קורא את מוסף החג המשובח של הארץ על הצפוי להתפתח במאה השנים הקרובות, ונזכרתי בשתי מחשבות שהעליתי לפייסבוק בשנה האחרונה:
1. הנה מחשבה קטנה שחשבתי. אולי אפשר לאבחן מאות לפני ראשיתן. המאה העשרים התחילה בפריצות מדעיות גדולות. ב-1900 פרויד פרסם את חקר החלומות שלו, ראשית הפסיכואנליזה, וב-1905 איינשטיין פרסם את תורת היחסות, יחד עם עוד מאמרים חשובים. המאה העשרים ואחת, לעומת זאת, החלה עם שימוש נפוץ באינטרנט, וכמה שנים אחר כך נוספו הסלולרי והטלפונים החכמים. אם המאה העשרים, אם כך, הייתה "המאה של המדע", אם אפשר לומר כך, הרי המאה ה-21 מסתמנת כ"מאה של הטכנולוגיה". ובאמת, חידושים גדולים אנו רואים בעיקר בשטח הטכנולוגי, בעוד התחום ההגותי נראה כמדשדש במקום מבחינה מסוימת. עד כאן.
2.
לפני זמן מה חשבתי על הסנריו הבא:
בראשית היה פייסבוק.
אבל אז אנשים אמרו זה יותר מדי חופר, בואו נגביל את כמות המילים.
וכך נולד טוויטר.
אבל אז אנשים אמרו זה עדיין חופר, מספיק לנו תמונות.
וכך נולד אינסטגרם.
אבל אז אנשים אמרו, תמונות לבד זה משעמם, בואו נוסיף להם קשקושים טיפשיים.
וכך נולד סנאפצ'אט.
ומה יהיה השלב הבא?
-כך כאמור חשבתי, אבל עכשיו אני חושב שברור מה השלב הבא:
אנשים אומרים, בשביל מה תמונה עם קשקושים כאשר אנו יכולים לדמיין אותה בעצמנו.
וכך נולד טלגרס…
יוצא עכשיו מהסרט 'ימים נוראים', על יגאל עמיר ורצח רבין. סרט מצוין! כנראה הרבה הודות ליום הקולנוע הישראלי, אבל הייתי באולם גדול והוא היה מפוצץ כמעט לגמרי. קראתי ביקורת שלילית בהארץ ויש אחת כזו גם במעריב, אך איני מסכים איתן. הסרט עוקב אחרי מעשיו וחידש לי הרבה דברים שלא ידעתי על אופן התנהלות הדברים. ויש כמובן גם ה'ביקורת' של רגב, אך כרגיל היא מופרכת לגמרי. נתניהו מוצג זמן קצר מאוד כל הסרט, אבל אני מבין שהיא נרתמת להגן על הקיסר. מה שכן יש כאן זו מלחמה על נרטיב, שהחלה לפני הסרט ותתקיים גם אחריו. לי הסרט חידד את הנקודה שעמיר לא פעל בחלל ריק, ולכן אי אפשר להטיל עליו בלבד את כל האשמה. כל הארץ געשה, והרבנים דיברו על דין רודף ומוסר, אי אפשר להתכחש לזה. ובכל אופן, ובלי להיכנס יותר מדי לנבכי הפוליטיקה, זהו סרט חשוב וטוב שנעשה. יש להעמידו בצד הסדרה המופתית 'הנערים'. בשני המקרים יש התמודדות עם הקורה במדינה. זה אולי לא נעים להסתכל במראה הזו, אך זה חשוב. בשביל סרטים כאלה טוב שיש קולנוע ישראלי. …יצאתי מהקולנוע וקראתי שביבי שוב מונה להרכיב את הממשלה. באסה.
לדעתי תופעת הנבואה לא נחקרה כראוי, ואם כן אשמח להפניות.
