חמשת המשוררים העבריים האהובים עליי ביותר

מגיל צעיר מאוד אהבתי שירה ובשנות הנעורים המוקדמות זה היה מפץ של ממש. ספר אחד שפתח לפני את מכמני השירה החדשה הוא 'שער לשירה הצעירה' של חיים אהל, שאני בספק אם מישהו מכיר אותו היום, אבל בשבילי הוא היה משמעותי מאוד. ודאי, יש מבואות רבים לשירה, אך זה הספר המשמעותי ביותר עבורי.
בכל אופן, לא לשם כך התכנסו כאן, אלא כדי לשמוע אילו משוררים מצאו חן בעיניי ביותר אז, כשהתחלתי לקרוא אותם ולהתרשם משירתם. אציין אותם באזכור ספר מומלץ ביותר, לשם הנוחות והתועלת.

1. דוד אבידן, משהו בשביל מישהו.
זהו לקט שערך אבידן עצמו מספריו המוקדמים, ויש בו את רוב השירים החשובים שלו. אבידן עשה עליי רושם גדול, בברק האינטלקטואלי-לשוני שלו, בפסימיזם שלו, עד כדי כך שכתבתי עליו ספר שלם – הפסימיזם הפואטי – שאפשר למצוא בשלמותו בבלוג זה.

2. נתן זך, כל השירים – כרך א'.
משורר שני מהדור הפורץ של השירה החדשה, ואולי אובייקטיבית המשורר החשוב שבחבורה. עם זאת, בדומה לאבידן, נראה שעיקר שיריו החשובים הם המוקדמים. ועדיין, באופן מעניין, גם לאבידן וגם לזך יש ספר מאוחר ראוי לציון, לאבידן – 'ספר האפשרויות', ולזך -'כיוון שאני בסביבה'.

3. יהודה עמיחי, כל השירים – כרך א'.
המשורר השלישי בדור פורצי הדרך של השירה החדשה, שנגעו בלבי, שלא לומר הרעידו את עולמי. שירים יפים-יפים, עם הרבה מטען דתי של מי שיצא מהדת. גם כאן השירים המוקדמים הם עיקריים. ויש משוררת רביעית – דליה רביקוביץ' – אבל את שירתה, אני חייב להודות, פחות אהבתי.

4. יונה וולך, מבחר.
הכוונה ל'תת הכרה נפתחת כמו מניפה', המאגד את מיטב שיריה, אף שאני קראתי את הספרים המקוריים. והנה בכל זאת יש לנו כאן נוכחות נשית. וולך, מהדור הבא של המשוררים, הציגה שירה חדשה, נועזת, הנוגעת בטירוף, ואצלי היא שמורה עם זכרונות רבים.

5. חזי לסקלי, 'כל שיריו'.
עוד דור והגענו ללסקלי, שלא כתב הרבה כי מת צעיר, אך מה שכתב היה חד, שנון, מיוחד, פרדוקסלי, אינטלקטואלי. אהבתי מאוד את שירתו. ואחריו אני יכול למנות רק את ספרו הראשון של תמיר גרינברג, שהרשים אותי מאוד, אך כבר לא יוכל להיכנס לרשימה זו.

חמישה ספרי פילוסופיה חשובים וקריאים

ספרי פילוסופיה הם חשובים ומעניינים מאוד, אבל לעיתים לאדם מן השורה קשה לקרוא אותם. עם זאת, יש גם ספרי פילוסופיה נוחים מאוד לקריאה. הנה חמישה כאלה, חשובים מאוד וגם קריאים מאוד.

1. אפלטון, כל כתביו (מהדורת ליבס), כרך א'.
אמנם כל כתבי אפלטון מומלצים, או לפחות הייתי צריך להמליץ על כרך א' וגם ב' בתרגום העברי, אבל בתור התחלה נסתפק בכרך הראשון, בו תוכלו למצוא, בין היתר, את האפולוגיה – הדיאלוג המופלא בנוגע למשפטו של סוקרטס. אפלטון נוח מאוד לקריאה, ולכך תורמת במידה רבה צורת הדיאלוג בה כתובים דבריו.

