נדיבות טובה, מאת רחל מראני

נדיבות טובה, מאת רחל מראני.
כז"ב דביר, 2019.

רחל מראני כותבת על תכונת הנדיבות, שהיא כה מרכזית בעולמנו. היא אף הרימה מפעל התנדבותי בעצמה לתמיכה באמנים, מפעל שנסגר בינתיים. ועל סגירת מפעלים ופרקי חיים כתבה בספרה הקודם – 'לשמוט, סיפור אהבה'.
בספרה זה היא אוספת חכמות בסיפורים, משלים ופתגמים מהעולם כולו – הרבה ממורשתנו היהודית, אך גם מדתות אחרות – הנצרות, האסלאם, וגם הבודהיזם, מפילוסופים ואנשי רוח שונים, וגם סיפורים של אנשים רגילים שנפגשה עימם במהלך הדרך. כולם מדברים בשבחה של הנדיבות, ורחל אף דנה בצדדים היותר פרובלמטיים שלה ובמקרי הגבול.
מטבעי אני נמשך יותר לצד הפילוסופי של הדברים, לכן אציין שתי תפיסות פילוסופיות, אחת שמופיעה בספר ואחת שלא.
זו שמופיעה היא גישתו של אריסטו, עם דרך האמצע המפורסמת שלו, שנקט בה אף הרמב"ם אחריו. לפי שיטה זו, הנדיבות ניצבת באמצע הדרך בין שתי קיצוניות – הקמצנות מחד, והפזרנות מאידך. ולכן, ולו רק מבחינה זו, היא נחשבת תכונה טובה שכדאי להחזיק בה.
אבל אולי עדיין נותרת השאלה. כי למה באמת לתת צדקה, למשל? הרי כך כספי נגרע ואיני מקבל דבר קונקרטי בתמורה. זה נראה מעשה לא רציונלי.
כאן אולי אוכל להציע גישה פילוסופית שנייה שלא מופיעה בספר – גישתו של ג'ון רולס, שדיבר על 'המצב הראשוני'. לפי גישה זו עלינו לדמיין עצמנו במצב ראשוני בו לא ברור מיקומנו החברתי ואז לבחור בדרך ההתנהגות הרצויה. ובכן, נראה לי שרוב האנשים יתמכו בנדיבות, כי הם לא יכולים לדעת אם יהיו בצד הנצרך (אף שיש הוגים שסבורים שיהיו אנשים שיעדיפו להמר). וצריך לציין גם זאת – נדיבות אינה רק בכסף, אלא באופני התנהגות שונים. ואלה אופני התנהגות שבדרך כלל חביבים עלינו.
רולס עצמו מרחיב את הצו הקטגורי של קאנט, לפיו עלינו לעשות מעשים שנרצה שיהפכו לחוק כללי. אך העיקרון הזה עתיק ומופיע את במקורותנו – 'ואהבת לרעך כמוך' ו'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. זהו 'כלל הזהב', וכפי שמראה רחל יפה, הוא משותף לתרבויות רבות.
ואוסיף – אפילו ניטשה, המורד הגדול במוסר היהודי-נוצרי, אם אני זוכר נכון תמך בנדיבות.

אז נחמד שיש ספר שמדבר על המעלה הזו, והמחברת עושה זאת בחן ובעניין.

לבסוף אעיר כי סוגיית האלטרואיזם ומשמעותו מבחינה אבולוציונית עדיין מטרידה אותי. בספר המחברת מפנה לשני ספרים בנושא – 'מחיר האלטרואיזם' – שקראתי חלק ממנו אך לא אהבתי וזנחתי באמצע, ו'מוצא המידות הטובות' – שהמליצו לי עליו גם כאן ושהזמנתי השבוע. במידת הצורך אעדכן.

כמה הגיגים

כמה הגיגים
1.
אם מישהו משמיע טיעון מנומק שלא מוצא חן בעיניכם, יש לי טיעון-נגד מנצח: פשוט תגידו 'מה הוא יודע', או בקיצור 'פחח' או 'פפפף'. ברוב המקרים זה יספיק.

2.
הסבר חלופי לסיבה שחוגגים שמונה ימים בחנוכה –
ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה.
מקבים ב, י, ט.

3.
קורא ששפינוזה אמר שהטוב נמצא בתחום המשותף. התבונה היא הטוב וכולם יכולים ליטול בה חלק.
ניטשה, לעומת זאת, אמר שהטוב נמצא מחוץ לתחום המשותף. הביטוי העצמי של האדם הוא הטוב.
השאלה היא, האם בכלל קיים משהו מחוץ לתחום המשותף. הרי גם עולם הרגש משותף לכולנו וחוזר על עצמו.

4.
אומרים שהפוסטמודרניזם בא כתגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, וכך סתם את הגולל על פרויקט הנאורות והאמונה בתבונה. אני מתקשה להבין זאת. הרי מה בנאציזם משקף תבונה? ההפך – הם ניסו להתחבר לרגשות קמאיים ולמיתולוגיה לאומית, לא שום דבר שמזכיר תבונה או נאורות. אני קורא אם כך לעשות הערכה-מחדש.

5.

בטלוויזיה האמריקאית אסור להגיד את "the F word". אבל בקולנוע האמריקאי לא מפסיקים להגיד אותה. מוזר. כמובן יש לכך הסבר רגולטורי פשוט, אך עדיין זו תופעה מעניינת.

6.

שפינוזה, אתיקה, חלק רביעי –
"משפט 18
תשוקה הנולדת מתוך שמחה היא, בתנאים שווים, חזקה יותר מתשוקה הנולדת מעצב".

ואילו לפי כהנמן וטברסקי במאמר ידוע מאוד, שנאת ההפסד כפולה בגודלה משמחת הרווח ולכן משפיעה הרבה יותר.

7.

הבעיה באנשים שנוהים אחר החוכמה היא שהם מעטים ורוב האנשים לא הולכים בדרך זו. כך הם תחילה מזלזלים בהם ובהמשך גם כועסים עליהם ועל העולם. 'ברוב חוכמה רב כעס'. לכן אולי דרך טובה יותר היא החמלה. לא במקום החוכמה, אלא לפניה.
וזאת אף כי לפחות היום כן רוב האנשים הולכים בדרך מדעית-רציונלית, לפחות במידת מה.

