ג'וקר – ביקורת

אז ראיתי את הסרט "ג'וקר", ובמילה אחת – סבלתי. אבל בגלל שזו תופעה תרבותית וסרט מדובר, אנסה לומר עליו מספר מילים.
קודם כל, זו הצלחה שיווקית. אם הצליחו לגרום לי ללכת לראות אותו בקולנוע, למרות שאני לא קהל-היעד של סרטי גיבורי-העל, עשו פה משהו.
ומה עשו? הכניסו מעט עומק לקריקטורות הקרטון שלהם. אבל רק קצת. כל הסרט בעצם מתאר מנגנון פסיכולוגי אחד, מוכר וידוע – של האדם בשולי החברה, שסופג וסופג, עד שהוא מחליט להשיב מלחמה. כאמור, טיפה יותר עמוק מסרטי גיבורי-העל הרגילים, בהם המוטיב המרכזי הוא מלחמת הטוב והרע. טוב, לא צריך להכביד על הקהל.
ואולי כבר זה המקום להגיד – אם אתם הקהל – שיבושם לכם. הסרט הזה כנראה יהנה אתכם. מה שאני אומר יכול להישמע אליטיסטי ומתנשא, אך באמת שאין לי שום כוונה כזו. אני פשוט מדווח על חוויית הצפייה שלי.
ובאמת, יש גם דברים טובים בסרט. הוא עשוי כמקשה אחת, כשלכך עוזרת גם המוזיקה הנפלאה והחזקה, וכן, גם המשחק, למרות שהדמות כאן היא של אדם מטורף, ועל כן נראה לי שאפיון הדמות נותן חלק גדול מההתרשמות שנרשמה.
ועוד בנוגע לעלילת הסרט – השוו אותה לנהג מונית של סקורסזה, אבל לי היא יותר הזכירה את הסרט "בדרך למטה", שמספר סיפור דומה, רק שהוא טוב בהרבה. אולי בגלל שגיבורו הוא אדם נורמטיבי.
מעניין לעניין – כאן הגיבור הוא חולה נפש. לתרבות האמריקאית, לפי התרשמותי, יש משיכה מיוחדת לדמויות מוקצנות כאלה. וכאן גם יש בעיה אחת גדולה של הסרט – שהוא מציג הצגת-חסר (Misrepresentation) של מתמודדי הנפש. דבר זה יכול להוביל הן להרעת היחס שהם מקבלים מהחברה והן בדימוי העצמי שלהם עצמם.
בעיה שנייה של הסרט, שיכולה להיות קשורה לראשונה, ושהיא זו שתופסת את עיקר המיקוד ודנו בה הרבה, היא האפשרות שהסרט יגביר אלימות באופן כללי. כאמור, הרבה נאמר על סוגיה זו, ואוסיף רק את השנקל שלי –
אי אפשר להתחמק מזה שהתרבות האמריקאית טבולה עד טבועה באלימות. כשאומרים לי סרט צרפתי אני חושב על רומנטיקה ומערכות יחסים – אף על פי, כמובן, שלא כל הסרטים הצרפתיים הם כאלה. כשאומרים לי סרט אנגלי, אני חושב על נימוסים והומור משובח. וכשאומרים לי סרט אמריקאי, אני חושב על דם ורובים.
בצד זה, אי אפשר להתעלם ממקרי המוות על-ידי אזרחים המרובים בארה"ב. מרובים בכמה סדרי גודל כמעט מכל מדינה אחרת, ודאי מדינה מערבית תרבותית. תמיד מדברים בהקשר הזה על הזכות לנשיאת נשק שם, שוודאי קשורה לזה. אבל יש כאן מאפיין תרבותי עמוק יותר.
אז כן, לפי דעתי הסרט כן יכול להגביר אלימות. זה אגב לא אומר שאין זכות לעשות אותו. הרי יש כאן אמירה, ויוצרי הסרט זכאים לומר אותה. אך כדאי לדעת מה טיב האמירה כאן. וקטעי האנרכיה החברתית בסוף הסרט לא משאירים הרבה מקום לספק.
לסיום אחזור לקטע האליטיסטי. מרטין סקורסזה אמר לאחרונה שסרטי מרוול – סרטי גיבורי-על – הם "לא קולנוע", ופרנסיס פורד קופולה החרה-החזיק אחריו, ואף הקצין את ביטויי הסלידה. אלו שני גאוני קולנוע אמריקאים, ונראה לי חשוב בהקשר הזה לציין שהם אמריקאים, כי הם מגיבים לתרבותם-הם. ובכן, הרבה לא הסכימו איתם, ובאמת, אין ספק שמדובר בקולנוע במובן הפשוט, ואף יותר מכך – בקולנוע שאהוד על רבים, אך הכוונה היא שאין זה קולנוע איכותי – ולכך אני מסכים.
כשלמדתי קולנוע באוניברסיטה, הרבה מחבריי בחרו לכתוב עבודות על סרטי גיבורי-על. בדרך כלל עשו זאת בניתוח יונגיאני, שהרי קריקטורות-האישיות של יונג מתאימות להפליא לקריקטורות הקרטון של הקומיקס. אותי, לעומת זאת, זה מעולם לא עניין. ודאי, זה כלי מצוין לחקור את חברת ההמונים, אך אני מעדיף, ודאי היום, להתמקד בתוכן קצת יותר מורכב, גם אם קהל-היעד שלו מצומצם יותר. ועמכם הסליחה.

