עוד הערה על חומר ורוח

עוד הערה על חומר ורוח
מי יותר חומרני, המרקסיזם או הקפיטליזם? והאם יש רע בחומר?
בעצם, הן המרקסיזם והן הקפיטליזם הן תיאוריות הנוגעות לחומר. את תוצאות הקפיטליזם אנו רואים בכל עבר – שטחיות זולה, תוכניות ריאליטי מטופשות, תרבות שופינג, החפצת הגוף – אף שכאן אנו עדים גם למגמות-נגד, וכיוב'.
מאידך, גם המרקסיזם אינו יוצא נקי. בברה"מ הקומוניסטית הוציאו את הדת מחוץ לחוק, והמילה המפורסמת ביותר ברוסית היא – 'רבותה', עבודה, אף כי אכן מפורסמת גם 'קולטורה', תרבות. והרוסים הגיעו לתוצאות מרשימות במדע ובספורט, בעזרת משמעת של ברזל.
אז אולי כדי להגיע לרוח אנו צריכים לפנות לאמונות על הרוח – הדת, האמנות, הפילוסופיה וכיוב'. אך אכן גם הדת, גם בפילוסופיה, אנו מוצאים התייחסות נרחבת לעולם החומרי ודאגה לעניים.
אין טוב כאן אלא שוב לסיים ברמב"ם, המצטט את ירמיה –
כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה.
אומר הרמב"ם, המטרה היא להגיע לידיעת ה'. אך מהי ידיעת ה' באמת? לעשות חסד, צדקה ומשפט.
לא צריך להוסיף על כך הרבה.


סיפורו של שיר

סיפורו של שיר

הנה שיר שכתבתי עתה –

"כָּל בַּיִת צָרִיךְ מִרְפֶּסֶת" (שם ספר).

א.

כָּל בַּיִת הוּא תֵּבַת סְקִינֶר גְּדוֹלָה,
כְּלוּב שֶׁל זָהָב,
הַיְּחָסִים שֶׁלְּךָ עִם סְבִיבָתְךָ מְבֻסָּסִים עַל הַתְנָיָה
גַּם כְּשֶׁאַתָּה מְאֹהָב.
כְּשֶׁאַתָּה מִתְנַשֵּׁק רָמַת הָאוֹקְסִיטוֹצִין בַּמּוֹחַ עוֹלָה
וּכְשֶׁאַתָּה בְּמִלְחָמָה רָמַת הַטֶּסְטוֹסְטֵרוֹן בַּמּוֹחַ עוֹלָה
הַכֹּל נִתָּן לְכִמּוּת וּמְדִידָה בְּאֶמְצָעִים פְּשׁוּטִים וִיעִילִים
אֵינְךָ אֶלָּא מְכוֹנָה גְּדוֹלָה הַמּוּנַעַת בְּגַלְגַּלִּים.

אֶלָּא אִם כֵּן.

ב.
אֲבָל הָאָנוּס – הוּא אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר
כָּל הַזְּמַן אוֹמְרִים לוֹ מָה מֻתָּר וּמָה אָסוּר
וְאָז צוֹחֲקִים וְאוֹמְרִים – שָׁמַע, כֻּלָּנוּ בְּאוֹתָהּ קַלַּחַת
אֲבָל לֹא נוֹתְנִים לוֹ לָגֶשֶׁת אֶל הַצַּלַּחַת.
לָכֵן, אוֹמֵר אֲנִי, אֵין חֹפֶשׁ בְּלִי שִׁוְיוֹן
אֶלָּא אִם כֵּן כַּוָּנַתְכֶם חֹפֶשׁ לְמֵאִיּוֹן הָעֶלְיוֹן
בָּרֶגַע שֶׁמַּפְלִים בֵּין דָּם וָדָם וְנוֹהֲגִים אֵיפָה וְאֵיפָה
נִטֶּלֶת הַחֵרוּת גַּם שֶׁל הַזְּקוּפִים וְגַם שֶׁל הַהוֹלְכִים בְּקוֹמָה שְׁפוּפָה.

