על דטרמניזם וחופש אצל שפינוזה – שני ציטוטים

על דטרמניזם וחופש אצל שפינוזה – שני ציטוטים.
בנוגע לשאלה המסורתית על שפינוזה, כיצד מתיישב הדטרמניזם שלו עם רעיון החופש, לפיו הוא מייעץ לאדם כיצד להיות מאושר, הנה שני ציטוטים שלו שמבהירים את גישתו. לפיהם קיים המושג 'הכרח חופשי' והוא מתייחס לאל, הפועל לפי טבעו בלבד. אפשר לסבור שניתן להרחיב את התמונה אף לאדם, שלפי שפינוזה הוא חלק מהאל.

""אני מכנה בשם חופשי דבר, הנמצא והפועל רק מתוך הכרח טבעו בלבד, ואילו בשם הכרחי או אנוס – זה שנכרע על ידי זולתו להיות נמצא ולפעול באופן ידוע ומסוים. אלוהים, דרך משל, אף על פי שהוא נמצא בהכרח, הוא נמצא חופשי, משום שהוא נמצא רק מתוך ההכרח של טבעו עצמו בלבד. וכן משיג אלוהים את עצמו ואת כל הדברים כולם בהחלט באופן חופשי, כי מהכרח טבעו בלבד יוצא שהוא משיג הכל. מכאן אתה רואה, שאיני שם את החירות בהחלטה החופשית אלא בהכרח החופשי (איגרות, איגרת 58)""
– שקר האינדיווידואליזם מאת עמוס הרפז

ועוד –
""אלוהים פועל מתוך חוקי טבעו בלבד, ואינו כפוי על ידי אף אחד. משפט נסמך 1: מכאן נובע (א): אין שום סיבה פנימית או חיצונית הדוחפת את אלוהים לפעול, מלבד שלמות טבעו. משפט נסמך 2: נובע עוד (ב): רק אלוהים הוא סיבה חופשית (אתיקה, א:17)""

מחשבה מאוחרת:

חשבתי על זה שהמושג הזה, 'הכרח חופשי', יכול להיות רלוונטי גם בנושא ההומוסקסואליות, שעניין טיפולי ההמרה שלהם עלה עכשיו לכותרות. בהסתכלות זו, הנטייה המינית היא הכרח שאי אפשר לשנותו והוא כפוי, אך עדיין יכול להיות חופשי מהפרעות חיצוניות ופנימיות, חופשי לפעול מתוך 'הכרח טבעו' בלבד. לא מפתיע להיווכח, אם כך, שעולה ששפינוזה היה תומך בזכויות הלהט"בים, אף על פי שלא דן בכך במישרין, דבר שלא מתאים לתקופתו, וכן שזוהי פרשנות מרחיקת לכת של משנתו.

מודעות פרסומת

ציטוט מ"דיאלוג עם אלוהים"

ציטוט מ"דיאלוג עם אלוהים"

""מהי מיסטיקה פילוסופית? נאמר על משה כי זכה לפגוש את אלוהים פנים אל פנים. נאמר כי התעלה למדרגת השלמות הזכה ביותר, עד שכל חציצה חומרית או שכלית לא מנעה ממנו את השפע האלוהי. הדיאלוג "פנים אל פנים" מתקיים בממד אחד ויחיד – הממד שבו הגבולות מיטשטשים ואין עוד הבחנה בין אלוהים לאדם. המיסטיקה מזוהה עם השאיפה לדבקות באין־סופי והתנסות בנצח במשמעות אוניו־מיסטיקה. המוטיב המרכזי של הדרך המיסטית הוא עלייה רוחנית לאיחוד עם האל דרך ויתור מוחלט על השיח הקוגניטיבי. זו קפיצה מעבר לקטגוריות השכל האנושי. תהליך זה הוא תהליך של שחרור מדעת, שכן הדעת כובלת את המבקש להתאחד עם האל בקטגוריות שאינן חלות על המוחלט. שחרור מדעת זה הוא האקסטזה – תהליך יציאה של האדם מעבר לעצמו. מושג האקסטזה מציין לא רק את חיפושה של הנפש אחר האל אלא אף את טבעה האמִתי של הנפש. החשיבה האנושית היא בעלת סדר עוקב ומתרחשת על פני רציפות לינארית בזמן. המיסטיקה היא חשיבה מסוג אחר. היא אינטואיטיבית ואינה מתפרשת על פני רצף הזמן אלא מתהווה באחת (Uno Intuitu). החשיבה הראשונה ניתנת למסירה באמצעות השפה, ואילו ההבנה שבלב מקשה על מסירת דין וחשבון על אודותיה. המיסטי הוא השלב הגבוה מכולם. זה שלב התפיסה האינטואיטיבית, הבלתי אמצעית, של האדם את האל. תפיסה בלתי אמצעית זו מגולמת בסיפור משה בהר סיני. לא זו בלבד שמשה מכיר באל, אלא הוא גם תופס את מהותו בלא תיווך התבונה.""
– דיאלוג עם אלוהים מאת עידית שקד

ועוד ציטוט מוזר שמצאתי בספר –
"מוטב למצוא את האל על ידי אי־מציאתו, מאשר שלא תמצא אותו על ידי מציאתו"(אוגוסטינוס).

ועוד –
""כל פִּשְׁעִי וְחָטָאתִי – תְּבוּנָתִי", כתב אבן גבירול".

על 'איוב – בין חושך לאור'

לסיכום, ספר נחמד בתוכן המרכזי שלו. זהו אוסף טורים של מדן שהתפרסמו בפרויקט 929. אמנם הייתי יכול לקרוא את זה שם בחינם, אך העדפתי לשלם ולקרוא בצורה מרוכזת. ספר איוב עצמו מרתק, ומדן מוסיף מעט ביאור ומעט הרחבות. אין פה חידושים מסעירים, אבל לפעמים לא צריך יותר מזה.
לעומת זאת, על שלושת המבואות ושתי אחריות הדבר דילגתי ברובן. אין לי כוח לכל המלל המייגע הזה. מה גם שמדן בוחן הכול לפי הדעה התלמודית המוכרת ואין לי עניין בה. הפלפולים האלה מייגעים, לעומת ספר איוב עצמו שהוא מרתק וכקילורית לעיניים.

https://www.e-vrit.co.il/Product.aspx?pId=14936

על אלוהים

על אלוהים
בלילה בא לי רצף מחשבות ואכתוב אותו עכשיו, בצורה פחות טובה.
האם אני אתאיסט? כלל וכלל לא!
כבר כתבתי בעבר שאני מאמין באלוהים של איינשטיין, שאמר שהוא מאמין באלוהים של שפינוזה. אז למה לא לומר פשוט שאני מאמין באלוהים של שפינוזה? כי איני מסכים איתו בכל, וגם איינשטיין הבין אותו בצורה הייחודית לו.
מה שאיינשטיין מוסיף שם הוא שהוא רואה ומאמין שיש סדר בטבע, והסדר הזה הוא אלוהי. זוהי בעצם הראיה מן התכנון, ולמרות שמרבים לזלזל בה, היא מקובלת עליי.
מה אומרים כנגדה? שאם בוחנים את הבריאה היטב, רואים שהיא פגומה, ולכן היא לא יכולה להיות יצירה של אל מושלם. טוב, ביחס לזה אפשר למצוא תשובות, אך קודם כל, גם בריאה פגומה מעידה על מתכנת. גם שעון מקולקל שנמצא במדבר מעיד על יד מכוונת – כתבתי על כך לא מזמן. תורת האבולוציה, אם כך, היא ודאי מדעית ונכונה, אינני כופר בכך, אלא שלדעתי היא לא שלמה ולא מספקת מענה שלם על השאלה הנידונה.