בספרו של אלגום הוא מביא מדבריו של חוקר כלשהו שמדבר על אופן החשיבה של הקדמונים, שהיה שונה משלנו. חשיבה בי-קרמלית, או משהו כזה, הוא קורא לזה. אבל התייחסות לנבואה לא מצאתי שם.
הרמב"ם אמנם כתב על כך רבות, אך הרבה מים חלפו מאז, וגישתו לא יכולה להתקבל היום.
ויש הסבר פסיכולוגיסטי זול שרואה בהם משוגעים, אולי, אך כל מי שקורא את צחות דבריהם יודע שאין זה המצב.
בעבר חשבו שהתופעה ייחודית לישראל, אך מאז מצאו נביאים נוספים באיזור, מלבד הכתובת של בלעם בן בעור כמובן.
אם כך, הדבר מצריך מחקר, מה בדיוק התחולל שם ומה זה בא לבטא, מבחינה מדעית רציונלית.
ושוב, כמובן אשמח להפניות.
סיימתי לצפות בסדרה 'מלחמת ויאטנם' בנטפליקס. איזו סדרה חזקה!
עשרה פרקים, בני שעה וחצי עד שעתיים כל אחד, זה הרבה.
המסר הבסיסי כמה ארורה המלחמה.
המסר השני מבחינתי – כמה רע יוצאת ארה"ב. ראשית, כל כך רצו להגן על הויאטנמים שגרמו למותם של שלושה מיליון מהם! והרסו את הארץ. שנית, כשעזבו לבסוף בחופזה לא טרחו לסייע לדרומיים בעת הצורך כפי שהבטיחו, ואפילו לא שלחו תחמושת או כסף.
האמת, יש לי התפייטות על זה, אבל אחסוך אותה מכם. בשביל מה?
נאמר רק שלקחים אפשר למצוא גם לימינו, הן בהתערבות ארה"ב במקומות אחרים בעולם, הן באופן כללי בזוועה שבמלחמה, ובהיותה מיותרת במקרים רבים.
גם הצפון-ויאטנמים, אגב, לא יוצאים נקיים, כי במקום לאחד את הארץ הקימו מחנות לחינוך מחדש והרסו את כלכלת הדרום בקומוניזם שלהם.
לסיכום, אחת הסדרות החזקות ומעוררות המחשבה ביותר שראיתי.
הסדרה הבאה – סיפורה של קובה החופשית.
היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום, אונ' פתוחה, 2019 – סיכום קצר.
סיימתי. קראתי חלק בקפיצות. ספר טוב.
סיכום של תולדות הפסיכולוגיה, מראשית האדם ומהעולם העתיק עד ימינו.
את הרוב, אפשר להגיד, הכרתי – אפלטון ואריסטו, דקארט וקאנט, פרויד ויונג. אך חלק נרחב לא.
הספר מתמקד מאוד בפסיכולוגיה הלא טיפולית, החל מהתקופה שלאחר קאנט, דרך הגשטלט ועד הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.
אף על פי שזה החלק שאני פחות חזק בו – אלה החלקים שקראתי ברפרוף, כי הם פחות מעניינים אותי.
אגב, נוצר פה מצב אבסורדי, שבו או שאני מכיר את החומר כבר או שהוא לא מעניין אותי, אז למה לקרוא?
בכל אופן, את עיקר העניין מצאתי בהרחבות של אלגום מפעם לפעם. כך, הוא מרחיב על ההיסטוריה של המילה 'פסיכולוגיה', הוא מתאר עבודת בלשות שניסתה לגלות מה קרה לאלברט הקטן (יש שתי אפשרויות), והוא מרחיב על יחסו של פרויד ליהדותו, כפי שכתבתי בפוסט קודם. כל אלה היו מרתקים ומועילים.
