לחשוף את הפוסטמודרניזם מאת סטיבן היקס

לחשוף את הפוסטמודרניזם מאת סטיבן היקס.
סלע מאיר, 2019.

סיימתי. אני שואל את עצמי האם כדאי לכתוב משהו. אכתוב בקצרה.
החצי הראשון של הספר מעניין מאוד, והחצי השני משעמם.
בחצי הראשון המחבר מתאר את מה שלדעתו הם השורשים הפילוסופיים של הפוסט-מודרניזם, אותו הוא מתעב. לדבריו, בתחילה הייתה נאורות, עם אמונה בתבונה ובמציאות ועם התקדמות משמעותית במדע. אך אז באה הנאורות-שמנגד, שהיא בעצם ריאקציה לנאורות. ראש מדבריה לפי המחבר הוא קאנט. אמנם דבריו מסודרים מאוד וכתובים בשכליות רבה, אם אפשר להתנסח כך, אך תורתו בעצם מביעה אי אמון בתבונה וביכולת שלה להכיר את המציאות. זה נכון, באמת הדברים מופיעים אצל קאנט. ולמרות שזה מוזר, כי באופן מסורתי קאנט נחשב מאבות הנאורות עצמה, אך מותר למחבר כאן להשתמש במונחים משלו.
ואז הוא עובר לפרט את כל הפילוסופים החשובים שאחרי קאנט – שופנהאואר, קירקגור, הגל, ניטשה, הוסרל, היידגר ועוד. כולם, הוא מראה, בעצם ממשיכי דרכו, כל אחד באופן שלו, באי האמונה שלהם בתבונה ובמציאות. כאן עולה גם נטייה לעל-טבעי וללא-רציונלי, ולסברה שדווקא בסתירה יש עומק ועל כן אין חובה לשמור על עקיבות.
כך על קצה המזלג, ולמתעניין אני ממליץ לקרוא את הדברים בספר. זה נראה לי טיעון רציני, אף כי אפשר ודאי למצוא בו פגמים, ואף כי – יותר מזה – המחבר בעצם לא מציע כל חלופה. המחשבה שעברה לי בראש היא, שאם כל ההוגים החשובים הלכו דווקא בכיוון זה אולי יש דברים בגו, אולי זו תובנה שאי אפשר לחמוק ממנה.
אך עוד מחשבה עברה בראשי – שאולי כן אפשר להציע אלטרנטיבה. שמתי לב שבדרך כלל כשלומדים הוגה מסוים, מנסים להבין מה הוא אומר, ורק לעיתים נדירות שואלים – האם הוא צודק? והאם יש ראיות לדבריו? והרי אלו שאלות מתבקשות. נראה לי שכדאי להתחיל לשאול שאלות כאלו ואז הרבה דברים יראו אחרת לגמרי.
ועוד חשבתי, שמצד אחד ישנו הקו הפילוסופי המשורטט כאן, כפי שתיארתי לעיל, אך מצד שני המדע מתבסס על קבלת התבונה והמציאות, והוא מתקדם כל הזמן. זאת למרות שניתן לומר שמבחינה פילוסופית הוא עומד על כרעי תרנגולת. גם כאן אולי זה יכול להוביל להערכה מחדש של התחומים האלה.
ואגב, כאן גם אציין כי אולי הפילוסוף היחיד שהמחבר מתייחס אליו בחיוב בספר הוא לוק.

בחצי השני של הספר המחבר מתייחס למרקסיזם וקפיטליזם. אני השתעממתי ואין לי מה לומר על חלק זה. אציין רק טענה אחת שלו – הוא אומר שאנשי שמאל ראו שהקפיטליזם מצליח והסוציאליזם לא, לכן המציאו את הפוסט-מודרניזם, כי כך יוכלו להמשיך להיות סוציאליסטים, שהרי אי אפשר להסתמך עוד על נתונים. זה טיעון מופרך ביותר, אך מה לעשות שכך הוא כותב. לפחות לפי מה שהבנתי. בכל אופן, כל החלק הזה שעמם אותי ואני מעדיף לא להתייחס אליו.

אם כך, ספר שהתחיל טוב והמשיך גרוע. בכל אופן נתן נקודה כלשהי למחשבה. ועל כל פנים אמרתי שאכתוב בקיצור וכבר הארכתי יתר על המידה, למרות שניתן להרחיב עוד יותר.

מה האפשרויות של גנץ?