ומכאן אפשר לעבור לסדר גדול יותר, כמאמר השיר – כולנו רקמה אנושית אחת חיה. למה הכוונה? לפי דעתי ולפי מה ששמתי לב, לא פוגשים אנשים סתם, ולא מתחברים עם חברים סתם, וודאי לא עם בני זוג. יש כאן משהו מיסטי. וכמאמר הפתגם – מקרה זה ה' רקם. אני לא אוהב את משחק המילים הזה, אבל הוא נכון. יותר מדי פעמים בחיי נוכחתי בזה. זה נשמע אולי הזוי, אך מעניין שגם על זה איינשטיין דיבר, למרות היותו רציונליסט.

אז אם משהו שובה את תשומת לבך, שים לב אליו בסבלנות, יש בו סוד. נהל עימו שיח וכן נהל שיח עם עולם ומלואו, כי הכול מדבר אלינו. בובר דיבר על כך.

למעשה, הדבר נכון לא רק לגבי אנשים, אלא גם לגבי טבע דומם. כך גם בנבואה – ירמיה רואה מקל שקד ומפרש – על ידי הקול הפנימי שלו כנראה – 'על המלאכה אני שוקד'. אין זה סתם משחק מילים, זו 'תורת הסימנים'.

כמובן שגם החלום עובד כך, ופתרונו בא בדרך שהורו חז"ל – הכול הולך אחר הפה, אחר הפירוש, שיכול לבוא באופן אינטואיטיבי, שלפעמים ברור יותר ולפעמים פחות, ושיכול להיות גם מוטעה בכל זאת. בכל אופן, תורת סמלים נתונה מראש היא הבל.

באלוהים כזה אני מאמין. ומה עם הדתות האחרות?
נתחיל ביהדות. כאן אני מקבל את ממצאי ביקורת המקרא, לפיהם מדובר ביצירה אנושית מאוחרת, שממילא אינה מחייבת אותי. הרבה יופי וחכמה אני מוצא בתורה, אבל חיוב – לא. ויש סיבות אחרות לדחייה, למשל הניסים, אך אסתפק בזאת. גם כאן אני הולך הרבה אחר שפינוזה.
כמו כן, התורה שבעל פה היא בוודאי יצירה אנושית.

הנצרות – יש לי עבר ארוך איתה, התרועעתי עם נוצרים ואפילו הייתה לי התגלות משיחית של ישוע או רוח הקודש שלו. כן כן, זה נשמע הזוי, אבל זה קרה, ואף כתבתי על כך בעבר.
ואולם, לא הלכתי בדרך זאת, כל הזמן מצאתי בה דברים שאינם מתאימים. אולי כאן הטעות שלי. כמאמר הפסוק שם – "מִי שֶׁאֵין לוֹ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, עִוֵּר הוּא, קְצַר רְאוּת; הוּא שָׁכַח כִּי טֹהַר מֵחֲטָאָיו הָרִאשׁוֹנִים" (פטרוס ב, א, 9).

בכל אופן, מדי פעם היא מפציעה שוב, בעיקר ברגעי מצוקה, ולרגע נראה לי שאני מאמין בה, אך מהר מאוד מתברר שזה עולם ריק שאין לו קיום וחייבים לנחות בקרקע המציאות.

בזה אני דומה אולי לרוזנצוויג, שהיה על סף הנצרות ולבסוף בחר ביהדות מתונה. עם זאת אני חושב, שמי שלא מכיר את המוסר הנוצרי ואת הרוח הנוצרית, חסר משהו, אחרי הכול.

וכך גם אם בוחנים את הדבר אובייקטיבית. ניקח למשל את ישעיה נג', הפרק שהם מרבים להתפאר בו, וגם לי יש רומן איתו, שאולי אפרט בפעם אחרת. ובכן, הוא לא מתאים כלל לישוע! שם כתוב, למשל, 'איש מכאובות וידוע חולי', אבל ישוע היה איש בריא ורענן, ורק בסוף ימיו הלך בדרך היסורים, הוויה דולורוסה, שהייתה קצרה מאוד ולא יתכן שעליה מדבר הפסוק! וכך גם בשאר הפסוקים.

מצד שני, גם הפרשנות היהודית המאוחרת, שמפרשת את הפסוק על עם ישראל לא תיתכן. קודם כל, מכיוון שבבירור מדובר פה על אדם, וכך אכן פירשו המפרשים הקדמונים. וזאת אף שעם ישראל אכן סבל רבות.

ובטח, שוב, שאת הניסים והאגדות אי אפשר לקבל.

אבל כן אני מעריך את הנביאים וגם את ישוע, שוב, כמו שפינוזה, ואת התורות שהם הביאו. במיוחד אני אוהב את ישעיה. ולא רק שאני מעריך את תורתם המוסרית ואת צחות לשונם ויופי סגנונם, אלא אף אני חושב שאכן כתבו את דבריהם בהשראה אלוהית, או בחיבור עם התחום האלוהי כפי שהוצג קודם. אני גם לא שולל דברים שמעבר למוכר והידוע.

אגב, היום הנביאים היו נחשבים סכיזופרנים, ואולי יש כאלה גם היום. כי מה עושה הסכיזופרן? הוא, לפעמים, מנסה לראות סימנים אלוהיים בכל דבר, והגזמה זו הופכת למניה, לפסיכוזה. כך לפעמים. למשל, כפי שהדבר הוצג בסרט 'נפלאות התבונה'. בדרך כלל הדבר נובע ממצוקה, לדעתי, והתרופה לדעתי צריכה להיות במרחב, וגם אמפתיה, ודיבור-מפרש נכון. הבנתי שהסכיזופרניה נחשבת כחידה לא פתורה. ובכן, לפי 'תורת הסימנים הזאת' מתקבל אולי קצה חוט, אציע בצניעות.

והאסלאם – לא הרביתי לעסוק בו, אך בשתי קריאות בקוראן ראיתי בעיקר אזהרות לכופרים ואמונת ייחוד. יש להם מעלות וחסרונות. אותנו היום הם מעניינים בעיקר מבחינה פוליטית. אוכל אולי רק להוסיף שהם נראים לי כמחוברים לבשריות האנושית, לטוב ולרע.

והבודהיזם – גם בו מעלות וחסרונות, אך הוא כלל לא מתיימר לדבר על אלוהים.

כמה טוב שחלק ה' דת לכל אזור על פי מזגו. כמאמר הפסוק – "וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם–אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם". (דברים ד', יט).

על שלושת הספרים הראשונים של יובל נח הררי

על שלושת הספרים הראשונים של יובל נח הררי

בעקבות הפרשה האחרונה, בה התברר שפרופ' הררי צנזר חלקים מספרו האחרון במהדורה הרוסית, החלטתי לקבץ את שלוש הביקורות שכתבתי על ספריו. לגבי פרשה זו, אגב, אני נוטה לקבל את הסבריו ומניעיו.

 

א.