אך גם בלי זאת, ובוודאי למתחילים, זהו ספר ראוי מאוד, אף כי מצריך מאמץ – 600 עמודים גדולים, וגם יש בחינה בסוף…
כמה ציטוטים מתוך הספר:
ציטוט מ"היסטוריה של הפסיכולוגיה"
"פרויד טען לקשר הדוק בין סירוס לברית מילה בהגדירו את ברית המילה:
תחליף סימבולי לסירוס, עונש אשר האב הקדמון הטיל על בניו ממרום כוחו. כל מי שקיבל סימבול זה העיד על כך כי הוא נכנע לרצונו של האב, אף כי מחיר הקורבן כואב (משה האיש ואמונת היִחוד, עמ' 156).
על פי פרויד, אין הבדל עקרוני בין סירוס לברית מילה: בשני המעשים מדובר בהקרבת קורבן על פי העיקרון של הקרבת חלק כדי להציל את השלם. המקור לשני מעשים אלה של הטלת מום הוא ברצון לפייס, לרצות, או אף לשחד את בעל הכוח העדיף והמאיים, וזאת כדי להציל את החיים. מנהג ברית המילה אינו ייחודי לעם היהודי. " – היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום
ציטוט מ"היסטוריה של הפסיכולוגיה"
"המושג היהודי של "עם נבחר" או "עם סגולה" הוא חלק אינטגרלי בפסיכולוגיה של דת האב: כל ילד משתוקק להיות הילד הנבחר והאהוב, ואם אפשר, הילד היחיד של אביו. היותו של עם ישראל "עם נבחר" היא אפוא הגשמת משאלה ילדותית, אם כי טבעית למדי.
אם כן, מקורם של הפסיכולוגיה והדת הוא חוסר הישע של האדם לנוכח כוחות הטבע, חוסר ישע שאינו אלא ביטוי מקביל למצב חוסר האונים של הילד לנוכח האב".
– היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום
ציטוט מ"היסטוריה של הפסיכולוגיה"
" כך, למשל, התוגה התוקפת לעיתים בני אדם למראה שקיעת השמש — נאה להיזכר כאן בשורה הנפלאה: "יפה שקיעת שמש ללב עצוב" מתוך ספרו של אנטואן דה סנט־אכזופרי, הנסיך הקטן (1952, פרק 6, תרגום: א. לרנר) — אינה מעידה על כל זיקה דתית. ההתפעלות מיְפי הטבע הופכת לרגש דתי רק כאשר היא מיוחסת לבורא עולם ומתיישבת עם צרכים דתיים ופעולות הנובעות מהם. במצב זה, התחושה האוקיינית אינה אלא "ניסיון ראשון של נחמה דתית, כמין דרך אחרת של האני להתכחש לסכנה המאיימת עליו מן העולם החיצוני" (תרבות בלא נחת, עמ' 83)." – היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום
ציטוט מ"היסטוריה של הפסיכולוגיה"
"בהקשר זה ידועה האגדה על המשפט שנחרט בכניסה לאקדמיה: "מי שאינו יודע גיאומטריה אל ייכנס לאקדמיה". בולט הניגוד בין דרישת הכניסה הזאת ("הפסיכומטרי של אפלטון") לדרישה מקבילה לכניסה לבית המדרש בישראל, הלוא היא דרישתו של רבן גמליאל (מסכת ברכות, 28א): "כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש". דרישת הכניסה לבית המדרש בישראל היא מוסרית ואילו זו של המוסד היווני היא השכלתית־אקדמית" – היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום.