מה האפשרויות של גנץ? יש שתיים.
אחת, שנראית בלתי ריאלית בעליל, היא להקים ממשלה צרה עם הרשימה המשותפת ועם המפלגות החרדיות. לא עם ליברמן, שאמר שלא יישב עם הערבים. ובעצם גם גנץ ולפיד אמרו דברים דומים.
גנץ הוא לא רבין. לרבין היה חזון מרחיק ראות, אז הוא היה יכול לעשות מהלכים לא פופולריים, כמו ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות וש"ס, בדומה לאפשרות המדוברת כאן. אצל גנץ קשה לראות מהלך כזה קורה.
אפשרות שנייה היא, כמובן, ממשלת אחדות עם הליכוד. זה יכול לקרות, למרות שאם זו האפשרות הנבחרת, היו יכולים לממש אותה גם עד עכשיו. אולי הכוונה היא להיכנס לליכוד בלי נתניהו, אך זו אפשרות לא ריאלית. צריך לזנוח פנטזיות כאלו, בדומה לפנטזיה מהצד השני להפריד בין גנץ ללפיד (למרות שבפוליטיקה הכול אפשרי כידוע).
או אולי תוצע אפשרות של רוטציה עם נתניהו, כשגנץ ראשון. מי יודע, אולי נתניהו יסכים לזה.
אם כך ואם אחרת אלו שתי האפשרויות שעל הפרק, וצריך להודות שאלו בדיוק שתי האפשרויות שהזכיר אתמול נתניהו בווידאו שלו. בעיניי זה היה וידאו סביר מאוד, למרות שמיד השתלחו בו. לדעתי צריך להנמיך את הלהבות, הן בהשתלחות בנתניהו, והן בתמיכה בו. בואו נכנס לפרופורציות.
ואולי-אולי יש גם אפשרות שלישית – שכתב אישום יוגש ושיוחלט שנתניהו לא יכול להמשיך בהובלה. אני לא רואה את זה מתגשם בקרוב, אך מי יודע.
לכן, למרות שאני בהחלט מבין את פרצי השמחה סביבי, מוטב גם כאן להנמיך את הלהבות. שכן במצב הדברים הנוכחי מה שנראה סביר יותר היא דווקא האפשרות האחרת – בחירות שלישיות.

מהי גישה כלכלית יהודית-תנ"כית בריאה?

מהי גישה כלכלית יהודית-תנ"כית בריאה? (אמנם, יש הרבה יהדויות, לכן מיקדתי קצת את התחום).
התנ"ך אינו קומוניסטי. יש בו מושג של קניין פרטי. בעשרת הדברות נאמר "לא תגנוב" ומכאן ברור שיש רכוש פרטי.
אבל התנ"ך גם יוצא נגד הקפיטליזם החזירי. כל הנביאים מחזיקים במסר אחד חוזר של עזרה הדדית וסולידריות חברתית. זהו המסר המרכזי שלהם. גם מצוות רבות הן בעלות גוון כזה.
לכן הגישה החברתית המתאימה ביותר ליהדות התנ"כית היא הסוציאל-דמוקרטיה, באופן ברור למדי.
מנגד לזה טוענים שהעזרה באה בתרומות, אבל זה לא מספיק. החברה בכל זאת השתנתה מאז ימי התנ"ך והיום הדרך להבטיח בטחון סוציאלי לאנשים עוברת דרך מוסדות המדינה. מה שצריך לשאוב מהעבר, למי שחפץ בכך, זה רק את העיקרון – אגב, כך גם בכל עניין אחר.
הקפיטליזם הקיצוני, למען האמת, הוא מורשת קלוויניסטית, ואדם סמית בא מבית קלוויניסטי. (אבל את זה אני אומר כהערת אגב, שלא מבוססת מספיק ולא היא העיקר פה).
לצערי, אני רואה היום נטייה גוברת בציבור הדתי, בעיקר הדתי-לאומי, לגישות קפיטליסטיות קיצוניות. כבר כתבו על כך ואני משער שיכתבו עוד. אז רצוי להזכיר את הגישה היהודית הבסיסית שציינתי לעיל, כדי שלפחות נדע מנין אנו שואבים את רעיונותינו ולמה אנו מתכחשים. אני לפחות מצדד בגישה היהודית-התנ"כית.
זה על קצה המזלג, ובהזדמנות אאריך.