קיצור תולדות האנושות/ ביקורת מאת חגי הופר

את "קיצור תולדות האנושות" מאת פרופ' יובל נח הררי (כז"ב דביר, 2013) קראתי סמוך לצאתו, בשנת 2011, לפני כחמש שנים. מאז הספקתי (השנה) לראות את הקורס המצולם עליו מתבסס הספר (הקורס מתשע"א), ועתה חזרתי אל הספר בשנית. עשיתי זאת הן כדי לחדד את הידיעות והן כדי לבדוק האם יש ממש בשלל הביקורות הקטלניות שספר זה גרר.[1] הספר הזה הוא אמנם רב מכר חסר תקדים, הן בשוק הארצי והן בזה העולמי, אך במקומותינו רבים עיקמו את האף מולו. ועוד סיבה הייתה, שנתנה את הדרייב האחרון: השבוע פרסם הררי מאמר ב"הארץ"[2] בו הסביר מדוע נעדרת היהדות מספרו זה כמעט לגמרי. הוא טען כי יש להיות צנועים ולהודות כי השפעתה על האנושות לא גדולה כל-כך, אלא כמולידה של הנצרות, ולאחר מכן האסלאם. גם כאן, מבול של תגובות-נגד קיבל מאמרו.[3] יצאתי לבדוק אם כך את הפרספקטיבה הכוללת.

 

ראשית, כמה מילים על מבנהו של הספר:

הררי מחלק את תולדות האנושות לשלוש מהפכות: הלשונית, החקלאית והמדעית. לכל אחת מאלה מוקדש חלק בספר.

המהפכה הלשונית החלה לפני כ-70 אלף שנה, אז החל האדם מסוג הומו סאפיינס לסגל לעצמו את הלשון. הררי פותח בתיאור שלל סוגי האדם שחיו בצד ההומו סאפיינס, שהמוכרים לנו ביותר מביניהם הם הניאנדרטלים. מינים אלה נכחדו, יש אומרים שבידי ההומו סאפיינסים, שהיו עוינים מינים אחרים של אדם, ויש אומרים שלא הייתה עוינות ויתכן שהיו גם זיווגים של סאפיינסים וניאנדרטלים, כך שדמם של האחרונים עדיין זורם בעולם, במידה קטנה.

בכל אופן, מסיבה כלשהי החלו הסאפיינסים לסגל להם לשון, והדבר הזה גרם לשגשוגם. הררי מציין שלוש תיאוריות לקביעה מהו הערך המכריע של השפה: א. אינפורמציה – יש תנין ליד הנהר. ב. אינפורמציה חברתית, כלומר רכילות. וג. יכולת לתאר דברים שלא קיימים במציאות. התיאוריה השלישית קריטית למסר מרכזי העובר בספר לכל אורכו. כי דברים שאינם במציאות הם גם אלים, אך גם אידיאולוגיות ורעיונות כמו "זכויות אדם". גם "חברת פז'ו" היא חברה בעירבון מוגבל ועל כן פיקציה משפטית, אין לה קיום ממשי. הררי מאריך במקומות רבים על הרעיונות "הדמיוניים" האלה, שנראית לנו לפעמים מובנים מאליהם, אך בעצם כל קיומם הוא אינטר-סובייקטיבי, כלומר הם קיימים בתודעות האנשים ובין התודעות.

 

המהפכה החקלאית התרחשה בערך לפני 10000 שנה, עת האדם החל לביית מינים של גידולים, כגון חיטה, תירס, אורז, תפוחי אדמה וכו', ומינים של בהמות, כגון עיזים וכבשים. הררי טוען כי השינוי הזה בעצם לא היטיב עם האדם כאינדיבידואל, כי תזונה מזן אחד היא לקויה, אבל הוא איפשר קיום של יותר אנשים, גם אם במצב יותר גרוע. ויותר מכך, מרגע שהחל התהליך כבר אי אפשר היה לחזור אחורה, בדיוק כפי שאי אפשר להיפטר מהסלולאריים גם אם הם לעיתים מקשים על חיינו, למשל כי בגללם אנו זמינים כל העת לעבודה.

איך הכול התחיל לוט בערפל, אך הררי מציג דוגמא אחת מאירת עיניים. בגובקלי טפה שבתורכיה נמצא מקדש עתיק ומונומנטלי המתוארך ללפני 10000 שנה. נדרש איחוד כוחות גדול על מנת לבנות כזה מבנה מרשים. אך לפי הידוע בתקופה זו חיו בחברות קטנות. והנה, במקביל, בדקו היכן מצוי זן החיטה העתיק ביותר, כזה שהיה בשימוש לפני אלפי שנה, ומצאו מקום כ-30 ק"מ ממקום המקדש האמור. הספקולציות פה הן, אם כך, רבות. יתכן כי לשם תפעול המקדש זרעו שדות חיטה באזור, וזה אומר שהצורך הראשוני לסיפוק המסיבי של המזון הוא בכלל דתי-פולחני. אך זו, כאמור, רק השערה.

 

המהפכה המדעית החלה בערך בשנת 1500 ושינתה את פני העולם. אם עד אז האדם חי בתחושה שכל הידע מצוי אצל החכמים, בדרך כלל הכמרים, הרי שעתה נוכח לדעת שיש ידע חסר ושאפשר לגלותו. דוגמא נאה לכך היא מפות, שהחלו להיות מצוירות עם אזורים חסרים. הררי מתאר בפירוט את גילוי וכיבוש אמריקה ואת העוול הגדול שנעשה שם לאוכלוסייה הילידית, ש-90 אחוזים ממנה הושמד. ובמאות הבאות תחול אף המהפכה התעשייתית, שתצליח להפיק אנרגיה ממקורות שלא שיערום עד כה וכך תוביל להמצאות חשובות כגון המנוע והרכבת. בעקבות הרכבת גם נקבע זמן אחיד בבריטניה, לפי שעון גריניץ', דבר שלא היה קיים קודם לכן, ובהמשך הקיף את כל העולם.

פרק אחד מוקדש כאן ל"דת הקפיטליסטית", המעודדת צמיחה ובנויה על עקרון האשראי והקרדיטביליות. אם בעבר העושר הושקע במשתאות ובבזבוזים, עתה הוא מושקע שוב בייצור ובתעשייה ומגדיל את ההון. עובדה זו היא חשובה להתפתחות הכללית, המצריכה הון רב.

 

חוץ משלוש המהפכות האלה לספר עוד חלק העוסק בעניינים שונים ונקרא "עולם אחד, תרבות אחת". כאן הררי מדבר, למשל, על המצאת הכסף והמטבע, שאיחד את העולם מבחינה פיננסית. ועוד פרק על הדתות – למן הדתות האנימיסטיות הקדומות, דרך הפוליתיאיזם, ועד המונותיאיזם, כשהיהדות משמשת כאן רק כ"מונותיאיזם ביניים", כי היא עדיין לאומית. הדתות שאחריה, הנצרות והאסלאם, כבר מתיימרות להקיף את העולם. אך הן אינן סוף פסוק, כי לאחריהן באות "דתות" מודרניות", כגון ההומניזם, המאמין באדם. אליו משייך הררי הן את תנועות "זכויות האדם", והן את הנאציזם, שגם הוא הילל את האדם, במיוחד זה מהגזע הארי, ונסמך על אבולוציוניזם חברתי.

