כמה הרהורים על מרקס בעקבות בלאק פריידי

כמה הרהורים על מרקס בעקבות בלאק פריידי
התורה המרקסיסטית גורסת שאין קיום לאידאות אוניברסליות (דוגמת אמת, צדק, טוב ורע), והיא רואה בהן השתקפות של אינטרסים בלבד…
לפי גישה פילוסופית זו, הדת, הפילוסופיה, והמוסר אינן מניעות את המציאות, אלא הן השתקפות של יחסי הייצור, דהיינו היחסים המעמדיים, ובמונחים מרקסיסטיים: מבנה העל הוא השתקפות של מבנה הבסיס.
– ויקיפדיה.

מכאן קצרה הדרך לניטשה וביטול הטוב והרע שלו, או קיום 'מעבר לטוב ולרע', וכן לתורת הפרסםקטיביזם שלו. אין אמת, אלא אינטרס אישי.

ומכאן קצרה הדרך לפוקו, שדיבר על החברה במונחים של כוח ושל יחסי כוחות, המנסים להשליט עצמם.

עוד לפי ניטשה, כל אדם הוא בעל 'רצון לעוצמה', והוא מנסה להשליט את רצונו ואת תפיסתו על האחר. גם כאן יש השתקפות מסוימת ליחסי הניצול שתיאר מרקס.

יש צדק, אם כך, בטענתו של פיטרסון, שהרבה מהחמשבה הפוסטמודרנית היא מרקסיזם בלבוש חדש, או מושפעת מהמרקסיזם. כלומר, חגבי הציר מרקס-ניטשה-פוקו הדברים נראים ברורים, אף כי לגבי טענות הדיכוי בפוליטיקת הזהויות הדברים ברורים הרבה פחות, כפי שכתבתי בפוסט קודם.

טענות אחרות של מרקס מתבררות כנכונות מאוד. הוא דיבר על התעשרות גוברת של העשירים – והנה זה מה שקורה לפי כל המדדים, אף כי כנראה לא נכון שהעניים נעשים עניים יותר, אלא גם רמת החיים שלהם עולה. אבל גם הפערים מתרחבים.
וכן הוא דיבר על היצע סחורות מוגזם, וזה אכן קיים. אפשר לראות זאת בקלות בבלאק פריידי האחרון, שהיה אתמול. היסטריית קניות עולמית, בה אנשים לרוב קונים מה שאינם צריכים כלל. מה רע בזה אתם שואלים? אני חושב שבכל ההשקעה הזו אפשר היה לעזור למדינות אפריקה ומדינות העולם השלישי בכלל, למשל. הכול עניין של סדר עדיפויות.

אך אנו לא רואים את זה קורה. וגם אצלנו – לאף אחד לא אכפת מהפלסטינים. בכך אפשר להצדיק את הטענה של מרקס, שהדת בנויה על אדני המבנה הכלכלי. כל השבוע עוסקים במסחר ובשבת מדברים קצת על פרשת השבוע, כביכול מנת הרוח הנדרשת. בעוד המצב הכלכלי החברתי והמדיני בעינו נשאר. כך צריך לבחון את הקשר המוזר שנרקם בין הציונות הדתית לכלכלה חופשית ליברלית ימנית בזמן האחרון, למרות שהיסטורית הייתה סוציאליסטית יותר, וכמובן את קשרה לרעיון הלאומי, שלאחרונה הצטרפו עליו אף זרמים חרדיים.

כל זאת על קצה המזלג. אני פונה לאנשים לפתוח מחדש את ארגז הכלים הנהדר שהשאיר לנו מרקס ולעדכן אותו.

אִישׁ מְדַבֵּר וְאֵין שׁוֹמֵעַ

הקדמה –
אִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר – משלי כא, כח.
רבים מחבריי הם אנשים חכמים מאוד, אך מעולם לא הביאו דברים לדפוס. הם נזהרים, מחכים, שקולים. פחות מדוקטוראט לא בא בחשבון מבחינתם, כנראה. אני מכבד את דרכם, אך היא זרה לי.
מנגד, אני פרסמתי רבות גם במרשתת, כולל בבלוג זה, וגם בדפוס. יש בי כנראה את התכונה הזו, שמעבדת דברים ופולטת אותם בצורה חדשה וייחודית לי. אני רואה בכך דבר חי וחיובי, אך אולי יש בו גם חסרונות, והמה למשל אחד מהם, שחשבתי עליו לפני שחשבתי על הדברים שנאמרו עד כה –