על רעיונות ותיקים בלבוש חדש – פילוסופיה, פסיכולוגיה והדת.

נשארו לי עוד כמה הגיגים מאתמול, שאפרוש עתה. אדגיש כי זו כתיבה יומנית יותר ולא דברים מוגמרים. אני משתף אתכם במחשבות שלי בזמן התהוותן. לא יודע אם או עד מתי זה ימשיך.

ובכן, בנוגע לשני שיעורים שהשתתפתי בהם. הראשון הוא על 'ביקורת כוח השיפוט' של קאנט, שאנו קוראים בעקביות כבר תקופה ארוכה. בתחילת הספר הוא מדבר על אסתטיקה ובחצי השני על תכליותיות בטבע, אבל ממש לקראת הסוף הוא מגיע למוסר ומדבר עליו קצת, למרות שעיקר דבריו בנושא מופיעים בביקורתו השנייה ובמטאפיזיקה של המידות.
ועדיין, כבר כאן הוא מעלה את המחשבה שלו, שהגם שהמוסר צריך להיות אוטונומי ומוכרע על-ידי האדם, מצד אחד, הרי מצד שני הוא טוען כי אלוהים הוא זה היוצר את אפשרות המוסר. זה דבר מעט – או הרבה – פרדוקסלי. בביקורת התבונה המעשית הוא אומר שיש לקבל את אלוהים כרעיון פדגוגי. אך כאן נראה שיש יותר מזה. אולי כוונתו היא שעצם המושג מוסר מתאפשר על ידי האל, אבל את תוכנו הספציפי האדם צריך ליצור בעצמו.
ובכן, לי זה הזכיר את מאמר חז"ל בפרקי אבות, ג, א:

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.

הרמב"ם התייחס לזה, וכן לייבוביץ. יש כאן הרעיון של מוסר אוטונומי, לא לשם קבלת שכר. ומציינים שבכך ניתלו הבייתוסים כשטענו שאין עולם הבא בכלל. ומצד שני, המילים האחרונות מזכירות שבכל זאת צריך מורא שמיים. יש כאן פרדוקס דומה לזה שהזכרנו, ואלפי דרשות נכתבו על כך.

