תורת המשחקים וכלכלה שיתופית

יש משחק ידוע בתורת המשחקים –
שני משתתפים, נותנים לכל אחד שקל בהתחלה, ואחר-כך אחד מהם מקבל שני שקלים, שהוא יכול לשמור לעצמו ואז נגמר המשחק, או להתחלק עם השני, שקל לכל אחד, ואז נמשך המשחק והשני עכשיו מקבל שני שקלים, וחוזר חלילה, עד מאה.
מבחינה רציונלית, מה הדרך הכי טובה לשחק? חשבו על כך רגע. כשמגיע התור ה-99 והמתמודד מקבל שני שקלים, יש לו 101 ש"ח, הכי טוב שהוא יכול להשיג. בעוד השני לא יקבל דבר. אבל השני יודע זאת, לכן יקדים לפרוש בצעד ה-98. וכך חוזר חלילה, עד לנקודת הפתיחה. לכן, נכון, הצעד הרציונלי הוא לפרוש מיד כשלכל אחד שקל אחד.

כל זה נראה לי משל מצוין לכלכלה קפיטליסטית קלסית, בה כל אחד שואף למקסום הרווח ותו לא.
אלא שמה היה קורה אם שני המתמודדים האלה יכלו ליצור תיאום ויחסי אמון? אז היו מסכימים לפרוש כשלכל אחד יש מאה שקלים באמתחתו, הסכום המקסימלי המשותף.
וזה נראה לי משל מצוין לכלכלה השיתופית שאני מדבר עליה לאחרונה. ראו פוסטים קודמים.

באותו האופן, יש משחק ידוע אחר –
נותנים לאדם מאה שקל, והוא צריך לתת חלק ממנו לשני, והשני יכול להסכים או לסרב – ואז אף אחד לא מקבל כלום.
מבחינה רציונלית מספיק לתת שקל אחד, אבל מבחינה מעשית התברר שאנשים לא מסתפקים בזה, הם נעלבים ומסרבים להצעה. צריך להציע סכום גבוה הרבה יותר, לפחות 30-40 שקלים.
גם כאן מתברר שההגיון הקפיטליסטי הצר פשוט לא עובד. אנשים קשורים אחד לשני גם במישור רגשי. ולכן כלכלה מוכוונת-שיתופיות מתבררת גם כאן כדבר הנכון.

ואגב, מבחינה מעשית, בתורת הניהול אלה דברים שמוסכמים כבר עשרות שנים. אם פעם חינכו את הבוס להיות קשוח, היום מלמדים להקשיב, לשתף וכיוב'. אבל כל זה עדיין בתוך גבולות החברה, הפירמה, ואת אותו הגיון יש ליישם גם בסדר-גודל גדול יותר, בחברה בכללותה.

וראו מאמר קודם –

https://hagaibooks.wordpress.com/2019/12/03/%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%92%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a4%d7%99/

פרדוקס הצמחונות

בנוגע לצמחונות אני חושב על שני צדדים –
מצד אחד –
אם מותר האדם מהחיה, אז יש הגיון בזה שאנו לא אוכלים בני אדם, שהם ייחודיים, וכן חיות אחרות.
ואם אדם ובהמה הם אותו דבר – אז גם כן אפשר לאכול חיות, כי כך נהוג בטבע, ואנחנו חלק מהטבע.

אבל מצד שני –
אם מותר האדם מהחיה – אז אנו צריכים לדעת טוב יותר ולא לגרום סבל מיותר לבעלי החיים.
ואם אדם ובהמה הם אותו דבר – אז עדיין לא, כי אין לנו שיניים חותכות כמו לטורפים ואנו חיות צמחוניות.

אז מה נכון?