תוכן –
אִישׁ מְדַבֵּר וְאֵין שׁוֹמֵעַ – זה הצד השני של הדברים. אני כותב הרבה מאמרים, שירים, וגם פוסטים בפייסבוק, אבל מספר הקוראים והמגיבים נמוך מאוד. זה מתסכל. כי לפי דעתי אני כותב דברים שיש בהם עניין וחוכמה.
ואיני מדבר רק עליי. שירים למשל – יוצאים עשרות אם לא מאות ספרי שירה כל שנה בארץ, אך מספר הקוראים והקונים זעום מאוד. וגם הגות ופילוסופיה – כאן אולי יש מעט יותר קוראים, אך עדיין מדובר במספר קטן מאוד.
אנשים אוהבים דברים קלילים, תמונות של דוגמניות באינסטגרם וסדרות מטופשות בנטפליקס. כך תמיד היה וכך כנראה תמיד יהיה. אבל זה מתסכל.
לכן אני אומר, אם האנשים כבדי-הראש לא מקבלים אהדה ופופולריות, לפחות יינתן בידם הכוח. כך בדין שיהיה. הם אלה שצריכים להחזיק במוקדי השלטון, כדרישת אפלטון, אכן.
וכאן, למעשה, אולי הדבר באמת מתקיים. למשל, ידוע הגרף שמתקיים בכל המדינות, שככל שההשכלה עולה, כך גם רמת ההכנסה עולה. כך ראוי שיהיה.
אלא שבמקרה שלי – שבכל זאת, לא אפרט עליו כאן – גם זה לא מתקיים, ומכאן התסכול.

תוספת –
והנה עכשיו אני קורא פסוק מעניין, קהלת ב, כו –
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

ראשית, המילה 'עניין', היא חוזרת בקהלת. ואף אני רגיל לדבר על דברים שהם 'מעניינים' או לא. עוד מנעוריי. אבל דא עקא, שלפי פסוק זה אלה הדברים מסביב, שהחוטא – במובן של מי שמחטיא את המטרה אולי – שם בפני הצדיק, כמו שאני שם לפני כל קורא בחינם. ולוואי והייתי יכול להיות כמו הדמות הראשונה, הצדיק, ששמח וחכם.
מה שחיפשתי, אגב, הוא הפסוק על החכמה, שגם היא הבל. טוב, זה לא נאמר ממש כך, אבל נאמרים דברים דומים, ובכל זאת יש יתרון לחכם.

כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת – האומנם?

כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת – כך כתב אריסטו במטאפיזיקה א'. ואני שואל, באמת אריסטו, באמת? אנשים מחפשים דעת? ודאי, יש גם אנשים הרודפים אחר הדעת, אלה הפילוסופים, המדענים, הסופרים, המשוררים. אך רוב בני האדם רחוקים מכך. כן, ודאי, גם הם יהנו להרחיב קצת את השכלתם מפעם לפעם, כשמזדמן, כשיש מעט זמן, אך זה לא קורה הרבה, וזה גם לא בוער בעצמותיהם.
רוב האנשים הולכים לעבודה בבוקר וחוזרים בערב ואז צופים קצת בטראש שבטלוויזיה. לחם ושעשועים, בדיוק כמו מה שהוצע להמון הרומי. הפילוסופים הם מיעוט. ספרים עדיין אנשים קוראים, אפשר לומר, וגם זה כנראה רק זמני – אולי – אבל גם כאן לא תמיד ברור הגבול בין השכלה ושעשוע.
בכל מקרה, דחף הידע ודאי קיים, וגם צריך להכיר בכך שזה דחף ככל הדחפים, אבל יש דחפים חזקים יותר, בראשם דחף המין, אך גם תאוות אכילה, דחפים חברתיים שונים ועוד.
בדיוק היום יש מאמר בהארץ על נוירופסיכואנליטיקאי אחד, אבי התחום לדבריהם, שמציין שבעה דחפים באדם, שזוהו מבחינה כימית. הראשון שבהם הוא דחף החיפוש, הסקרנות, שמה שמעורר אותו הוא הדופמין. יש, אגב, תרופות פסיכיאטריות להעלאת או הורדת הדופמין. לסכיזופרנים, למשל, נותנים תרופות מעכבות ספיגת דופמין, כדי לנטרל את הזיותיהם, או מחשבותיהם המוגזמות. אבל זה רק דחף אחד משבעה דחפים שזוהו, כאמור.
ועוד בעיתון הארץ לפני שבוע-שבועיים היה מאמרו של אריאל הירשפלד על החילוניות, שכבר כתבתי עליו. אבל גם הוא בסיום דבריו מביא את אמרתו המפורסמת הזו של אריסטו, אך בצירוף המשכה –
"סימן לדבר, התענוג הבא מן החושים".
צריך לבדוק שוב באריסטו למה הכוונה, אך על פניו הוא מזכיר פה גורם נוסף – החושיות. הירשפלד כמובן לא מפספס זאת וטוען, כי החילוניות הביאה לחשיבה חופשית בצד מיניות חופשית – וכי שתיהן תופעות חיוביות. הדברים צריכים עיון והם מעניינים כשלעצמם, אך לענייננו, האלמנט החושי ודאי שהוא גובר אצל ההמון, וזה כל מה שרציתי להעיר.
ובכל זאת, מה עורר אותי לזאת? מחשבה על תוכניות טלוויזיה. מצד אחד תוכניות ריאליטי על בישול ועל שירה, תענוג לחושים. על אף שבתכניות הבישול אי אפשר לטעום או להריח, אז התיבול הוא בסיפורי החיים ובדינמיקה. מצד שני, תכניות טרוויה שונות, שגם להם יש קהל. אני לא אוהב את הראשונות, וכן את השניות, ובעיקר את 'המרדף' עם עידו רוזנבלום והצ'ייסר המשודרת כעת. עוד אני אוהב סטירות כ'גב האומה' ו'ארץ נהדרת' (פחות), אך על כך אולי אדבר בפעם אחרת.