כשפרסמתי את חלק א' בפייסבוק כתבתי כותרת – 'סתם כך'. למה? כי זה מיחזור רעיונות. אין פה דבר חדש בתוכן, רק בצורה.
לאחר מכן קראתי פסקה בשפינוזה ועל כן הוספתי גם את החלק השני. לכן, וגם כי לא הייתי מרוצה מהתוצאה.
זו הפסקה של שפינוזה, לה הקדמתי את המילים – 'עוד מאותו עניין' –

"הגדרה 7 – חופשי וכפוי
"חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת". (שם: 76)"
– אתיקה: שפינוזה וניטשה מאת שי פרוגל.

למעשה, הנושא המעמדי עלה גם בשיר שכתבתי בבוקר, ולא שיתפתי. ולמעשה, גם הוא אינו חדש. האם יש משהו חדש? הנה למשל תומר פרסיקו העלה היום פוסט לפייסבוק, בו הוא מעלה דילמה מוסרית על שבט אידיאני שיש להם מסורת של ציד לוויתנים, ואילו מגני הסביבה אוסרים על כך. ניתן להם היתר מיוחד, אך כבר עשרים שנה שבכל זאת הדבר נאסר עליהם בפועל. מה דינם? ובכן, זו שאלה ותיקה. וכך עניתי שם –

"הדילמה ידועה מימי שריפת האלמנות בהודו. הם טענו – זו תרבותנו. והגנרל האנגלי טען – וזו תרבותי, לא לאפשר זאת. המשך לסאגה מצוי ב'דלדולה של הרוח באמריקה' של אלן בלום, שם טענו הסטודנטים – השאלה מה היה לאנגלים לחפש שם.
לענייננו, אני משער שזה לא הרג לוויתנים בכמות מסחרית, אלא בודדים בלבד, ולכן יש לאפשר זאת".

אכן, אין חדש, רק דקויות משתנות.
וזה השיר שכתבתי בבוקר, רק כדי לא להשאיר אתכם חסרים –

וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה – דברים לד, ז.

אֲנָשִׁים חַסְרֵי לַחְלוּחִית
וּמִנֶּגֶד – לִכְלוּכִית
יוֹשְׁבִים בְּמִשְׂרְדֵיהֶם הַמְּפֹאָרִים
וּמְצַוִּים עָלֵינוּ מָה לַעֲשׂוֹת
שׁוֹתִים בְּקַשִּׁית אֶת דָּמֵנוּ.
מִי יָזִיז אוֹתָם מִכִּסְּאוֹתֵיהֶם?
מִי יָזִיז אוֹתָם מְשֻׁלְחֲנוֹתֵיהֶם?
וּמִנֶּגֶד – לִכְלוּכִית הָעֲנִיָּה
עֲדַיִן חָיָה וְנוֹשֶׁמֶת.

כאמור, גם בזה אין חדש, רק הצורה, ואולי גם העיתוי.

בכל מקרה, בהמשך לכל הדברים האלה חשבתי שהדברים ממשיכים יפה לרעיון האדון והעבד אצל הגל, אותו רעיון שקוז'ב העביר לרבים במקצוענות בזמנו, ושהשפיע גם על מרקס בעיצוב הדיאלקטיקה המטריאליסטית, ומשם – לייסוד המרקסיזם.
לא אכנס לכל התיאור של הדיאלקטיקה והיחסים ביניהם, ואסתפק בציטוט סוף העניין מתוך ויקיפדיה (שאני די מכבד, בניגוד לרבים), המסכמת ספר על הנושא –

"העבד שהתנסה במוות, חווה את עצמו דרך האדון כאובייקט ולכן יכול לדעת את עצמו ולחוות עצמו כתודעה עצמאית, לעומת האדון שמוצא עצמו תלוי בעבד ובלתי עצמאי".

מכאן אני למד שיחסים שוויוניים הם תנאי לחירות, זאת למרות שברגיל מנסים להנגיד בין שני הערכים האלה, וכך למשל מקשים על סיסמת המהפכה הצרפתית – חירות, שוויון, אחווה (בצרפתית: Liberté, Égalité, Fraternité).
כך נוטים לומר שהקפיטליזם מדגיש את ערך החירות, ואילו המרקסיזם מדגיש את ערך השוויון, ושני אלה הפכים. אבל, למרות שיש מן האמת בהעמדה זו, יש בה גם בעייתיות, שהרי אצל הגל ראינו שחירות של אדונים על גבי עבדים אינה באמת חירות. לא לאדונים, מבחינת התודעה, ולא לעבדים, מבחינה חומרית ומעשית.