עוד על הררי וצלם אלוהים

אתמול כתבתי –
"חוץ מזה, התחלתי לקרוא בקריאה חוזרת את 'ההיסטוריה של המחר' של יובל נח הררי, והתחלתי מהפרק השלישי בחלק הראשון, שמדבר על הנשמה. הוא כמובן אומר שאין ראיות לקיומה אצל האדם, ולא להיעדרה אצל החיות, אך לבסוף מגיע למסקנה שמותר האדם, היתרון שלו, הוא ביכולת לשתף פעולה. ומכאן הוא מגיע שוב לרעיון הגדול שלו, על מישור אינטר-סובייקטיבי מדומיין שהאנושות עובדת בו, שיוצר מיתוסים החל מ'אלוהים' וכלה במדינה. כל זה מעניין מאוד".

יפה. השאלה שצריכה להישאל עכשיו ולא נשאלת היא למה? או מנין הגיע אותו כושר אנושי ייחודי? הררי אומר בצדק שהכול צריך להתיישב עם תורת האבולוציה, שמדברת על התפתחות טבעית רציפה. נכון, אך עדיין נותרת השאלה שהעלינו.

חוץ מזה, חשבתי שהרעיון של הררי מאוד מזכיר את הרעיון שלי על צלם אלוהים, למרות ההפרש ביניהם. אזכיר – אני אמרתי שאולי אי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים, אבל מאוד ברור שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ואפילו בסיסי מזה – מבינים בגדול את מושג האלוהים. אז האמונה וההבנה האלה יכולים להיחשב כצלם אלוהים שבאדם. כי חתולים לא מתפללים. והם גם לא יוצרים אמנות, ועוד שלל פעולות רוחניות יכולות להיכנס כאן. אז, בעצם, כל הפעולות האלה מאוד דומות לרעיון המדומיין האינטר-סובייקטיבי עליו מדבר הררי.
רק שהררי בא מעמדה אנטי-הומניסטית ואני בא מעמדה הומניסטית, שני הפכים, אבל בעצם לא כל כך רחוקים.

אציין עוד, כי השנה צריך לצאת ספר של תומר פרסיקו על צלם אלוהים, ואני מקווה שהוא יוסיף לדיון העקרוני, כלומר שלא יהיה רק היסטורי, אלא גם פילוסופי.

בתור נקודת מוצא אולי אפשר להציע, שהכושר האנושי יוצא-הדופן הוא רק פועל-יוצא של מורכבות גדולה יותר. השיתוף נובע מהשפה אמנם, אך זו קיימת גם אצל בעלי חיים, אלא שאצלנו היא מורכבת ומפותחת יותר. והשפה, אגב, היא כושר שכלי רציונלי, על כן צדק אריסטו שאמר שמובחנות האדם בשכלו ובחשיבתו. זו יכולה להיות טענה טובה של הררי.

ומה מצד שני? אין הרבה. וכבר ציינתי שאת רעיון צלם אלוהים יש לקבל יותר כמיתוס מכונן מאשר כמציאות עובדתית. ועדיין, אולי כאן המקום לחזור על רעיון אחר שנוי במחלוקת שלי –
אני כמובן מקבל את תורת האבולוציה כעובדה, אך איני חושב שהיא פותרת לחלוטין את 'הראיה מן התכנון', שהיא בפשטות שאלתו של מנחם בן בכותרת ספרו – 'מי צייר את הרקפת?'. אפשר להציע שהטבע עצמו אוצר בתוכו דגמים חכמים, שהוא משכפל בחיות שונות, למשל העין. יש כאן התפתחות הדרגתית, אך על גבי גלד מסוים שנעשה בו שימוש כמו במודל או בשרטוט. קשה להוכיח זאת, אך זו אינטואיציה מסוימת ביחס לשאלה הבסיסית.
ואגב, תורת האבולוציה מותקפת היום גם מכיוון נוסף – האפיגנטיקה, שהולכת ותופסת תאוצה יותר ויותר, ולפיה לא רק הגנים משפיעים על התורשה, אלא גם מה שמתרחש מסביב להם, והיא קרובה לדעה הלמרקיסטית.