עוד על הבחירה


היה מי שפירש, נראה לי שהרב סולוביצ'יק, שמשמעות הבריאה 'בצלם' היא יכולת הבחירה. אבל למעשה כל הדתות משתמשות בכפייה. הן באות עם תשובות מוכנות מראש ומכבות את הרוח.
בדיוק אתמול כתבתי על כך שיר –

"אֵין כְּפִיָּה בַּדָּת" (קוֹרְאָן, פֶּרֶק 2, פָּסוּק 256 ).

אֵין כְּפִיָּה בַּדָּת, אָמַר מֻחַמַּד
וְאַחַר כָּךְ שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוֹ בַּחֲסִידוּת וְאָמְרוּ – אֵין כְּפִיָּה בָּרוּחָנִיּוּת
אַךְ מֵאָז וּמֵעוֹלָם יֵשׁ כְּפִיָּה
בָּאִסְלָאם, בַּנַּצְרוּת, בַּיַּהֲדוּת, בְּכֻלָּן יֵשׁ כְּפִיָּה וְחֶרֶב מוּנֶפֶת
מֶמְשָׁלוֹת, תַּרְבּוּיוֹת, כֻּלָּן מְבֻסָּסוֹת עַל כּוֹחַ
חֹק הָאַב עֲדַיִן שׂוֹרֵר בָּעוֹלָם
הַפֵמִינִיזְם וּגְרוּרוֹתָיו אָמְנָם שִׁנּוּ מַשֶּׁהוּ אֲבָל לֹא לְגַמְרֵי
עַד אֲשֶׁר יָבוֹא זֶה אֲשֶׁר נֶאֱמַר בּוֹ –
קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט.

מה נשאר? להיות חושב חופשי ומכריע חופשי לגבי כל החלטה בחייך. זו היא דרך הפילוסופיה, אבל לאו דווקא במובן המסורתי. מהות הפילוסופיה היא הטלת הספק, והאפוכה – ההשהיה. השהיה זו נחוצה כדי לאפשר מרווח נשימה להגעה להחלטה. כל פתרון אחר, המונחת על ראשו של הפרט, גוזל את צלם האדם שבו. שוב ושוב מתברר שהאמת הראשית בנוגע לקיום היא עובדת הצלם הזו, על מגוון פירושיה.

על 'האירי' מאת סקורסזה

האירי – סקורסזה. מראש אמרתי – מה, עוד סרט גנגסטרים, למי יש כוח? אבל זה סקורסזה, אז ניגשתי לראות. והנה, כפי שחששתי, סרט תפל ומשעמם – ובינתיים אני רק בתחילתו, צפיתי בכ-40 דקות.
שוב בחורים קשוחים, ואפילו אותם בחורים – דה נירו, אל פאצינו, ג'ו פשי, כאילו הם לא נגמרים לעולם. ושוב כל השטיקים של הגנגסטרים, עם הכינויים המוזרים שלהם, עם נשותיהם הביתיות, שלא מתפקדות הרבה בעלילה, ומנציחות מצב נשי טרום-פמיניסטי, ועם הטקסים בכנסייה, מעין תמונה של הצד ההפכי כביכול של הגנגסטר, אבל שמתפקד בחייו במארג אחד הרמוני.
הגנגסטר כאיש משפחה וכאיש קהילה מסורתי – אנו מכירים את התמונה הזו. צעד ממנה והנה אנו בסופרנוס, שם הגנגסטר הולך לטיפול נפשי, ולא רואה בכך סתירה למקצועו. גם לדה-נירו היה סרט כזה – שבו הגנגסטר הולך לטיפול נפשי – 'בואו נדבר על זה'.
אבל יותר מכל הסרט הזה מזכיר את סרטי הגנגסטרים הישנים והטובים. 'הסנדק', 'החברה הטובים' ועוד הרבה. סקורסזה וקופולה היו אשפים בסרטים האלה והם הביאו אותם לגדולה. אולם, מה שעבד פעם שוב לא עובד היום. שבענו – או לפחות שבעתי, אם לדבר בשם עצמי – מהסרטים האלה. הסרט הזה הוא מיושן ואינו מחדש דבר. שוב רציחות, מכות, כבוד, כסף, קשיחות, גבריות שוביניסטית. אפילו על הדמות ג'ימי הופה נעשה כבר סרט, 'הופה', של דני דה-ויטו. העולם התפתח מאז, ולו רק מהבחינה הפמיניסטית.
במהלך הצפייה נזכרתי בסרט 'הבלתי נסלח' של קלינט איסטווד. הוא היה בעצם חתימה לז'אנר המערבונים, שהצמיח סרטים מעניינים מאוד, אך זמנו עבר, והסרט הזה חתם אותו יפה. לא כך נעשה בסרט שלנו. יש כאן מיחזור ולא חתימה, כאשר חתימה זה מה שהיה נצרך. כך, שוב, לפי התרשמות ראשונית בלבד. אמשיך לצפות ואתקן בהתאם, אף כי איני מאמין שיהיה בכך צורך.
ועוד, הסרט הזה מעלה שוב את התהייה הוותיקה שלי – למה מתמקדים בסרטים בצדדים השליליים של אנשים ומדוע סרטים אלה מצליחים? כמובן, הגנגסטר זר לנו ולכן אטרקטיבי, וגם חייו מלאי אקשן ועניין, אך בעצם הוא דמות שלילית מאוד, מדוע אנו מהללים אותה ומעלים אותה על נס? כך גם בסדרות פשע עכשוויות – 'שובר שורות', 'נרקוס', 'בית הקלפים' ועוד. פשע, ועוד פשע. זה מובן, אך בעיניי גם מטריד.
ואולי גם כאן אפשר לציין סרט אחד ששינה את צורת ההצגה של פושעים, וכוונתי כמובן ל'בוני וקלייד' של ארתור פן. ממש לאחריו נעשה 'הסנדק' ומשם נסללה הדרך. והנה, לאחרונה נעשה בנטפליקס סרט שמספר את סיפורם מזווית החוקרים, 'הרודפים', סרט טוב מאוד ונדמה לי שכתבתי עליו.
ועוד לאחרונה, סקורסזה התבטא נגד סרטי מארוול, שסוחפים המונים, אך רדודים. ובכן, אני מסכים איתו, ונדמה לי שגם על כך כתבתי, אבל לפחות במקרה זה הוא לא מציג סחורה טובה יותר. מניין תבוא הישועה? אולי מסרטים קטנים ויפים הנעשים כל הזמן. או מהחדשניים באמת.