השלב הבא והאחרון לעת עתה בהתפתחות רעיון זה הוא, שאני חושב שרעיונו של הגל מתאים מאוד למצב היחסים בין מדינת ישראל והערבים החיים בתוכה, בין אם אלה העזתים, ערביי יהודה ושומרון, או הערבים הישראלים. כל אחד מהם זוכה למנת אדנות במינון שונה. היחסים האלה מבנים את התודעה, וכפי שהראיתי בפוסט קודם – גם מבחינה פסיכולוגית, והיא לא טובה לא לנו, לא להם.
וכבר סיכמו זאת טוב יותר לפני בסיסמה – הכיבוש משחית. אכן נבואת לייבוביץ' מתגשמת לנגד עינינו.

אבל הקפיטליזם דוחה את כל זאת, ובינתיים הוא מנצח…

עזה מבחינה פסיכולוגית

עזה מבחינה פסיכולוגית
עוד על המלחמה בבשר.
אנו נחחמים בבשר בדרכים שונות – בצורה דתית, בצורה אקדמית, ועוד. אבל עדיין איננו יכולים להתעלם מכך שאנו אחרי הכול בשר ודם, שלו צרכים בסיסיים.
העניים הם הבשר-ודם של החברה. לכן, בחברה מרושעת אוכלים את העניים, לא דואגים להם ומתנשאים מעליהם, תוך שכחת העובדה שבחשבון אחרון אנו בשר-ודם כמותם. לכך זועק הנביא ישעיה – 'ומבשרך לא תתעלם!'.
ובהקשר הפוליטי – הערבים הם הבשר-ודם, קודם כל כי הם עניים, ושנית, כפי שציינתי פעם, שנראה לי שהתרבות והדת שלהם קשורה בבשריות הזו, קשה לי להסביר זאת או להוכיח זאת.
בכל מקרה, אלה וגם אלה הם בשר ודם במובן הכלל-אנושי, כפי שאומר הנביא מלאכי, ב, י – "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ". זאת מצוות ההומניזם ואהבת האדם.
תחת זאת, רגילים לשמוע השוואה של הערבים לחיות ולרמסים, ובכך מפקיעים מהם את צלם האדם שלהם. על עניין זה דיברתי לא מעט.
ובהקשר זה יש להבין את עזה, שזה מה שמעניין ישראלים היום. ממש כשמה, וכהמשך לביטוי 'לך לעזה', שהוא קיצורו של 'לך לעזאזל', עזה היא השעיר לעזאזל שלנו. מבחינה פסיכולוגית – כל מה שאנו משליכים עליו את הרגשות הכי שליליים שלנו. כמובן, המנגנון הזה פסול מעיקרו. כי מה שאתה משליך על האחר מצוי גם בך, אלא שאתה מדחיק אותו. או במונחים של יונג – זה ה'צל' שלך, החלקים הנסתרים שלך שאתה צריך להשלים איתם.
זה מצב העיוות הפסיכולוגי בו מצויים הישראלים, וזה יכול להסביר גם את מצב השנאה הגוברת גם בינם ובין עצמם. זו אינה פסיכולוגיה בריאה. ואני זוכר שכתבתי על כך בסקירת הספר 'הראש הישראלי', שאמר דברים דומים.
והתוצאה – עזה סגורה ומסוגרת, וכמעט מחוסר ברירה במצב עימות תמידי, המשתנה בעוצמתו, עם ישראל. את הפתרונות האפשריים כבר הציעו הפוליטיקאים מהשמאל, אך בינתיים לפחות נראה שלא זה הכיוון אליו ישראל הולכת. מצד שני, ימים יגידו.


