אסתטיקה כתורת הביקורת, מאת מנחם ברינקר

אסתטיקה כתורת הביקורת, מאת מנחם ברינקר, אוניברסיטה משודרת, 1984.

חיפשתי ספר מבוא לאסתטיקה, יש כמה חדשים וטובים, אך הגעתי דווקא לספר הזה, הצנום והזול – ואף על פי כן מצוין ומספק מושג ראשוני טוב.
ברינקר מתחיל מהמחלוקת בין אפלטון ואריסטו בנוגע לאמנויות. אפלטון לא ראה אותן בעין יפה. ראשית, הן חיקוי של חיקוי. מימזיס. החומר הוא חיקוי ראשון של האידיאה והן חיקוי שלו. שנית, הוא ראה את טבען כמשחית ועל כן דרש את סילוקם של המשוררים מהמדינה האוטופית שלו.
אריסטו, לעומת זאת, ראה אותן בעין חיובית, ואף כתב את ספרו 'פואטיקה', שמתווה כללים לכתיבת טרגדיות. בעבר כתבתי על ספרו זה בהרחבה לכן עתה אקצר. נאמר רק שהוא קובע כללים בסיסיים, כמו הכלל, שנראה מובן מאליו אבל הוא לא, שליצירה צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף, וכן כללים בסיסיים פחות, כמו זה שהטרגדיה צריכה להסתיים בקתרזיס, טיהור הנפש – שהיא גם הפונקציה החיובית מבחינה חברתית שאריסטו מוצא בה. הוא כנראה כתב ספרים דומים גם על הקומדיה והאפוס ההומרי, אך ספרים אלה לא הגיעו לידינו.
מכאן קופץ ברינקר לקלסיציסטים של תקופת הרנסנס, ששאפו לחקות את היצירות הקלסיות של היוונים והרומים. אלא שהחיקוי לא תמיד קלע למטרה, כי הרבה דברים השתנו בין הזמנים. למשל, השירה אז הייתה מוקראת או מושרת, ועתה – נקראת בספר.
מכאן אנו מגיעים לתגובת-הנגד לקלסיקאים האלה, שהייתה מרכזית אצל רציונליסטים במאה ה-18, והגיעה לשיאה בתנועת הרומנטיקה של המאה ה-19. אלה בחנו, למשל, את שייקספיר, וראו שהוא לא נאמן ממש לקלסיקונים. כך, בטרגדיה מופיעים אצלו גם דמויות של קומדיה, ובקומדיה – גם דמויות של טרגדיה. אבל – אמרו – כך קורה במציאות באופן טבעי, והגדולה של שייקספיר הייתה דווקא בחריגתו מהמבנה הקלסי הנוקשה כדי להציג את הטבע הזה. שייקספיר היה גאון – וגאון יכול לטבוע אופני ביטוי חדשים. מכאן, מושג הגאון הפך למרכזי מאוד בהגות זו. הבעיה, שכל אחד יכול כביכול להמציא סגנון חדש ולהצטדק בזה שהוא 'גאון'.
עניין הגותי נוסף שעלה הוא הטעם האישי, טעם היפה. מי שכתב עליו בצורה סדורה ומפורטת היה קאנט ב'ביקורת כוח השיפוט' שלו. אך הוא רק ייצג את דעות קודמיו, אומר ברינקר, ובייחוד את הגותו של באומגרטן, שפעל באמצע המאה ה-18 והיה זה שהמציא את המונח 'אסתטיקה'.
בכל אופן, לקאנט ארבעה משפטי טעם, שבעצם חשובים ביותר שניים מהם. האחד אומר שהיפה הוא 'תכליותיות ללא תכלית', כלומר שנראה כי הוא מאורגן למטרה מסוימת, אך למעשה אין לו תכלית מוגדרת, נאמר בדומה לכיסא או שולחן. וכך ההנאה ממנו נעשית ללא אינטרס, או לפי התרגום העברי של הספר – ללא 'חפץ עניין'.
משפט הטעם השני אומר שהערכת היצירה האמנותית נעשית 'ללא מושג', כלומר ללא דרך רציונלית ברורה לנמק אותה. באותו אופן אומר קאנט, כי הנאה אסתטית היא בעלת התכונה שנראה לך שכולם יעריכו את היופי כמוך, אך למעשה זה לא קורה, וגם אין דרך לדאוג לכך שזה יקרה. ההנאה מהיפה נשארת איפשהו באמצע הדרך בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי.
ברינקר כאן ממשיך לעניינים שונים שלא אפרט במלואם, רק אציין כי הוא מגיע לסוגיית ההערכה של יצירה אמנותית, האם היא תיתכן במונחים מוחלטים, ומגיע למסקנה שלא.
דבר זה נראה ברור אחרי קאנט וכל התנועה שהוא מייצג. כי אם בעבר לכתיבת יצירה היו כללים ברורים, עתה אין כאלה. ואדרבא, דווקא שבירת הכללים הקיימים נחשבת כתכונה יצירתית טובה.
הרעיון האחרון, אומר ברינקר, נוסח על-ידי ההוגה הצ'כי יאן מוקראז'ובסקי. הוא טוען שבעוד שבתחומים אחרים, כגון האמת או המוסר, אנו רואים את הנורמה בעין חיובית, בשטח האסתטי קורה בדיוק להפך. ועדיין, אומר ברינקר את דעתו, אי אפשר להיעזר בזה כדי לייסד כללים אסתטיים מחייבים ותקפים.