על 'המלאך' ו'האיש שנפל לאדמה', שני סרטים על המרגל אשרף מרואן

שני סרטים על אשרף מרואן, המרגל המצרי שהזהיר לפני מלחמת יום כיפור, בנטפליקס.
האחד – המלאך – עלילתי. סרט חביב. אבל גם מבחינה קולנועית יש כאן בעיה של מניע. מדוע הוא ריגל? בתחילה מעלים את הסברה שבגלל כסף, ולאחר מכן כדי למנוע מלחמה. וכן יש כמה צילומים בהתאם לסברה שהיה סוכן כפול.
השני – האיש שנפל לאדמה – תיעודי. הוא מתמקד מאוד באיש שחשף אותו, רוני ברגמן, אך יותר מזה בשאלה האם היה מרגל פשוט עבור ישראל או סוכן כפול שהטעה את ישראל. אלי זעירא ורוני ברגמן חושבים שהיה סוכן כפול, וכך הדעה גם במצרים, שם נחשב גיבור. גרסת המוסד, לעומת זאת, שהיה מרגל עבור ישראל בלבד.
יש פנים לכאן ולכאן ולא לי לקבוע. רק אומר שבסרט זה מעלים עוד שני מניעים למעשיו – שרצה להרגיש חשוב ושרצה לפגוע בחותנו נאצר. כמובן, בצד הכסף. האמת? כל הנימוקים האלה ביחד לא מאוד משכנעים אותי והדבר עדיין תעלומה בעיניי.
אבל גם הנרטיב השני בעייתי, שהרי כן נתן מידע נכון וחשוב לישראל, הגם שלא מדויק – אמר שהמלחמה תיפתח בערב והיא נפתחה בצהריים.
ועוד, בסרט הראשון מראים שהוא הזהיר את ישראל פעמיים קודם מפני מלחמה שלא פרצה, ולכן לא נטו להאמין לו, כאותו הילד שצעק זאב זאב. אני לא בטוח עד כמה זו הסיבה. בכל אופן, יש כאן במדינה אנשים שהקדישו שעות רבות ללימוד המלחמה והנושא בכלל, ולכן כמובן קטונתי מלהביע דעה בנושא.
בכל אופן, שני סרטים מעניינים. נראה שהנושא הישראלי הפך לחם בזמן האחרון והרבה סרטים נעשו עליו.

טיפוסים מאת תיאופראסטוס

טיפוסים מאת תיאופראסטוס
כרמל, 2007.

ספר נחמד בהיבט ההיסטורי שלו ובכך שהוא היה חלוצי בתחומו, אף שמבחינה פסיכולוגית לקורא בן ימינו אין הוא מוסיף הרבה. עדיין, נחמד לראות שדיברו על דברים כאלה – טיפוסי אישיות – כבר לפני למעלה מאלפיים שנה. – תיאופראסטוס נולד בשנת 371/372 לפני הספירה בארסוס שעל האי לסבוס.
ספר קצר, כשעת קריאה.

"טיפוסים"
גב הספר –
טיפוסים מאת תיאופראסטוס הוא הניסיון הידוע הראשון בספרות המערב לתאר באופן שיטתי אבות-טיפוס מוסריים. הספר מכיל שלושים שרטוטי דיוקנאות, ביניהם הפטפטן, החנפן, היהיר, הנרגן ועוד. התיאורים הללו של דמויות אתונאיות, החיות ופועלות במאה הרביעית לפנה"ס, מתאפיינים בהבחנה דקה, לעתים צינית ומרושעת. הם מאפשרים לקורא המודרני הצצה לחיי היומיום באתונה באותה תקופה – למנהגי האוכל, הלבוש, הבידור, המשחק, גידול הילדים, האירוח ועוד אספקטים רבים אחרים של חיי האדם הרגיל."

ציטוט מ"טיפוסים"
"החנפן
את החנפנות[16] ניתן אולי להבין כיחסים מבישים שיש בהם רווח למתחנף, ואת החנפן כאדם כזה –
אשר יפנה אל מי שמטייל לצדו, ויאמר: "שמת לב איך כולם מסתכלים עליך? זה לא קורה לאיש מאנשי העיר מלבדך!" או: "אתמול, בסְטוֹאָה,[17] זכית להערכה (מצד כולם). נכחו שם יותר משלושים איש והתעוררה השאלה מי הוא האדם הראוי ביותר. כולם התחילו[18] בך והסכימו על שמך";[19]" – טיפוסים מאת תיאופראסטוס

מסע דילוגים מאת חיים באר

מסע דילוגים מאת חיים באר.
עם עובד, 2019, 372 עמ'.