אבל כל אלה הם כמובן דברים מפוקפקים. דעת הררי נראית כאן כמובילה, אף כי גם הוא עוד צריך לענות על השאלה שהצבנו.

ולסיום, זו אחת הסיבות למה אני מהאנשים שכן מעריכים את כתיבתו של הררי. הוא מתייחס לנקודות בוערות ועושה זאת בצורה אינטליגנטית. אלו שאלות בוערות, שכן אנו נכנסים לעידן טכנולוגי אנטי-הומניסטי. לכן לאחרונה כתבתי שלמרות שבחוגים דתיים הנושא של הפוסט-מודרניזם נעשה פופולרי לאחרונה – כרגיל, בעשרים שנה איחור – הוא כבר פאסה, והנושא החם הוא פוסט-הומניזם. כל אחד צריך לקבוע לעצמו האם הוא נשאב לעולם הטכנולוגי או שם מתרס מולו. אני בעד לשים מתרס מסוים, לא להישאב לגמרי. ובעצם, גם הררי כך, שכן הוא מתרגל מדיטציה באופן קבוע. כפי שאמרתי, למרות השוני ביננו, יש גם דמיון רב.

כמה הרהורים על הנשמה

כמה הרהורים על הנשמה
1.
בעקבות דיון, קראתי שוב את הפרק השמיני בהקדמת הרמב"ם למשנה. הוא אומר שם רעיון בעייתי, לפיו כל האנשים נוצרו עבור כמה יחידי סגולה חכמים, הן כדי לספק את תנאי המחייה הפיזיים שלהם, והן כדי לשמש להם כחברה. כאמור, תמיד ראיתי את הרעיון הזה כבעייתי וכאליטיסטי.

2.
חוץ מזה, התחלתי לקרוא בקריאה חוזרת את 'ההיסטוריה של המחר' של יובל נח הררי, והתחלתי מהפרק השלישי בחלק הראשון, שמדבר על הנשמה. הוא כמובן אומר שאין ראיות לקיומה אצל האדם, ולא להיעדרה אצל החיות, אך לבסוף מגיע למסקנה שמותר האדם, היתרון שלו, הוא ביכולת לשתף פעולה. ומכאן הוא מגיע שוב לרעיון הגדול שלו, על מישור אינטר-סובייקטיבי מדומיין שהאנושות עובדת בו, שיוצר מיתוסים החל מ'אלוהים' וכלה במדינה. כל זה מעניין מאוד.

3.
כהשלמת חוב, קראתי גם את הפרק השלישי, על הנפש, בספרו של הרב עדין שטיינזלץ 'שלושה עשר עלי שושנה', שמביא את הדעות הקבליות המרכזיות בנושאים שונים. הוא כמובן אומר שהנפש, או הנשמה, היא 'חלק אלוה ממעל', וכי יש נפש בהמית ונפש אלוהית. דעות מוכרות. אבל אחרי קריאת הררי זה נעשה ברור יותר – אין כאן בכלל הוכחות!
בכל מקרה, תוך כדי קריאה שמתי לב שהוא מתייחס גם לנושא הראשון, ואומר שלכל נשמה יש מקום ותפקיד, הגם שגם הוא אומר שאפשר להתעלות במעלות הסולם (לפי העץ הקבלי). וכן הוא מציין שיש שישים ריבוא שורשי נשמות בישראל כנגד שישים ריבוא אותיות שבתורה, שכולן נחוצות. הבעייה היא שהיום יש יותר נשמות יהודים וכן שיש כמחצית מזה אותיות בתורה. נניח לזה, ודאי ישנם תירוצים. הנקודה היא שהדעה הזו נראית כמנוגדת לזו האליטיסטית של הרמב"ם, והיא גם נראה לי המקובלת יותר (אף כי דעת הרמב"ם מזכירה את החצרות החסידיות, הסובבות סביב ה'צדיק').

