יש ספר חדש – 'מוקף באידיוטים'. קראתי את הדף האחורי שלו והגעתי למסקנה שלא מעניין אותי לקרוא את הספר כולו, אך אשמח לקרוא סיכום שלו. חיפשתי ברשת ולא מצאתי שום סיכום. בדרך כלל מי שעושה את הסיכומים האלה… ובכן, זה אני. אבל הפעם בא לי להיות בצד השני של המתרס. כל זה מביא אותי לחשוב על החשיבות שבכתיבת ביקורות שיש בהן סיכום הספר, ועל כך שזו עבודה ששכרה צריך להיות בצדה.
מחשבה שנייה שיש לי היא שבעצם כל מיני סיכומי ספרים וביקורות סרטים שאני מעלה, וגם דברים אחרים, זוכים למעט מאוד יחס. זה חבל וקצת או הרבה מוריד מהנכונות להשקעה. עדיין אעלה את הגיגיי לפי מצב הרוח.
כך כתבתי אתמול בפייסבוק ומיד מחקתי, מטעמים אישיים. אך אפשר להמשיך את המחשבה הזו עוד –
דוד אבידן כתב שיר שאומר – "אין עלית רוחנית בארץ הזו". השיר נכתב לפני עשרות שנים אמנם, אך הוא יכול להיות תקף גם להיום.
אינני רואה פה דיון רציני כמעט בשום נושא. כן, כמובן, יש מאמרי דעה בעיתונים השונים, ואנשים כותבים את דעתם ברשתות החברתיות, אך לרוב זהו דיון מוגבל מאוד. איש אינו חייב במתן דין וחשבון. גם אם יש מענה אין מענה למענה. וגם אם יש מענה למענה, לרוב זה לא נעשה מתוך קריטריונים ברורים של בירור האמת, אלא מתוך עמדה או גחמה שיש לכותב.
כן, אני יודע, אני אולי מגזים. זה יותר הרושם האישי שלי ופחות דבר המגובה בעובדות. ובכל אופן אינני יכול להשתחרר מרושם זה.
ויש לו תוצאות בשטח. למשל, בשטח המדינה, ולמשל – בסוגיית שירת נשים והגבלתה – שוב ושוב דנים באותם הנושאים, ושוב ושוב אומרים את אותם דברים, לרוב על-ידי אותם אנשים, במקום להציע פתרונות ארוכי-טווח ועקרוניים. וכך גם בשטחים אחרים. אנו חיים במדינה נעדרת חוקה, כאשר חוקה היא דבר כה נחוץ לה.
יש נטייה כזו לבני אדם לרוץ קדימה, לכבות שריפות, ולישראלים בפרט – לומר 'יהיה בסדר'. על כך יש מדרש יפה בתלמוד, כשאחד הרבנים אומר משהו כמו 'ה' יעזור', והשני אומר לו – 'אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי ה' יעזור?', וממשיך בתחזית גרועה לאותו הרב, שאכן התממשה.
אז יש רצון לרוץ, אבל לפעמים צריך לעצור רגע ולטפל בדברים מן היסוד.
הדבר תקף כמובן – אין צריך לומר – גם לנושא הפלסטיני.
אלה המחשבות הכלליות שלי בנושא, אך אולי הן בכלל שגויות ונובעות ממקור אחר. אולי הן נובעות מכך שעד כה פרסמתי מאמרים רבים ברשת במגוון נושאים, וגם כמה ספרים, אך מעולם לא ראיתי תמורה לעמלי. ברכה כן, אבל תמורה לא. ואדרבא – בכמה מקרים קיבלתי תגובות לא נעימות. אז לְמה לטרוח? אני שואל ברצינות – לְמה לטרוח?
האמת היא שאין סיבה. הבעיה היא שאני נמשך לזה, גם בגלל שאני אוהב להביע את מחשבותיי, וגם בגלל שלפחות כרגע, למשל, אין לי משהו אחר יותר טוב לעשות. הספרים התחילו לשעמם אותי ברובם, וגם לנטפליקס אין בעצם הרבה מה להציע.
ומה בנוגע לעבודה? טוב ששאלתם, אך לכך נגיע כבר בפעם אחרת.
מקור –
עבודה זרה יח, א –
תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך אמר לו מן השמים ירחמו אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש אמר לו רבי מה אני לחיי העולם הבא אמר לו כלום מעשה בא לידך אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים אמר לו אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.