סך הכול נהניתי מקריאת ספרו החדש של חיים באר 'מסע דילוגים'. הפעם מדובר באוסף של טורים קצרים שבאר פרסם בעיתון, אבל הם סיפורים לכל דבר, מיניאטורות. נראה לי שהפורמט הקצר מתאים לדורנו, והוא מזכיר באורכו פוסט בפייסבוק, או אולי מעט יותר.
לא כל הסיפורים באותה רמה. כמה ממש נפלאים, והם אוצרים בתוכם פיסות חיים מלבבות ומפתיעות, אך יש גם כמה סתמיים. עניין מיוחד מצאתי בחלק המוקדש כולו לחנויות ספרים ישנות.
גם עצם כתיבתו של באר היא בעלת שני פנים. זו כתיבה יהודית מאוד. ממש כמעט בכל פסקה מופיע רב כזה או אחר, או אמרה יהודית כזו או אחרת, ועצם הכתיבה טבולה במסורתיות. לפרקים, זה נחמד מאוד, מזכיר את בית סבא, או ישראל-סבא, או דפדוף בספר קודש בעל דפים מצהיבים. אך לעיתים זה מגדיש את הסאה ונשמע מיושן, כאילו לקוח מדור אחר, שלא לומר מהחיים בגלות.
באר בא מבית דתי, אך היום (כמדומני) אינו מוגדר כדתי. עם זאת, על פי כתיבתו הוא נשמע דתי מאוד, לפחות אדמו"ר. לכן, מי שאוהב כתיבה יהודית יאהב מאוד את כתיבתו, שוודאי היא יפה, אך מי שמעדיף כתיבה מודרנית יהנה הרבה פחות.
באר מזכיר קצת את עגנון. ובאמת במקביל ובהמשך לקריאה בספרו חזרתי קצת אל עגנון (על אף שאני מתקשה בו מאוד, שפתו סבוכה וכבדה).
גם שמתי לב לאופן הניסוח שלו – הרבה פעמים מופיעים משפטים ארוכים, שהולכים ומוסיפים פרטים על עצמם, ולבסוף חוזרים לראשיתם. גם זה אופן כתיבה שפחות נפוץ היום, והוא יותר קשה (אף על פי שלא מאוד).
הוא גם מזכיר אין-ספור שמות בדבריו, של יהודי פלוני או של ר' אחר. נוצר הרושם שעם ישראל כולו הוא משפחה גדולה אחת.
ובכל אופן, לסיכום, כפי שכתבתי, די נהניתי מספרו, ובחלקים מסוימים אף התמוגגתי. זאת בניגוד לספרו הקודם, 'בחזרה מעמק רפאים', שהרבה פחות אהבתי.

לסיום, הנה קטע מהספר, בו באר דווקא מצטט את עגנון, בחלק על חנויות הספרים:

"תמֵהַּ אני אם היה בירושלים בית כינוס לגדולי תורה כחנותו של ר' מיכל רבינוביץ, שבּה היינו מוצאים חריפי ירושלים. מפני הלמדנים לא מצא לו כל אדם שבא לקנות לו ספר מקום בחנות הספרים והיה נשמט ויוצא. הגיעו הדברים שאפילו מאותם שהיו רגילים אצלו כשהיו מבקשים לקנות ספר היו הולכים אצל מוכר ספרים אחר, שכבר הרגילו את עצמם שבאים אצל ר' מיכל רבינוביץ לשם שיחה של תורה שניתנה בחִנם ולא לשם ספרים של תורה שמבקשים עליהם ממון.

ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, שוקן, 2000, עמ' 224."

רבין – היום האחרון, מאת עמוס גיתאי. רשמים קצרים.