כמה הרהורים חופשיים על האתיקה של שפינוזה

כמה הרהורים חופשיים על האתיקה של שפינוזה.
שפינוזה אמר 'אלוהים זה הטבע', מה זה אומר בעצם? מעבר לדקדוקי ההוכחה שלו, שמעטים מצליחים לפענח לגמרי, מה זה אומר, אם זה נכון, שאלוהים זה הטבע?
זה אומר, ראשית, שפעולת המשוררים והציירים, הצופים בתופעות הטבע, בין אם בנופים מרהיבים ובין אם בתופעות אנושיות וחייתיות שונות, היא פעולה אלוהית. יש כאן, בעצם, אימוץ של כל עולם היצירה וההתבוננות.
בנוגע להתבוננות – ציינתי פעם ואחזור על כך שוב, למרות שזו מחשבה מיסטית ולא מתקבלת בקלות, שהתבוננות עמוקה מספקת סודות. הטבע שולח לנו מסרים. הטבע מאורגן בצורה 'שמעל הטבע', במובן הרגיל, אם אפשר להתבטא כך. על בסיס זה פועלות השיטות המיסטיות. ועל בסיס זה פועלת גם האסטרולוגיה, אף כי זו שיטה מיסטית קדומה, שהיום ברור שאין לה תוקף.
אך על ישראל אומרים ש'אין מזל לישראל', אף כי כרגיל מופיעה בתלמוד גם האמרה ההפוכה – 'יש מזל לישראל'. וכפי שאמר ירמיה, י, ב –  "כֹּה אָמַר יְהוָה, אֶל-דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל-תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, אַל-תֵּחָתּוּ:  כִּי-יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם, מֵהֵמָּה". וישעיה מז, יג – "נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הברו [הֹבְרֵי] שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ".
ובכל זאת, רבנים חשובים רבים בעבר, כדוגמת אבן עזרא, עסקו באסטרולוגיה, ומאוחר יותר ודאי היו מיסטיקנים ומקובלים רבים שעסקו בסודות הטבע. האם, אם כך, ניתן להוציא עיסוק זה מתחומי היהדות?
רש"י מפרש שה' אמר לאברהם היוצא לצפות בכוכבים – 'צא לך מאצטגננות שלך', אך רש"י מייצג רק דעה אחת, שלא הייתה מקובלת על הכול.
ובעולם החילוני – נראה שמי שהלך אחרי שפינוזה בעניין הזה הוא איינשטיין, שמצא את אלוהים בתוך תופעות הטבע, וגם טען שהוא מאמין באלוהי שפינוזה. אכן, כאן גם מדענים רציונליסטים וגם מיסטיקנים נמצאים במתרס אחד, זה של חקירת הטבע (עניין בפני עצמו הוא חקירת שמות האל וכיוב' אצל המקובלים).

דבר שני – הטבע הוא הטבע הפנימי של האדם, מצד אחד פשטותו, מצד שני יצרו. אכן, יצר ויצירה – עליהם מדבר שפינוזה. במילים אחרות, אם אלוהים הוא הטבע, טבעך שלך גם הוא אלוהי. אין לך צורך להילחם בו, הוא מקודש. זו תפיסה עמוקה ויסודית מאוד, ובקלות ניתן לראות קו מחבר בינה ובין ניטשה, שהאדיר את הטבע הדיוניסי שבאדם.
ואולם, גם כאן התפיסה היהודית שונה מן היסוד. נראה שכל התכוונותה היא התגברות על היצר. ורק לשם הטעמה אביא פסוק תנ"כי מוכר המופנה לקין – בראשית ד, ז – "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". גם הנצרות עניינה בזה, אלא שהדרך שלה לעשות זאת שונה.
ואולי זה לא לגמרי מדויק, שהרי בהמשך האתיקה שפינוזה כן מדבר על עידון המידות בדרך החוכמה. הדבר מצריך עיון נוסף ולא אוכל להוסיף עליו כעת. נראה לי, על כל פנים, ששפינוזה דורש עידון חילוני ולא דתי, וגם – אוכל לומר אף זאת – שנראה שהחוכמה היא אלוהיו, האלה סופיה, אם תרצו.
בכל מקרה, ממשיך נוסף שלו בשטח זה הוא, כמובן פרויד, עם תורת עידון היצרים שלו, הסובלימציה. בעבר כתבתי שאפשר לראות את פרויד כממשיך הקו היהודי מהבחינה הזו, אך אולי הוא דווקא ממשיך הקו השפינוזיסטי. גם זה צריך עיון. ובכלל יתכן שאחרי הכול מדובר באותו קו?
עד כאן כמה הרהורים חופשיים. בכל אופן, כמסקנת ביניים – שלא ציפיתי לה, אגב – ניתן לראות, שעל אף רצוננו, קשה ליצור כאן דיכוטומיות בינאריות ברורות, שכן התחומים מתערבבים. ואולי זה חלק מהקסם שביהדות, כפי שנרמז לעיל, שהיא מעמידה בדרך כלל שתי דעות מנוגדות של חכמים ו'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', אף על פי שרק אחת ננקטת להלכה. עד כאן.

