאת ג'ו מרצ'נט, כז"ב דביר, 2017, 380 עמ'.

ג'ו מרצ'נט היא דוקטור לגנטיקה ולמיקרוביולוגיה רפואית וכתבת מדעית, ובספרה זה היא מנסה לברר עד כמה הנפש משפיעה על הגוף, במונחים של חולי ורפואה. זה לא שחיפשתי את הספר הזה באופן מיוחד, פשוט היה חסר לי חומר קריאה ונתקלתי בו ביריד קטן אחד ב-25 ₪, אז קניתי – וקראתי.

אתאר בקצרה שני נושאים בהם נוגעת המחברת, מהפרק הראשון ומהפרק האחרון.

בפרק הראשון היא מתייחסת לאפקט הפלצבו – אותן תרופות שלא מכילות שום גורם פעיל, אבל בכל זאת עשויות להשפיע מבחינה פסיכולוגית. אז מרצ'נט טוענת שאולי אנו מזלזלים בתרופות האלה יותר מדי, ושגם בהן יש ערך. כשבודקים יעילות של תרופה בדרך-כלל משווים אותה מול אפקט הפלצבו, ואם אין לה יתרון היא מוגדרת כלא יעילה. אבל, כאמור, אפקט הפלצבו עצמו אינו בר-ביטול כלל. מרצ'נט מספרת על כמה תרופות, שהרופאים חשבו שהשפעתן רבה ובסוף התברר שהן לא טובות מפלצבו, ורבים מהם עדיין התעקשו לא לזנוח אותן. אז כמובן שאי אפשר לאשר תרופות פלצבו לשימוש רגיל במרשם, כי יש כאן הטעיה של הצרכן, אבל מכאן אפשר ללמוד על החשיבות הרבה של הריפוי הפסיכולוגי.

ועוד, בפרק האחרון, השנים-עשר במספר, מרצ'נט מדברת על ריפוי מתוך אמונה, בעיקר תוך בחינתם של המבקרים בכנסיית לורד שבצרפת, שנחשבת מקודשת ומחוללת ניסים. כך נמצא, למשל, שאנשים מאמינים נרפאים יותר, וההסבר הרציונלי שניתן כאן הוא שעצם האמונה משפיעה על מצבם הפיזי. כך גם, אגב, נמצא, שאנשים שמאמינים באל טוב ומיטיב, אל חומל, נרפאים הרבה יותר מאשר אלה שמאמינים באל כועס ומעניש, כך שחשובה גם דמות האל בו מאמינים. גם דוגמה זו מראה השפעה ישירה של המערך הפסיכולוגי, או של מערך האמונה אם תרצו, על המציאות הפיזית.

אם כך, המסקנה היא כי יש השפעה של הנפש על הגוף – מסקנה שלא צריכה להפתיע אותנו, שכן היא הגיונית וסבירה מאוד.

אסתפק בשתי דוגמאות אלה, כי למען האמת רוב הספר לא הצליח לעבור דרך המסננת שלי, הן מבחינת אמינות הן מבחינת סרבול הניסוח. ומה שלא עבר גם עד מהרה נשכח. מצד אחד המחברת היא אשת מדע מובהקת, מצד שני לא לגמרי ברור טיב הדברים שהיא אומרת, על כן אני ממליץ לקחת את הדברים בעירבון מוגבל גדול. וכאמור, גם מבחינת הניסוח, הספר מסורבל מאוד ולא זורם. אבל אם נושא השפעת הנפש על הגוף מעניין אתכם, ספר זה יכול לבוא בחשבון.

ועוד דבר אוסיף לסיום – במהלך הספר המחברת מדברת על השפעה של ההתנהגות על הגנטיקה בזמן הווה, כחלק ממה שהיא מכנה "אפיגנטיקה התנהגותית". עכשיו, המחברת היא גנטיקאית במקצועה, כך שקשה לבטל את דבריה בקלות, ואני זוכר שגם קראתי דברים דומים אצל המדענית חווה יבלונקה (וגם קצת ממה שקראתי בספר "הביולוגיה של האמונה"). ועדיין, קשה לי לקבל את הדברים, כי הם עומדים כנגד כל מה שלמדתי בגנטיקה מסורתית. אז הדברים האלה עדיין לא עברו את רף המסננת שלי, אבל סימנתי אותם לצורך בדיקה נוספת בעתיד.

רפאו את עצמכם