'רבין – היום האחרון' מאת עמוס גיתאי – סרט איטי, כבד, אך מעניין. רובו עוסק בשחזור חקירות הוועדה והמשטרה. צפיתי בו כהשלמה לסרט החדש 'ימים נוראים' על יגאל עמיר. הסרט החדש הרבה יותר קומוניקטיבי ולכן טוב שנעשה, הרבה אנשים לא יחזיקו מעמד בסרטו של גיתאי.
אגב גיתאי – הוא במאי מוערך מאוד בחו"ל והרבה פחות מוכר בארץ. זה הסרט הראשון שלו שאני רואה, לבושתי. אבל אחרי הצפייה אני מבין למה הוא פחות פופולארי פה – לא מאוד קומוניקטיבי, כאמור.
בסוף הסרט נאמר שמדינת ישראל לא תהיה אותו דבר לפני הרצח ולאחריו. אני חושב שזה מאוד נכון. אז לא האמינו שרצח כזה יכול להתרחש, היום אף אחד לא יופתע.
וגם נתניהו משחק תפקיד מרכזי, אז וגם עכשיו כמובן. כאן ודאי יש דעות שונות, אך אני חושב שרק עוד כמה שנים נוכל להעריך את כל התקופה הזו ביתר בהירות.
בכל מקרה, מומלץ לצפות!

על הסרט 'שחור על לבן', דברים קצרים

וואו! צפיתי עכשיו בסרט 'שחור על לבן', הסרט האחרון של ספייק לי. סתם חיפשתי מה לראות בסלקום טיוי וראיתי שהסרט עלה, אז מיד צפיתי בו. מזמן רציתי לצפות בו ולא הזדמן.
הסרט מספר סיפור אמיתי על שוטר שחור, שהצליח להשתחל לקו קלוס קלאן, בעזרת שוטר אחר, יהודי, ולרגל עליהם, ואף למנוע פיגוע.
סיפור חזק ביותר, גם מבחינת חשיבותו וגם מבחינת הביצוע – סרט מותח, מעניין, משחק טוב, עשוי טוב.
אך מעבר לכל זה הוא מאוד רלוונטי, כפי שמראים בתמונות האמיתיות בסופו – לא אפרט כדי לא להרוס את הצפייה. בדיוק אתמול קראתי את המאמר של פרסיקו על תנועת העליונות הלבנה בארה"ב ועכשיו בא הסרט הזה והשלים את התמונה. וזו תמונה מפחידה!
ויש את הברנש הזה, דיוויד דיוק. הוא מופיע הן בסיפור של השוטר, שהוא מהעבר, והוא ממשיך להיות פעיל גם היום.
ויש בסרט גם רמזים לטראמפ (שבטח כמה לא יאהבו). כך סיסמאותיו של דיוק – 'אמריקה פירסט' ו'מייק אמריקה גרייט אגיין'. צריך לבדוק האם הן באמת אמרותיו או שיש פה עקיצה לטראמפ בלבד.
בכל אופן, סרט מצוין וחשוב-חשוב-חשוב!
אני זוכר את ספייק לי עוד מסרטיו הישנים, כמו 'עשה את הדבר הנכון', ואני שמח לראות שכוחו עוד במותניו.

כמו כן, יש ביקורת חמורה בסרט כלפי הסרט 'הולדת אומה' של גריפית. הסרט הזה הוא בעצם ראשיתו של הקולנוע האמריקאי, ועל כל פנים הוא שובר הקופות הראשון. אך הוא נעשה על פי הספר 'איש הקלאן' ומציג את אנשי הקו קלוס קלאן בצורה אוהדת. זה סימן מבשר רע מאוד לחברה האמריקאית, והביקורת של ספייק לי – נוקבת.

ועוד – אני מעכל עכשיו – במהלך הסרט נאמר שהתכנון הוא שיהיה נשיא אוהד לקלאן. השוטר השחור (סלחו לי שאיני זוכר את שמו) אומר שזה לא אפשרי, ונענה – אתה תמים. נראה לי שגם זו ביקורת ישירה על טראמפ.

השוטר – רון סטולוורת'.