בין כך ובין כך, הררי מזהה כיוון היסטורי ברור של איחוד כוחות והפיכה לעולם אחד. ניכר שזו מגמה שהוא גם מעודד. כחלק ממנה הוא מונה גם את הקמת האימפריות ההיסטוריות, למשל, שהיום דעכו, אך היום יש את האיחוד האירופאי והאו"ם.

 

הררי מסיים את ספרו בחזון עתידי על הנדסה גנטית והנדסת סייבורגים, שנראה שטורפת את כל הקלפים, לא רק מבחינה היסטורית, אלא אף ביולוגית. אך זאת הוא פירט ביתר פירוט בספרו השני, "ההיסטוריה של המחר", שסקרתי בנפרד.[4]

אציין רק, כי אני נתתי דגימה קטנה מכל חלק, שבשום פנים לא מתקרבת למצה את הכול.

 

אם כך, מה היה לנו כאן? דיון אינטליגנטי, או אף סופר-אינטליגנטי, בתולדות העולם. הידע שהררי מפגין פשוט מפעים. שני החלקים הראשונים – על המהפכה הלשונית וזו החקלאית – הם בעלי חשיבות מיוחדת, כי לא הרבה כותבים עליהם, למיטב ידיעתי. אני זוכר שבקריאתי הראשונה קצת הופתעתי שהררי מקדיש כל-כך הרבה מקום לאירועים שברגיל נחשבים "פרה-היסטוריים" (מונח שהררי לא מקבל) ולא היסטוריים, אך גם למדתי לא מעט. שני החלקים הנותרים טובים אף הם, אף שצריך להודות שבהם יש הרבה מטא-היסטוריה, הרהורים על ההיסטוריה מלמעלה, ופחות את ההיסטוריה עצמה. למשל, את המהפכה הצרפתית וזו הסובייטית לא נמצא כאן בפירוט ראוי, אלא כתנועות הנסקרות מלמעלה ובגדול. זה אמנם ספר כללי, אך בספרים כלליים אחרים כן מצאתי פירוט כזה.

וזה, אם כך, לטוב ולרע, אופיו של ספרו של הררי – יש כאן הרבה מטא-היסטוריה, כאמור, ניסיון לזהות תהליכים גדולים ומגמות כלליות. מלבד בהיסטוריה עצמה הררי עוסק בשלל נושאים – תיאולוגיה, הבדלים בין המינים, פוסטמודרניזם, אימפריאליזם, חקר האושר, ובעצם מה לא. ניתן לשאול מה רמת בקיאותו בכל אחד מהנושאים האלה, אף כי בעיניי הוא מספק דיון אינטליגנטי ומספק בהחלט, כמבוא לכל אחד מהנושאים האמורים. אוסיף ואומר, כי אולי היה מיטיב לעשות אם היה מוסיף עוד הערות שוליים, וכך חלק מהאש שהופנתה אליו היה מפנה הלאה למקום הראוי.

זה הרושם שלי מספרו, ויש בו ביקורת מסוימת, אך בכיוון שונה לגמרי מזו שהופנתה אליו על ידי אחרים. אותה אין אני מקבל. לדעתי דיונו של הררי הוא הוגן לגמרי, ואם למישהו קשה לקבל את דבריו כנראה קשה לו לקבל את העובדות המוצגות לפניו. לא שאין פה ושם הטיה אידיאולוגית. יש הטפה מובלעת לצמחונות ואף לבודהיזם – שתי אידיאולוגיות שהררי מחזיק בהן בעצמו, אך בעיניי הדבר לגיטימי, והוא אף לא נעשה באופן גס.

בעניין היהדות, מקובלת עליי טענתו של הררי שבמסגרת כה רחבה לא מצא הצדקה מספיקה להצגה מורחבת שלה, וההתקפות נגדו נראות לי כמשהו מאוד פרובינציאלי. ובכל זאת, מצאתי בספר שתי נקודות המחטיאות את המטרה, לדעתי. האחת, שהררי אומר שהאימפריות הגדולות היו בדרך כלל סובלניות כלפי מיעוטים ואמונותיהם. כאן הייתי מצפה להזכיר אחד, את אנטיוכוס, המוכר לנו מחג החנוכה. שם לא הייתה סובלנות דתית. אולי זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ובכל אופן מן הראוי היה להתייחס לזאת, לדעתי. והשנייה, הררי אומר שרוב הלאומים הקיימים היום הם חדשים, וכולל בהם את הפלסטינאים והיהודים/ישראלים. לפלסטינים נניח כרגע, אבל היהודים הם בכל זאת עם ולאום עתיק, ששנים מלמלו "ותחזינה עינינו לשובך לציון ברחמים". אז נכון שהררי כותב שהלאומים החדשים נוצרו מזהויות קודמות, אך עדיין נקודה זו יכולה לצרום. היה עובר חלק הרבה יותר אם הררי היה אומר שהתנועה הציונית היא חלק מאתוס לאומיות ששטף את העולם כולו.

ובכל זאת, גם בשתי נקודות אלה לא מצאתי חריגה בלתי-נסלחת מהדבר הנכון והראוי לאומרו, והן אינן חורגות מאי הסכמות נקודתיות שכל ספר עשוי לעורר. קשה לי אם כך להבין על מה כל המהומה ואני נותר רק עם הערכה עמוקה לספרו של הררי. אם כבר, דווקא בספרו השני בולטת יותר עמדתו המטריאליסטית הרואה אדם וחיה כאחד, עמדה שאיני שותף לה, אך הררי טוען אותה שם במפורש וזו בהחלט זכותו.

 

לסיכום, ספר מצוין! ובעיניי ספר חובה לכל אדם חושב.

 

ב.

ההיסטוריה של המחר/ ביקורת מאת חגי הופר

"ההיסטוריה של המחר" (דביר, 2015) הוא ספר חדש מאת פרופ' יובל נח ההרי, מחבר רב המכר המצוין "קיצור תולדות האנושות". בספר מידע רב, שלא אוכל אף לנסות ולהביאו ותחת זאת אתייחס לדבריו העיקריים. אלה מוצגים יפה בכריכה האחורית של הספר:

"אחרי שהשתלט על כדור הארץ הציב האדם לעצמו שלושה יעדים חדשים: לחיות לנצח, להיות מאושר ולשדרג את עצמו לדרגת אל".

לגבי הרישא, מדובר בהשתלטות על דאגות העולם הישן מזה אלפי שנים: רעב, מגפות ומלחמות. אלה אכן מוגרו יחסית לעבר;

רעב – אם בעבר מתו כ-15% מהאוכלוסייה, במקומות מסוימים ובזמנים מסוימים, מרעב, היום אמנם יש אחוז נכבד מתחת לקו העוני וסובלים מתת תזונה, אך נראה שלא מתים מזה, אם נוציא מכלל החשבון את סומליה לפני כמה שנים וכיוב' (כלומר, בכלל את בעיית העולם השלישי…). להפך, נראה שהבעיה המרכזית בתחום התזונה היום, אומר הררי, היא השמנת יתר.

מגפות – הנוראה מכולם היא מגפת הדבר השחור, שהכתה את אירופה בסביבות המאה ה-14 וחיסלה בין רבע לחצי האוכלוסייה (כדברי הררי, אני זוכר דווקא שליש) אך מלבדה היו אינספור מגפות אחרות. והיום – נגיף האיידס אמנם הרג מיליונים, כ-30 מיליון, אך זה כאין וכאפס ביחס לעבר וגם עליו משתלטים אט-אט. מגפות אחרות כגון הסארס והאבולה, או מחלת הפרה המשוגעת, אמנם יצרו פאניקה, אך הרגו בודדים בלבד.