4.
ולמעשה יש לכך משל עתיק קולע יותר, שמופיע במקור דווקא בברית החדשה. שם נאמר שהקהילה היא כמו גוף עם איברים שונים, הממלאים כל אחד תפקיד שונה, אך צריך את כולם. וכן הראש הוא אמנם חשוב מאוד, אך מה הוא ללא שאר הגוף?

5.
ואם חושבים על זה עוד קצת, זה מתקשר גם לרעיון השיתוף במקום תחרות, שדיברתי עליו בפוסט אחר לפני כמה ימים. ולכך שהאדם אינו אגואיסט בלבד כפי שחשב אדם סמית. והראיה – כמות המידע שאנשים משתפים מיוזמתם באינטרנט חינם אין כסף. הנטייה הזו, מתברר, שייכת לשורש הנשמה.

6.
לבסוף, ידוע שהאדם מונע מסיפורים. אחד כתב שזו סגולתם של היהודים – בספר 'הצלחתם של מספרי הסיפורים' – אבל בעצם זו תכונה כלל-אנושית, כפי שהראה הררי. לכן גם הפוסט הזה הוא בעצם רקיחת סיפור ממספר מקטעים, שבדרך מקרה באו לידי בערב שישי זה. אין זה אומר שזה הסיפור היחידי, או 'האמיתי'.

7.
סתם כך לסיום, נזכרתי שחבר פעם שאל בפייסבוק – איך נוצר עם? עניתי – מיתוס ואתוס. והוא השיב בהלצה – ופאתוס. נראה לי שאלה הם באמת המרכיבים הנחוצים.

ראו גם –

https://hagaibooks.wordpress.com/2019/12/03/%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%92%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a4%d7%99/

הצעה לחינוך הביתי בעקבות קריאה חוזרת בספר 'היסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים'

אז סיימתי בשנית גם את הספר הזה, 'היסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים', והוא נחמד וטוב, אם כי קצת פחות טוב לטעמי מהספר על הפילוסופיה בסדרה זו, שהוא מעולה לגמרי. כי בעיקר בחלק השני, יש פרקים שקצת מכבירים בנתונים והם קצת מייגעים. אבל סך הכול סיכום יפה מאוד של התפתחות המדע. אולי סיכום טוב ממנו יהיה להתייחס לכל תחום במדע באופן נפרד, כך חשבתי.
ועוד חשבתי, שאם היו לי ילדים בגיל ההתבגרות, הייתי מחייב אותם, או לפחות מפציר בהם מאוד, לקרוא את שני הספרים האלו. זה אולי נשמע נוקשה קצת, אבל מצד שני, לא הייתי מחייב אותם, או מפציר בהם, לקרוא הרבה מעבר לכך, כלומר, שלא ביוזמתם.
מה הייתי מוסיף? בסדרה זו יש ספר גם על ההיסטוריה של העולם, אך מדפדוף בו הבנתי שהוא מיועד לילדים יותר וגם מיושן – תקנו אותי אם אני טועה. אז מה במקום? הספר של הררי הוא סוגה בפני עצמה, ומה שהייתי ממליץ עליו להם הוא הספר המעולה 'סיפורה של האנושות'.
טוב, זה בצד החילוני, בצד אתונה, ומה בצד ירושלים הדתי? חשבתי על כך והגעתי למסקנה שלא צריך הרבה יותר ממה שקוראים בבית הכנסת – תורה והפטרות, שזה מדגם יפה מהנביאים, הראשונים והאחרונים, והמגילות בחגים.
לשם איזון, כבר אמרתי פעם שהייתי מחייב – או מפציר מאוד, שוב – לקרוא גם את 'ספר שחושל בגיהינום' על 'מאמר תיאולוגי מדיני' של שפינוזה, שסלל את הדרך בפני ביקורת הדת, ביקורת המקרא והמחשבה החופשית. ואולי הייתי מוסיף לכך גם את ספרו של גודמן על מורה נבוכים, להיכרות עם הפילוסופיה היהודית.
כמובן, לפני כל אלה – קריאה וכתיבה ודקדוק, מתמטיקה ואנגלית, לימודי הליבה הראשוניים ביותר.
וזהו, זו המתכונת שלי לחינוך וללימוד, אפשר במסגרת החינוך הביתי.
זה לא אומר שיש להסתפק בזאת, אלא זו רק נקודת הפתיחה. מכאן יש ללכת בעקבות סקרנותו של הילד, או הנער. חנוך לנער – על פי דרכו. גם לפי דרכו, וגם כפשט האמיתי – בפתח דרכו.
נראה לי שזו גישה חינוכית בריאה. את פתיחת השער וגירוי הסקרנות חייבים לעורר מבחוץ. אך המשך הלימוד חייב לבוא מתוך מנוע פנימי, לפחות באופן אידיאלי. כפי שאמרו כבר חז"ל – אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ.