֫על הסרט 'סיפור נישואים'

סיפור נישואים, בקולנוע ובנטפליקס.
בתחילה כשראיתי את הסרט עצרתי אחרי עשר דקות. הוא נראה לי משעמם מדי. אבל אני שמח שלבסוף המשכתי לצפות, כי זה סרט לא משעמם כלל. אדרבא, זהו סרט מעולה ונוגע ללב, המציג בצורה מפורטת וכואבת הליך גירושים לא פשוט של זוג סטנדרטי וחביב.
אבל אני יכול להבין מה הטעה אותי לחשוב שזה סרט משעמם. הסצנות שבו ארוכות מאוד, גם השוטים ארוכים, וזה כל כך שונה מסרטים חתוכים שהתרגלנו לראות. אבל אמצעי המבע האלה דווקא עומדים לזכותו של הסרט, שכן הם יוצרים הצגה ריאליסטית מאוד, שמצליחה להעביר רגש אינטנסיבי מאוד.
לא סתם אני אומר 'הצגה'. הסרט מזכיר קצת מחזה מצולם, וגם הגיבורים שלו הם אנשי תיאטרון. אבל יש כאן כל מה שאני אוהב בתיאטרון טוב. אריכות הסצנות והשוטים גם מבליטים משחק מעולה של השחקנים הראשיים – אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון בתפקיד הזוג, וגם לורה דרן הנפלאה בתפקיד עורכת הדין של האישה.
הרבה רגעים בסרט מצליחים לרגש ממש. למשל – בלי לחשוף פרטים – הקטע שבא בסיום הסרט, עם כל המינוריות שבו. אני חושב שאפשר לקחת פה סצנות שלמות וללמד אותן בבתי הספר לקולנוע. פשוט עבודה נפלאה. ואולי מזכירה במשהו את הקולנוע של ג'ון קסאווטס.
מעבר לכל זה ולאיכות הקולנועית של הסרט, יש פה גם נושא חשוב של התמודדות עם גירושים. אני לא זוכר סרט שהתמודד עם נושא כזה במרכזו, לפחות לא ברגישות שכזו. אולי אפילו מאז 'קרמר נגד קרמר'.
בקיצור, מומלץ ביותר.
10/10.

מחשבות כלליות על חוסר התועלת שבכתיבה

יש ספר חדש – 'מוקף באידיוטים'. קראתי את הדף האחורי שלו והגעתי למסקנה שלא מעניין אותי לקרוא את הספר כולו, אך אשמח לקרוא סיכום שלו. חיפשתי ברשת ולא מצאתי שום סיכום. בדרך כלל מי שעושה את הסיכומים האלה… ובכן, זה אני. אבל הפעם בא לי להיות בצד השני של המתרס. כל זה מביא אותי לחשוב על החשיבות שבכתיבת ביקורות שיש בהן סיכום הספר, ועל כך שזו עבודה ששכרה צריך להיות בצדה.
מחשבה שנייה שיש לי היא שבעצם כל מיני סיכומי ספרים וביקורות סרטים שאני מעלה, וגם דברים אחרים, זוכים למעט מאוד יחס. זה חבל וקצת או הרבה מוריד מהנכונות להשקעה. עדיין אעלה את הגיגיי לפי מצב הרוח.

כך כתבתי אתמול בפייסבוק ומיד מחקתי, מטעמים אישיים. אך אפשר להמשיך את המחשבה הזו עוד –
דוד אבידן כתב שיר שאומר – "אין עלית רוחנית בארץ הזו". השיר נכתב לפני עשרות שנים אמנם, אך הוא יכול להיות תקף גם להיום.
אינני רואה פה דיון רציני כמעט בשום נושא. כן, כמובן, יש מאמרי דעה בעיתונים השונים, ואנשים כותבים את דעתם ברשתות החברתיות, אך לרוב זהו דיון מוגבל מאוד. איש אינו חייב במתן דין וחשבון. גם אם יש מענה אין מענה למענה. וגם אם יש מענה למענה, לרוב זה לא נעשה מתוך קריטריונים ברורים של בירור האמת, אלא מתוך עמדה או גחמה שיש לכותב.
כן, אני יודע, אני אולי מגזים. זה יותר הרושם האישי שלי ופחות דבר המגובה בעובדות. ובכל אופן אינני יכול להשתחרר מרושם זה.
ויש לו תוצאות בשטח. למשל, בשטח המדינה, ולמשל – בסוגיית שירת נשים והגבלתה – שוב ושוב דנים באותם הנושאים, ושוב ושוב אומרים את אותם דברים, לרוב על-ידי אותם אנשים, במקום להציע פתרונות ארוכי-טווח ועקרוניים. וכך גם בשטחים אחרים. אנו חיים במדינה נעדרת חוקה, כאשר חוקה היא דבר כה נחוץ לה.
יש נטייה כזו לבני אדם לרוץ קדימה, לכבות שריפות, ולישראלים בפרט – לומר 'יהיה בסדר'. על כך יש מדרש יפה בתלמוד, כשאחד הרבנים אומר משהו כמו 'ה' יעזור', והשני אומר לו – 'אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי ה' יעזור?', וממשיך בתחזית גרועה לאותו הרב, שאכן התממשה.
אז יש רצון לרוץ, אבל לפעמים צריך לעצור רגע ולטפל בדברים מן היסוד.
הדבר תקף כמובן – אין צריך לומר – גם לנושא הפלסטיני.
אלה המחשבות הכלליות שלי בנושא, אך אולי הן בכלל שגויות ונובעות ממקור אחר. אולי הן נובעות מכך שעד כה פרסמתי מאמרים רבים ברשת במגוון נושאים, וגם כמה ספרים, אך מעולם לא ראיתי תמורה לעמלי. ברכה כן, אבל תמורה לא. ואדרבא – בכמה מקרים קיבלתי תגובות לא נעימות. אז לְמה לטרוח? אני שואל ברצינות – לְמה לטרוח?
האמת היא שאין סיבה. הבעיה היא שאני נמשך לזה, גם בגלל שאני אוהב להביע את מחשבותיי, וגם בגלל שלפחות כרגע, למשל, אין לי משהו אחר יותר טוב לעשות. הספרים התחילו לשעמם אותי ברובם, וגם לנטפליקס אין בעצם הרבה מה להציע.
ומה בנוגע לעבודה? טוב ששאלתם, אך לכך נגיע כבר בפעם אחרת.

מקור –

עבודה זרה יח, א –
תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך אמר לו מן השמים ירחמו אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש אמר לו רבי מה אני לחיי העולם הבא אמר לו כלום מעשה בא לידך אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים אמר לו אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.