על שפינוזה וחברים

על שפינוזה וחברים
קורא על מאמר תיאולוגי מדיני של שפינוזה, סיכום שלי עצמי, ומתפתחת שיחה.
היה כופר, לא שרפו אותו, אבל נידו אותו. לא היה יכול להתחתן, לא לעבוד. בסוף מצא עבודה כמלטש עדשות. ולא נראה שהיה אכפת לו כל-כך, כי הוא התעניין בעיקר בפילוסופיה שלו. ובאמת.
האם מה שאמר אמת? קריטריון אחד לאמת – מה שמחזיק מעמד היסטורית. השאלה עכשיו האם החזיק מעמד. לדעתי כן, היום יש המון חילוניים, אף שהם עדיין במיעוט בעולם. השאלה אם במגמת גידול. מנתונים אחרונים בארה"ב – בהחלט כן. אך גם בלי זה, כל מוסדות המדינה עברו חילון לפי התורה של שפינוזה.
ועוד, שאם זה הקריטריון – הנצרות, האסלאם והבודהיזם הצליחו הרבה יותר מהיהדות, שלהם מיליארדי מאמינים ולה – מיליונים בודדים.
בחזרה לשפינוזה – הוא אמנם עבד והגה, אך לא התחתן, ואף לצערנו מת צעיר. למעשה, שמתי לב שזה גורל משותף להרבה פילוסופים חשובים שנשארו ברווקותם – כך קאנט, קירקגור, ניטשה ועוד. כנראה יש משהו בפילוסופיה שמרחיק מהמין השני ואולי מיצריות בכלל, בתוך כל השכליות הזו. החיים לא יכולים להתקדם רק על ידי שכל, גם החוש והרגש חייבים להיות מעורבים.
ועוד חשבתי שוב על כך שהרבה יהודים חשובים יש ששינו את העולם – ישו, שפינוזה, מרקס, פרויד – ואחריו כמעט כל הפסיכואנליטיקאים החשובים. מעניין למה זה יצא כך.
בכל אופן, מה שמפורסם משפינוזה היא האמירה 'אלוהים הוא הטבע', המופיעה ונידונה דווקא בספרו 'האתיקה', הנחשב חשוב יותר. מאוחר יותר יאמרו דבר דומה בחסידות. אז אולי יש לבחון את הדברים עצמם ולמצוא קנה מידה אחר לאמת.
וכן את הקושיה מדתות אחרות בדרך כלל דוחים על ידי הפסוק – 'כי אתם המעט מכל העמים', כך שלא הרוב קובע את האמת, 'לא תהיה אחרי רבים לרעות… [ולא!] אחרי רבים להטות', אף שרש"י מפרש שם 'הממעיטים את עצמכם', כלומר ענווים.
ועוד הקדים את שפינוזה אלישע בן אבויה, אחר, ורבים המדרשים עליו. למשל בסיפור על בתו נאמר שיצאה אש מהשמיים וסכסכה ספסלו של רבי משום כבודו. כיצד? זכרו לו תורתו ולא מעשיו. ואחריו היה אחד בשם חיוי הבלכי, פרופ' מלכין המנוח הרבה לכתוב עליו. ואולי יש להזכיר כאן גם את שבתאי צבי – שגם כן הוחרם, בעצם, ואת נביאו – נתן העזתי. וכן הלאה.
האמת שבכל הדברים האלה אין כל חדש מבחינתי.

הוספה מאוחרת –
גאולה כותבת – אציין שגם משוררות ומשוררים רבים נותרו רווקים: פרננדו פסואה, ריינר מריה רילקה, רחל, לאה גולדברג, אמילי דיקינסון, ספפו, ועוד רבים וטובים.