ומלחמות – היום הסכמי שלום הם יציבים יותר, טוען הררי, ובכלל יש נכונות יותר לשלום, לעומת העבר. אך כאן לטעמי הוא רואה ורודות קצת יותר מדי, שהרי רק במאה שעברה היו שתי מלחמות עולם שגבו חיי מיליונים רבים, והיד עוד נטויה. והאטום רק מחריף את הבעיה ואת הזהירות הנדרשת, אף כי באופן פרדוקסאלי הוא יכול אמנם גם למתן אותה. לדעתי, יש עוד הרבה מה לעשות בתחום, ובעיקר באמצעות חיזוק מוסד האו"ם ושדרוגו לגוף עוצמתי יותר.

לגבי הסיפא, ההתפתחויות הצפיות צוינו, והן תמלאנה את מקום הישנות לדעת הררי, כי האנושות צריכה דאגות להתעסק בהן;

לחיות לנצח – זו שאיפה עמוקה מאוד, אף כי יש שיטענו שאינה שאיפה שלהם כלל. ובכל מקרה, לדעתי, כאן הררי מרחיק לכת והמוות נראה לי מחסום בלתי עביר. כן יתכנו ובוודאי שיהיו התפתחויות ברפואה, כולל זו הגנטית וזו הסייבורגית, המערבת טכנולוגיה, אך חיסול המוות פשוט נראה לי בלתי אפשרי.

להיות מאושר – כבר היום פורח מדע האושר, אך הררי בוחר להיתלות דווקא באפיקורס, שדגל בנהנתנות, אך לא זו השטחית, רדיפת התענוגות, כפי שמבינים אותו בטעות, אלא רדיפת אושר עמוקה יותר, המלווה באורח חיים נכון. הסעיף הזה תלוי בראשון אמנם, אך גם אם את הראשון ביטלתי נראה שהוא, השני, נשאר עדיין תקף.

לשדרג את עצמו לדרגת אל – תלוי בשני הקודמים ונראה לי גם כן בעייתי. כל עוד לא התגברנו על המוות וכל עוד איננו מצליחים לברוא את עצמנו – איננו אלים. בבריאה העצמית אמנם יש התקדמות רבה, אך היא לעולם לא תוכל להתרחש לגמרי, לדעתי.

 

כאן ניקח אתנחתא קלה ונדבר על מה אפשרי ומה שאינו אפשרי. כשדיברתי על הספר עם אימי היא אמרה שכל דבר שניתן לדמיין בסוף יתממש. ציינתי בפניה שכנגד הדעה הזו יצא הרמב"ם, והנה הדברים:

רמב"ם, שמונה פרקים, פרק א':

וְהַחֵלֶק הַמְדַמֶּה – הוּא הַכֹּחַ, אֲשֶׁר יִזְכֹּר רִשּׁוּמֵי הַמּוּחָשִׁים, אַחַר הֵעָלְמָם מִקִּרְבַת הַחוּשִׁים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְיַרְכִּיב קְצָתָם אֶל קְצָתָם, וְיַפְרִיד קְצָתָם מִקְּצָתָם; וְלָזֶה יַרְכִּיב זֶה הַכֹּחַ מִןעִנְיָנִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגָם, עִנְיָנִים אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגָם כְּלָל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגָם – כְּמוֹ שֶׁיְדַמֶּה הָאָדָם: סְפִינַת בַּרְזֶל רָצָה בָּאֲוִיר; וְאָדָם שֶׁרֹאשׁוֹ בַּשָׁמַיִם וְרַגְלָיו בָּאָרֶץ; וּבְהֵמָה בְּאֶלֶף עֵינַיִם, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְהַרְבֵּה מֵאֵלּוּ הַנִּמְנָעוֹת יַרְכִּיבֵם הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה וְיַמְצִיאֵם הַדִּמְיוֹן. וּבְכָאן טָעוּ הַמְדַבְּרִים הַטָּעוּת הַמְגֻנָּה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בָּנוּ עָלֶיהָ פִּנַּת הַטְעָאָתָם בַּחֲלֻקַּת הַמְחֻיָּב, וְהָאֶפְשָׁר, וְהַנִּמְנָע. שֶׁהֵם חָשְׁבוּ, אוֹ הֵבִיאוּ בְנֵי אָדָם לַחְשֹׁב: כִּי כָלמְדֻמֶּה – אֶפְשָׁר; וְלֹא יָדְעוּ שֶׁזֶּה הַכֹּחַ יַרְכִּיב עִנְיָנִים שֶׁמְּצִיאוּתָם "נִמְנָע", כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ.

 

כלומר, הרמב"ם יוצא נגד "המדברים", הם קבוצת ה"כלאם" הערבים, שטענו – כל המדומה – אפשר. הרמב"ם שולל זאת ואומר כי יש "כוח המדמה" – מושג מרכזי בהגותו, אשר מרכיב דברים מתוך המציאות ויוצר דבר חדש שהוא נמנע המציאות. ואולם כאן אי אפשר שלא להבחין בדוגמא שהוא נותן: סְפִינַת בַּרְזֶל רָצָה בָּאֲוִיר – והרי זה המטוס, והוא קיים גם קיים. אז מי צודק, הרמב"ם או המדברים? כמובן שאין כאן הכרעה לכאן ולכאן והרמב"ם נתן דוגמא לדבר שלא היה אפשרי בזמנו ולא חשב שיתקיים לעולם – ובכך טעה. אך עדיין יתכנו כמה מגבלות, שאף שאנו יכולים לדמיין את הסרתם, בלתי אפשרי להסירם בעולמנו זה.

כאן אחזור שוב לההרי – הררי מודה שחזונו זה אפשר שאינו אפשרי, או אינו אפשרי "בקרוב", אך אין זה מונע מהאנושות לשאוף ולכך, ובשרטוט השאיפות הוא רואה את מטרתו. כמובן, שהשאיפות מטבע הדברים יגרמו לשיפור בתחום, גם אם לא מימושו המלא.

 

אלא שהאמת שאת הדברים עד כאן כתבתי כשהגעתי לעמ' 56, עדיין בתוך המבוא, בעוד מיד אחר כך אומר הררי כי ידבר על דברים שונים לגמרי, כי ההיסטוריה בעצם היא בלתי צפויה, וכך גם הררי מפתיע במהלך שטרם ראיתי כמותו – מבוא אחד וגוף ספר שני.