היפאטיה, מאת גאולה הודס-פלחן

היפאטיה, מאת גאולה הודס-פלחן
הוצאת מיאסטקובצקי (עצמית), 2019.
בעיתון השילוח האחרון כתב צור ארליך על ספרה הקודם של גאולה. הוא אמר שלפי התדירות הגבוהה בה יוצאים ספריה אפשר לראותם ככתב עת פרטי.
ובכן, לשמחתי משלב מסוים הפכתי למנוי על כתב עת זה וקראתי כמה מספריה הקודמים. כך, מעבר לתועלת שבכל ספר כשלעצמו, ניתן לי לנסות ולהבחין בהתפתחות ביניהם. התפתחות זו אמנם קיימת כל הזמן, אך אולי קשה לאבחן אותה בדיוק, שכן היא מתפתחת כמו צמח, לאט ובבטחה.
בכל אופן שינוי אחד בולט הפעם הוא שהספר יצא בהוצאה עצמית. כך גם הפעם בכריכה אין מציוריה היפים של אימהּ של גאולה כבספרים קודמים, אלא עיצוב מקורי, יפה כשלעצמו. רואים בו אישה שתווי פניה משתלבים עם מתארו של הירח, וזה נראה לי מתאים והולם מאוד לתוכן השירים, שהם רוחניים וקוסמיים כרגיל.
עוד שינוי בולט הוא שהפעם שם הספר הוא שם אדם – היפאטיה, הפילוסופית בת המאות הראשונות לספירה, שהומתה בצורה אכזרית בידי המון נבער. אני ממליץ על הסרט שנעשה על חייה – אגורה. השיר שמוקדש לה הוא בעיניי היפה ביותר בספר, ואביאו בסיום. בשיר זה גאולה מזכירה גם את איאן חירסי עלי ותיאו ואן גוך, סיפורים מודרניים על קורבנות לסביבה נבערת. שווה לקרוא עליהם בנפרד.

וחוץ מזה הספר כמובן מלא שירים, קצרים ויפים. חלק קצת יותר ארוכים מהרגיל, או שקובצו ביחד. מצאו חן בעיניי למשל השורות הבאות:

"הים אינו מלא
הים לא ימלא לעולם
קל וחומר אדם" (עמ' 12).

או אלה:

"…
עשב בר,
ברי לי שֶבּוּרָה
אני,
ולא ארד לחקרך" (עמ' 16).

מבחינה פואטית, במילה, יש כאן לשון נופל על לשון של המילים בר-ברי-בורה, יש כאן כפל משמעות בין ש-בורה ושְבורה, ויש כאן מיד שבירת השורה בין 'שבורה' ל'אני', אולי כביטוי לשבירת הנפש. וכל זה בארבע שורות קצרות.

לסיכום, מי שכבר מכיר את שיריה של גאולה ישמח להמשיך לעקוב, ומי שלא – יוכל להצטרף עתה.
והנה השיר שהבטחתי –

היפאטיה

אֵיךְ קָרְעוּ אֶת בְּשָׂרֵךְ,
הִיפַּאטְיָה,
אֵיךְ זְכוּיוֹתַיִךְ הָיוּ לִזְדוֹנוֹת
אַתְּ עוֹזֶבֶת אֶת גּוּפֵךְ
וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּעוֹלָם שֶׁהָיָה לְזָר
וּמְעַנַּיִךְ לֹא זָרִים לָךְ, הִיפַּאטְיָה,
הֵם מוֹקִיעִים עַל הַצְּלָב
אֶת אוֹר הַשֵּׂכֶל הַטָּהוֹר
אֶת הַחֵרוּת וְהָעֹשֶׁר
הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל הַמַּחְשָׁבָה
הֵם אַנְשֵׁי הַחֲשֵׁכָה
וְזִיוֵךְ, זָר לָהֶם, הִיפַּאטְיָה,
וְאַתְּ עַצְמֵךְ מֻכֶּרֶת לָהֶם עַד חַלְחָלָה
אַתְּ מֵישִׁירָה מַבָּטֵךְ אֶל הֶעָתִיד
וְלֹא נִכְנַעַת לְצַו הַהֶגְמוֹן
הָעוֹלָם עוֹזֵב אוֹתָךְ,
וְנִהְיֶה לְזָר
אֵיךְ קָרְעוּ אֶת בְּשָׂרֵךְ,
הִיפַּאטְיָה,
וּמְאֻחָר יוֹתֵר הֶחְלִיפוּ אֶת פָּנַיִךְ
בִּפְנֵי "קְדוֹשָׁה" נוֹצְרִיָּה
אַךְ אַתְּ לֹא דּוֹמֶמֶת, הִיפַּאטְיָה,
אַתְּ דּוֹבֶרֶת בְּקוֹל זְמַנֵּנוּ
בְּקוֹלָהּ שֶׁל אַיַאן חִירְסִי עַלִי הַנִּרְדֶּפֶת
בְּקוֹלוֹ שֶׁל תֵּיאוֹ וַן גּוֹךְ
שֶׁדָּמוֹ נִשְׁפַּךְ בִּרְחוֹבוֹת אַמְסְטֶרְדָּם
שְׂפָתַיִךְ דּוֹבְבוֹת, הִיפַּאטְיָה,
וְלֹא תִּדְמְמִי!