כמה מחשבות על חירות

כמה מחשבות על חירות
1.
סוגיית הבחירה החופשית מוכרת וידועה. בכל אופן ארצה להציע שני שטחים שהיא רלוונטית עבורם. הראשון הוא השיטה הכלכלית המועדפת. כאן מתמודדות שתי גישות מרכזיות – הקפיטליזם והקומוניזם, תולדת המרקסיזם.
הקפיטליזם תומך ביוזמה אישית על פי רצון חופשי, ולכן נראה שמתאים לרעיון הבחירה החופשית. אמנם יוזמה ורצון אינם בדיוק, בהכרח, בחירה חופשית, אך אלו מונחים קשורים מאוד.
הקומוניזם, לעומת זאת, מאמין שמבנים כלכליים-חברתיים הם אלו שבעיקר שולטים על גורלו של האדם, ולכן נראה שהוא מתקשר לתפיסות דטרמיניסטיות, המנוגדות לבחירה החופשית.
ומה אני חושב? אני חושב שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. ודאי שיש בחירה חופשית כלשהי, ולו למראית עין, וזאת אפשר לראות בהסתכלות הפשוטה ביותר. אך ודאי הוא גם שהמבנים הכלכליים-חברתיים שאנו מצויים בהם קובעים במידה רבה את גורלנו. אנו חופשיים רק חלקית.
לכן הגישה שאני תומך בה, כפי שציינתי כמה וכמה פעמים בהקשרים שונים, הוא הסוציאליזם, הסוציאל דמוקרטיה. בסוציאליזם ניתן חופש לאדם ליזום, אך יש גם דאגה לחלשים בחברה, שאיתרע מזלם בחיים.

2.
התחום השני הוא הדת. במאמר של מיכאל הנדלזלץ שפורסם השבת בהארץ, הערה על החילוניות, הוא טוען, בעיקר, כי לחילוניות יש ערכים חיוביים של חשיבה חופשית וגם חושניות-מיניות חופשית, שהוא רואה בצורה חיובית. אלה – ובעיקר החשיבה החופשית – קידמו את העולם והביאו את האדם לביטוי מכלול מורכבותו. ואוסיף – למימוש צלם אלוהים שבו. הדת, לעומת זאת, חסרה ערכים אלה והיא דוגמטית.
מנגד, השבוע קראתי מאמר אחר באתר igod של היהודים המשיחיים, ובו נטען כי החילוניים טוענים אמנם לחשיבה חופשית, אך חשיבה חופשית מחייבת נפש אלוהית, ומכאן כמובן גם את אלוהים, שאחרת החשיבה לא יכולה להיות חופשית, אלא אוטומטית.
ומה אני חושב? קודם כל, אני חושב שהמאמר של הנדלזלץ היה בעייתי מבחינות רבות, שאין עניינן לכאן, ואחת מהן היא שהוא יוצא נגד הדת ולא מבחין בין האמונה באלוהים, שבה נראה אין פסול, ובין תכניה הספציפיים, וביחוד – טקסיה. הטקס הוא אכן מאפיין רפטטיבי שנראה כמנוגד לרוח החופשית, והוא זה המקבע את המחשבה ואת ההתנהגות. כאן נכון יותר, לטעמי, להסתמך על פרויד, שכתב על טקסי הדת, שהם מבטאים הפרעה אובססיבית. כך גם למשל, בפרקי אבות נאמר 'אל תעשה תפילתך קבע', אך לבסוף מה שהתקבל זו אותה תפילת קבע. ניתן לראות בכך ביקורת פנים-יהודית.
בהקשר זה אעיר כי זו בעיה אחת שמעלה המושג 'צלם אלוהים'. מצד אחד זהו מושג שיכול לייצג ערכים הומניסטיים חילוניים, אך מצד שני אי אפשר להתעלם מיסוד האל שבו. אמנם קיים מושג חלופי – 'צלם אנוש', אך נראה שמשמעותו אחרת, גופנית והתנהגותית בלבד. אני עצמי נתקלתי בבעיה זו כשכתבתי על רעיון הבריאה בצלם, וניסיתי שם לפתור זאת בדרכי.
ועוד יש להעיר כי הסוגיה מהדהדת עניין נוסף, והוא – שכל מי שלמד שפינוזה לא יכול שלא להבחין שקיימת סתירה בין הדטרמיניזם שלו, מצד אחד, ובין תורת המוסר שלו, הקוראת למעשים מסוימים, ועל כן חייבת להסתמך על בחירה אישית, מצד שני. שמעתי ניסיונות שונים לתרץ סתירה זו, אך אף אחד מהם לא שכנע אותי במיוחד. ושפינוזה, נזכיר כהערת אגב, הוא מאבות החילוניות.