ציטוט מ"היסטוריה של הפסיכולוגיה"
" קו מאפיין אחר של בריאות הוא שלוות הנפש. הנפש החושבת והרציונלית עוסקת בעקרונות הבלתי־משתנים וכך נוצרת יציבות נפשית ושלוות נפש. בניגוד לכך, ההתמקדות בארעי ובחולף אצל הסובלים נפשית גורמת לשינויים פראיים ברגשות, לתנודות קיצוניות במצבי הרוח, וגם לפחדים ולחרדות. לכן הנפש הבריאה מתאפיינת בהרמוניה ובאיזון, ואילו הנפש הפחות בריאה מתאפיינת באי־שקט ובסערות נפש." – היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום
ציטוט מ"היסטוריה של הפסיכולוגיה"
" אם הסיבתיות אינה נתון אמפירי וגם אינה מחויבת ההיגיון, מנין היא באה? לדעת קאנט, הסיבתיות אינה אלא מקרה של ידע סינתטי שהוא אפריורי. במילים אחרות, התשתית האמפירית מחולצת מהניסיון אבל מרגע שחולצה, ההכרה של הסיבתיות כופה את עצמה על האדם באופן גורף ומבלי שניתן להשתחרר ממנה" – היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום
ציטוט מ"היסטוריה של הפסיכולוגיה"
"מקובלת הדעה כי קיימת העברה בלמידה וכי התעמקות בתחום אחד מקדמת את הכְּשרים השכליים בתחומים אחרים. ההצדקה העממית להעמקה בלימודי הגמרא, בלימודי מתמטיקה או בלימודי לטינית מנומקת לא אחת בטיעונים מסוג זה. אך האומנם קיימת העברה בלמידה? ת'ורנדייק ועמיתו וודוורת' הקדישו לנושא מחקר מעמיק שעיקרו פורסם בכתב העת Psychological Review בשנת 1901. ממצאיהם היו חד־משמעיים: לא קיימת העברה בלמידה! הלמידה היא במידה רבה תלוית גירוי וייחודית לתחום הנלמד." – היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום
בעלי מזג קשוח (tough-minded) – מול בעלי מזג נוח (tender-minded):
אמפיריציסטים – רציונליים מכוּוני עובדות – מכוּונים על ידי עקרונות תחושתיים – אינטלקטואלים חומרניים – אידיאליסטים פסימיים – אופטימיים לא־דתיים – דתיים סקפטיים – דוגמטיים פטליסטים – מאמינים ברצון חופשי
מתוך – היסטוריה של הפסיכולוגיה מאת דניאל אלגום
איפה אתם ממקמים את עצמכם?
אני מזדהה עם ערכים משני הטורים, אך אם צריך לבחור מיקום הייתי אומר שמתאים יותר לטור השני.
חופשי זה מאת חיים נבון, ידיעות ספרים. דברים קצרים. ספר קצר ומעניין למדי של נבון. הוא מציג דיסטופיה שמקימה לחיים – בסוף המאה ה-21 – את מה שנראה כפחדיו האישיים. בראש פחדיו – מוסד המשפחה. וכך בעולם החדש אנשים לא מתחתנים ובקושי מביאים ילדים, וגם אם כן – אלו ילדי מבחנה, שלא גדלים עם הוריהם הביולוגים. האוכלוסייה מצטמצמת, וגם אנשים מאבדים מוטיבציה להתגייס, אז קונים חיילים, וגם משלמים פרוטקשן לסורים, ממש כשם שישראל היום משלמת לעזה (זה נכתב לפני או תוך כדי?). גם לאנשים אין שמות משפחה אלא הם מצוינים במספרים, כדוגמת יוסי 452, נאמר. זה יוצר אפקט מטריד מאוד. ויש מכונה רפואית שבודקת אותך כל יום ונותנת תרופות בהתאם – גם כאלה המשפרות את מצב הרוח (כמו בעולם חדש מופלא של הקסלי). אך אם צריך להשוות את הרומן הזה לאחר, נראה לי שהמתאים ביותר הוא 'השלישי' של ישי שריד, שמתאר עולם עתידי בו נבנה בית מקדש על הר הבית ונפתחת מלחמת עולם. גם זה פחדו האישי, אך כל כותב בא ממקום פוליטי אחר ופחדיו הם אחרים. בכל מקרה, הרעיון אמנם יפה ומקורי, אך הוא לא מתלבש טוב על הסיפור, לפחות לא בקריאה שלי. כך קורה גם בסיפור של שריד, לדעתי. אולי זו מגבלת הז'אנר. מזל שאני לא צריך לכתוב ביקורת שלמה… אפשר לקרוא.