*צריך להוסיף ספרות, אזרחות ועוד…

על 'מלכויות של מטה', פרק שלישי

אתמול שודר הפרק השלישי בסדרה 'מלכויות של מטה' על החסידות, והוא היה מעניין למדי. הוא התמקד בנשים, שהן אלה שיוצאות לעבוד בדרך כלל, אך, למשל, אסור להן לנהוג. זה לא יאה. אבל הנשים שרואיינו נראו מרוצות. במיוחד הייתה מעניינת חסידה פמיניסטית אחת, שלצערי איני זוכר את שמה, שאמרה כמה טיעונים מעניינים. למשל, בעניין היעדר חירות – מי אמר שהיא הערך הטוב ביותר? בקהילה החסידית יש קודם כל קהילה, וזה עוזר לאנשים לא להיות בודדים, וממילא לא מדוכאים ואובדניים. אז מה עדיף, חירות או אושר? או בעניין הגבלות הלבוש היא אומרת – בחברה החסידית מודדים את אורך שרוולי האישה, ובחברה החילונית האישה צריכה 'לדפוק הופעה' כשהיא יוצאת לאירועים, להיראות יפה. בשני המקרים האישה משועבדת בצורה שווה.
ובכן, טיעונים יפים ואינטליגנטיים. ובכל אופן, במהלך כל הפרק שרתה עליי תחושת מועקה, הרגשתי שזה עולם ישן ודכאני, עולם שמפגר מאחור ולא רוצה להתקדם, עולם עצוב. נקודת אור אחת באה ממש בסוף הפרק, כשאחד החסידים שרואיינו מקבל דיפלומה במשפטים. רואים שהוא שמח וגאה, וכך גם אישתו, ואלה שמעניקים לו את התואר. אך כשהוא נשאל אם הוא גאה הוא אומר – לא, זה רק מקצוע.
אותו חסיד אמר קודם לכן, שמי שלומד גמרא בישיבה, עם כל הקושי שלה, יכול בקלות לעשות תואר שני, שהוא קל יותר. ובכן, היום אנו יודעים שזה לא נכון, ויש יותר מ-50 אחוז נשירה מבין החרדים שכבר מתחילים ללמוד, לתואר ראשון.
בכל אופן, פרק מעניין. פספסתי את השני ואשתדל להשלים.

