בעניין ניקוד הכיסאות

כידוע, הצורה הנכונה לנקד את המילה כיסאות היא כִסְאוֹת ולא *כִסָאוֹת.

(האקדמיה ללשון עברית בדיוק פרסמה פוסט בנושא זה והזכירה לי אותו).

אלא שניקוד זה נובע, עד כמה שידוע לי, מהניקוד המופיע פעמיים בפסוק בודד בתהילים:

"כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד" (תהלים קכב ה).

אלא שאפשר שמדובר בטעות ויש לראות את שתי ההופעות האלה של המילה כצורה קדומה של סמיכות, למרות הכנסת הל', ומכאן שהניקוד בשווא נכון רק לסמיכות (כולל "כסאותם" המופיע עוד פעמיים בתנ"ך).

מכאן יובן מדוע מרבים לטעות בכך. משום שהצורה בקמץ היא אינטואיטיבית יותר, וגם יש לה מקבילות, כדוגמת – כֻּפְתָּאוֹת, דֻּגְמָאוֹת. הצורה בשווא מופיעה בדוגמאות (או דוגמות, כהמלצת האקדמיה) אחרות, אך לא כאלה שהאות האחרונה במילה שלהן היא אל"ף. זו אינה מילה עברית במקורה.

לפי ויקימילון:

"המילה משותפת לכמה שפות שמיות: אכדית – kussû; ארמית־סורית – ܟ݁ܽܘܪܣܝܳܐ או ܟ݁ܘܼܪܣܝܵܐ (כורסיא); ערבית – كُرْسِيّ (כֻּרְסִיּ); אוגריתית – ksủ. במקורה מדובר במילה שומרית, שנכנסה לאכדית וממנה התגלגלה לשפות שמיות אחרות".

(ובמאמר מוסגר אומַר, שתמיד צריך לקחת בחשבון שגם המנקדים הקדומים טעו או שיבשו. אין אדם החף מטעויות. זה לא המקרה כאן, כפי שהסברתי, אך זה יכול לקרות. דוגמה אחת שעולה בדעתי היא הפסוק מישעיה נג' – "כן מִשחת מאיש מראהו", שלפי דעתי ולפי הקריאה הפשוטה צריך להיות מנוקד "מֻשְׁחָת", בקובוץ במ' ולא בחיריק. המפרשים מנסים להסביר זאת כצורת בניין מיוחדת, אבל עובדה שעד היום הצורה הזו לא בשימוש ואין איש מכיר אותה, לדעתי. יש גם דוגמאות אחרות שנתקלים בהן מעת לעת, ואולי הסברן בצדן, אבל אולי גם נפלו טעויות, לא נכון לשלול אפשרות זו. ולבסוף, יתכן שהיו כמה מסורות הגייה ונשמרה רק אחת מהן. זה דבר שידוע לנו בוודאות. אבל כל זה רק במאמר מוסגר ולא קשור במישרין לענייננו).

כך שלסיכום, נראה לי שהצורה הנכונה צריכה להיות דווקא עם קמץ.

 

האקדמיה הגיבה בפוסט (מבחינתי מעניין שהצורה הקמוצה מופיעה במשנה!):

נשאלנו מניין הגיע הקמץ לצורת הרבים בפי רבים מן הדוברים.

מן התנ"ך עולה שהצירי במילה כִּסֵּא נחטף (הופך לשווא) כשנוספת הברה למילה. למשל: כִּסְּאוֹ ׁ(בתנ"ך בלי דגש), וכך גם כִּסְּאוֹת ("כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד" (תהלים קכב, ה – גם כאן ללא דגש).

בכתבי היד של המשנה נמצאות צורה בקמץ בסמ"ך: כִּסָאוֹת. נראה שבתקופה זו נתפסה הסיומת ־אוֹת של המילה הזאת כאילו היא סיומת הרבים הארוכה -ָאוֹת, המוכרת ממילה כמו מרחצָאוֹת, דוגמָאוֹת).

מכל מקום בעברית שלנו הצורה התקנית היא כיסְאות בשווא בסמ"ך (בניקוד: כִּסְּאוֹת).

שעון מקולקל/ חגי הופר

(אעז לשתף את זה)

שעון מקולקל/ חגי הופר
"לך לאומן שעשאני" (תענית כ ע"א).

(לִפְעָמִים) יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הוּא שָׁגוּי
אֲבָל גַּם בְּזֶה אֲנִי כַּנִּרְאֶה טוֹעֶה, לֹא כָּל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הוּא שָׁגוּי
לִפְעָמִים אֲנִי צוֹדֵק
אוּלַי כְּמוֹ שָׁעוֹן מְקֻלְקָל שְׁמוֹרֵה אֶת הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה פַּעֲמַיִם בְּיוֹם.
הַאִם אֲנִי שָׁעוֹן מְקֻלְקָל?
כִּמְעַט הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁזֶּה מָשָׁל לְכֻלָּנוּ, כֻּלָּנוּ שְׁעוֹנִים מְקֻלְקָלִים, אֲבָל זֶה לֹא נָכוֹן. אֲחֵרִים הֵם שְׁעוֹנִים תַּקִּינִים וְרַק אֲנִי שָׁעוֹן מְקֻלְקָל.
וּשְׁאֵלָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא הַאִם שָׁעוֹן מְקֻלְקָל שֶׁנִּמְצָא בַּמִּדְבָּר מֵעִיד עַל יָד מְעַצֶּבֶת?
לְמַעֲשֶׂה כֵּן, גַּם אִם הַשָּׁעוֹן מְקֻלְקָל הוּא מֵעִיד עַל יָד מְתַכְנֶנֶת, וּלְכֵן טִעוּן-הַנֶּגֶד לְטִעוּן הַשָּׁעוֹן, לְפִיו הַבְּרִיאָה פְּגוּמָה, בְּעֶצֶם אֵינוֹ תּוֹפֵס.
וּבְכֵן כַּמָּה טוֹב לִי שֶׁתִּכְנְנוּ אוֹתִי, אֲבָל כַּמָּה רַע לִי שֶׁעִצְּבוּ אוֹתִי כָּךְ שֶׁאֲנִי עָצוּב. מְקֻלְקָל וְעָצוּב.