2. הגיונות של דקארט.
זהו ספר בעל חשיבות פילוסופית עליונה, ואף על פי כן הוא פשוט מאוד לקריאה, מבחינת הנהירות שלו. פשוט חבל מאוד לפספס את הספר הזה. הגיונו המפורסם הוא 'אני חושב משמע אני קיים', שאמנם בניסוח הזה מופיע דווקא בספר אחר שלו, 'המאמר על המתודה' – שגם אותו כדאי לקרוא, אך הרעיון מפותח בספר זה.

3. חיל ורעדה מאת קירגקור.
עוד ספר חשוב ומאוד מאוד קריא. קירגקור דן בעקדת יצחק, ומעלה רעיונות חשובים כגון 'קפיצת האמונה' שאברהם נדרש לעשות. לבני עם הספר הספר הזה יכול להיות משמעותי עוד יותר, ואכן התייחסו אליו לא מעט בהגות היהודית, למשל – פרופ' ליבוביץ.

4. כה אמר זרטוסטרא מאת ניטשה.
טוב, זה ספר ידוע ופופולרי מאוד, שזכה כבר לכמה תרגומים. ניטשה הוא בעל לשון פיוטית מאוד, ובספר זה – במיוחד. כאן אפשר למצוא את רעיונותיו על ה'על אדם' ו'מות האלוהים', אם כי צריך לציין שכתיבתו נגד הדת והמוסר המקובל מצויה בצורה מפורטת יותר דווקא בספריו האחרים, שגם אותם מומלץ לקרוא, במיוחד כל מה שתורגם על ידי פרופ' אלדד.

5. המיתוס של סיזיפוס מאת קאמי.
גם זה ספר מפורסם ופופולרי מאוד, והוא מובא כאן כקינוח. ספר קצר, המעביר את משנתו האקזיסטנציאלית של קאמי בדבר ה'אבסורד' שבחיים, ובעצם מהווה הסבר לספרו הפרוזאי 'הזר'. נותן תמונה טובה על עיסוק פילוסופי שהיה נפוץ באמצע המאה העשרים.

חמשת הספרים החשובים ביותר שקראתי

חמשת הספרים החשובים ביותר שקראתי, לפחות על הציר של דת-חילוניות, שהתרכזתי בו לא מעט, הם:

1. התנ"ך.
2. הברית החדשה.
3. מורה נבוכים לרמב"ם.
4. מאמר תיאולוגי מדיני של שפינוזה.
5. מבוא לספרות המקרא מאת פרופ' אלכסנדר רופא.

זהו ציר עם כיוון ברור – מדת לחילוניות. וכל ספר ברשימה קראתי יותר מפעם אחת.

את התנ"ך אין צורך להציג. הוא אחד הבסיסים של תרבות המערב ודתותיה. אין מנוס מלקרוא את כולו, ובכל זאת אומר שוב מה שאמרתי פעם – שהספרים החביבים עליי בו ביותר הם – בראשית, שמואל, ישעיה וקהלת. זהו גם מדגם מייצג מכל חלק בתנ"ך.

הברית החדשה אולי מרתיעה רבים, אך גם היא בסיס של תרבות המערב. גם כאן, עדיף לקרוא את כולה – והיא לא ארוכה – אך אפשר להסתפק בבשורה אחת מבין הארבע בתוספת שתי אגרות – אני ממליץ על אל הרומים ואל העברים. אגב, גם הקוראן הוא ספר מרכזי בתרבות, וגם אותו קראתי, אך מבחינתי לפחות חשיבותו פחותה.

מורה הנבוכים הוא ניסיון אמיץ של הרמב"ם ליישב את דת ההתגלות עם הפילוסופיה האריסטוטלית. נוצרת כאן דמות חדשה לדת עצמה, דת רציונלית. למדתי אותו שנים רבות במסגרות שונות. וגם כאן יש קיצורי דרך למתקשים, בדמות ספרי-עזר שונים. אני ממליץ במיוחד על 'סודותיו של מורה הנבוכים' של מיכה גודמן, הפונה לקהל הרחב. וכן, יש לומר כי קיימים ספרים נוספים חשובים בצד המורה, ובראשם הכוזרי לרבי יהודה הלוי, אך מבחינתי לפחות המורה הוא המשמעותי ביותר.