על 'על החיים ועל המוות' מאת מישקה בן-דוד. תכלת, 2019, 323 עמ'.
בספר זה חוזר מישקה בן דוד על הרעיון המרכזי של ספרו 'החיים, האהבה, המוות', שסקרתי בזמנו באתר 'נוריתה'.
כאן – http://nuritha.co.il/he/node/42728
בן דוד מציג עמדה נטורליסטית, אפשר לומר, כזו שמנסה להיסתמך אך ורק על ממצאי המדע, והוא גם מנסה לגזור ממצאי המדע עמדה מוסרית והשקפת עולם כוללת כלפי החיים. כמה מן ההצעות שלו אציג בהמשך על ידי ציטוטים ישירים, שזו השיטה המועדפת עליי לאחרונה.
ובכל אופן אני מוסיף כמה מילים.
בן דוד מפרט את התפיסות המדעיות השונות, החל מהפיזיקה, הכוללת את תיאוריית המפץ הגדול, וכלה בתורת האבולוציה, שלפי בן דוד עדיין לא נלמדו לקחיה עד הסוף, ובכל השטחים האלה הוא מציג מידע עדכני ומרשים. הוא גם מוסיף על המידע שהיה בספרו הקודם, עד כמה שזיכרוני מגיע, למרות היותו של ספר זה קצר בהרבה ממנו, בערך מחצית מאורכו.
ניכר שהצגת תפיסת עולמו בוערת בעצמותיו, ואני יכול להבין זאת. זו גישה מקורית ונראית לי גם חשובה, ועם זאת מובנת מאוד ונוגעת בדברים החשובים ביותר בחיינו. מעט מאוד מהפילוסופיה העכשווית עונה לקריטריונים האלו.
וזו גם גישה מאתגרת מאוד. כפי שציינתי בביקורתי הקודמת, היא מנוגדת לתפיסתי על היות האדם 'נברא בצלם', תפיסה לה הקדשתי אף אני שני ספרים. ועדיין, לא פשוט לסתור אותה. אני מקווה שהיא תזכה ליחס ולדיון אף במקומות נוספים, ביתר הרחבה ממה שאני עושה כאן, ואולי מכיוונים נוספים.
זו גישה חילונית מאוד, אבל אולי ביקורת נוספת תוכל לבוא דווקא כלפי הניסיון לגזור תורת מוסר מעולם הטבע, שהיא עצמה, כך נראה, מזכירה מאוד תפיסת עולם דתית ואולי מושפעת ממנה.
בכל אופן, כמובטח, הבה נתרשם מעט מדבריו של בן דוד עצמו:
""אין מקום לתחושת העליונות המובהקת שלנו על פני חיות אחרות — וגם לא לתחושה שאנחנו מין נפרד, רציונלי, מוסרי, "בנוי בצלם". אנחנו חלק מעולם החי. אדם שמבין שהוא תוצר אבולוציוני, שהתפתח בעקבות שינויים אקראיים, שאין הוא תפארת הבריאה וגם לא "מודל אחרון", אלא רק חוליה בשרשרת, שיש בו הרבה מקום לשיפורים, שהוא עדיין נטוע עמוק בנבכי הביולוגיה ושהוא חלק בלתי נפרד מעולם החי, לא רק מבחינה אבולוציונית וגנטית אלא גם התנהגותית ברמת הפרט, המשפחה והחברה — נקודת ההתייחסות שלו אל עצמו תהיה צנועה, כאל יצור לא־מושלם.""
""ועוד מהבחינה הפילוסופית, המוות הוא גם הגורם שיכול להעמיד אותנו על שיתוף הגורל הגורף בינינו לבין כל בני האדם (וכן כל החי). פיתוח נכון של תחושות אלה עשוי להפוך אותן לתחושות אחווה בסיסיות בהתייחסותנו לזולתנו. לא רבים מסוגלים להשליך את תפיסת מותם־שלהם על כל אדם, ולגלות אהדה וסלחנות. לא בנקל נוכל לומר — הוא גזל ממני, או העליב אותי, אך המסכן, גזר דין מוות מצפה לו בסוף הדרך… ואולם אפשר באמצעות חינוך להדגיש את שיתוף הגורל הקיומי של כל בני האדם (ולמעשה של כל החי) ולטפח רגש אחווה אנושי כמתבקש משיתוף הגורל הזה, ואהדה לכלל בני התמותה.""