 

והוא אכן עובר לדברים אחרים – בשלושה חלקים מדבר הררי על מגוון עצום של נושאים מעורבבים שקשה לראות את הקשר ביניהם: פסיכולוגיה, פילוסופיה, משפט, כלכלה, תורת המשחקים, ציור וכמובן היסטוריה, ועוד היד נטויה. אפשר למצוא כאן דיון במדשאות (עמ' 56-61), או השוואה, די אקטואלית האמת, של בנימין נתניהו להנרי השמיני, מלך אנגליה (עמ' 153-155). ואולם, נראה כי הקו המחבר בכל זאת בין כל הנושאים הוא האדם – השוואתו לחיה, מצד אחד, תוך התמודדות עם רעיון עליונותו, כן או לא, ועד לרעיון ההומניזם, מנין צמח היסטורית ולאן הוא מוביל. כמו כן, התמקדות במבחנים פסיכולוגיים וכאלה של מדעי המוח, הבוחנים מהי תודעה, זהות, אינדיבידואל (לשונית, אומר הררי – אינ-דיווידואל = בלתי ניתן לחלוקה, אך הוא מאתגר תפישה זו). למשל, בפרק השלישי מובאת דוגמא מאנשים שהצד הימני של המוח שלהם אומר דבר אחד, בעוד הצד השני אומר דבר אחר. אז מהו רצונם "האמיתי"? או ניסוי מחשבה די מטריד – נניח שאפשר יהיה לשגר אותנו למקום אחר כמו ב"אנטרפרייז", אלא שזה יתבצע כך שמדפסת תלת-מימד תיצור עותק מדויק שלנו בעוד אנו נושמד – האם זה אומר ש"אנחנו" נמשיך להתקיים? כלומר, מהי תודעה וכיצד היא עובדת ברציפות הזמן והאם היא אינה אשליה? כל זה, לקראת החלפת שליטת האדם בשליטה עתידנית של אלגוריתם (מושג מרכזי בספר) מכאני. זה מפחיד ומעניין כאחת. מובן שעל הדרך מוצגות המצאות המדע השונות, פורצות הדרך, אליהן חוזר הררי רק כאן בפרק השלישי, שגם חוזר להיות מעניין יותר ואחיד יותר, וגם נאמן לכותרת הספר. לבסוף, יש דת חדשה – דת המידע, הדאטה.

 

למקרא הספר נזכרתי בסרט המעולה "עירום" של מייק לי, שם הגיבור מדבר על עולם עתידני אפוקליפטי, בו לאנשים יושתל אות מגנטי בידם, ורק כך יוכלו למכור ולקנות. דומה למה שנחזה ב"חזון יוחנן" שבברית החדשה. כבר היום, נאמר שם, אם נחשב את המספר המתקבל משלושת הקווים המופיעים בכל ברקוד, נקבל את הספרות: 666, מספר השטן. ואכן, יש משהו שנראה שטני בכל הסיפור הזה, היכן החירות והאנושיות?

 

לסיכום, כאמור, גוף הספר עמוס מאוד ולא ברור הקו המנחה שלו, אך עם זאת הררי דן בדברים בצורה אינטליגנטית מאוד ועל כן הם עדיין מעניינים. אך חייבים להודות, כי לעומת המבוא המעולה, אם כי לא חסין ביקורת כלל, כפי שניסיתי להראות, שאר הספר – כלומר בעיקר שני החלקים הראשונים – די פושר, יחסית. ובכל אופן שווה, ועם ההסתייגויות אפילו שווה מאוד.

 

המלצת קריאה למקצרים: מבוא וחלק שלישי בלבד.

.

 

ג.

21 מחשבות על המאה ה-21/ ביקורת מאת חגי הופר

"21 מחשבות על המאה ה-21" מאת יובל נח הררי, כז"ב דביר, 2018, 352 עמ'.

מאוד נהניתי מספרו הראשון של הררי "קיצור תולדות האנושות", וכמוני מיליונים אחרים. גם מספרו השני, "ההיסטוריה של המחר", נהניתי, אם כי בצורה פחותה. לכן מאוד ציפיתי לספרו החדש ומיהרתי לקרוא אותו. האם הוא עמד בציפיות? ובכן, זהו ספר לא נטול עניין, אך גם לא נטול בעיות, ומיד אפרט.

לספר 21 פרקים, המחולקים בחמישה שערים, אך אני מצאתי שהוא עוסק בעיקר בשלושה נושאים גדולים.

הנושא הראשון הוא תחזיות לעתיד, וכאן ההתרכזות היא בהנדסה גנטית, בסייבורגים, באלגוריתמים ממוחשבים שעתידים לשלוט בכל אספקט בחיינו, בביג דאטה, מערכות מידע ענקיות, ועוד. אכן, בכל הנושאים האלה הררי כבר עסק בהרחבה בספרו הקודם, "ההיסטוריה של המחר", וחשתי כאן תחושה של חזרה מסוימת. מעבר לזה, הייתה אצלי תחושה של דיבור באוויר. אמנם חלק מהדברים מתחילים להתרחש כבר היום, אבל עוד חזון למועד. הררי מנסה לחזות, ואולי לנבא, מה יהיה בשנת 2050, אך מה באמת אנו יכולים לדעת על כך? הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים, והתחזיות המושכלות רק לעיתים נדירות קולעות למטרה. מה שמתקבל בכל זאת זו פשוט תחושת חרדה, אולי פאניקה, מצד אחד, ומצד שני תחושה שאנו עדים לממבו ג'מבו שרק נועד לעשות רושם.

ובכל זאת, יש גם ערך לתחזיות האלה. למשל, מאוד הרשים אותי דיבורו של הררי על "מעמד המיותרים" שצפוי להתרחב בעתיד. זאת מפני שאת רוב העבודות יתפשו מחשבים ומכונות, אך הרבה אנשים ימצאו את עצמם מחוסרי עבודה. יש להיערך לדבר הזה, הן מבחינה אישית והן מבחינה ציבורית, ועל כל פנים התחזית הזו מדאיגה מאוד.

 

הנושא השני הוא המצב הפוליטי הגלובלי. מצד אחד, יש נטייה לגלובליזציה, ואף מדינות שונות או אויבות משתמשות באותה שיטה כלכלית, למשל. מצד שני, יש גם נטייה לחזור ללאומיות, וכאן הוא מזכיר את בחירת דונלד טראמפ והברקזיט. מספריו הקודמים הבנתי שלהררי יש נטייה לשלטון עולמי מרוכז, אך כאן הוא אומר – אם שינה את דעתו או שדעתו תמיד הייתה כך איני יודע – שהחזון הזה נראה לא ריאלי, אבל כן כדאי לעודד כל אזרח פרטי להיות מעורב גם בנושאים הגלובליים. כי איזו חשיבות יש ללאומיות אל מול השתלטות המיחשוב ותוצאותיה שהזכרנו, או אל מול הבעיה החמורה של התחממות כדור הארץ? בעיות חדשות מצריכות היערכות חדשה, חכמה יותר.

וכאן מדבר הררי גם על בעיית הטרור. הוא אומר כי הטרור בעצם גובה מעט מאוד קורבנות, הרבה פחות מאשר תאונות הדרכים, למשל, שבהן מתים בכל שנה למעלה ממיליון נפשות בעולם. אז מדוע אנו היסטריים כל כך כלפיו? לדעת הררי הסיבה לכך היא בין השאר מהות המדינה, שבהגדרתה אמורה להעניק ביטחון לתושביה ועל כן רואה בחומרה כל פגיעה בסמכותה זו. ולכך מוסיפים אמצעי התקשורת, שמקדישים לטרור תשומת לב מוגזמת הרבה מעבר לרצוי.

בחלק הזה יש עניין מסוים, אם כי אני לא חושב שיש כאן משהו גדול שלא שמענו בעבר. ואגב, גם מפי הררי עצמו. שהרי, כדאי להזכיר, רבים מהפרקים כאן הופיעו בעבר כמאמרים בבמות שונות, כפי שמפורט בסוף הספר.