3.
לבסוף, כדאי לציין שבחיינו היומיומיים אנו אכן פועלים בדרך כלל על אוטומט, בדרך השגרה, שהיא יותר קלה ויעילה. גם מסלול חיינו לרוב ממשיך על אותה מסילה מרגע שנקבע. ובכל זאת, קיימים גם צמתים משמעותיים בחיינו, בהם אנו נדרשים להחלטות. זה הזמן בו באה לידי ביטוי הבחירה החופשית שלנו. אף כי גם כאן, כמובן, ניתן לטעון שזו לא בחירה חופשית באמת, אך כלפי חוץ לפחות היא כזו.
ולבסוף-לבסוף, מאפיין אחד שמצאו לילדי דור ה-Y הוא שהם תזיזיתיים ומחליפים הרבה עבודות. ובכן, אפשר לראות בכך את הגברת יסוד החירות אצלם, ולא דווקא ילדותיות וחוסר לקיחת אחריות, כפי שהעלו הזוג אלמוג בספרם על הנושא.

האפשרויות של גנץ

האפשרויות של גנץ
אני לא אוהב לדבר על פוליטיקה ומנסה להימנע מכך, אך חייב לציין – אולי דבר שציינתי כבר בעבר – שאני נדהם כל פעם מחדש מדברים שאני שומע בנוגע להרכבת הממשלה.
אנשי שמאל רבים קוראים לגנץ להקים ממשלה צרה. 'רק לא עם ביבי'. ביבי מצידו, ואחריו עדר מהדהדיו, טוען שגנץ יקים ממשלה צרה עם הערבים.
עכשיו, אני מתפלא – איך זה ייתכן? שאלה קצרה ופשוטה – איך? האם ליברמן יישב עם בל"ד? האם הסמנים הימניים בכחול לבן כהנדל והאוזר יישבו איתם? לא! אם כך, על איזו ממשלה צרה אתם מפנטזים?
אפשרות היפותטית אחת שאני יכול להעלות בדעתי היא שחזור ממשלת רבין, עם הצטרפות של ש"ס ובתמיכת המפלגות הערביות. אך אני לא רואה את זה קורה. המציאות השתנתה. ש"ס הפכה ליותר לאומית וימנית, וגם כחול לבן היא מרכז ולא דומה למפלגת העבודה השמאלית מאז. ובנוסף לכל זה – לרבין היה חזון, ולגנץ אין. לפחות לא משהו ששמענו. גם לדבר זה יש חשיבות.
במצב עניינים שכזה אין מנוס ממשלת אחדות. ביבי ראשון, או גנץ ראשון, כן נבצרות או לא – אלה דברים שצריך לפתור איכשהו. ואולי הזמן יעשה את שלו ואחרי הגשת כתבי האישום המצב ישתנה, ימים יגידו. רק מבחינה זו בחירות שלישיות ישנו במשהו, כי מבחינה מהותית קשה להאמין שמפת הגושים תשתנה משמעותית.
טוב, כל זה נראה לי ברור ומובן לחלוטין, לכן אני מתפלא כל הזמן על אנשים נבונים, שעצם עיסוקם הוא התחום הפוליטי, מדברים על דברים אחרים לגמרי. וזה מה שרציתי לומר.