שיעור שני היה על פסיכואנליזה. למדנו על ויניקוט ועל מושג ההעברה-הנגדית שהוא פיתח מעבר למה שדנו בו בזמנו.
בהקשר הזה איני יכול שלא להיזכר כל הזמן, שהדברים האלו היו ידועים לפני אלפי שנה. הפעם מי שפיתח אותם ביותר היא דווקא הנצרות, ואחר-כך בתלמוד. אני מעתיק מתוך אתר המיועד לכך:

במתי, ז: 2, קבע ישוע “כי במשפט אשר אתם שופטים, בו תשָפֵטו ובמידה אשר אתם מודדים, בה יִמד לכם”. ובתלמוד נאמר: “במידה שאדם מודד, מודדין לו”.

ישוע בקש: “הסר בראשונה את הקורה בעינך ואחרי כן ראה תראה להסיר את הקסם מעין אחיך”. ובתלמוד נאמר: “טול קיסם מבין עיניך. אמר לו: טול קורה מבין עיניך”.

איני בא לדון כאן בזכות הקדמונים לרעיון הזה, אלא רק להראות שזהו רעיון עתיק, שמקורו בדת.

אעיר רק עוד שגם בנצרות וגם ביהדות מבחינים בין רוח ונפש. הפסיכולוגיה עוסקת רובה ככולה בנפש, ואילו הדת – על פי מונחיה שלה – ברוח. הנפש היא חמקמקה ומטעה, הרוח היא גורם יציב יותר. אולי בהזדמנות אחרת ארחיב על כך.

ובכן, בשני המקרים האלו נוכחתי שהרבה מדברי הפילוסופים והפסיכולוגים הם רעיונות דתיים ותיקים בלבוש חדש. לא עדיף, אם כך, לפנות אל המקור, או לפחות להפנות אליו כאשר אתה כותב משהו חדש, שמתיימר להיות מקורי?
אציין כי אני עצמי מצאתי מקבילות רבות כאלה, אותו הבאתי בספרי 'פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה' (שבינתיים אזלו לי עותקיו).

בין שופנהאואר לטוני רובינס

אתמול צפיתי בווידאו על שופנהאואר שאצרף בסוף. מוסבר שם הרעיון המרכזי שבספרו 'העולם כרצון וכדימוי'. בקצרה, הוא יוצא מתוך הנחות המוצא של קאנט, שהדבר כשלעצמו, המציאות, אינו נגיש לנו, ומה שאנו קולטים זה רק יצירה ועיצוב של מוחנו. כך החלל הזמן והסיבתיות. שופנהאואר אומר שכל זה נכון, אך יש דבר שמאחד סובייקט ואובייקט וזה הרצון.
נזכרתי בזה בהקשר של מאמר של אלון עידן שפורסם לא מזמן בהארץ. עידן כותב על ההופעה של המנטור טוני רובינס בארץ ולועג למעריציו. את המסר של עידן ניתן לסכם בקצרה – לא הכול בראש. כשלטענתו זה המסר של רובינס – הכול בראש. זה קצת, או הרבה, פשטני, אך נניח לזה.
עידן כתב גם מאמר המשך, מענה לתגובות רבות שלא הסכימו איתו, ומגן על תפיסתו. מילא. אבל זה רק מראה שהתפיסה שלו לא מקובלת על רבים. גם אני הייתי אחד המגיבים למאמר שלו.

עכשיו, העניין הוא שאולי יש פה משהו יותר עמוק, והתפיסה הזו ש'הכול בראש' יש לה שורשים עמוקים, החל מקאנט, עובר דרך שופנהאואר, כפי שהראיתי, וכן הלאה. הקאוצ'רים רק עושים פופולריזציה לתפיסה הזו.