שפינוזה כמתנגד לצמצום הקבלי

בעקבות מחשבה שעברה בי וגם תגובה שקיבלתי לפוסט הקודם על האתיקה של שפינוזה, ארצה להוסיף את הדברים הבאים –
אפשר לדמיין מסלול שונה לגמרי לשפינוזה ולרעיון הזהות שלו בין אלוהים והטבע, אם במקום ללכת בדרך הפילוסופית הקשה והסתומה בה הלך, היה הולך בדרך היהודית המסורתית ומתפלמס עם קודמיו.
והנה, כמאה שנה לפני שפינוזה חי ופעל המקובל האר"י, והוא הגה את רעיון הצמצום הידוע, בו במהלך הבריאה צמצם עצמו האל – שהיה מצוי בכל – לצדדים, והשאיר מקום, חלל פנוי, לעולם. כאן יכול היה שפינוזה לבוא ולומר – אני חולק על כך! ולמה? מתוך עמדה יהודית קלסית, משום זה מצמצם מכוחו של האל. ואז היה מציע את עמדתו הפנתאיסטית.
למעשה, בחסידות שבאה אחריו אכן אחזו ברעיונות דומים, אם לא פנתאיסטים לגמרי, לפחות פנאנתיאיסטים, כלומר – הסברה שאלוהים נמצא גם בעולם וגם מעבר לו, מעין אחיזה בכל הקצוות – גם זו, אגב, דרך יהודית קלסית. וכך ידועות אמרותיהם – 'לית אתר פנוי מניה', או 'הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין' – אמרות פנתאיסטיות-שפינוזיסטיות מובהקות.
כך, בין היתר, גם לא היה צריך לנדות את שפינוזה, כלומר אם היה נוקט בדרך הפולמוס הפנים-יהודי מראש. לי נראה שלא האתיקה היה הגורם לנידויו, אלא דווקא 'מאמר תיאולוגי-מדיני', בו הוא טוען שלא משה כתב את התורה. אמנם הוא נסמך שם הרבה על אבן עזרא קודמו, אבל אבן עזרא עטף את דבריו במעטפת סוד מסתורית, ואילו שפינוזה אמר דברים כהווייתם.
כך גם היה מציע שפינוזה אלטרנטיבה רציונליסטית למחשבה המיסטית הקבלית, שתפסה אחיזה בלעדית ביהדות – ואני רואה בכך טעם לפגם.
כך, למשל, לפני כמה ימים כתב בטוויטר הכתב אבישי בן חיים, כי יהודי חייב להאמין בקבלה. טענו כנגדו שהדרדעים לא מאמינים בה, וגם לא לייבוביץ', והרב קאפח, ובכלל שהיא לא חלק משלוש-עשרה העיקרים של הרמב"ם, וגם לא בכל שיטת עיקרים אחרת. אבל למעשה בן חיים ציין כאן אמת בפועל, כי באופן מעשי אכן הלך הרוחות, היום לפחות, הוא שאין לפקפק בקבלה, ושהיא חלק אינהרנטי מהיהדות. זה מצער אותי מאוד, כי אני מאוד לא אוהב אותה ולא מעריך אותה.
והסבר מבחינה היסטורית – כשהלכתי לשיעורים בבית פרת לבוגרים, היו כמה הרצאות על הקבלה. באחת מהן נאמר כי היא צמחה כתגובת-נגד לרציונליזם היהודי שקדם לה. זה בעצם השאיר את קיום המצוות עירום ונטול ערך. כאן נכנסה הקבלה והוסיפה לו טעם, שהמצווה שאתה עושה למטה משפיעה על העולמות העליונים – מעשה רב משמעות וטעם, שלא פלא ששבה המונים. הבעיה היחידה הקטנה היא, שזהו בעצם רעיון אלילי.
אז, כאמור, שפינוזה היה יכול להציע אלטרנטיבה לכל זה, אך בחר בשיטתו הפילוסופית הקשה. ואולי טוב שכך עשה ומעז יצא מתוק, שכן עתה הדרך הרציונליסטית היא הדרך החילונית, מחוץ לגבולות הדת (אך עדיין בגבולות היהדות, כפי שהוסבר).

כמה הרהורים פילוסופיים בוסריים

כמה הרהורים פילוסופיים בוסריים
1.
נראה לי טיפ חשוב בפילוסופיה – בדרך כלל אפשר להכיר טוב פילוסוף רק דרך הכרת מושגיו. למשל מספיק לדעת מה משמעות המושגים – אנליטי וסינתטי, אפריורי ואפוסטריורי, וכן נואומנלי ופנומנלי, ובתחום המוסר – את הצו הקטגורי, כדי להכיר את עיקר משנתו של קאנט. כך נראה לי. או בכל אופן זו דרך לקבל 'מושג ראשוני'.