בין פוסטמודרניזם ופוליטיקת הזהויות

שמעתי וידאו שבו נטען כי יש להבחין בין הפוסטמודרניזם ובין פוליטיקת הזהויות, בניגוד למה שעושה פיטרסון, שהרי שני אלה בדרך כלל הפוכים.
הגישה השלטת בפוסטמודרניזם שוללת מהויות אחידות. זוהי גישה אנטי-מהותנית, המוכנה לקבל זהות רק על פי הבחנה בין גורמים שונים. האנטי-מהותנות בולטת בפמיניזם הפוסטמודרני, ודרידה הוא הדובר הראשי של הדיפארנס – הבדל (ובווידאו – דלז).
פוליטיקת הזהויות, לעומת זאת, מתמקדת בזהות מסויימת ובהכרה שלך כבעל זהות מסוימת. מעולם לא התעמקתי בה יותר מדי ולכן איני יכול לתארה כראוי מעבר לזה.
מכאן אפשר להבין שאני בעצם די מסתייג ממנה. זו נראית לי מלאכת תיוג פשוטה, ותיוג לתפיסתי הוא דבר שלילי ומזיק. נכון שאנו משתמשים בו בלית-ברירה והוא מוכיח את עצמו כיעיל מכמה בחינות. למשל, כשאנו בודקים נתונים ביחס לאנשים דתיים וחילוניים. אך למעשה, הוא מפספס הרבה מאוד גוונים ומורכבויות. כך גם בדוגמת הדתיים והחילוניים שהזכרתי. הרי קיים ספקטרום הרבה יותר רחב, בטח היום. והדוגמה הבולטת ביותר לתיוג שלילי היא תיוג מתמודדי הנפש, שנאלצים לחיות עם סטיגמה ואות קין.
זו בכל אופן ההעדפה שלי, אך כאמור לא למדתי לעומק את פוליטיקת הזהויות ואני מדבר יותר מתוך אינטואיציה (אשמח להפניות, אגב).
בכל מקרה, לדבר עליהם בכפיפה אחת, כאילו מדובר בדבר אחד הומוגני – השתכנעתי שזו איוולת.

הווידאו –
https://youtu.be/LkCzWUyjY5Q

סודות היהדות – החכמה, מאת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ

סודות היהדות – החכמה, מאת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, 2018.
בשתי השבתות האחרונות קראתי את הספר הזה. זהו ספר בעריכת הרב שטיינזלץ, חלק מסדרה, שמביא את מדרשי חז"ל הידועים ביותר, תחילה על הפרשות ואחר-כך על עניינים שונים.
אמנם, הספר לא חידש לי כמעט כלום. כאמור, מובאים בו המדרשים הידועים ביותר ואת הרוב המוחלט שלהם כבר הכרתי היטב. ועדיין, נהניתי לקרוא (במיוחד כשלא היה לי משהו אחר, בעצם). ועוד יותר מכך – זה נראה לי ספר מבוא נחמד למי שלא מכיר את עולם המדרש. לכך נראה שסדרה זו מכוונת.
יש ארבעה ספרים בסדרה, אך בינתיים קראתי רק את זה, אז לא אוכל לדבר על האחרים.
וכן, נכון שקיים ספר האגדה, שכבר קיבץ עבורנו את עיקר המדרשים, אך אני חושב שטוב שיצא גם הספר הזה, שהוא צנום יותר ונוח לקריאה (יש גם פירוש המילים בצד), ועדיין נראה שמביא את מיטב הבציר.
בקיצור, ספר חביב ומועיל.

מכתם על הסערות המתחלפות

אומר גם במילים פשוטות.
כל יום יש פרשה חדשה שמסעירה את הרשת, אך לרוב אני לא מוצא בה כל עניין. כל אחד משכפל את דעתו, ועשרות אנשים חוזרים על אותה דעה.
הנה למשל עניין הרב פירר. באמת שאפילו את הפרטים הבסיסיים איני יודע, אבל הנושא הזה של הדרת נשים חוזר כל כמה שבועות. מה השתנה הפעם מהפעמים הקודמות? אה, כי הפעם מדובר באיש חסד? באמת גוון מעניין לאותו עניין עצמו.
הדבר הנכון הוא לדון על הדברים העקרוניים ולהגיע להחלטות. זה לא ממש נעשה. וכך, בצורה הרחבה ביותר, ישראל נעדרת חוקה, שהייתה יכולה מאוד להועיל לנו.
בנושא פירר, אגב, אני ממש לא מבין. אם זה אירוע ציבורי אין מקום להדרה, כמקובל. אם זה אירוע פרטי, הוא יכול לקבוע את אופיו. אם זמר מסוים החליט להגיע או לא להגיע, זה העניין שלו. מה יש כאן עוד לדבר? באמת שלא הבנתי.
אבל כך גם בפרשיות אחרות. נושא עולה וכולם מדברים עליו, כל אחד מהפוזיציה שלו. משעמם ביותר. אני חווה את הדיון פה כרעש צעקני ולא נוגע. האם זה רק אני?