על 'כל התלמוד על רגל אחת' ומחשבות נלוות

כל התלמוד על רגל אחת, מאת אורי בריליאנט, כנרת זמורה דביר, 2019.

אכתוב מעט על הספר ואחר-כך אוסיף הרבה מחשבות אישיות כלליות.

האם אפשר ללמוד את כל התלמוד על רגל אחת? לא, אי אפשר. והמחבר, אורי בריליאנט, גם לא מתיימר לכך. תחת זאת הוא מפרט את הדף הראשון מכל מסכת בתלמוד, והוא עושה זאת בצורה פשוטה ומאירת עיניים.
בריליאנט לא מציג את הדף התלמודי עצמו, ואולי יש בכך טעם לפגם, אבל יש גבול למה שאפשר להכניס לספר אחד, שגם כך מגיע לכ-500 עמודים. אבל הוא עוקב אחר טיעוני הגמרא עקב אחר אגודל, ואף מרחיב על הכללים המנחים והעקרונות הסמויים, שנמצאים מעבר לכתוב עצמו.
כל זה טוב ויפה, אבל אני מצאתי את עצמי מתקשה בקריאת הספר, ולא בגלל הסיבוך, אלא – ויסולח לי – שלי הדברים האלה נראים תפלים.
למשל הלימוד במסכת חגיגה. המשנה אומרת שכולם חייבים לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, חוץ מכמה יוצאי דופן. שואלת הגמרא – למה צריך להגיד את החלק הראשון, שכולם חייבים, בעוד מספיק להגיד את יוצאי הדופן ונבין לבד שכולם חייבים. שאלה מוזרה, אך התשובה מוזרה עוד יותר – אחרי שהגמרא מציעה כמה הצעות ודוחה אותן היא מגיעה למסקנה שהסיבה לכך היא – לרבות מי שחציו עבד וחציו בן חורין. זאת מכיוון שבן חורין מחויב לעלות לרגל ועבד פטור, ויש שאלה בנוגע למקרה הביניים.
עכשיו, ראשית, אני לא יודע אם בכלל קיימת ברייה כזו 'חציו עבד וחציו בן חורין', המשנה על כל פנים לא מציינת אותה, ושנית, לא נראה בכלל שלזה התכוונה המשנה. ההסבר הפשוט יותר והמסתבר יותר הוא, שהמשנה פשוט ציינה כלל ופרט, כדרך הדיבור של בני אדם. גם מסתתרת כאן הנחה מוקדמת לא נכונה – שבמשנה אין מילים מיותרות, ומי אמר שכך הוא? וברגיל הגמרא מסתמכת על כך שבתורה אין מילים מיותרות, וגם כאן אין ראיה לדבר. דעתי כדעת רבי ישמעאל שאמר – דיברה תורה כלשון בני אדם.
גם שאר הכלים של הגמרא מפוקפקים ביותר. למשל, גזרה שווה. לוקחים מילה מפה ומילה משם שמתאימות זו לזו וכך קושרים בין הפסוקים. אני לא יכול לקבל זאת. וגם בגמרא עצמה מושמעת הדעה – וכי בגלל שאתה דורש 'בת' ו'בת' תצא זו להישרף? אך דעה זו נדחית, ושיטת הפירוש של רבי עקיבא תופסת את מרכז הבמה.
לכן, אני מאוד מסתייג מדרך הלימוד של הגמרא. וזה בכלל לפני שדיברנו על תוכן הדברים שאינו רלוונטי. למשל, בגמרא שציינתי – הרי אין היום בית מקדש ואין חובת עלייה לרגל. ולמעשה, המצוות התלויות במקדש הן רבות מאוד, וכולן היום לא רלוונטיות. וכך גם מצוות אחרות, כדוגמת מצוות היבום. כבר בתקופת המקרא היא איבדה תוקף עד שהציעו לה חלופה – חליצה. אך גם בחליצה יש בעיה, בעיה אחרת – שהיא טקס מבזה שלא מתאים לימינו, וכך גם הרבה מצוות אינן מתאימות, אם מבחינת השינוי במעמד האישה, אם מבחינות אחרות.