""בעיני, הבחירה בעצב היא פתרון כמעט הפוך מהניסיון הבודהיסטי להימנע ממנו, ונכון יותר ממנו: הרי יש זִקנה, חולי ומוות — מה הטעם לבנות תורת־אדם השוללת את ה"אני" כדי לנסות ולהתחמק מהסבל הכרוך בהם? לטעמי נכון יותר לקבל את המציאות וללמוד לחיות איתה, לא להקדיש את החיים לבריחה ממנה ולהיאחזות בפילוסופיה כמעט בלתי ניתנת למימוש, כפי שהבודהיזם עושה. טבענו, ככל שאני מבין אותו, אינו מאפשר לנו לא "להשתחרר" מהסבל ולא להתכחש ל"אני" שלנו.""
""אדם אינו יכול להיות "על־אדם" ניטשיאני, המהווה סילוף של הקיים בטבע (אין ולא יכול להיות יצור כזה, בעל התכונות של "האדם העליון", שקובע לעצמו את חוקיו וחי על פיהם מבלי להתחשב בדבר); לא בעל החירות הסארטרית הבלתי מוגבלת (שגם היא פיקציה, שאינה קיימת לא אצל האדם ולא אצל אף יצור אחר, המשועבד לגנים שלו, לעבר ולסביבה שעיצבו אותו); אין הוא יכול "להתמזג עם אלוהים", בהתאם לחזונו של קירקגור (ולוּ משום שאין אלוהים, על פי הנחת העבודה של ספר זה, וגם אילוּ היה קיים — אין הישות הביולוגית האנושית מסוגלת "להתמזג" עם ישות עילאית כזו — דבר שגם קירקגור הבין ולכן הגביל זאת למעטים בלבד); ואין הוא הישות הרציונלית שמתארים הפילוסופים והפסיכולוגים האידיאליסטים (המתעלמים ממהותו הביולוגית, מהשפעות יצריו ורגשותיו).
אך האדם גם איננו רק מכונה של דחפים ויצרים: יש לו יכולת מסוימת של בחירה והחלטה מעבר להכתבותיו הגנטיות, ויש מקרים שבהם תודעתו יכולה לבוא כחיץ בין יצריו לפעולותיו ואף לאכוון את פעולותיו.""
– על החיים ועל המוות מאת מישקה בן-דוד
יש מספר סופרים, או כותבים, עבריים החביבים עליי במיוחד, ואני אוהב את כל או רוב ספריהם. הבה נמנה חמישה מרכזיים כאלה. על רוב הספרים כתבתי ביקורות בבלוג זה, או באתר נוריתה – חפשו אותן אם תרצו.
1. עמוס עוז.
מספריו העיוניים אהבתי במיוחד את 'יהודים ומילים', 'שלום לקנאים', 'ממה עשוי התפוח', וספרו האחרון – 'ההרצאה האחרונה'. מהרומנים שלו אהבתי במיוחד את 'מיכאל שלי', 'סיפור על אהבה וחושך' ו'הבשורה על פי יהודה'. עוז הוא בעל לשון פיוטית, אך גם שנונה, ותמיד תענוג לקרוא את דבריו.
2. יוכי ברנדס.
התחברתי לספריה בעיקר בגלל גישתה החדשנית ליהדות. מהרומנים אהבתי את 'מלכים ג" ו'הפרדס של עקיבא', וגם את 'וידוי'. מהעיוניים אהבתי את 'שבע אמהות' ו'היהדות שלא הכרנו'. את ספרה האחרון, 'אדל', פחות אהבתי, לצערי.