מקור ב' –

// אין עלית רוחנית בארץ הזאת //

בְּשִׁלְהֵי קַיִץ 1962, סָפֵק עַלְסַף
סִדְרַת חַמְסִינִים מְעוֹדֶדֶת וְסָפֵק עֶרֶב
עוֹנַת הַגְּשָׁמִים הַקְּרוֹבָה, אֲנִי מִסְתַּכֵּן בְּהַצְהָרָה, שֶׁלֹּא
תַּאְדִּיר, כַּנִּרְאֶה, אֶת פּוֹפּוּלָרִיּוּתִי: אֵין
עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
אֵין עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַה
יֵּשׁ לָנוּ בִּמְקוֹמָהּ. אֲנִי כּוֹתֵב "לָנוּ", בְּתֹקֶף
הַהֶרְגֵּל הֶעָרִיץ, וְיוֹדֵעַ אַגַּבְכָּךְ בְּבֵרוּר, שֶׁאֲנִי
מְרַמֶּה אֶת עַצְמִי פַּעַם נוֹסֶפֶת, מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁרִמִּיתִי
אֶת עַצְמִי בְּמֶשֶׁךְ עֶשֶׂר הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת, כַּאֲשֶׁר
בִּסַּסְתִּי אֲחָדִים מִתַּחְשִׁיבַי הַמֶּטָאפִיסִיִּים עַל
הַשְׁעָרָה פְּזִיזָה שֶׁנִּתְבַּדְּתָה
בְּשִׁלְהֵי קַיִץ 1962, עַלְסַף סִדְרַת חַמְסִינִים מְעוֹדֶדֶת וְעֶרֶב
עוֹנַת הַגְּשָׁמִים הַקְּרוֹבָה מִדַּי. אֵין
עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַה
יֵּשׁ לִי בִּמְקוֹמָהּ, מַה יֵּשׁ לִי בִּמְקוֹמִי, מַה לִּי
בִּמְקוֹמִי וּבִמְקוֹמָהּ. מָתַי
זֶה קָרָה לִי? קָשֶׁה לְצַיֵּן אֶת הָרֶגַע הַמְדֻיָּק, לֹא מִשּׁוּם
שֶׁאֵין בַּנִּמְצָא רְגָעִימְּדֻיָּקִים, אֶלָּא מִשּׁוּם
שֶׁאֵין בַּנִּמְצָא צִיּוּנִימְּדֻיָּקִים, לֹא בַּמָּקוֹם, לֹא בַּזְּמַן וְלֹא
בַּנּוֹף, בְּעִקָּר לֹא בַּנּוֹף. הַנּוֹף,
הַנּוֹף. אֵינֶנִּי מַשְׁלֶה אֶת עַצְמִי – זוֹהִי
אַחַת מְבַּעֲיוֹת־הַמַּפְתֵּחַ שֶׁלִּי. וּבָרוּר לִי, כְּמוֹ שֶׁבָּרוּר לִי, שֶׁאֵין,
אֵין עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת, כֵּן בָּרוּר לִי, כִּי
כְּבָר בְּשָׁלָב מְגַשֵּׁשׁ זֶה שֶׁל הַצְהָרָתִי הַכְּתוּבָה וְהַנִּכְתֶּבֶת אֲנִי
מִסְתַּבֵּךְ כִּמְעַט לְלֹאתַקָּנָה, מִשּׁוּם
שֶׁחֹמֶר־הָרְאָיוֹת הֶחָזוּתִי וְהָאֶמוֹצְיוֹנָלִי שֶׁלִּי מַעֲדִיף מִשּׁוּם־מָה, מַעֲדִיף
מִשּׁוּם־מִי לְהֵחָבֵא, תָּמִיד לְהֵחָבֵא, עַד שְׁעַתְכֹּשֶר נוֹחָה יוֹתֵר. קַל
יוֹתֵר לְהִבָּנוֹת עַל זִכְרוֹנוֹת־יַלְדוּת מְקוֹרִיִּים, אִמְגַּמְתּוֹךְ
הִסְתַּכְּנוּת מְפֹרֶשֶׁת בִּגְלִישָׁה אֶל פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים. אֲבָל מַה לַּעֲשׂוֹת? יֵשׁ
פִּזְמוֹר, אוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי לִפְנֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה אוֹ יוֹתֵר מִפִּי
סָבִי מִצַּד אָבִי, אִישׁ צָנוּם, דַּקְשָׂפָם, כִּמְעַט רָגִישׁ, כִּמְעַט גָּבוֹהַּ, לְיַד
חַלּוֹן פָּתוּחַ בִּרְחוֹב פְּיֶנְקְנָה, בְּוַרְשָׁה שֶׁלִּפְנֵי הַשּׁוֹאָה, כַּאֲשֶׁר לְרַגְלָיו
שׁוֹטְטוּ כְּחַיּוֹת בַּסּוּגַר שְׁנֵי נַגָּנֵי־רְחוֹב יְעִילִים וְנִפְנְפוּ בְּעֹז מָסָרְתִּי
מִגְבָּעוֹת פְּעוּרוֹת, רְעֵבוֹת, כְּלַפֵּי מַעְלָה. זֶה הָיָה, לֹא זֶה
שֶׁהֵם זִמְּרוּ, אֶלָּא זֶה, שֶׁהוּא זִמֵּר, זֶה הָיָה
פִּזְמוֹר עִבְרִי מוּזָר, בַּהֲבָרָה אַשְׁכְּנַזִּית מַקְסִימָה, וְהוּא נִסֵּר
בִּזְהִירוּת, בְּחֶמְלָה, אַךְ בְּבִטְחָה אַבְהִית, אֶת הָרֶפֶּרְטוּאָר הַיָּגֵעַ,
שֶׁטִּפֵּס לְאִטּוֹ מִלְּמַטָּה. זֶה הָיָה
מִין פִּזְמוֹר כָּזֶה, וּבַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת
הוּא מִזְדַּמְזֵם בְּאָזְנַי בְּתֹקֶף תָּמוּהַּ דַּוְקָא בְּרִגְעֵי
הָרְוָחָה הַנְּדִירִים. אֵין בּוֹ
לֹא יְשׁוּעָה, לֹא מַרְפֵּא וְלֹא רְאָיָה מַצִּילָה, אֲבָל
יֵשׁ בּוֹ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ:
שׁוֹשַׁנַּת הַמַּיִם,
יְפַת הָעֵינַיִם,
קָמְלָה בְּצִדֵּי הָרְחוֹב.