הדבר הוביל אותי למחשבה על אלפי לומדי הגמרא, גם בימינו וגם לאורך הדורות, שלדעתי – ויסולח לי שוב – מכלים את זמנם לריק. כן, אני יודע, הגמרא תמיד הייתה מוערכת והועמדה בראש סדר הלימוד בעולם היהודי, אך אני לא שותף להתלהבות ממנה, ולמען האמת גם לא לכל העולם ההלכתי שנובע ממנה. לדעתי מדובר בטעות אחת גדולה. וכן, אני יודע, אני אומר דברים שלא מחליקים בקלות.
הבעיה החמורה יותר, על כל פנים, היא שהעולם ההלכתי הזה משפיע עד היום בישראל וקובע לי עם מי אני יכול להתחתן ואיך. על כך אולי נרחיב בהזדמנות אחרת.
כל זאת, אגב, איני חושב רק בעקבות קריאת ספר זה בלבד. למעשה, עשיתי בגרות חמש יחידות בגמרא, ולמדתי בבית הספר את כל מסכת ברכות וחלקים נרחבים משבת. גם בעצמי למדתי את מסכת סנהדרין – בעיקר עניין אותי פרק חלק המדרשי המופיע בסופה, אמנם. וכן קראתי את 'עין יעקב', האוסף את כל מדרשי הגמרא, שתופסים כשליש מדפי הגמרא.
אגב, את מדרשי הגמרא, כמו גם מדרשים אחרים שמחוץ לה, אני אוהב ומעריך מאוד, בדרך כלל. גם את התנ"ך עצמו אני אוהב מאוד, ואת הפילוסופיה היהודית, וכן את שירת ימי הביניים. רק את הצד ההלכתי שבגמרא, וכן את כל העולם ההלכתי הנלווה לו, אני לא אוהב, וגם לא מקיים. כמובן, מבחינה דתית זה נחשב מרכז הדת, מרכז היהדות, אך מבחינתי ובחינת היהדות כתרבות אין זה כך.
ואם כבר ציינתי זאת, אומר שגם את הקבלה איני אוהב, משום שהיא נראית לי מיסטיקה המנותקת מהמציאות, ולעיתים אף גובלת בעבודה זרה. גם הדרדעים חושבים כך, וגם פרופ' לייבוביץ'. אך למעשה אפשר לראות גם את העולם הקבלי כבא להטעים את עולם ההלכה, כשהוא קובע שכל מצווה שעושים פה 'משפיעה למעלה', ובכך החזיר את הטעם בעשיית המצוות לאחר שזה הוחלש בעקבות הפילוסופים היהודים בימי הביניים. אלא שהטעמים האלה לא מקובלים עליי ולא ערבים לחכי.
זו, על כל פנים, הגישה שלי כלפי הגמרא וכלפי היהדות כולה.

לבסוף אוסיף, אומרים שלימוד הגמרא מחדד את המוח. יכול להיות. למרות שמי שלומד ולא הבין מעצמו את כל מה שכתבתי כאן, אני לא בטוח עד כמה מוחו מחודד. וגם אנו רואים שחרדים יודעי גמרא שמנסים עתה להשתלב באקדמיה נושרים בהמוניהם, בניגוד למה שציפו. לצערינו אני אומר. אבל אכן אין להכחיש שמבחינה אנליטית הגמרא היא יצירה ראויה לציון. העניין שזה טוב אולי ללימוד משפטים – ולא כולם חייבים להיות משפטנים. למה להעמיד את זה במרכז הדת? ובמיוחד – שלי לא נראה שזה מה שאלוהים דורש ממך. כי אם ליראה, או מוטב – לאהבה.
החסידות הבינה דבר זה והעמידה את הדת על יסוד אחר – על הלב. זו נראית לי גישה נכונה יותר, אף שגם החסידות לא פטורה מבעיות משל עצמה – ועל כך אולי בפעם אחרת.