עד כאן תיאור קצר ולא ממצה של ספר מעניין זה, ועתה לכמה מחשבות נלוות.
ראשית, במקביל אני קורא שוב את ספרו של יובל נח הררי 'ההיסטוריה של המחר', ושם הוא מדבר על ההומניזם, שהוא כמו דת מודרנית, שהולדתו במאה ה-15 לערך בכתביו של פיקו דלה-מירנדולה, ושתפס תאוצה בהמשך. ההומניזם מעמיד את האדם וחוויותיו במרכז, והוא מנוגד לסמכות הכנסייה, המדינה וכיוב', ששלטו בעבר בתודעה. והנה, אני מוצא הקבלה מופתית בין צמיחת ההומניזם ובין האסתטיקה החדשה שתיארתי לעיל. אני בטוח שההקבלה הזו אינה חדשה, אך היא פוקחת עיניים.
שנית, ההוגה הצ'כי אמר שרק האסתטיקה מקדשת את הסטייה מהנורמה, את החידוש, אך אפשר שזה לא מדויק. הרי תומס קון דיבר על 'המבנה של המהפכות המדעיות', כשלדבריו המדע פועל כך שיש פרדיגמה שלטת, עד שבא גאון – גאון שוב – עם פרדיגמה חדשה, שממוטטת את הקודמת. כך עשה, למשל, איינשטיין לפרדיגמה הניוטונית. הנה כי כן, גם המדע, ולא רק האמנות, פועל על ידי חידושים ושינויים יסודיים.
שלישית, לא יכולתי שלא להיזכר בהרולד בלום – שהלך לעולמו לא מזמן – שדיבר על התסביך האדיפלי של 'המשורר החזק', בו הוא נאלץ למרוד במשורר חזק קודם לו. אצלנו ידוע ביותר המקרה של זך, שכתב נגד אלתרמן ובעצם 'הרגו'. הנה אם כך, אין זו רק תכונה פסיכולוגית, אלא שהיא קשורה לעצם מושג האסתטיקה המודרני. אולי בלום מציין זאת, איני זוכר, ובעצם אין סיבה שלא, אך בכל אופן זה משהו שנראה לי ראוי לציון. במיוחד שבעצם עד היום אנו מושפעים ממהפכת זך, אבידן וכל חבורת לקראת, והיכן המשורר החזק הבא, שישנה את הפרדיגמה?
עד כאן הרהורי הכלליים.

להרחבת קאנט ראו האנציקלופדיה של הרעיונות, ערך יפה/נשגב –

http://haraayonot.com/idea/sublime/

על הפואטיקה של אריסטו ראו מאמר קודם שלי –

https://he.m.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95_%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A:%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%95%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%9C_%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C

או כאן –

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a09_3.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s