באותו אופן חשבתי, יש כאן עוד רעיון סמוך שחוזר –

הקונטוס של שפינוזה – כלומר הדחף של כל יש להתמיד בקיומו –
מופיע בשינוי צורה כ –
הרצון של שופנהאואר – כפי שהצגתי לעיל.
בהמשך הוא מתעבה ומופיע כ –
הרצון לעוצמה של ניטשה.
וממנו ל –
הליבידו של פרויד
ו –
האיווי של לאקאן.
והקו הזה ממשיך היום ל-
עירור הדרייב הפנימי אצל הקאוצ'רים.

נקודה למחשבה.

הווידאו –
https://youtu.be/zNDw9lO8uKg

אמונה וידיעה, מדע ופילוסופיה

אמונה וידיעה, מדע ופילוסופיה
(עוד המשך לשני המאמרים האחרונים).
ובכן, לא יכולתי שלא לשים לב לדבר המוזר הבא.
מצד אחד הפילוסופיה שואפת לידיעה. דקרט אחר שדבר אחד אפשר לדעת – אני חושב משמע אני קיים. זו תחילת ההתכנסות לסובייקטיביות. קאנט כבר ביסס את הרעיון שמציאות הנקלטת היא בעיקרה הבניה של מוחנו. ומכאן נקפוץ עד לזמננו – בפוסטמודרניזם כבר הגיעו למסקנה שאין אמת אחת, שלא ניתן לדעת בוודאות דבר.
כן, אני מסכים עם היקס שסקרתי לאחרונה את ספרו בנקודה הזו, שיש כאן קו אחד המשכי וברור.
ובכן, כשניסינו להסתמך על הידיעה הגענו בעצם לאי-ידיעה ולמתן גט כריתות למציאות הנצפית.

מצד שני נמצא המדע, שמתייחס רק למציאות הנצפית הזו. לכן, מבחינה פילוסופית טהורה – לפחות לפי הקו שהזכרנו – אפשר לומר שהוא חסר בסיס. זאת למרות שגם הוא מסתמך על הפילוסופיה האמפריציסטית.
ובאמת, פילוסופים של המדע התקשו לבסס אותו. לפי פופר תיאוריה מדעית היא כזו שניתן להפריכה. זו הגדרה בעייתית, וכבר עמדו על כך. זו גם הגדרה על דרך השלילה. התיאוריה לעולם אינה נכונה, אלא רק – 'לא הופרכה עדיין'.
אחריו בא קון ודיבר על פרדיגמות משתנות. כאן האמת המדעית היא קטנה עוד יותר, שכן היא משתנה מתקופה לתקופה. אפשר לומר שרעיון ההפרכה של פופר בא לידי מימוש.
איך שלא יהיה, אם אי אפשר לדעת משהו ודאי על המציאות, והמדע מנסה בכל זאת לדעת משהו, הרי שידיעתו חלקית, ועל כן ניתן להגדירה מבחינה פילוסופית טהורה כאמונה.

כל זה מצד אחד.
מצד שני – כשאני נדרש ביום-יום לציין דברים שאני 'יודע' אותם, אני לרוב מציין אך ורק ידיעות מדעיות. זהו ידע ממשי שנצבר על העולם.
לעומת זאת, הרושם שמשאירים אצלי פילוסופים בדרך כלל הוא שזו סך הכול גישתם ואופן תפיסתם. אין זו אמת מוחלטת. כבר ריה"ל אמר בכוזרי, שהאמת לא יכולה להיות אצל הפילוסופים, שכן הם אפילו לא מסכימים בינם ובין עצמם. ובכן, דווקא הפילוסופיה מצטיירת לי כ'אמונה'.

ובכן, לסיכום, יש כאן שתי מסקנות הפוכות. הראשונה הולכת על פי הראיות והשנייה על-פי הרושם. מה נכון?