זֶה שָׁנִים, שֶׁאֲנִי מִתְכּוֹנֵן לִשְׁאֹל אֶת דֹּב סַדָּן, מִנַּיִן צָמַחָרוּז עָגוּם זֶה, מִי
הָרָה וְיָלַד אוֹתוֹ, מִי נָטַשׁ אוֹתוֹ וּמִי הוֹלִיךְ אוֹתוֹ, בְּיָד לֹאמַדְרִיכָה, אֶלְעֵבֶר
רְחוֹב פְּיֶנְקְנָה, אֶל הַחַלּוֹן הַגָּבוֹהַּ שֶׁמֵּעַל לְנַגָּנֵי הָרְחוֹב – אַךְ
מִשּׁוּם־מָה, מִשּׁוּם־מִי לֹא נִזְדַּמֵּן לִי. מוּזָר, מוּזָר:
שׁוֹשַׁנַּת הַמַּיִם,
יְפַת הָעֵינַיִם,
קָמְלָה בְּצִדֵּי הָרְחוֹב.
אֵין בּוֹ
לֹא יְשׁוּעָה, לֹא מַרְפֵּא וְלֹא
רְאָיָה מַצִּילָה, אַךְ יֵשׁ בּוֹ
מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ, מַה
שֶּׁאֵין בִּי. אֵין
עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וְיֵשׁ
פִּזְמוֹר נוֹסָף, אִיטַלְקִי אִם אֵינֶנִּי טוֹעֶה, אַחַת הַסִּבּוֹת
הַנְּדִירוֹת לִפְתִיחַת מַקְלֵט־רַדְיוֹ, "ג'וּלִיָה" שְׁמוֹ, פִּזְמוֹר שֶׁהָיִיתִי
מוּכָן לְהַאֲזִין לוֹ בִּרְצִיפוּת בְּמֶשֶׁכְשָׁנִים, וּבְרֶגַע זֶה
הוּא נִשְׁמָע לִי דַּוְקָא כָּךְ:
ג'וּלִיָה
מַדּוּעַ שָׁכַחַתְּ אוֹתִי,
מַדּוּעַ הִשְׁכַּחַתְּ אוֹתִי
בַּבֹּקֶר הַזֶּה?
ג'וּלִיָה,
יֵשׁ יַעַרָחוֹק מְאֹד,
וְרַק עוֹד כַּמָּה מֵאוֹת
שָׁנִים בּוֹ נֶחְזֶה.
ג'וּלִיָה.
בְּבֹקֶרָחוֹק אֶחָד
תָּבִינִי, כַּמָּה מֻשְׁחָת
הַזֶּמֶר הַזֶּה.
ג'וּלִיָה,
סִלְחִי לִי, אִם לֹא אֶפְחַד,
אֲפִלּוּ בְּבֹקֶר אֶחָד,
מֵרֶגַע כָּזֶה.
ג'וּלִיָה,
מַדּוּעַ זָכַרְתְּ אוֹתִי,
מַדּוּעַ הִזְכַּרְתְּ אוֹתִי
בַּזֶּמֶר הַמָּר?
ג'וּלִיָה,
מַדּוּעַ נִשְׁאַרְתְּ אִתִּי,
מַדּוּעַ נִגְמַרְתְּ אִתִּי
בַּקַּיִץ הַמֻּגְמָר?
ג'וּלִיָה,
יֵשׁ יַעַר קָרוֹב מְאֹד,
וְרַק עוֹד כַּמָּה מֵאוֹת
שָׁעוֹת בּוֹ נֹאבַד.
ג'וּלִיָה,
אוּלַי עוֹד נִזְכֶּה לִהְיוֹת
הַרְחֵק מֵאָדָם וְחַיּוֹת,
הַרְחֵק וּלְבַד.
בְּרֶגַע זֶה הוּא נִשְׁמָע לִי דַּוְקָא כָּךְ, וַאֲנִי מְנַחֵשׁ, כִּי אֵין זֶה אֶלָּא
אֶחָד מִגִּלּוּיֵי הַהִיסְטֶרְיָה הַבִּלְתִּמְבֻקֶּרֶת, הַתּוֹקֶפֶת אוֹתִי
בֵּין רֶגַע רְוָחָה אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ וְהַמַּפְעִילָה
אֶת כָּל צוֹפְרֵי־הָאַזְעָקָה הַפְעָלַת־חִנָּם מְסֻכֶּנֶת. זְאֵב, זְאֵב. מַה
יִּהְיֶה, מַה יִּהְיֶה, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר, מַה יִּהְיֶה, מַה מַּה יִּהְיֶה, כַּאֲשֶׁר
תִּתָּקֵל יוֹם אֶחָד בִּזְאֵב מַמָּשׁ, מַה יִּהְיֶה
כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ? אֲבָל בָּרוּר,
שֶׁלֹּא בַּזְּאֵב הָעִנְיָן, אֶלָּא בַּזְּאֵב הָעִנְיָן. אֲנִי
חוֹשֵׁשׁ, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִפְּנֵי
הַזְּאֵבִים שֶׁבְּתוֹכִי מֵאֲשֶׁר
מִפְּנֵי הַזְּאֵבִים שֶׁמִּחוּצָה לִי, וְגַם אוֹתָם
יִטְרְפוּ נְמֵרַי הַוָּתִיקִים בַּאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹנָה. בַּעֲרָבִים
מְסֻיָּמִים, רַק בַּעֲרָבִימְּסֻיָּמִים, כְּשֶׁאֲנִי סוֹקֵר
בְּעַיִן זְהִירָה, כִּמְעַט לֹאמִשְׁתַּתֶּפֶת, אֶת
נַעֲרֵי הַגַּ'אז הַנִּלְהָבִים, הַשּׂוֹחִים בְּתוֹךְ צְלִילֵיהֶם
כְּמוֹ דָּגִים טוֹרְפִים בְּמֵידָם, אֲנִי מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּרַעְיוֹן
לִכְתֹּב פַּעַם מַשֶּׁהוּ חֲסַר הוּמוֹר לַחֲלוּטִין, מַשֶּׁהוּ
עַל אַכְזָרִיּוּת צְרוּפָה, עַל נַעֲרֵידָם
נַיָּדִים וַאֲבוּדִים, עֲצוּמֵי עֵינַיִם, חַדִּים וּקְפִיצִיִּים, חַסְרֵי זִכָּרוֹן, נְכוֹנִים
לְהָמִית. בֵּינָתַיִם
אֲנִי מְאָרֵחַ אֶת הָעוֹלָם בְּתוֹכִי כְּמוֹ רוּחַ־פְּרָצִים, מְאָרֵחַ
וּמְקַוֶּה בְּכָלִּבִּי לְשַׁנּוֹת אוֹתוֹ שָׁם לְמַשֶּׁהוּ עַז יוֹתֵר, אִמְגַּם
רָגוּעַ יוֹתֵר, זוֹכֵר הַכֹּל וּמַזְכִּיר
אֶת הָרֹב, מְמֻשְׁמָע וְלֹא
נוֹקֵם.