מקור ב' –
// אין עלית רוחנית בארץ הזאת //
בְּשִׁלְהֵי קַיִץ 1962, סָפֵק עַלְסַף
סִדְרַת חַמְסִינִים מְעוֹדֶדֶת וְסָפֵק עֶרֶב
עוֹנַת הַגְּשָׁמִים הַקְּרוֹבָה, אֲנִי מִסְתַּכֵּן בְּהַצְהָרָה, שֶׁלֹּא
תַּאְדִּיר, כַּנִּרְאֶה, אֶת פּוֹפּוּלָרִיּוּתִי: אֵין
עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
אֵין עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַה
יֵּשׁ לָנוּ בִּמְקוֹמָהּ. אֲנִי כּוֹתֵב "לָנוּ", בְּתֹקֶף
הַהֶרְגֵּל הֶעָרִיץ, וְיוֹדֵעַ אַגַּבְכָּךְ בְּבֵרוּר, שֶׁאֲנִי
מְרַמֶּה אֶת עַצְמִי פַּעַם נוֹסֶפֶת, מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁרִמִּיתִי
אֶת עַצְמִי בְּמֶשֶׁךְ עֶשֶׂר הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת, כַּאֲשֶׁר
בִּסַּסְתִּי אֲחָדִים מִתַּחְשִׁיבַי הַמֶּטָאפִיסִיִּים עַל
הַשְׁעָרָה פְּזִיזָה שֶׁנִּתְבַּדְּתָה
בְּשִׁלְהֵי קַיִץ 1962, עַלְסַף סִדְרַת חַמְסִינִים מְעוֹדֶדֶת וְעֶרֶב
עוֹנַת הַגְּשָׁמִים הַקְּרוֹבָה מִדַּי. אֵין
עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַה
יֵּשׁ לִי בִּמְקוֹמָהּ, מַה יֵּשׁ לִי בִּמְקוֹמִי, מַה לִּי
בִּמְקוֹמִי וּבִמְקוֹמָהּ. מָתַי
זֶה קָרָה לִי? קָשֶׁה לְצַיֵּן אֶת הָרֶגַע הַמְדֻיָּק, לֹא מִשּׁוּם
שֶׁאֵין בַּנִּמְצָא רְגָעִימְּדֻיָּקִים, אֶלָּא מִשּׁוּם
שֶׁאֵין בַּנִּמְצָא צִיּוּנִימְּדֻיָּקִים, לֹא בַּמָּקוֹם, לֹא בַּזְּמַן וְלֹא
בַּנּוֹף, בְּעִקָּר לֹא בַּנּוֹף. הַנּוֹף,
הַנּוֹף. אֵינֶנִּי מַשְׁלֶה אֶת עַצְמִי – זוֹהִי
אַחַת מְבַּעֲיוֹת־הַמַּפְתֵּחַ שֶׁלִּי. וּבָרוּר לִי, כְּמוֹ שֶׁבָּרוּר לִי, שֶׁאֵין,
אֵין עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת, כֵּן בָּרוּר לִי, כִּי
כְּבָר בְּשָׁלָב מְגַשֵּׁשׁ זֶה שֶׁל הַצְהָרָתִי הַכְּתוּבָה וְהַנִּכְתֶּבֶת אֲנִי
מִסְתַּבֵּךְ כִּמְעַט לְלֹאתַקָּנָה, מִשּׁוּם
שֶׁחֹמֶר־הָרְאָיוֹת הֶחָזוּתִי וְהָאֶמוֹצְיוֹנָלִי שֶׁלִּי מַעֲדִיף מִשּׁוּם־מָה, מַעֲדִיף
מִשּׁוּם־מִי לְהֵחָבֵא, תָּמִיד לְהֵחָבֵא, עַד שְׁעַתְכֹּשֶר נוֹחָה יוֹתֵר. קַל
יוֹתֵר לְהִבָּנוֹת עַל זִכְרוֹנוֹת־יַלְדוּת מְקוֹרִיִּים, אִמְגַּמְתּוֹךְ
הִסְתַּכְּנוּת מְפֹרֶשֶׁת בִּגְלִישָׁה אֶל פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים. אֲבָל מַה לַּעֲשׂוֹת? יֵשׁ
פִּזְמוֹר, אוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי לִפְנֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה אוֹ יוֹתֵר מִפִּי