לצורך אילוסטרציה בלבד:

הגדרות (המשך)

הגדרות
(המשך למאמר הקודם – כמה הרהורים לא גמורים)
הגדרה – גדר, תיחום חלק מסוים מהמציאות. גם באנגלית – מלשון סוף וגדר.
מהי אם כך ההגדרה של אלוהים?
אפשרות אחת – אלוהים – מה שנמצא מחוץ לכל הגדרה.
מספר הוגים עולים כאן.
ראשית, הרמב"ם. בספרו מורה נבוכים הוא טען שאלוהים יכול להיות מתואר רק על דרך השלילה. כלומר – כל מה שתוכל לחשוב עליו – הוא לא. הוא גדול מזה ומעבר לזה.
כמובן, הרמב"ם לא המציא את ההגדרה הנגטיבית הזו, אלא שאל אותה מאחרים.
גם ההגדרה שאני נתתי היא פרדוקסלית. כי אם ההגדרה של אלוהים היא שהוא מחוץ לכל הגדרה, האם זו הגדרה שיכולה לתאר אותו? אם כן, אז בכל זאת יש לנו הגדרה שלו.
אגב, על הפרדוקסליות כאוצרת אמת מסוימת דיברתי כבר בעבר, במאמר על התודעה, ראו שם.
ויש כאן עניין נוסף. גם אם אלוהים בלתי מוגדר, הרי שהוא נתפס בתודעה האנושית, המוגבלת ומתוחמת מעצם טיבה. אם כך זה לא אלוהים כשלעצמו, אלא אלוהים שנתפס בתודעה האנטשית. יש שני קצוות כאן. זאת ועוד, אם לתודעה האנושית קיים מושג של אלוהים, ממילא 'טיבה' שהזכרתי הוא נרחב יותר, וכולל גם את האין-סופיות ולא רק את הסופיות.
במאמר מוסגר אציין, שבעצם גם מושג הסופיות וגם מושג האין-סופיות הם בלתי-מושגים, בעצם, לתודעה האנושית. נגיד אם נאמר שליקום יש קצה, מיד נשאל – ומה יש מאחורי הקצה? אבל אם נאמר שהיקום הוא אין סופי, מיד נשאל – כיצד זה יתכן? היכן הוא מסתיים, בכל זאת?
אולי אלה שני 'טבעים' המצויים בנו – הסופי והאין-סופי, אנושי – או החייתי – והאלוהי.
אם כך, יחס לאלוהים משמעו יהיה מתן ביטוי לצד האלוהי שבי עצמי. ועל עניין זה דיברתי כבר די והותר כשדיברתי על רעיון צלם אלוהים שבדבר.

נקפוץ להוגה השני שעולה פה, והוא שפינוזה.
למה אלוהים נמצא מחוץ לכל הגדרה? כי אמרנו שהגדרה היא גדר, ולא יתכן להגביל ולתחום את האל. מדוע? ממילא עולה כאן הגדרה של אל כל-יכול, או מוטב – (שכן כאן עולה השאלה האם אלוהים נעלה אף על חוקי הלוגיקה, למשל) – בלתי מוגבל. האם יש לנו הוכחה לכך שאלוהים אינו מוגבל? אני לא מכיר כזו. למעשה, אני חושב שפשוט זו ההגדרה שלנו לאלוהים, אלוהים הוא לא מוגבל ביי-דפנישן. במובן הזה צדק ויטגנשטיין ואלוהים מתפקד כמשחק-שפה במארג הלשוני שלנו.
כאן נכנס שפינוזה עם הפנתאיזם שלו. כי אם אלוהים אינו מוגבל, וממילא גם לא מוגדר, הרי שאי אפשר להדירו גם מן העולם. כי ברגע שאתה אומר שאלוהים לא בעולם, או שהוא לא העולם, הרי שהגבלת אותו והגדרת אותו, או גידרת אותו, אמנם על דרך השלילה. כאן שפינוזה חולק על הרמב"ם שמאפשר הגבלה כזו. למשל באמירה – אלוהים הוא לא אנושי. וכבר קרשקש ביקר את הרמב"ם על הרעיון הזה.