מאמר תיאולוגי-מדיני של שפינוזה הוא ספר מבריק ופורץ דרך, ומובא פעמים רבות כמבשר 'ביקורת המקרא' – הקריאה הביקורתית והפילולוגית של הטקסט התנ"כי. קראתי אותו הן עצמאית והן בסדרת שיעורים. וגם כאן למתקשים אני יכול להמליץ על 'ספר שחושל בגיהינום' של פרופ' סטיבן נדלר, שמסכם אותו בצורה טובה.

ואחרון, מבוא לספרות המקרא, הוא בעצם סיכום המחקרים בתחום ביקורת המקרא עד ימינו – ביקורת שבעיניי היא משמעותית ביותר. גם כאן, כמובן, יש הרבה ספרים כמותו, אך בעיניי הוא הטוב ביותר בתחום בעברית. למתקשים אוכל להמליץ על 'כיצד לקרוא את התנ"ך' של פרופ' מארק צבי ברטלר.

על "מחלוקת המשיח" מאת פרופ' ישראל קנוהל

על "מחלוקת המשיח" מאת פרופ' ישראל קנוהל.
כנרת זמורה דביר, 2019.

אומר בקצרה – ישנה בעיה. מצד אחד הנוצרים טוענים לאלוהותו של ישוע, והם מביאים נימוקים שונים, די טובים. אבל הם מתעלמים מדבר מרכזי אחד – שבמקומות רבים בתנ"ך יש התנגדות לערבוב הקטגוריות אדם ואל.
למשל, לאחרונה אתר igod המשיחי העלה סרטון בנושא, עליו הגבתי כך:

"מקוצר היריעה אשאל רק שאלה אחת.
אם כך למה בעשרת הדברות נכתב שלאלוהים אין תמונה, כלומר הוא אינו גוף:
א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.    ב אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ. ג לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

ומשה מדגיש –
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".

לא קיבלתי תשובה מספקת.
(אציין רק שגם כנגד זה אפשר למצוא פסוק האומר "ותמונת ה' יביט", ואני לא בטוח אם גם המילון של הרמב"ם יושיענו כאן. האם האל מתעה אותנו? ואמנם, יתכן שכן! שהרי ישעיה אומר לאל "למה תתענו", וגם חז"ל שהתייחסו ללשון הריבוי ביחס אל, למשל בשם 'אלוהים', או בלשון 'כצלמנו כדמותנו', אמרו – ניתן המקום לטועה לטעות!… אך כל זה במאמר מוסגר).

גם היהודים לא יוצאים נקיים, כי הם לא מתייחסים ברצינות לכל המקורות שהנוצרים מביאים. אמנם, יש מגוון תירוצים.
למשל, בישעיה ט' המלך העתידי מכונה "אל גיבור" – ולזאת אפשר לענות שבהמשך אותו ישעיה מדבר על "אלי גיבורים", שהם השליטים העשירים.
או ירמיה שאומר שלמלך העתידי יקראו "ה' צדקנו", אך לכך עונים ראשית, שיש לקרוא זאת אחרת – ה' יקרא שמו 'צדקנו', ושנית, שבמקום אחר בספר כתוב ששם העיר ירושלים יהיה "ה' צדקנו", והיא אינה אלוהים. לפי המחקר, אגב, המקור השני הוא הוספה מאוחרת ואין הוא מופיע בתרגום השבעים.
או הפסוק בתהילים האומר "כסאך אלוהים עולם ועד", כשהוא מתייחס דווקא למלך ומכנה אותו 'אלוהים'. כאן אולי יהיה אפשר לטעון שאלוהים הוא שם משותף גם לשופטים.
אם כך, תשובות ותירוצים לא חסר. העניין הוא שאם מסתכלים על כל המקורות האלו ביחד רואים כאן מגמה ברורה של ייחוס תכונות אלוהיות למלך המיוחל.