עדכון –

סיימתי לצפות ואין לי מה לשנות. רק החזקה אצלי התחושה שיש כאן רקוויאם לז'אנר הגנגסטרים, וכן רקוויאם לגבריות הישנה. כמעט כל הסרט הוא על טהרת הגברים והגבריות המאצ'איסטית הקשוחה. רק בסיומו מפציעות הבנות, המספרות איך הכול נראה מנקודת מבטן, וכן הכומר, שמקבל מקום משמעותי יותר מעבר לטקסים הרשמיים. ועדיין, הסרט בכללו משעמם למדי.

רפואה והלכה

רפואה והלכה
מקור א':
וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ.
שמות טו, כו.

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח –
כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' – ומה תלמוד לומר: כי אני ה' רופאך? אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל: דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם, חיים הם לכם, שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד כב). ואומר: "רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך" (משלי ג ח).

זה נראה לי מקור כללי על רפואה יומיומית ואורח חיים בריא.

מקור ב':
"ורפא ירפא״ (שמות כא,יט). אומרת הגמרא (ברכות ס,א): "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות".

כאן, בכל זאת יש אישור לרופא לרפא, כך שאין סתירה בין הדברים.

מקור ג':
וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו, עַד-לְמַעְלָה חָלְיוֹ; וְגַם-בְּחָלְיוֹ לֹא-דָרַשׁ אֶת-יְהוָה, כִּי בָּרֹפְאִים.
דברי הימים ב', טז, יב.

מנגד קיים הפסוק הזה והוא פסוק מסוכן, שכן יש כאלה המסתמכים עליו בהימנעות מרופאים ומביאים עצמם לכלל סכנה. אולי אפשר לתרצו שלא דרש בה', לא התפלל, בנוסף על הדרישה ברופאים.

בכל אופן שמתי לב עכשיו שהמילה רופאים כתובה – רפאים. כך אולי הייתה הרפואה בזמן ההוא, ובכמה מקרים, למשל, אולי, בחלק מרפואת הנפש, כך גם בימינו.

סרטונים פילוסופיים קצרים ונחמדים

(סליחה מראש על השטחיות, אבל אני דווקא מוצא עניין כרגע בסרטונים האלה)

סרטון נחמד, למה סוקרטס שנא דמוקרטיה –
https://youtu.be/fLJBzhcSWTk

ראשית, משל הספינה, שאנו רוצים שמי שישיט אותה יהיו מומחים, ולא כאלו שייבחרו על פי ראות ההמון.
שנית, הפחד משלטון הדמגוגים, דמגוגקרטיה, כאותו אלקיביאדס (אם אני זוכר נכון). לדוגמה, אדם חולה יכול להישמע לרופא או לדמגוג שמשיא לו עצות נעימות אך מזיקות, למי עדיף שיישמע? ודאי שלרופא, על אף שתרופותיו מרות.
בין לבין מושווה שם לרגע סוקרטס לישו. אכן, שניהם מתו בשביל מה שהאמינו בו, ושניהם ייסדו תחומים שלמים, זה את הנצרות, וזה את הפילוסופיה (פחות או יותר). מעניינת הנטייה הזו להעמיד מרטירים בראש מפעלים גדולים.