איך שלא יהיה, גם הרמב"ם וגם שפינוזה היו רציונליסטים. הם האמינו בתבונה וחשבו שאפשר להוכיח את קיום אלוהים מבחינה שכלית-לוגית, המובילה לידיעה ודאית.
ואולם כאן חוזרת הבעייתיות והפרדוקסליות. שכן ידיעה אנושית פועלת על סמך הגדרות, ואילו אנו הגדרנו את אלוהים כמה שחורג מכל הגדרה. כיצד אם כך ניתן לתפוס בכלי אחד את מה שמתנגד לו מעצם טבעו?
וכן, אני מודע לבעייתיות שבכך שאני מתייחס לאלוהים 'טבע' מסוים, דיברנו על זה. ואולי בעייתיות נוספת היא שלא הגדרתי ידיעה כראוי. האם היא אכן בהכרח פועלת על סמך הגדרות בלבד. ועוד – יש להבחין בין מאפיין ובין הגדרה. הגדרה היא חלק בלתי נפרד מהעצם – במונחים אריסטוטליים – בעוד מאפיין יכול להיות מקרה.
ובכן, מהי ההגדרה של ידיעה? ומהי ההגדרה של תבונה?
כקוריוז אומר שקראתי בקורס פסיכולוגיה של האוניברסיטה הפתוחה את ההגדרה הרשמית הבאה – אינטליגנציה – מה שנמדד במבחני אינטליגנציה. והיא זו הגדרה מגוחכת ומעגלית. כלומר, אותה מילה מופיעה בשני צידי ההגדרה.
גם כאן אולי שווה להידרש חעברית. השורש יד"ע מציין חיבור. כך אדם 'ידע' את חווה אישתו, וכך גדעון 'יִידע' את בשר אויביו בקוצים. ובמושכלות – ידיעה היא חיבור מושלם עם תוכן קוגניטיבי מסוים.
אך עדיין אפשר לשאול מה גורם לחיבור הזה ומה הקריטריונים הראויים לו. יש על כך ספרות ענפה, למשל בפילוסופיה של המדע, אך אני חושב שקיים גם כאן קושי להגדיר.
ומהי תבונה, בעברית? היכולת להבחין בין לבין. גם בקבלה יש תיאורים שונים של המושגים האלה. ושם גם הדבר בולט – שם ההגדרה היא יותר כלי עבודה מאשר פענוח טבע הדבר, ואולי כך מוטב להתייחס אליה.

טוב, עד כאן עוד כמה הגיגים לא שלמים, בניסיון שלי לארגן את מחשבותיי. ואולי יבוא המשך.

כמה הרהורים לא גמורים


1. אף פעם לא אהבתי הגדרות. תמיד כשאני אומר מילה מסוימת ומבקשים ממני להגדיר אותה אני מסרב. טוב, לא תמיד. לפעמים הגדרות יכולות להיות יעילות, אך לרוב הן רק מפריעות לשטף השיחה.
אבל יותר מזה, הגדרות הן מלכודות. הן אף פעם לא יהיו מספקות. תמיד יהיו מקרים שייצאו מתחומי ההגדרה ויאתגרו אותה. לכן אני מעדיף להגדיר דרך רעיון 'הדמיון המשפחתי' של ויטגנשטיין. יש דמיון מסוים בין פרטים ולכן כולם שייכים לאותה קטגוריה, למרות שאין זהות ויש גם נזילות במושגים.
ויותר מזה, הגדרה מעבירה את המחשבה מהמישור האינטואיטיבי למישור השכלי, אך המישור השכלי הוא צר יותר, וגם טבעי פחות. ושוב, אני לא פוסל אותו, לעיתים יש בו יתרונות, אך יש בו גם חסרונות, תלוי בשימוש.

