אתמול צפיתי בווידאו על שופנהאואר שאצרף בסוף. מוסבר שם הרעיון המרכזי שבספרו 'העולם כרצון וכדימוי'. בקצרה, הוא יוצא מתוך הנחות המוצא של קאנט, שהדבר כשלעצמו, המציאות, אינו נגיש לנו, ומה שאנו קולטים זה רק יצירה ועיצוב של מוחנו. כך החלל הזמן והסיבתיות. שופנהאואר אומר שכל זה נכון, אך יש דבר שמאחד סובייקט ואובייקט וזה הרצון.
נזכרתי בזה בהקשר של מאמר של אלון עידן שפורסם לא מזמן בהארץ. עידן כותב על ההופעה של המנטור טוני רובינס בארץ ולועג למעריציו. את המסר של עידן ניתן לסכם בקצרה – לא הכול בראש. כשלטענתו זה המסר של רובינס – הכול בראש. זה קצת, או הרבה, פשטני, אך נניח לזה.
עידן כתב גם מאמר המשך, מענה לתגובות רבות שלא הסכימו איתו, ומגן על תפיסתו. מילא. אבל זה רק מראה שהתפיסה שלו לא מקובלת על רבים. גם אני הייתי אחד המגיבים למאמר שלו.
עכשיו, העניין הוא שאולי יש פה משהו יותר עמוק, והתפיסה הזו ש'הכול בראש' יש לה שורשים עמוקים, החל מקאנט, עובר דרך שופנהאואר, כפי שהראיתי, וכן הלאה. הקאוצ'רים רק עושים פופולריזציה לתפיסה הזו.
באותו אופן חשבתי, יש כאן עוד רעיון סמוך שחוזר –
הקונטוס של שפינוזה – כלומר הדחף של כל יש להתמיד בקיומו –
מופיע בשינוי צורה כ –
הרצון של שופנהאואר – כפי שהצגתי לעיל.
בהמשך הוא מתעבה ומופיע כ –
הרצון לעוצמה של ניטשה.
וממנו ל –
הליבידו של פרויד
ו –
האיווי של לאקאן.
והקו הזה ממשיך היום ל-
עירור הדרייב הפנימי אצל הקאוצ'רים.
נקודה למחשבה.
הווידאו –
https://youtu.be/zNDw9lO8uKg
ביקורות ספרים ומאמרים 