על 'כל התלמוד על רגל אחת' ומחשבות נלוות


כל התלמוד על רגל אחת, מאת אורי בריליאנט, כנרת זמורה דביר, 2019.

אכתוב מעט על הספר ואחר-כך אוסיף הרבה מחשבות אישיות כלליות.

האם אפשר ללמוד את כל התלמוד על רגל אחת? לא, אי אפשר. והמחבר, אורי בריליאנט, גם לא מתיימר לכך. תחת זאת הוא מפרט את הדף הראשון מכל מסכת בתלמוד, והוא עושה זאת בצורה פשוטה ומאירת עיניים.
בריליאנט לא מציג את הדף התלמודי עצמו, ואולי יש בכך טעם לפגם, אבל יש גבול למה שאפשר להכניס לספר אחד, שגם כך מגיע לכ-500 עמודים. אבל הוא עוקב אחר טיעוני הגמרא עקב אחר אגודל, ואף מרחיב על הכללים המנחים והעקרונות הסמויים, שנמצאים מעבר לכתוב עצמו.
כל זה טוב ויפה, אבל אני מצאתי את עצמי מתקשה בקריאת הספר, ולא בגלל הסיבוך, אלא – ויסולח לי – שלי הדברים האלה נראים תפלים.
למשל הלימוד במסכת חגיגה. המשנה אומרת שכולם חייבים לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, חוץ מכמה יוצאי דופן. שואלת הגמרא – למה צריך להגיד את החלק הראשון, שכולם חייבים, בעוד מספיק להגיד את יוצאי הדופן ונבין לבד שכולם חייבים. שאלה מוזרה, אך התשובה מוזרה עוד יותר – אחרי שהגמרא מציעה כמה הצעות ודוחה אותן היא מגיעה למסקנה שהסיבה לכך היא – לרבות מי שחציו עבד וחציו בן חורין. זאת מכיוון שבן חורין מחויב לעלות לרגל ועבד פטור, ויש שאלה בנוגע למקרה הביניים.
עכשיו, ראשית, אני לא יודע אם בכלל קיימת ברייה כזו 'חציו עבד וחציו בן חורין', המשנה על כל פנים לא מציינת אותה, ושנית, לא נראה בכלל שלזה התכוונה המשנה. ההסבר הפשוט יותר והמסתבר יותר הוא, שהמשנה פשוט ציינה כלל ופרט, כדרך הדיבור של בני אדם. גם מסתתרת כאן הנחה מוקדמת לא נכונה – שבמשנה אין מילים מיותרות, ומי אמר שכך הוא? וברגיל הגמרא מסתמכת על כך שבתורה אין מילים מיותרות, וגם כאן אין ראיה לדבר. דעתי כדעת רבי ישמעאל שאמר – דיברה תורה כלשון בני אדם.
גם שאר הכלים של הגמרא מפוקפקים ביותר. למשל, גזרה שווה. לוקחים מילה מפה ומילה משם שמתאימות זו לזו וכך קושרים בין הפסוקים. אני לא יכול לקבל זאת. וגם בגמרא עצמה מושמעת הדעה – וכי בגלל שאתה דורש 'בת' ו'בת' תצא זו להישרף? אך דעה זו נדחית, ושיטת הפירוש של רבי עקיבא תופסת את מרכז הבמה.
לכן, אני מאוד מסתייג מדרך הלימוד של הגמרא. וזה בכלל לפני שדיברנו על תוכן הדברים שאינו רלוונטי. למשל, בגמרא שציינתי – הרי אין היום בית מקדש ואין חובת עלייה לרגל. ולמעשה, המצוות התלויות במקדש הן רבות מאוד, וכולן היום לא רלוונטיות. וכך גם מצוות אחרות, כדוגמת מצוות היבום. כבר בתקופת המקרא היא איבדה תוקף עד שהציעו לה חלופה – חליצה. אך גם בחליצה יש בעיה, בעיה אחרת – שהיא טקס מבזה שלא מתאים לימינו, וכך גם הרבה מצוות אינן מתאימות, אם מבחינת השינוי במעמד האישה, אם מבחינות אחרות.
הדבר הוביל אותי למחשבה על אלפי לומדי הגמרא, גם בימינו וגם לאורך הדורות, שלדעתי – ויסולח לי שוב – מכלים את זמנם לריק. כן, אני יודע, הגמרא תמיד הייתה מוערכת והועמדה בראש סדר הלימוד בעולם היהודי, אך אני לא שותף להתלהבות ממנה, ולמען האמת גם לא לכל העולם ההלכתי שנובע ממנה. לדעתי מדובר בטעות אחת גדולה. וכן, אני יודע, אני אומר דברים שלא מחליקים בקלות.
הבעיה החמורה יותר, על כל פנים, היא שהעולם ההלכתי הזה משפיע עד היום בישראל וקובע לי עם מי אני יכול להתחתן ואיך. על כך אולי נרחיב בהזדמנות אחרת.
כל זאת, אגב, איני חושב רק בעקבות קריאת ספר זה בלבד. למעשה, עשיתי בגרות חמש יחידות בגמרא, ולמדתי בבית הספר את כל מסכת ברכות וחלקים נרחבים משבת. גם בעצמי למדתי את מסכת סנהדרין – בעיקר עניין אותי פרק חלק המדרשי המופיע בסופה, אמנם. וכן קראתי את 'עין יעקב', האוסף את כל מדרשי הגמרא, שתופסים כשליש מדפי הגמרא.
אגב, את מדרשי הגמרא, כמו גם מדרשים אחרים שמחוץ לה, אני אוהב ומעריך מאוד, בדרך כלל. גם את התנ"ך עצמו אני אוהב מאוד, ואת הפילוסופיה היהודית, וכן את שירת ימי הביניים. רק את הצד ההלכתי שבגמרא, וכן את כל העולם ההלכתי הנלווה לו, אני לא אוהב, וגם לא מקיים. כמובן, מבחינה דתית זה נחשב מרכז הדת, מרכז היהדות, אך מבחינתי ובחינת היהדות כתרבות אין זה כך.
ואם כבר ציינתי זאת, אומר שגם את הקבלה איני אוהב, משום שהיא נראית לי מיסטיקה המנותקת מהמציאות, ולעיתים אף גובלת בעבודה זרה. גם הדרדעים חושבים כך, וגם פרופ' לייבוביץ'. אך למעשה אפשר לראות גם את העולם הקבלי כבא להטעים את עולם ההלכה, כשהוא קובע שכל מצווה שעושים פה 'משפיעה למעלה', ובכך החזיר את הטעם בעשיית המצוות לאחר שזה הוחלש בעקבות הפילוסופים היהודים בימי הביניים. אלא שהטעמים האלה לא מקובלים עליי ולא ערבים לחכי.
זו, על כל פנים, הגישה שלי כלפי הגמרא וכלפי היהדות כולה.