מתוך – לשאלת היהודים מאת קרל מרקס

מתוך – לשאלת היהודים מאת קרל מרקס.
הוצאת רסלינג, 2016, 420 עמ'.
להלן ארבעה ציטוטים מתוך מאמרו של קרל מרקס 'לשאלת היהודים', שמציגים שני רעיונות מרכזיים בתוכו.
המאמר הוא מתוך ספר של רסלינג, בעל אותו שם, שמאגד כמה מאמרים מוקדמים של מרקס.
הספר בעצם מחולק לשלוש – שליש הקדמה ארוכה, שליש גוף המאמרים, ושליש הערות. המאמר המדובר הוא בן כמה עשרות עמודים בלבד.
אעיר כי סוף המאמר המם אותי, אך אתן לדברים לדבר בשם עצמם. אמנם, יש לזכור, כי הציטוטים הם חלק מטיעון שהוא טיפה יותר מורכב. ובכל זאת.

"בטרם נוכל להעניק אמנציפציה לאחרים – עלינו להשתחרר בעצמנו.
צורתו החריפה ביותר של הניגוד בין היהודי לבין הנוצרי היא הניגוד הדתי. כיצד פותרים ניגוד? על ידי כך שהופכים אותו לבלתי אפשרי. כיצד הופכים ניגוד דתי לבלתי אפשרי? על ידי כך שמבטלים את הדת. ביום שבו יכירו היהודים והנוצרים וידעו כי דתותיהם המנוגדות אינן אלא שלבי התפתחות שונים של הרוח האנושית, עורות נחש שונים שההיסטוריה השילה מעליה, וכי האדם אינו אלא נחש שהשיל מעליו באותם שלבים עורות אלה, הרי שלא יהיו נתונים עוד בניגוד דתי, אלא יימצאו אך ורק ביחס ביקורתי, יחס מדעי, יחס אנושי. המדע יהווה אז את אחדותם, וניגודים במדע נפתרים הרי על ידי המדע עצמו."

"האמנציפציה הפוליטית של היהודי, של הנוצרי, של האדם הדתי בכלל, היא האמנציפציה של המדינה מהיהדות, מהנצרות, כלומר מהדת בכללה. בצורתה כמדינה, באופן האופייני למהותה כמדינה, משתחררת המדינה מן הדת על ידי כך שהיא משתחררת מדת המדינה, דהיינו על ידי כך שהמדינה בתורת מדינה אינה מכריזה על נאמנותה לשום דת, אלא מכריזה על נאמנותה לה עצמה כמדינה. האמנציפציה הפוליטית מהדת אינה האמנציפציה המלאה וחסרת הסתירות, מפני שהאמנציפציה הפוליטית אינה צורתה המושלמת וחסרת הסתירות של האמנציפציה האנושית."

ולצערי גם זה –
"הממון הוא האל הקנא של ישראל, ולא יהיו להם אלוהים אחרים על פניו. הממון מוריד את כל אלי האדם מרוּם מעמדם – והופך אותם לסחורה. הממון הוא ערכם הכללי של כל הדברים שכונן עצמו ככזה. הוא גזל מהעולם כולו, מעולם האדם כמו מהטבע, את ערכו הסגולי. הממון הוא מהותם המנוכרת של העבודה האנושית והקיום האנושי, ומהות זרה זו שולטת באדם והוא סוגד לה.
אלוהי היהודים נהפך לאל ארצי. הוא הפך לאלוהים של ענייני העולם. שטר החליפין הוא אלוהיו הממשי של היהודי. אלוהיו אינו אלא שטר החליפין האשלייתי."

"מכיוון שמהותו הריאלית של היהודי מתממשת, הופכת לארצית, באופן כללי, בחברה האזרחית, הרי שהחברה האזרחית לא יכלה לשכנע את היהודי באי-ממשותה של מהותו הדתית, שאינה אלא ההשקפה האידיאלית של הצורך המעשי. איננו מוצאים אפוא את מהותו של היהודי בן זמננו רק בחמשת חומשי תורה או בתלמוד, אלא בחברה העכשווית; איננו מוצאים אותה כמהות אבסטרקטית אלא כמהות אמפירית לעילא ולעילא; ואיננו מוצאים אותה כמוגבלותו של היהודי, אלא כמוגבלותה היהודית של החברה.

האמנציפציה החברתית של היהודי היא האמנציפציה של החברה מהיהדות".