ועוד סרטון נחמד על מקיאוולי –
https://youtu.be/GTQlnmWCPgA

בקצרה, אפשר לסכם את העצה שלו במילה אחת – היו מקיאווליסטים… כלומר, לא נחמדים וטובי לב, לא בעלי מוסר נוצרי – שהרי מבחינה מעשית חייו של ישו היו כשלון צורב – אלא ערמומיים וחורשי מזימות. זו העצה שלו לרודן היעיל, לא הטוב, אלא היעיל, אותו הציג בספרו 'הנסיך'.

סרטון על אפלטון –
https://youtu.be/VDiyQub6vpw

מעלה ארבע נקודות –
1. עידוד חשיבה, דע את עצמך, במקום ללכת אחרי ה'דוקסה', שהיא הדעה העממית המקובלת והלא מבוססת. לשם כך כל הדיאלוגים שלו נוקטים בשיטת הדיון הסוקרטי.
2. אהבה היא הערצה למישהו שאתה יכול לאמץ את תכונותיו על-ידי הידבקות בו, כפי שהוא אומר בדיאלוג 'המשתה'.
3. יופי גם הוא מציג בעינינו תכונות נעלות, כגון איזון, הרמוניה, שלום, ועל כן יש לו איכות מדיטטיבית ואף חינוכית.
4. חברה רפורמית אוטופית, כפי שהציג בדיאלוג המדינה, בה השלטון ניתן לפילוסופים החושבים, ולא להמון הנבער או למלאי התשוקות. כמו כן – נאמר שם – הסלבריטיז של החברה הזו הם השומרים, שהם אנשי מופת.

סרטון על אריסטו –
https://youtu.be/csIW4W_DYX4

ארבע נקודות –
1. כדי להגיע לשמחה אנו צריכים תכונות טובות, ואלה הן התכונות שבעמק השווה, באזור המוזהב, בדיוק באמצע בין שתי תכונות קיצוניות. כך כתב באתיקה.

2. לשם מה אמנות? בפואטיקה כתב על הטרגדיה, האמנות הפופולרית של זמנו. יש לו טיפים לביצוע – פריפטיאה – שינויים במזל, בטרגדיה השינויים הם מטוב לרע, אנגנוריפסס – תגלית דרמטית, כמו באדיפוס, וכל זה מוביל ל-קתרסיס – היטהרות רגשית.

3. למה יש חברות? בסוף האתיקה הוא מציג שלושה מיני חברות – לשם תענוג, לשם רווח, וחברות אמת, שבה באמת אכפת לך מהצד השני.

4. בספרו רטוריקה הוא מדבר על תורת השכנוע ומביא מספר טיפים – צריך לפנות אל פחדי השומע, ובכלל אל רגשותיו, להיות מצחיק, להשתמש בהדגמות, ועוד.

על שפינוזה –
https://youtu.be/pVEeXjPiw54

תחילה מדבר על יציאתו נגד הדת המקובלת והצעתו לאלוהים חלופי, זה שהוא הטבע. בניסוח מעניין שפינוזה אומר שאנו יכולים לאהוב את אלוהים, אך לא לצפות שיאהב אותנו בחזרה. ממש הפוך לרעיון הנוצרי. וזה אומר גם שאין טעם להתפלל, אלא יש לקבל את העולם כפי שהוא.
כאן אנו מגיעים לתורת המוסר של שפינוזה, שהושפעה במידה רבה על ידי הסטואים, ובמיוחד מהפילוסוף ציניקה. הם הטיפו לקבלת המציאות בשוויון נפש והגעה לשלווה.
עוד שפינוזה מבחין בין 'להיות תחת האספקט של הזמן' ובין 'להיות תחת האספקט של הנצח', שלכך מגיעים דרך חיי הגות וחשיבה.
הסרטון מסתיים באמירה, שבעוד שפינוזה השפיע על בודדים, ורק מעטים מעיינים בספרו הגדול 'אתיקה', הרי הדת שנגדה יצא משגשגת. כי שפינוזה נכשל להבין שהדת אינה רק אמיתות מופשטות, אלא גם רגש, טקסים, מתן שייכות ועוד – דבר המושך מאוד אנשים.

על קאמי –
https://youtu.be/jQOfbObFOCw

בספרו הזר שרטט אדם מנוכר, מרסו, שאינו זוכר בדיוק מתי מתה אימו ושהורג ערבי בלי סיבה, 'בגלל השמש'. ובספרו המיתוס של סיזיפוס אמר שהשאלה הגדולה של הפילוסופיה היא למה לא להתאבד, שהרי החיים הם אבסורד. בכך הוא הלך בדרכה של מסורת ההגות האקזיסנטנציאלית. אבל הוא חותם ואומר – 'עלינו לדמות לנו את סיזיפוס מאושר'. כלומר, החיים הם אכן סיזיפיים וחסרי תכלית, אך עדיין אפשר ליהנות.
כך גם בחייו ובכתביו האחרים הציג את החיים הטובים והמלאים, עטירי טעמים וריחות והנאות חושים. הפילוסוף האהוב עליו היה מונטיין, שגם כתב על מכלול החיים הקיימים.
בשני אספקטים אלה הוא הלך נגד הדת המסורתית, שטענה תמיד שיש משמעות לחיים, מחד, ומאידך הטיפה להמעטה בהנאה מהם בפועל.