לבסוף אוסיף, אומרים שלימוד הגמרא מחדד את המוח. יכול להיות. למרות שמי שלומד ולא הבין מעצמו את כל מה שכתבתי כאן, אני לא בטוח עד כמה מוחו מחודד. וגם אנו רואים שחרדים יודעי גמרא שמנסים עתה להשתלב באקדמיה נושרים בהמוניהם, בניגוד למה שציפו. לצערינו אני אומר. אבל אכן אין להכחיש שמבחינה אנליטית הגמרא היא יצירה ראויה לציון. העניין שזה טוב אולי ללימוד משפטים – ולא כולם חייבים להיות משפטנים. למה להעמיד את זה במרכז הדת? ובמיוחד – שלי לא נראה שזה מה שאלוהים דורש ממך. כי אם ליראה, או מוטב – לאהבה.
החסידות הבינה דבר זה והעמידה את הדת על יסוד אחר – על הלב. זו נראית לי גישה נכונה יותר, אף שגם החסידות לא פטורה מבעיות משל עצמה – ועל כך אולי בפעם אחרת.

על הסרט 'האפיפיורים'

האפיפיורים, בנטפליקס ובקולנוע.
סרט די משעמם, אך אני יכול להבין מדוע הוא עורר עניין בעולם הנוצרי. כמעט כל הסרט רואים את שני האפיפיורים, היוצא והנכנס, מדברים ביניהם על עניינים שונים. חלק מהשיחות די מעניינות ומבהירות את הבדלי הגישה בין השניים. גם המשחק של שני השחקנים – אנטוני הופקינס וג'ונתן פרייס – לא פחות ממופתי. פרייס הופיע בתפקיד איש דת עליון גם בחלק מסוים בסדרה "משחקי הכס", מעניין שהתפקיד הזה מתלבש עליו מצוין.
גם מבחינה אסתטית זהו סרט ראוי לציון. ארכיטקטורה כנסייתית יפהפיה ונופים מרהיבים. צילום נקי מאוד, יש שיגידו נקי מדי – כי כל הסטריליות הזו היא גם בעוכריו של הסרט.
ומכאן אנו מגיעים לביקורת – כל זה אינו שווה לי אם הסיפור הוא דל ולא מעניין מספיק. העניינים התיאולוגים השונים יכולים לעניין בעיקר נוצרים קתולים אדוקים. ותלבושות-הפורים של כל הנוכחים אצלי עוררו בעיקר גיחוך.
הקטעים היותר מעניינים בסרט, עם זאת, הם קטעי שחזור העבר, הן בסיפור האהבה של האפיפיור החדש, הן באופן תפקודו בימי הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. כאן הוא זוכה למנה ביקורתית, אך אני משער שאם זה מה שהציגו, רמת הביקורתיות הממשית שלה הוא ראוי היא רבה עוד יותר.
אך כמנהג הנוצרים הוא כמובן זוכה למחילה – ומי אני שאתווכח עם התיאולוגיה שלהם. מה גם שמהתרשמות כללית שלי הוא אכן אפיפיור חיובי יותר, שהתבטא באהדה כלפיי ההומוסקסואלים, למשל, ובעוד עניינים רבים.
גם האפיפיור הקודם, דנצינגר, מתוודה, אך הוא מזכיר בעיקר את מקרי ההטרדות המיניות בכנסיות – מקרים חמורים כשלעצמם – ואני ציפיתי שלפחות יתייחס להאשמה אחרת שהופנתה אליו – גם בנקודה מסוימת במהלך הסרט הזה – הקשרים הנאציים שלו בעברו.
לסיכום, סרט נחמד, אבל קצת משעמם ו'נקי' מדי. לא יצאתי מגדרי.

*הזכיר לי קצת את הסרט "יש לנו אפיפיור" שנעשה לפני כמה שנים, שגם אותו לא אהבתי במיוחד. הרעיון דומה – להראות את האפיפיור הקדוש באנושיותו, כמו כאן – מפזם שירי אבבא, רוקד טנגו ואוכל פיצה. זה נחמד, אבל לא יותר. לקתולים זה בוודאי יותר משמעותי.
ציון: 6/10

ספרים מומלצים לשנת 2019

ספרים מומלצים לשנת 2019
*ספרי השנה – גודמן וקנוהל, להלן.

לקראת סוף השנה אמליץ על הספרים הטובים שקראתי השנה. תחילה אמליץ על הספרים מחצי השנה האחרונה, שהפעם הם לא רבים, ואחר-כך על הספרים של החצי הראשון של השנה, מתוך רשימה קודמת.

האחרונים –
מחלוקת המשיח, מאת ישראל קנוהל
https://wp.me/p712oV-wu
תולדות היהודים, מאת עשהאל אבלמן
https://wp.me/p712oV-xc
מסע דילוגים, מאת חיים באר
https://wp.me/p712oV-xq

(באופן מוזר, את שלושתם סקר גם צור ארליך ב'השילוח' האחרון).

ספרים שהמלצתי עליהם באמצע השנה, לקראת שבוע הספר –

ספרי עיון (בעיקר) מומלצים לשבוע הספר 2019

כבכל שנה, אסכם את הספרים המומלצים במיוחד שקראתי בחצי השנה האחרונה.