3. מיכה גודמן.
עוד כותב שמציג גישה חדשה ליהדות. אהבתי את כל ספריו – 'סודותיו של מורה הנבוכים', 'חלומו של הכוזרי', 'הנאום האחרון של משה', 'מלכוד 67', ו'חזרה בלי תשובה'. עם זאת, אני חושב שספרו הראשון הוא הטוב והחשוב ביותר.
4. יובל נח הררי.
כותב פופולרי מאוד, שנהניתי מכל ספריו – 'קיצור תולדות האנושות', 'ההיסטוריה של המחר' ו'21 מחשבות על המאה ה-21'. אך גם כאן אני חושב שהראשון הוא הטוב ביותר. ספר מחכים ומלמד, למרות שגם עורר הרבה מחלוקות. לא סתם הוא מצליח בעולם.
5. חיים שפירא.
לבסוף, סופר חביב וקליל. יש הרבה חכמה בספריו, אך עדיין הם מאוד קומוניקטיביים. אהבתי את כולם ואציין מה שעל המדף מולי עכשיו – 'מחשבות לעת לילה', 'קהלת הפילוסוף המקראי', 'אהבה זה כל הספר', 'זיכרון ילדות יפה במיוחד', וספרו הראשון – 'על הדברים החשובים באמת'.
מעניין שהספרים העיקריים שהשפיעו עליי בנעוריי הם ספרי מסע פילוסופיים בדרך כלל. ומה זה השפיעו? כמעט שום ספר מאז לא עשה עליי רושם דומה, שמורה להם זכות ראשונים. הנה חמשת העיקריים שבהם.
1. 'החיים כמשל', פנחס שדה.
ספר שקראתי במשך חודשים רבים ועל מדשאות רבות ועשה עליי רושם רב. שדה כותב אוטוביוגרפיה עוד כשהוא אדם צעיר, ומשרטט דיוקן של אדם משוטט והוגה. יצאו כנגדו אגב על תיאורי הנצרות האוהדים שלו, אבל גם זה הרחיב את עולמי. ספר עם שאר-רוח.
2. 'זן ואמנות אחזקת האופנוע', רוברט פירסיג. ספר מסע פילוסופי טיפוסי ואהוד על רבים, וגם עליי. אף שקראתיו שוב לאחר שנים והוא נראה לי הרבה פחות מלהיב. בעיקר מתאים לנעורים. יש בו דיון פילוסופי על מושג ה'איכות', ומסעות לאורך ארה"ב באופנוע. בעקבותיו כתבתי אף אני בזמנו ספר מסע – 'המסע אל הקלילות', שניתן למצוא בשלמותו בבלוג זה.
3. 'כה אמר זרתוסטרא', פרידריך ניטשה. כבר דיברתי על הספר הזה ברשימת ספרי הפילוסופיה. זהו אולי ספר הפילוסופיה הראשון שקראתי. לצדו אפשר לציין גם את 'המיתוס של סיזיפוס', שגם נמצא ברשימה ההיא, ואת 'מחשבה ותנועה' של אנרי ברגסון, שאהבתי מאוד.
4. ספרים של מילן קונדרה.
קונדרה היה הסופר האהוב עליי וקראתי את רוב ספריו. ספריו הם רומנים הגותיים מאוד, ועם הרבה חוכמה, וגם הומור צ'כי. הוא מזכיר לי קצת את הזמר ניק קייב. שניהם תפסו להם נישה אמנותית מיוחדת ושניהם אהובים על ישראלים רבים, ואני בכללם.
5. ספריו של קרלוס קסטנדה.
כבר איני זוכר אילו מהספרים קראתי והם גם לא נמצאים בשורה הראשונה אצלי, אבל בכל אופן היו משמעותיים. המחבר נפגש עם מדריך רוחני בשם דון חואן, המעביר אותו מסע רוחני באמצעות שימוש בסם הפיוטה, והכול משל לנפש ולגבולותיה.
ביקורות ספרים ומאמרים 