לאחיי האתיופים/ חגי הופר

לאחיי האתיופים/ חגי הופר

טוב, לאחר היסוסים רבים אני משתף את הקטע הזה. אני לא רוצה לקבוע שום דבר וכל מה שיש פה הוא סידור המחשבות שלי בנושא, שאולי הן מוטעות לגמרי. אם מישהו חש עצמו נפגע ממשהו מהדברים, יחשוב כאילו קטע זה מעולם לא נכתב, ועימו הסליחה.

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב (יהודה עמיחי).

אַחַי גִּבּוֹרֵי הַתְּהִלָּה הָאֶתְיוֹפִּים הַיַּעֲקוֹבִינִים
הֵבַנְתֶּם שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ מַרְפְּקִים בָּאָרֶץ לֹא יוּכַל לְהִתְרַפֵּק
וּלְכֵן עִקָּרוֹן הָאַהִימְסָּה הָגֶ'יְנִיסְטִי שֶׁאָחַז בּוֹ גַּנְדִּי לֹא יוּכַל לִתְפֹּס כָּאן
לָנוּ יֵשׁ גַּנְדִּי אַחֵר
'הֵם לֹא נֶחְמָדִים' אָמְרָה גּוֹלְדָהּ עַל הַפַּנְתֵּרִים הַשְּׁחֹרִים, וְעַכְשָׁו אוֹמְרִים זֹאת עֲלֵיכֶם
אַךְ בְּנֶחְמָדוּת מֵעוֹלָם לֹא הֻשַּׂג פֹּה דָּבָר, חֻצְמִזֶּה שֶׁבַּיּוֹמְיוֹם אַתֶּם נֶחְמָדִים מְאוֹד
הָאֲנָשִׁים שֶׁהַחַיִּים שֶׁלָּהֶם תּוּתִים כּוֹעֲסִים עֲלֵיכֶם כִּי נֶאֶלְצוּ לְחַכּוֹת בִּפְקָקִים, שֶׁיִּכְעֲסוּ
הַאִם בְּיוֹם אַחֵר הֵם עָשׂוּ מַשֶּׁהוּ עֲבוּרְכֶם?
הָעִנְיָן הוּא שֶׁבְּאֶרֶץ זוֹ נוֹצְרָה דַּעַת קָהָל שֶׁל הִתְנַגְּדוּת לַהִתְנַגְּדוּת, בִּגְלַל הִתְנַגְּדוּתָם הָאַלִּימָה שֶׁל קְבוּצָה אַחֶרֶת, כֵּן, נָכוֹן – הַפָּלַסְטִינִים
לֹא נַעֲשָׂה כָּאן צֶדֶק וּבִמְקוֹם צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף רוֹדְפִים פֹּה אֶת רוֹדְפֵי הַצֶּדֶק, כֵּן, נָכוֹן – הַשְּׂמֹאלָנִים
כָּךְ גַּם הָעִנְיָן שֶׁלָּכֶם הָפַךְ פֹּה לְעִנְיָן שֶׁל יָמִין וּשְׂמֹאל – הַיָּמִין מִתְנַגֵּד לְהַפְגָּנוֹת הַפָּגָנִיּוֹת (זֶה אוֹתוֹ הַשֹּׁרֶשׁ) וּלְשִׁבּוּשׁ הַתְּנוּעָה, וְהַשְּׂמֹאל תּוֹמֵךְ
כְּאִלּוּ לֹא כֻּלָּנוּ 'שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת', כְּמוֹ הַשִּׁיר שֶׁנִּהְיֶה פּוֹפּוּלָרִי לָאַחֲרוֹנָה, הַאִם לַשָּׁוְא? הָאָמְנָם לַשָּׁוְא?
אַךְ שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק וְאַרְאֶה לָכֶם רְדִיפָה נָעֲלָה מִזּוֹ –
מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

כִּי כֻּלָּם מְדַבְּרִים עַל צֶדֶק וְאַף אֶחָד כְּבָר לֹא מְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם.

מנגד:
Naama Lazimi:
"המחסום הגדול ביותר במאבקו של האדם השחור למען החופש מועצת העיר הלבן, הוא לא חבר או איש הקו-קלקס-קלן, אלא האיש הלבן המתון, אשר מסור יותר ל'סדר' מאשר לצדק;
אשר מעדיף שלום שלילי שהוא העדרה של מתיחות, על-פני שלום חיובי שהוא נוכחותו של צדק; זה אשר תמיד אומר: 'אני מסכים עם היעדים של מאבקך, אבל איני יכול להסכים עם שיטות הפעולה הישירה שלך'; זה אשר באופן פטרנליסטי מאמין שהוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של האחר…"
מרטין לותר קינג, "יש לי חלום", 28 באוגוסט 1963

עכשיו תתרגמו.