ראשית, יצאו כמה ספרים טובים על החילוניות:

"הדרך החילונית"/ מאת רם פרומן
https://wp.me/p712oV-tN
"מדריך לחילוני"/ מאת אביעד קליינברג
https://wp.me/p712oV-tA
"סיפורם של היהודים החילוניים"/ מאת אמנון רובינשטיין
https://wp.me/p712oV-ts
"חזרה בלי תשובה"/ מאת מיכה גודמן
https://wp.me/p712oV-t7
"יהדות ישראלית"/ מאת שמואל רוזנר וקמיל פוקס
https://wp.me/p712oV-pS

וכן קראתי שני ספרי קומיקס טובים:
"כלכלה בקומיקס"/ מאת מייקל גודווין
https://wp.me/p712oV-rH
"לוגיקומיקס"/ מאת אפוסטולוס דוקסיאדיס וכריסטוס ח. פאפאדימטריו (לא חדש)
https://wp.me/p712oV-q4

ומלבד זה אציין את הספרים הבאים:

"ההרצאה האחרונה – כל החשבון עוד לא נגמר"/ מאת עמוס עוז
https://wp.me/p712oV-sV
"העולם של אתמול"/ מאת סטפן צוויג (לא חדש)
https://wp.me/p712oV-sN
"מגילת אסתר – פירוש ישראלי חדש"/ מאת מישאל ציון
https://wp.me/p712oV-so

קריאה מהנה!

פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן, מאת יוסי יסעור

פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן, מאת יוסי יסעור.

מטר, 2019, 167 עמ'.

ישעיה ברלין חילק את האנושות לשני טיפוסים על פי מכתמו של ארכילאוס – "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול".
יוסי יסעור הוא קיפוד מובהק, ובספרו יש תובנה אחת מרכזית, והיא – שהחלטות פסיביות ננקטות על-ידינו הרבה יותר בקלות מאשר החלטות אקטיביות.
(כן, כמובן, יש גם דברים נוספים ונלווים, אך זו התובנה המרכזית והציר המרכזי).
למשל, יש מדינות בהן ברירת המחדל היא שאדם תורם איברים, אלא אם כן ביקש אחרת. במדינות אחרות ברירת המחדל הפוכה – האדם לא תורם איברים, אלא אם כן התנדב לכך. העניין הוא שבשני המקרים רוב גדול של האנשים לא משנים את ברירת המחדל. ההחלטה הפסיבית שנבחרה עבורם נותרת על כנה. אבל ההשפעה המעשית של שינוי הנוסח – עצומה.
או למשל, ידועה הבעיה הפילוסופית הבאה: רכבת דוהרת לכיוון חמישה אנשים שימותו בוודאות אם תמשיך במסלולה. אתה יכול להטות אותה, אך בפסי המסילה החלופיים נמצא עובד אחד, שימות בוודאות. מה תעשה? רוב האנשים בוחרים להטות את הרכבת.
אך הנה מקרה נוסף: אותו מקרה עם חמישה אנשים, רק עכשיו דרך ההצלה שונה – יש אדם שמן על גשר ואתה יכול לדחוף אותו כך שיפול למטה וימות, אבל יעצור את הרכבת. מה תעשה? כאן רוב האנשים אומרים שלא ידחפו אותו, אף כי התוצאה זהה – מת אחד מול חמישה ניצולים.
הרבה נכתב על הבעיות האלה, בין היתר בהקשר של תועלתנות, אבל הנוסחה של יסעור מוכיחה את האפקטיביות שלה גם כאן – פעולה אקטיבית יותר הרבה יותר קשה לעשות.
אם כך, העקרון של יסעור קטן וחכם, והוא מוכיח את עצמו בתחומים שונים. בין היתר, גם בכלכלה ההתנהגותית, בכתביהם של כהנמן וטברסקי.
אף על פי כן, אני לא בטוח שהעיקרון הזה מצדיק ספר שלם. להערכתי אפשר להסתפק בהרצאתו הקצרה בסגנון טד כאן –
https://youtu.be/GUgZhYw01Vk

על קצין ומרגל של פולנסקי, קצר

יוצא עכשיו מ'קצין ומרגל' של פולנסקי על פרשת דרייפוס. סרט מרתק וחשוב, שגם חידש לי לא מעט דברים, למרות שקראתי על הפרשה, בין היתר בספר 'אני מאשים' שיצא לא מזמן, הכולל את הטקסט של אמיל זולא ומאמרי רקע.
בצד השלילה, זהו סרט איטי מאוד וגם קורקטי מאוד, באופן מטריד. אבל הסיפור המרתק והחשוב לנו במיוחד מאפיל על החסרונות ומאוד כדאי לצפות.
גם השחזור התקופתי מרשים מאוד, והסצנה הראשונה יפה מאוד.
הטענות נגד הסרט, כאילו פולנסקי השתמש בסיפורו של דרייפוס כמשל לעצמו, עם סיפורי ההטרדות המיניות שלו, נראות לי מגוחכות במיוחד. ואני גם מפריד בין האמן ויצירתו.
בקיצור, צפו!

אסתטיקה כתורת הביקורת, מאת מנחם ברינקר

אסתטיקה כתורת הביקורת, מאת מנחם ברינקר, אוניברסיטה משודרת, 1984.