על הגל –
https://youtu.be/H5JGE3lhuNo

הגל מבקש מאיתנו ללמוד מההיסטוריה ולראות כיצד אנו יכולים ליישם את לקחיה בהווה.
הוא גם אומר שעלינו ללמוד ממתנגדינו ומההגיון שמנחה אותם, למשל בנוגע לרעיון הלאומיות.
הוא אבי שיטת ההתפתחות ההיסטורית הדיאלקטית, מתזה לאנטיתזה ומשם לסינתזה.
הוא מתנגד לרעיון ה'אמנות לשם אמנות' ואומר שלאמנות יש מטרה, היא 'ביטוי חושני של רעיונות'. האמן לא צריך להמציא רעיונות חדשים, אלא להטמיע היטב את הקיימים.
לבסוף, הוא אומר שלא מספיק שרעיון מסוים יהיה נכון וטוב, אלא צריך מוסדות לשם קיומו.

על הסטואיקנים –
https://youtu.be/yu7n0XzqtfA

שני סטואיקנים בולטים – סנקה ומרקוס אורליוס.
ולהם שתי עצות –
נגד חרדה – לא לנחם שיהיה טוב, אלא לקבל את המצב כפי שהוא. התקווה היא אופיום הרגשות, אך בסופה – הנפילה הבאה. האמת שאנחנו נהיה בסדר, או על כל פנים תמיד נוכל להתאבד. עצה אחת כאן היא לדמיין את 'המקרה הגרוע ביותר'.
ונגד כעס – אלא להיות שליו, וזאת תוכל לעשות אם תצפה לרעות ולא תופתע מהן.

על אפיקורוס –
https://youtu.be/Kg_47J6sy3A

כולם יודעים שאפיקורוס קידש את ההנאה, וחלק אף יודעים שההנאה שהוא קידש היא ההנאה הרוחנית דווקא, אך יש עוד כמה דברים שכדאי לדעת עליו.
הוא חיפש מה יכול לגרום לאדם אושר, ופסל כסף, מותרות, וכן חיי זוגיות, שהם הרבה פעמים לא מאושרים. אז מה כן? חברים, עבודה מתונה (או משהו כזה. הורדת הילוך, downshift) וחשיבה חופשית. למעשה, הוא ממש הקים קומונה כזו, ועד מהרה הרעיון התפשט וביוון חיו כ-400,000 אנשים בקומונות כאלה. מעניין שקארל מרקס עשה את עבודת הדוקטוראט שלו על אפיקורוס, וודאי שאב ממנו כמה רעיונות.
נראה רעיון פורה מאוד לחברה האלוטרה-קפיטליסטית של ימינו, בה פחות ופחות אנשים מאושרים.

על קאנט –
https://youtu.be/nsgAsw4XGvU

הפעם אחרוג ממנהגי ולא אציג הכול, גם כי פחות התרשמתי הפעם. הערוץ הוא The school of life, והוא נראה לי אולי נוצרי קצת באופיו. כאן הסרטון מסתיים בהתרכזות בטוב, נו מילא.
הסרטון מדבר בקצרה על תפיסתו הדתית, המוסרית, החברתית, האסתטית, ולא על תורת ההכרה שלו.
אזכיר רק את התורה המוסרית. כאן מוכר הצו הקטגורי, אבל יש לו כמה נוסחים, ושניים בולטים. האחד – עשה מעשיך כך שיוכלו ליהפך לחוק כללי – דומה לעשה לחברך מה שתרצה שיעשה לך, או מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך אצלנו. השני – להעמיד את הזולת תמיד כתכלית, גם הוא מזכיר מאוד אמרות מוסר נוצריות, ובמיוחד את הפסוק – ואהבת לרעך כמוך. אומר כי יש ויכוח האם שני ההיגדים הדתיים האלה זהים – למשל אחד העם כתב על כך – והנה שניהם נזכרים אצל קאנט.
עוד אזכיר כי בתורה האסתטית קאנט אומר שהיפה הוא בלתי תכליתי. בכך, נאמר בסרטון, הוא משקף לנו את עצמנו. ודבר זה יכול להזכיר את הרעיונות המאוחרים יותר של הגל שצויינו קודם.

על פסקל –
https://youtu.be/3nb4nYqNXyM

אין הרבה. משפטו המפורסם – "כל האומללות של בני האדם מקורה אחד והוא בחוסר היכולת לשבת בשקט לבד בחדר". היה פסמיסטי ביחס לחיים ומצא פתרון בפנייה לאלוהים. ההימור המפורסם שלו לא מופיע כאן.