 

הנושא השלישי הוא הדת, ובייחוד היהדות. הדיון בה פותח בהסבר של הררי מדוע כמעט לא התייחס ליהדות בספרו הראשון – משום שהיא לא חשובה דיה בהקשר של היסטוריה עולמית, והוא מסביר מדוע. עיקר חשיבותה דומה לחשיבות של אמו של פרויד. אמנם בלעדיה פרויד לא היה קיים, אך היא לא נחוצה להבנת שיטתו. בדיוק באותו אופן היהדות הולידה את הנצרות וגם את האסלאם, אבל הם עומדים בלעדיה. והררי ממשיך ומסביר שגם עקרונותיה לא ייחודיים. עזרה לחלש הוא עקרון מוסרי שמופיע גם אצל בעלי חיים, ובוודאי שבתרבויות קדומות אחרות. והמונותיאיזם הופיע קודם לכן אצל אחנאתון המצרי, אף שלא תפס. והררי מזכיר בהקשר זה גם את כמוש אל המואבים, שאף הוא היה האל הבלעדי שלהם, וההבדל בינו ובין האל היהודי לא רב. כל זאת אפשר למצוא גם במאמר שפורסם בהארץ וגם בסרטון של הרצאה ביוטיוב.

כך ממשיך הררי ומדבר על היהדות והדתות בכלל מצדדים שונים, ולא אוכל להזכיר כאן הכול. גם נושא זה הופיע גם בספריו הקודמים, כך שגם כאן יש חזרה מסוימת. וכשם שבעבר נושא זה עורר תרעומת אצל הקוראים, כך אני משער שיקרה גם עכשיו.

 

למעשה, כבר ראיתי שהוא מעורר אנטגוניזם רב, כאשר העליתי שני ציטוטים מתוך הספר לדף הפייסבוק שלי. הציטוט הראשון אמר שאנשים דתיים פעמים רבות מתייחסים לאל הכללי, הקוסמי, ומשעה שהוכיחו אותו לדעתם עושים קפיצה לאל הפרטיקולרי, למשל האל המקראי, כאילו גם קיומו הוכח בזאת, אף שלמעשה הוא דבר נפרד המצריך התייחסות נפרדת. אני מסכים לאבחנה זו, ואף ציינתי אותה בעצמי מספר פעמים. הציטוט השני התייחס ל"הוכחת" מעמד הר סיני המפורסמת, לפיה עם לא יכול לבדות לעצמו סיפור כזה, ומראה כיצד סיפורים כאלה נרקמים באופן טבעי לגמרי. גם טענה זו מקובלת עליי. למעשה, הבעיה היחידה שאני מוצא בטענות האלה היא שהן כמעט מובנות מאליהן, הן טריוויאליות מדי. אבל גם זו לא ממש בעיה, שכן הררי מתייחס כאן לתנאי השטח הקיימים ולא הוא קובע אותם.

אבל נוכחתי לראות שדברי הררי מתקבלים באנטגוניזם רב, שלדעתי הוא גם לא ממש ענייני. איני רוצה להצר את צעדיהם של המגיבים, בהזדמנות זו ובהזדמנויות אחרות, אך בכל אופן ניסיתי לברר ביני ובין עצמי מה יכולה להיות הסיבה לאנטגוניזם הרב הזה.

הסיבה הראשונה שעלתה במוחי היא, שאולי מקנאים בהצלחתו הרבה. אבל זה הסבר פסיכולוגיסטי זול שיש לדחות, למרות שבמקרים מסוימים אולי גם לו חלק באמת.

הסיבה השנייה שחשבתי עליה היא, שאולי זו מחלוקת עניינית. דבריו עצמם לא מקובלים. אך אם כך כיצד זה הוא זוכה להצלחה מסחרית כה רבה?

ישנם עוד הסברים, אך מיד אקפוץ להסבר השלישי שנראה לי המשכנע ביותר. נראה לי שהררי פשוט מצליח לגעת בנקודות החשובות והמהותיות ביותר לקורא היום, והוא נכנס די מספיק לעומק כדי להעמיד את הדברים בצורה הייחודית לו. נושאים בוערים מטבע הדברים מעוררים הרבה אמוציות, גם של התנגדות, והם גם, כמובן, בעלי פוטנציאל תפוצה גדול. דבר זה נכון הן לגבי שני ספריו הראשונים של הררי, והן, אולי ביתר שאת, לגבי ספר זה.

ובכל זאת, אציין כי הסבר זה הוא רק הצעה שלי, ואתם מזמנים לנסות ולהציע הסברים חלופיים.

 

מדברים אחרונים אלה אתם יכולים להסיק כי לדעתי הספר מעניין ועוסק בנושאים מעניינים ואקטואליים, שלא הרבה רואים את העיסוק המושכל בהם. ועדיין, גם לי יש ביקורת. מעבר למה שאמרתי עד כה, הדיון של הררי בכל זאת נראה לי לא עמוק מספיק. הוא לא באמת חידש לי הרבה דברים, למרות רוחב היריעה של ידיעותיו, בעיקר בתחום ההיסטוריה. יתכן שהגורם לכך הוא פיזורו הרב והעובדה שהוא כותב על נושאים שאין הוא מומחה בהם, כפי שכתב לי אחד המגיבים. ובאמת, בנושא הראשון הוא הזכיר לי את העתידן דוד פסיג, בנושא השני הוא הזכיר לי אולי את נדב אייל, שהוציא לאחרונה ספר, אף שטרם קראתיו, ובנושא השלישי הוא מזכיר מאוד – כפי שציין אצלי מגיב אחר – את ריצ'רד דוקינס, הלוחם בדת. אך לא ברור אם בכל נושא הוא מגיע לרמת האנשים שהוא מזכיר. אני דווקא בעד רב תחומיות ורוחב יריעה ורוצה לראות יותר ממנה, אך כנראה שיש לה גם מחיר.

ביקורת שנייה שלי היא עניינית יותר. לא מפריע לי הנושא השלישי, נושא הדת, שבו לדעתי הררי אומר דברים מאוד מתקבלים על הדעת וכמעט טריוויאליים, כאמור. גם הנושא השני, הפוליטי, לא מפריע לי, בין היתר משום שגם אני רואה בעין חיובית את הנטייה הגלובלית. אבל בנושא הראשון כן יש משהו שמפריע לי. אומר זאת בפשטות: לדעתי הררי הוא פוטוריסט אנטי-הומניסט. פוטוריסט מתוקף התעניינותו הרבה בעתיד, ואנטי הומניסט מתוך שנראה לי שהוא מבטל את האלמנט האנושי בתוך העולם העתידי הממוחשב. דבר דומה מצאתי בספרו הקודם, בו אמר הררי שאין כל יתרון לאדם על פני בעלי החיים. ובמקומות אחרים, למשל בספרו הראשון, הוא דיבר מפורשות נגד ההומניזם, לפחות נגד הבלעדיות שלו. מכיוון שאני נוטה להומניזם דבריו של הררי בנושא זה מרתיעים אותי. ואולם, מצאתי נחמה-פורתא בסוף הספר, בפרק האחרון בו הררי מדבר על חוויות הוויפסנה שלו, וטוען שהתרכזות עצמית במדיטציה יכולה להוות מענה לעולם הממוחשב הצפוי לאתגר את האינדבדואל.