חיפשתי ספר מבוא לאסתטיקה, יש כמה חדשים וטובים, אך הגעתי דווקא לספר הזה, הצנום והזול – ואף על פי כן מצוין ומספק מושג ראשוני טוב.
ברינקר מתחיל מהמחלוקת בין אפלטון ואריסטו בנוגע לאמנויות. אפלטון לא ראה אותן בעין יפה. ראשית, הן חיקוי של חיקוי. מימזיס. החומר הוא חיקוי ראשון של האידיאה והן חיקוי שלו. שנית, הוא ראה את טבען כמשחית ועל כן דרש את סילוקם של המשוררים מהמדינה האוטופית שלו.
אריסטו, לעומת זאת, ראה אותן בעין חיובית, ואף כתב את ספרו 'פואטיקה', שמתווה כללים לכתיבת טרגדיות. בעבר כתבתי על ספרו זה בהרחבה לכן עתה אקצר. נאמר רק שהוא קובע כללים בסיסיים, כמו הכלל, שנראה מובן מאליו אבל הוא לא, שליצירה צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף, וכן כללים בסיסיים פחות, כמו זה שהטרגדיה צריכה להסתיים בקתרזיס, טיהור הנפש – שהיא גם הפונקציה החיובית מבחינה חברתית שאריסטו מוצא בה. הוא כנראה כתב ספרים דומים גם על הקומדיה והאפוס ההומרי, אך ספרים אלה לא הגיעו לידינו.
מכאן קופץ ברינקר לקלסיציסטים של תקופת הרנסנס, ששאפו לחקות את היצירות הקלסיות של היוונים והרומים. אלא שהחיקוי לא תמיד קלע למטרה, כי הרבה דברים השתנו בין הזמנים. למשל, השירה אז הייתה מוקראת או מושרת, ועתה – נקראת בספר.
מכאן אנו מגיעים לתגובת-הנגד לקלסיקאים האלה, שהייתה מרכזית אצל רציונליסטים במאה ה-18, והגיעה לשיאה בתנועת הרומנטיקה של המאה ה-19. אלה בחנו, למשל, את שייקספיר, וראו שהוא לא נאמן ממש לקלסיקונים. כך, בטרגדיה מופיעים אצלו גם דמויות של קומדיה, ובקומדיה – גם דמויות של טרגדיה. אבל – אמרו – כך קורה במציאות באופן טבעי, והגדולה של שייקספיר הייתה דווקא בחריגתו מהמבנה הקלסי הנוקשה כדי להציג את הטבע הזה. שייקספיר היה גאון – וגאון יכול לטבוע אופני ביטוי חדשים. מכאן, מושג הגאון הפך למרכזי מאוד בהגות זו. הבעיה, שכל אחד יכול כביכול להמציא סגנון חדש ולהצטדק בזה שהוא 'גאון'.
עניין הגותי נוסף שעלה הוא הטעם האישי, טעם היפה. מי שכתב עליו בצורה סדורה ומפורטת היה קאנט ב'ביקורת כוח השיפוט' שלו. אך הוא רק ייצג את דעות קודמיו, אומר ברינקר, ובייחוד את הגותו של באומגרטן, שפעל באמצע המאה ה-18 והיה זה שהמציא את המונח 'אסתטיקה'.
בכל אופן, לקאנט ארבעה משפטי טעם, שבעצם חשובים ביותר שניים מהם. האחד אומר שהיפה הוא 'תכליותיות ללא תכלית', כלומר שנראה כי הוא מאורגן למטרה מסוימת, אך למעשה אין לו תכלית מוגדרת, נאמר בדומה לכיסא או שולחן. וכך ההנאה ממנו נעשית ללא אינטרס, או לפי התרגום העברי של הספר – ללא 'חפץ עניין'.
משפט הטעם השני אומר שהערכת היצירה האמנותית נעשית 'ללא מושג', כלומר ללא דרך רציונלית ברורה לנמק אותה. באותו אופן אומר קאנט, כי הנאה אסתטית היא בעלת התכונה שנראה לך שכולם יעריכו את היופי כמוך, אך למעשה זה לא קורה, וגם אין דרך לדאוג לכך שזה יקרה. ההנאה מהיפה נשארת איפשהו באמצע הדרך בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי.
ברינקר כאן ממשיך לעניינים שונים שלא אפרט במלואם, רק אציין כי הוא מגיע לסוגיית ההערכה של יצירה אמנותית, האם היא תיתכן במונחים מוחלטים, ומגיע למסקנה שלא.
דבר זה נראה ברור אחרי קאנט וכל התנועה שהוא מייצג. כי אם בעבר לכתיבת יצירה היו כללים ברורים, עתה אין כאלה. ואדרבא, דווקא שבירת הכללים הקיימים נחשבת כתכונה יצירתית טובה.
הרעיון האחרון, אומר ברינקר, נוסח על-ידי ההוגה הצ'כי יאן מוקראז'ובסקי. הוא טוען שבעוד שבתחומים אחרים, כגון האמת או המוסר, אנו רואים את הנורמה בעין חיובית, בשטח האסתטי קורה בדיוק להפך. ועדיין, אומר ברינקר את דעתו, אי אפשר להיעזר בזה כדי לייסד כללים אסתטיים מחייבים ותקפים.

עד כאן תיאור קצר ולא ממצה של ספר מעניין זה, ועתה לכמה מחשבות נלוות.
ראשית, במקביל אני קורא שוב את ספרו של יובל נח הררי 'ההיסטוריה של המחר', ושם הוא מדבר על ההומניזם, שהוא כמו דת מודרנית, שהולדתו במאה ה-15 לערך בכתביו של פיקו דלה-מירנדולה, ושתפס תאוצה בהמשך. ההומניזם מעמיד את האדם וחוויותיו במרכז, והוא מנוגד לסמכות הכנסייה, המדינה וכיוב', ששלטו בעבר בתודעה. והנה, אני מוצא הקבלה מופתית בין צמיחת ההומניזם ובין האסתטיקה החדשה שתיארתי לעיל. אני בטוח שההקבלה הזו אינה חדשה, אך היא פוקחת עיניים.
שנית, ההוגה הצ'כי אמר שרק האסתטיקה מקדשת את הסטייה מהנורמה, את החידוש, אך אפשר שזה לא מדויק. הרי תומס קון דיבר על 'המבנה של המהפכות המדעיות', כשלדבריו המדע פועל כך שיש פרדיגמה שלטת, עד שבא גאון – גאון שוב – עם פרדיגמה חדשה, שממוטטת את הקודמת. כך עשה, למשל, איינשטיין לפרדיגמה הניוטונית. הנה כי כן, גם המדע, ולא רק האמנות, פועל על ידי חידושים ושינויים יסודיים.
שלישית, לא יכולתי שלא להיזכר בהרולד בלום – שהלך לעולמו לא מזמן – שדיבר על התסביך האדיפלי של 'המשורר החזק', בו הוא נאלץ למרוד במשורר חזק קודם לו. אצלנו ידוע ביותר המקרה של זך, שכתב נגד אלתרמן ובעצם 'הרגו'. הנה אם כך, אין זו רק תכונה פסיכולוגית, אלא שהיא קשורה לעצם מושג האסתטיקה המודרני. אולי בלום מציין זאת, איני זוכר, ובעצם אין סיבה שלא, אך בכל אופן זה משהו שנראה לי ראוי לציון. במיוחד שבעצם עד היום אנו מושפעים ממהפכת זך, אבידן וכל חבורת לקראת, והיכן המשורר החזק הבא, שישנה את הפרדיגמה?
עד כאן הרהורי הכלליים.

להרחבת קאנט ראו האנציקלופדיה של הרעיונות, ערך יפה/נשגב –

http://haraayonot.com/idea/sublime/

על הפואטיקה של אריסטו ראו מאמר קודם שלי –

https://he.m.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95_%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A:%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%95%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%9C_%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C

או כאן –

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a09_3.html