סָבִי מִצַּד אָבִי, אִישׁ צָנוּם, דַּקְשָׂפָם, כִּמְעַט רָגִישׁ, כִּמְעַט גָּבוֹהַּ, לְיַד
חַלּוֹן פָּתוּחַ בִּרְחוֹב פְּיֶנְקְנָה, בְּוַרְשָׁה שֶׁלִּפְנֵי הַשּׁוֹאָה, כַּאֲשֶׁר לְרַגְלָיו
שׁוֹטְטוּ כְּחַיּוֹת בַּסּוּגַר שְׁנֵי נַגָּנֵי־רְחוֹב יְעִילִים וְנִפְנְפוּ בְּעֹז מָסָרְתִּי
מִגְבָּעוֹת פְּעוּרוֹת, רְעֵבוֹת, כְּלַפֵּי מַעְלָה. זֶה הָיָה, לֹא זֶה
שֶׁהֵם זִמְּרוּ, אֶלָּא זֶה, שֶׁהוּא זִמֵּר, זֶה הָיָה
פִּזְמוֹר עִבְרִי מוּזָר, בַּהֲבָרָה אַשְׁכְּנַזִּית מַקְסִימָה, וְהוּא נִסֵּר
בִּזְהִירוּת, בְּחֶמְלָה, אַךְ בְּבִטְחָה אַבְהִית, אֶת הָרֶפֶּרְטוּאָר הַיָּגֵעַ,
שֶׁטִּפֵּס לְאִטּוֹ מִלְּמַטָּה. זֶה הָיָה
מִין פִּזְמוֹר כָּזֶה, וּבַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת
הוּא מִזְדַּמְזֵם בְּאָזְנַי בְּתֹקֶף תָּמוּהַּ דַּוְקָא בְּרִגְעֵי
הָרְוָחָה הַנְּדִירִים. אֵין בּוֹ
לֹא יְשׁוּעָה, לֹא מַרְפֵּא וְלֹא רְאָיָה מַצִּילָה, אֲבָל
יֵשׁ בּוֹ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ:
שׁוֹשַׁנַּת הַמַּיִם,
יְפַת הָעֵינַיִם,
קָמְלָה בְּצִדֵּי הָרְחוֹב.
זֶה שָׁנִים, שֶׁאֲנִי מִתְכּוֹנֵן לִשְׁאֹל אֶת דֹּב סַדָּן, מִנַּיִן צָמַחָרוּז עָגוּם זֶה, מִי
הָרָה וְיָלַד אוֹתוֹ, מִי נָטַשׁ אוֹתוֹ וּמִי הוֹלִיךְ אוֹתוֹ, בְּיָד לֹאמַדְרִיכָה, אֶלְעֵבֶר
רְחוֹב פְּיֶנְקְנָה, אֶל הַחַלּוֹן הַגָּבוֹהַּ שֶׁמֵּעַל לְנַגָּנֵי הָרְחוֹב – אַךְ
מִשּׁוּם־מָה, מִשּׁוּם־מִי לֹא נִזְדַּמֵּן לִי. מוּזָר, מוּזָר:
שׁוֹשַׁנַּת הַמַּיִם,
יְפַת הָעֵינַיִם,
קָמְלָה בְּצִדֵּי הָרְחוֹב.
אֵין בּוֹ
לֹא יְשׁוּעָה, לֹא מַרְפֵּא וְלֹא
רְאָיָה מַצִּילָה, אַךְ יֵשׁ בּוֹ
מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ, מַה
שֶּׁאֵין בִּי. אֵין
עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וְיֵשׁ
פִּזְמוֹר נוֹסָף, אִיטַלְקִי אִם אֵינֶנִּי טוֹעֶה, אַחַת הַסִּבּוֹת
הַנְּדִירוֹת לִפְתִיחַת מַקְלֵט־רַדְיוֹ, "ג'וּלִיָה" שְׁמוֹ, פִּזְמוֹר שֶׁהָיִיתִי
מוּכָן לְהַאֲזִין לוֹ בִּרְצִיפוּת בְּמֶשֶׁכְשָׁנִים, וּבְרֶגַע זֶה
הוּא נִשְׁמָע לִי דַּוְקָא כָּךְ:
ג'וּלִיָה
מַדּוּעַ שָׁכַחַתְּ אוֹתִי,
מַדּוּעַ הִשְׁכַּחַתְּ אוֹתִי
בַּבֹּקֶר הַזֶּה?
ג'וּלִיָה,
יֵשׁ יַעַרָחוֹק מְאֹד,
וְרַק עוֹד כַּמָּה מֵאוֹת
שָׁנִים בּוֹ נֶחְזֶה.
ג'וּלִיָה.
בְּבֹקֶרָחוֹק אֶחָד
תָּבִינִי, כַּמָּה מֻשְׁחָת
הַזֶּמֶר הַזֶּה.