 

לסיכום, למרות הביקורת, אני חושב שיש כאן דיון אינטליגנטי בנושאים אקטואליים מאוד, שהוא נחוץ מאוד, וגם לא רואים הרבה מסוגו, ועל כן אני ממליץ מאוד על קריאת הספר. אני גם בטוח שהוא יעורר ויכוחים סוערים בעיתונות וברשתות החברתיות גם בהמשך.

 

 

[1] של נדב שנרב:

file:///C:/Users/%D7%97%D7%92%D7%99/Pictures/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D2/Anti-Harari5.pdf

של תומר פרסיקו:

https://tomerpersico.com/2012/11/26/harari_brief_history/

בלוג שלם נגד הספר:

https://kizurblog.wordpress.com/

[2] כאן: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3013086

[3] למשל כאן: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3019626

[4] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/33362

בעקבות מפת הגושים

תסתכלו על המפה הזו – זה פחות או יותר המצב הקיים. כך היה בבחירות האחרונות וכך בכל סקר. כלומר, איזשהו שוויון בין גוש הימין וגוש השמאל וליברמן באמצע.
כל האיחודים והפירודים זה יפה מאוד, אך לא באמת משפיע על התמונה הגדולה, פוליטיקת בחירות קטנה.
השאלה מה ניתן לעשות עם מפה כזו? אני רואה שתי אפשרויות:
א. איזושהי ממשלת אחדות, עם ליברמן וכחול לבן עם הליכוד, או עם העבודה.
ב. בחירות חוזרות, שוב.
הגיע הזמן לחזור לקרקע המציאות.

אה, וצריך להוסיף אפשרות נוספת – בבחירות האחרונות הלכו לימין איזה 6 מנדטים. אם יחזרו הפעם יוכלו להקים ממשלת ימין צרה, לדאבון הלב. לא נראה לי כל כך, אבל אפשר.

כמה ציטוטים מתוך "קאנט ופרויד" מאת רועית דהן

כמה ציטוטים מתוך "קאנט ופרויד" מאת רועית דהן

שוב, איני כותב ביקורת מלאה, רק מציג כמה ציטוטים מייצגים מתוך הספר, קאנט ופרויד (רסלינג), מהם ניתן ללמוד על אופיו. אציין רק בקצרה שזהו ספר מעניין למדי, על אף שיש חזרה מסוימת על הדברים באופן שהוא קצת מעייף.

מבחינת התוכן, אציין כי מאז ומתמיד הטרידה אותי העובדה, כי פרויד אמר: "מטרת הפסיכואנליזה היא להפוך אומללות נוירוטית לחוסר אושר יומיומי". האם זה מספיק? דתות ופרקטיקות שונות, כגון הנצרות, הבודהיזם, ואולי גם היהדות, כן מציעות אושר. אז אולי הפסיכואנליזה היא לא המקור הכי טוב לפנות אליו? תהייה.

 

ובכן, מתחיל מהראשית:

""יוצא מכך שעבור קאנט, כמו גם עבור פרויד, לא רק שהאדם על פי טבעו מבקש אושר ובד בבד אינו יכול להשיגו, על פי אותו טבע עצמו, אלא שהאדם גם נתבע להתעלות מעבר לסיפוק יצריו המידיים כדי לקיים חיים בכלל וחיים חברתיים ומוסריים בפרט.""

 

""ברגע ההכרעה האתי ניצבת אפוא הרצייה בין שתי אלטרנטיבות, ורק אם תבחר בחוק המוסרי שמקורו בתבונה, בהשפעת רחשי הלב המוסריים ובניגוד לתשוקות או לנטיות אישיות כלשהן, אזי ייקבע האדם כמוסרי ""

 

""פרויד גם מציין בהקשר הכללי הזה ש"אולי רשאים אנו אף לומר, כי הכוונה לעשות את האדם ל'מאושר' אינה כלולה בתכנית ה'בריאה' כל עיקר". הוא מציין שלושה מקורות לסבל האדם: הראשון מגופו שלו עצמו שנידון לכיליון, השני מן העולם החיצון על ידי כוחות הרס כבירים והשלישי מתוך היחסים שבין בני האדם. אלה מהווים תנאים שבגינם נוטים בני אדם למתן את תביעותיהם אל האושר עד כדי כך שבשל הצורך למנוע צער נעשה הצורך להרבות עונג למשימה השנייה במעלה.""

 

על יצר ההשתכללות –

""בטענה זו מציע פרויד הסבר אלטרנטיבי לתפיסות המזהות באדם יצר השתכללות, שבאמצעותו הגיע האדם אל הישגיו הרוחניים והמוסריים. לדבריו, האמונה בקיומו של יצר השתכללות אינה אלא "אשליה מיטיבה" ואין להתבסס עליה כאשר דנים בהתפתחותו האישית והתרבותית של האדם. תהליך העידון ותהליך היצירה של המוסר והאידיאלים, ותופעות תרבותיות אחרות הגלויות לעין, אינם אלא תחליף למושא שמביא את הדחף לידי סיפוק עקיף""

 

על מנהיגות –

 

""במאמרו מלחמה למה?, במסגרת הדיון במאבק בנטייתם של בני האדם למלחמה, מציג פרויד חלוקה של בני האדם למנהיגים מחד גיסא ולתלויים מאידך גיסא, חלוקה המבטאת את אי־השוויון הטבוע בבני אדם. בהתבסס על חלוקה זו טוען פרויד שבני האדם התלויים, שהם הרוב המכריע של בני האדם, זקוקים לדמות סמכות שתכריע למענם הכרעות שונות. לעומתם, דמות הסמכות, האוטוריטה, מתאפיינת בהיותה "שכבת צמרת של אנשים בעלי מחשבה עצמאית ושוחרי אמת, ללא־חת, שתפקידם יהיה לשמש כמכווני דרכם של ההמונים נטולי־העצמאות". המצב האידיאלי של המוסריות יתרחש כאשר בני אדם אלה, המנהיגים, ישעבדו את חייהם היצריים לדיקטטורה של התבונה.""

.

""במובן זה, בדומה לעמדת קאנט, תפקיד התבונה לפי פרויד הוא לבחון את הטבע (הפנימי והחיצוני), להשיג הכרה עצמית ולעשות את האדם מודע לחוק המוסרי שבתוכו (בניגוד לחוק המוסרי שנכפה על האני באמצעות העל־אני).237 לפי פרויד, במצב אידיאלי שבו תממש התבונה תפקיד זה היא תוכל גם לייצר איחוד בין בני האדם שאינו מתבסס על זיקת היצרים. בכך, בדומה לקאנט, מכשיר פרויד את הדרך לכינון תרבות על יסוד רציונלי ולא על יסוד של תאוות, אידיאלים או דת"".

 

 

ועל עקרון האהבה –

""בדומה לקאנט, פרויד דוחה אפוא את האהבה כמניע ראוי למימוש החובה המוסרית, ואף דוחה ביתר נחרצות את המצווה שאומרת "אהבו את אויביכם". לדבריו, חובות אלה מתעלמות מהגורמים הנפשיים שבהם תלויים ההבדלים בהתנהגותם של בני האדם, "ועד שלא יסולקו הבדלים ברורים אלה מביאה עמה ההליכה אחרי דרישות־המוסר הנשגבות נזק למטרותיה של התרבות, הואיל ובדרך זו מובטח לה לרשעות שתצא נשכרת"".

קאנט ופרויד