על תומס אקווינס –
https://youtu.be/GJvoFf2wCBU

לא מוצגת הראיה הקוסמולוגית שלו, אבל כן הבחנתו בין החוק הטבעי והחוק האלוהי. 'ואהבת לרעך כמוך' שייך, בעצם, לחוק הטבעי. אבל מלאכים וניסים וכיוב' שייכים לחוק האלוהי.
אולי מכאן אפשר לראות התחלה של הפרדה עקרונית בין העולם הסקולרי והדתי, שיבוא לידי ביטוי במהפכת החילון – אעיר.

עיון שבתי בתנ"ך פרידמן

עיון שבתי בתנ"ך פרידמן
עובר על –
The Bible with Sources Revealed
Friedman, Richard Elliott.

הנה הוא כותב על פרשת השבוע, חיי שרה:
סיפור שדה עפרון – מקור P,
סיפור עבד אברהם ורבקה – מקור J.

מקור p הוא אינפורמטיבי ומתעניין בעובדות כגון עסקאות מכירה, שיש הנתלים בהן עד היום. מקור j, לעומת זאת זאת, הוא סיפורי ועממי יותר. זה הניתוח שלי.

לפני זה הוא כותב על סיפור העקדה, שהוא ממקור E, אבל כל הקטע של התערבות המלאך הוא מהעורך של JE, לדעתו. כך יוצא, שלפי מקור E עצמו, אברהם אכן עקד את יצחק. הוא מביא לכך כמה נימוקים. ראשית, חלופת השמות אלוהים וה'. שנית, נאמר אח"כ שאברהם חזר אל הנערים ולא נאמר שיצחק חזר. שלישית, במקור זה יצחק שוב לא מופיע (אך כך מתעוררות בעיות אחרות). רביעית, יש מדרשים שאומרים שאברהם אכן עקד את יצחק. וכן הוא מביא עוד כמה נימוקים. האם השתכנעתי? לא בטוח, אבל זה די מעניין. והוא גם כותב שיש הקבלה גדולה בלשון בין פרק זה ופרק כד' בשמות, עם כל עניין קבלת הלוחות והמעמד האלוהי, שגם הוא מאותו מקור. זה כבר אפילו יותר מעניין.

אבל יש בו בתנ"ך פרידמן, על פי המקורות השונים, גם קטעים מצחיקים. הנה למשל בפסוקים האלה, מבראשית ל:

כב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. כג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר.

על פניו, מקור E צריך להשתמש בשם אלוהים ומקור J בשם ה', וכאן יש ערבוביה. מה עושה פרידמן? מסמן את פסוקים כב'-כג' כמקור E, את 'ותקרא' כהוספת עורך, ואת ההמשך כמקור J, האם זה יתכן? כך גם במקומות נוספים (למשל בבראשית לא, ג), פסוק בודד מסומן בצורה שונה כדי להתאים לתיאוריה. זה אמנם יתכן, אבל לא מאוד מוכח וודאי שלא אלגנטי.

לסיכום – צריך עיון.

על "ספר הבריאה" מאת נתן העזתי, בהוצאת הולצר

לאחרונה יצא לאור בהוצאת הולצר ספרים "ספר הבריאה" מאת נתן העזתי, עם עריכה מדעית מוערת של ליאור הולצר, מתוך כתבי יד שונים (להשגה בחנות הולצר ספרים בירושלים בלבד). גם מתוך היכרותי עם המחבר, מיהרתי לקנות את הספר וקראתי את הקדמותיו, את זו של הולצר עצמו, ואת זו של חיים וירשובסקי, שהיה המהדיר הראשון של הספר, אך נפטר תוך כדי עבודה עליו. את הספר עצמו, העמוס ז'רגון קבלי כבד, כמעט ולא ניסיתי לקרוא, והסתפקתי בהקדמות מאירות העיניים.
לא אסכם את הדברים, מכיוון שהם מסוכמים טוב יותר במקומות אחרים. רק היום כתב על הנושא הרב שלמה אבינר, ובעצם הוא זה שעוררני לכתוב קטע קצר זה. לרקע כללי אפשר להיעזר בעמוד הוויקיפדיה המוקדש לנתן העזתי, שכבר הספיק להתעדכן בעקבות הספר. הייתה גם כתבה בישראל היום, ובה נאמר שחרדים זועמים על הוצאת הספר. האומנם?
אומר רק בקיצור נמרץ, כי נראה שעיקר חידושו של נתן העזתי הוא בתיאור המשיח שלו, שבא דרך הביבים ומקום הטומאה. לכך יש להוסיף רעיון מקורי נוסף – ההבחנה בין אור שיש בו מחשבה ובין אור שאין בו מחשבה. להבנתי, הראשון מזוהה עם הקדושה והשני עם הטומאה, אך אולי איני מדייק. לפי ורשובסקי, הראשון מזוהה עם החשיבה והשני עם היצריות, בדומה לאפולוני והדיוניסי אצל ניטשה.
בכל אופן, הרעיון הבסיסי הזה התגשם יפה בחייו של שבתאי צבי, שנהוג לייחס לו – בצדק או שלא בצדק – את האימרה שבא 'להתיר איסורים', על משקל 'מתיר אסורים', ושעשה מעשים זרים.
מעניין שגם בחסידות השתרש הרעיון הלוריאני שיש ניצוצות קדושים במעבה הטומאה, אותם אפשר לגאול על ידי עשיית מצוות. לכן אתוודה שאצלי עלה החשד, שאכן שבתאי צבי הוא המשיח הקבלי, כלומר אליו מובילה בקו ישר ההגות הקבלית. אני יודע שזו מחשבה לא מתקבלת, אך היא די מתבקשת, לא? וכמובן, היא מתחברת לדחייתי העקרונית את המחשבה הקבלית כפי שאני מכיר אותה, על המיסטיקה שלה ועל חוסר הרציונליות שלה. דחייה דומה אנו מוצאים אצל הדרדעים התימנים. הולצר, אגב, חולק עליי בנקודה האחרונה, והוא הרבה יותר מומחה בתחום ממני.
לבסוף, תמיד ריתק אותי מדוע מחקר הקבלה התמקד כל-כך בדמות זו. גרשום שלום כתב את עיקר מחקריו על נושא זה, והוא היה מייסד התחום. ובעקבותיו הלכו הרבה אחרים. העליתי את השאלה הזו לפייסבוק והנה התוצאה, לסיום:

תמיד תהיתי למה כל חוקרי הקבלה מתמקדים דווקא בסאגה זו. תשובה עדיין אין לי.

ג:  אולי בגלל שהיתה זו ההתפרצות המשיחית החזקה ביותר שפקדה את עם ישראל במהלך שנות גלותו, התפרצות שאיימה על עצם קיומו שלא לדבר על הממסד שלו.


אני: זה נכון, אבל מצד שני כל התורה הזו נדחתה בשאט נפש, ואם לומדים קבלה היום לומדים זוהר, האר"י ולא את זה. אך כנראה עצם זה שהדבר הושם בטאבו חברתי הוסיף לו קסם מיוחד ומשיכה, והשאיר מקום לחשוף צפונות. מצד שני, אם חושבים על זה, גם הנצרות נמצאת בטאבו חברתי עמוק ובה כמעט אין איש נוגע. סתם מעלה מחשבות.


מצפייה בשני הנאומים, של מנדלבליט ושל נתניהו

מצפייה בשני הנאומים, של מנדלבליט ושל נתניהו, קיבלתי את הרושם החיצוני הבא:
מנדלבליט עושה רושם של פקיד אפור ולא מרשים במיוחד. הוא אומר את הדברים הקורקטיים והמשעממים. כמעט נרדמתי במהלך נאומו, למרות היותו דרמטי.
ביבי, לעומת זאת, הוא בדיוק להפך, הייתי מרותק למופע הפעלולים שלו, למרות שבעצם גם הוא לא אמר שום דבר חדש. שוב – רודפים אותי ויש בעיה במערכת המשפט. אי לקיחת אחריות.
ואולם, זה רושם חיצוני בלבד, שאמנם רבים הולכים שבי אחריו. בסרט ששודר לאחרונה, 'קינג ביבי', הראו שהוא למד משחק מול מצלמה, ואכן הוא מנצל את מיומנותו יפה. אי אפשר להשוותו למנדלבליט מבחינה זו, ודאי.
אבל מבחינה מהותית יותר, כל מי שנחשף לתמלולים הבלתי פוסקים בחדשות, ובמיוחד לשתי תכניות 'המקור' של רביב דרוקר על פרשת 4000, החמורה שבהן, לא יכול שלא לראות שבוודאי נעשו פה עבירות, הדברים נראו בבירור ואני לא חושב שיכול להיות ספק בנוגע לכך.
מנגד, ביבי העלה מספר אי תקינויות בפרקליטות, שאולי צריכות להיבדק בנפרד, אך עיקר טענתו לדעתי היא טענת 'האכיפה הבררנית'. זו טענה שאולי יש בה צדק מסוים. אף שבוודאי גנב אחד שנתפס לא יכול לטעון – אבל יש עוד גנבים.
הטענה היחידה שנשארת היא, שאמנם הייתה הטיית התקשורת שהונחתה מלמעלה – בזה, כאמור, אין כל ספק – אבל שלא ניתן דבר בתמורה. מתחקיר 'המקור' השני, ששודר לא מזמן, נראה שגם זה לא נכון, אבל דבר זה עוד צריך להתברר בבית המשפט.
בכל מקרה, מה שאני כתבתי בפייסבוק לאחר השידור הוא – "
גם אם נתניהו צודק ורודפים אותו סתם, הוא צריך להשעות עצמו עד לבירור עניינו. זה מה שמנהיג אחראי היה עושה. זאת דעתי". ואולם, זה לא מה שקורה, אלא בעצם נפתחת מלחמה בין הראשות המחוקקת והרשות השופטת, מלחמה לא בריאה בכלל, שרק מפסידים יכולים להיות בה. וכן, בכל צד יש תומכים משלו, כך שאנו מקבלים את 'מלחמות היהודים' במהדורה מחודשת. חבל.