2. כל זה עומד כשלעצמו, אך גם משמש כהקדמה לשאלה שחשבתי עליה, והיא – רעיון הראיה מן המורכבות. כלומר, המשל הידוע של פיילי אודות השעון שנמצא במדבר ומעיד על מתכנן, ובאותה צורה העולם מעיד על אלוהים. אבל מהי בעצם מורכבות? מה מגדיר אותה? כיצד אני יודע שדבר מסוים מורכב והצריך תכנון ותבונה? אם תאמרו – כמו הגדרה אחת ששמעתי – מערכת שחלקיה משפיעים זה על זה, הרי שכזו היא גם המערכת האקולוגית, והיא נעדרת תכנון. אבל זוהי רק דוגמה. באמת אשמח לשמוע הגדרה למורכבות ושיטה להוכיח אותה.
בינתיים, כל עוד היא אינה קיימת, נשארנו עם קליטה אינטואיטיבית, שבה ודאי אנו יכולים לזהות מורכבות. יכול להיות שזה מספיק. אך אז נצטרך לוותר על יומרתנו להוכיח את קיום אלוהים בצורה ודאית, שכלית-לוגית. לפחות מבחינת סוג ההוכחה הזה. ואולי לכן זו הוכחה שלפחות לפי התרשמותי פחות נוטים להסתמך עליה היום.

3. וזה מזכיר לי עניין הגדרתי אחר, שאציין כהערת אגב. לאחרונה, בשיעור על מורה נבוכים לרמב"ם, נשאלה השאלה מהי אמונה. ניתנו תשובות שונות מהקהל, אך כידוע העניין הוא שלפי הרמב"ם אמונה היא בעצם ידיעה. דבר שאתה מאמת ומצטייר כך בשכלך.
ההגדרה שלי, כפי שכתבתי פעם, היא שונה – אמונה מלשון אמון, מה שאתה מוכן להסתמך עליו ולפעול על פיו. כמו אומנת, המחזיקה את התינוק. זו אינה חייבת להיות ודאות. כך לפחות מבחינה לשונית בעברית – ואני מכבד מאוד את החוכמה האצורה בלשון.
זו על כל פנים דוגמה בה ההגדרה המדויקת היא כן נצרכת ומועילה. אף על פי שגם כאן המציאות עליה מצביעה הלשון חשובה יותר מהלשון עצמה.

עד כאן כמה מחשבות לא סופיות, על קצה המזלג.

הוספה –

בדיוק כשסיימתי לכתוב את זה חשבתי גם על המושג אלוהים, הדורש הגדרה. אך הגדרה – שוב, לשונית – היא גידור מתחם מסוים, ואז ודאי יש מה שמחוץ לתחום הזה. לגבי אלוהים זו בעיה. כי אתה מגביל אותו בשטח. אבל למה זו בעיה? כי אלוהים מוגדר כמשהו שלא יכול להיות מוגדר ומוגבל. טוב נו, הרי זו עדיין הגדרה.
נראה לי שגם על זה כתבתי פעם, ואם לא – אצטרך לכתוב.

אַל תִּהְיוּ יוֹתֵר מִדַּי יְפֵי נֶפֶשׁ

"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" – קהלת ז, טז.

אַל תִּהְיוּ יוֹתֵר מִדַּי יְפֵי נֶפֶשׁ
זִכְרוּ כִּי הַחַיִּים מְלֵאִים רֶפֶשׁ
בְּכָל מָקוֹם רַק כְּסִילוּת וְטֶפֶּשׁ
בְּכָל פִּנָּה שׂוֹרְרִים טַחַב וְעֶפֶּשׁ.

אָז אַל תִּהְיוּ יוֹתֵר מִדַּי צַדִּיקִים
לְעוֹלָם לֹא תִּהְיוּ מַסְפִּיק מְדֻיָּקִים
וְהַסֵּרָחוֹן כְּבָר מְבַצְבֵּץ מֵהַסְּדָקִים
שַׁחְרְרוּ אֶת עַכּוּזֵיכֶם הַהֲדוּקִים.