ואגב, הרמב"ם היה ההוגה המרכזי שהדגיש את אי-חומריות האל, וטען שמי שסובר אחרת הוא עובד עבודה זרה. אבל בהערת הראב"ד הראשונה על ספרו הוא מתנגד לעמדה זו, ואומר שרבים וטובים בעמנו סברו שלאלוהים יש גוף, ואף שהוא עצמו אינו סובר כך, הוא חושב שהסבורים כך עדיין יכולים להיחשב בגבולות היהדות.
קנוהל, על כל פנים, מתייחס כמובן דווקא לדבריו של הרמב"ם על המשיח, שבספרו "משנה תורה" מתאר אותו כדמות ארצית מאוד, בעוד 'עולם כמנהגו נוהג' ו'אין בינינו לבין ימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד'. אלא שגם הרמב"ם בכתבים אחרים שלו – בפירוש המשנה ובאגרת תימן – מתאר משיח שעושה נפלאות. כך שגם אצלו מתקיימת הכפילות שהזכרנו.

אם כך, איך פותרים את הבעיה הזו? למעשה, בפשטות. כי הדברים מורים שבתנ"ך מצויות שתי מגמות – האחת שפתוחה להאלהת המלך והשנייה המתנגדת לה בתוקף. אין כל צורך ולא אפשרות למצוא הומוגניות בתנ"ך לגבי נושא זה. המגמה המרחיקה, כצפוי, היא של הכתבים הכוהניים (ולפי קנוהל הכהנים הצדוקים הם אלה ששפטו את ישוע, ולא הפרושים – חידוש משמעותי), וכן של המקור הדבריימי, בעוד כותבים אחרים, כגון ישעיה, ירמיה, ומחברי תהילים, שייכים למגמה המקרבת.

או כפי שכותב קנוהל עצמו במבוא –

"הטענה המרכזית של ספר זה היא כי בתוך המקרא עצמו שוררת מחלוקת דרמטית, רבת פנים ומרתקת באשר לרעיון המשיחי. שתי מגמות עיקריות מתרוצצות בין ספרי המקרא: מצד אחד, התורה, ובמיוחד הרובד הכוהני שבה, שואפים להשגבת האל וליצירת הבחנה חדה וברורה בין האלוהי לבין האנושי. לפי תפיסה זו, לאל אין שום שייכות לתהליכים הביולוגיים האנושיים, הכוללים לידה, זיווג, הולדה ומוות. מעגל החיים הוא שמפריד בין האל — שאינו נולד, אינו מזדווג, אין לו צאצאים וקיומו אלמותי — לבין האדם בן התמותה. בכך נקבע פער מוחלט שאין לגשר עליו בין האלוהי לאנושי. מצד שני, בחלק מדברי הנביאים ובכמה ממזמורי התהילים מובעת גישה שונה. טקסטים אלו שואפים להשגיב את דמותו של המלך — זה הנוכחי היושב על כס השלטון ונקרא לעתים בשם "משיח" או המלך העתידי המצופה והמיוחל. לאותו מלך־משיח מיוחסות מעלות אלוהיות: הוא מכונה "בן האל", מתואר כיושב לצד האל בשמים ולעתים אף נקרא בשם האל ממש: "אל גיבור" או "ה' צדקנו"."

זהו, אם כך, ספר מעניין מאוד של פרופ' קנוהל שפונה לנקודה חשובה זו, על אף אריכות-יתר בפירוט הדברים, לטעמי. הוא אומר עוד הרבה דברים שלא פירטתי פה, ובין היתר מתייחס גם לכתבי המזרח העתיק ולכתבי כת קומראן. ובכלל, הוא כותב מקורי מאוד, וספר זה הוא ספר מקורי, המצטרף לשורה של ספרים כאלה פרי עטו.

אפשר לראות את עיקרי הדברים בהרצאה – מחלוקת המשיח –
https://youtu.be/gQyO77d53yM
וזה הסרטון המשיחי שהתייחסתי אליו – ישוע, ואלוהותו –
https://youtu.be/-uSzbInM3As