ג'וּלִיָה,
סִלְחִי לִי, אִם לֹא אֶפְחַד,
אֲפִלּוּ בְּבֹקֶר אֶחָד,
מֵרֶגַע כָּזֶה.
ג'וּלִיָה,
מַדּוּעַ זָכַרְתְּ אוֹתִי,
מַדּוּעַ הִזְכַּרְתְּ אוֹתִי
בַּזֶּמֶר הַמָּר?
ג'וּלִיָה,
מַדּוּעַ נִשְׁאַרְתְּ אִתִּי,
מַדּוּעַ נִגְמַרְתְּ אִתִּי
בַּקַּיִץ הַמֻּגְמָר?
ג'וּלִיָה,
יֵשׁ יַעַר קָרוֹב מְאֹד,
וְרַק עוֹד כַּמָּה מֵאוֹת
שָׁעוֹת בּוֹ נֹאבַד.
ג'וּלִיָה,
אוּלַי עוֹד נִזְכֶּה לִהְיוֹת
הַרְחֵק מֵאָדָם וְחַיּוֹת,
הַרְחֵק וּלְבַד.
בְּרֶגַע זֶה הוּא נִשְׁמָע לִי דַּוְקָא כָּךְ, וַאֲנִי מְנַחֵשׁ, כִּי אֵין זֶה אֶלָּא
אֶחָד מִגִּלּוּיֵי הַהִיסְטֶרְיָה הַבִּלְתִּמְבֻקֶּרֶת, הַתּוֹקֶפֶת אוֹתִי
בֵּין רֶגַע רְוָחָה אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ וְהַמַּפְעִילָה
אֶת כָּל צוֹפְרֵי־הָאַזְעָקָה הַפְעָלַת־חִנָּם מְסֻכֶּנֶת. זְאֵב, זְאֵב. מַה
יִּהְיֶה, מַה יִּהְיֶה, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר, מַה יִּהְיֶה, מַה מַּה יִּהְיֶה, כַּאֲשֶׁר
תִּתָּקֵל יוֹם אֶחָד בִּזְאֵב מַמָּשׁ, מַה יִּהְיֶה
כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ? אֲבָל בָּרוּר,
שֶׁלֹּא בַּזְּאֵב הָעִנְיָן, אֶלָּא בַּזְּאֵב הָעִנְיָן. אֲנִי
חוֹשֵׁשׁ, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִפְּנֵי
הַזְּאֵבִים שֶׁבְּתוֹכִי מֵאֲשֶׁר
מִפְּנֵי הַזְּאֵבִים שֶׁמִּחוּצָה לִי, וְגַם אוֹתָם
יִטְרְפוּ נְמֵרַי הַוָּתִיקִים בַּאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹנָה. בַּעֲרָבִים
מְסֻיָּמִים, רַק בַּעֲרָבִימְּסֻיָּמִים, כְּשֶׁאֲנִי סוֹקֵר
בְּעַיִן זְהִירָה, כִּמְעַט לֹאמִשְׁתַּתֶּפֶת, אֶת
נַעֲרֵי הַגַּ'אז הַנִּלְהָבִים, הַשּׂוֹחִים בְּתוֹךְ צְלִילֵיהֶם
כְּמוֹ דָּגִים טוֹרְפִים בְּמֵידָם, אֲנִי מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּרַעְיוֹן
לִכְתֹּב פַּעַם מַשֶּׁהוּ חֲסַר הוּמוֹר לַחֲלוּטִין, מַשֶּׁהוּ
עַל אַכְזָרִיּוּת צְרוּפָה, עַל נַעֲרֵידָם
נַיָּדִים וַאֲבוּדִים, עֲצוּמֵי עֵינַיִם, חַדִּים וּקְפִיצִיִּים, חַסְרֵי זִכָּרוֹן, נְכוֹנִים
לְהָמִית. בֵּינָתַיִם
אֲנִי מְאָרֵחַ אֶת הָעוֹלָם בְּתוֹכִי כְּמוֹ רוּחַ־פְּרָצִים, מְאָרֵחַ
וּמְקַוֶּה בְּכָלִּבִּי לְשַׁנּוֹת אוֹתוֹ שָׁם לְמַשֶּׁהוּ עַז יוֹתֵר, אִמְגַּם
רָגוּעַ יוֹתֵר, זוֹכֵר הַכֹּל וּמַזְכִּיר
אֶת הָרֹב, מְמֻשְׁמָע וְלֹא
נוֹקֵם.
ביקורות ספרים ומאמרים 