2.
בעבר היה ויכוח האם האדם נולד לוח חלק, טאבולה ראסה, או עם תכונות מסוימות. בימינו הבלשן נועם חומסקי נתפס כמי שסתם את הגולל על שאלה זו, שקבע שאנו נולדים עם תכונת התחביר הלשוני. רק לאחרונה קראתי שהוא השמיע את קביעתו זו בתוך ויכוח עם סקינר (או עמיתו?) הביהוויוריסט, בזמן שהביהוויוריזם שלט בכיפה. הוא אמר שרואים שילדים ממציאים מילים שיכולות להיות נכונות, רק שהן לא. כלומר, שהתחביר מוטמע בהם. אבל, חשבתי אני, אין זה מוכיח דבר, כי אפשר שלמדו עם הזמן את החוקיות שבתחביר. וכך נראה, שהרי בשפות שונות יש טעויות שונות.

3.
הייתה איזו כתבה בהארץ בעד המאצ'ואיזם, מבחינה פסיכולוגית, כי אמרו שקהות רגש מסוימת יכולה לגרום לאנשים לתפקד טוב יותר וגם ליזום. אולי יש דברים בגו. אבל אני חשבתי על שאלה היפותטית בתחום הבחירה האנושית העקרונית – למי יש יותר יכולת בחירה, נשים או גברים? איני זוכר שהעלו את השאלה הזו במישור הפילוסופי העקרוני. אם היו מעלים ודאי היו טוענים שאין הבדל, כי זה מין האדם. אך מבחינה מעשית, היסטורית לגברים הייתה יותר יכולת בחירה ותמרון. האישה הייתה יכולה רק להיענות או לסרב להצעות הגבר, וגם זה לא תמיד. הגבר היה המצע והיוזם והבוחר, גם בתחום האישי, וגם כמובן בחיי החברה. היום, כמובן, המצב השתנה, אף שללא ספק לא לגמרי. ותשובה נשית קלסית אגב טוענת ההפך – שלגבר רק נראה שהוא מחליט, אך זו האישה שקובעת ץ, והכול ממנה.

4.
כך גם נראה לי בשטח המוסר. קאנט אמר שיש לעשות דברים מוסריים מתוך עקרון ולא מתוך רגש. גם ביהדות יש גישה כזו. עכשיו, יסולח לי שאני מעלה זאת, אך יש אבחנה קלסית לפיה צד הרגש קשור יותר לאישה. שוב, לא יודע אם זה נכוו, אבל נניח. לפי זה אפשר לראות את הרעיון היהודי-קאנטיאני כרעיון גברי ביסודו, ולהציע מוסר רגשי-נשי תחתיו. פרויד כמדומני אמר שהנשים אינן מוסריות, או שאחר אמר זאת, וכן אמרו אחרים. המוסר המוצע טופח על פניי הנחה זו. זהו מוסר של רחמים ולא דין. איני בטוח, אך נראה לי שרעיון זה יכול להיחשב פמיניסטי. אני חושב גם שהיו הוגות פמיניסטיות שהעלו אותו. על אחת מהן קראתי, רק שכחתי את שמה, במחילה.

על פרשת ויצא, לפי תורת המקורות

שמעתי סיכום דרשה של איזו רבנית, לפיה רחל בתחילה לא התפללה לאלוהים לבן, ורק כשנולד יוסף אמרה 'יוסף ה' לי בן אחר', שזוהי תפילה. כך, בתחילה ביקשה מיעקב בנים 'ואם אין מתה אנוכי', אחר-כך נתנה את שפחתה ליעקב, אז שנולד נפתלי הזכירה את מריבתה עם אחותה לאה בברכה 'נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי', ולבסוף סמכה על הדודאים ואף השכירה את יעקב לשם כך. כל זה מגולל בבראשית פרק ל'.
גם על כמה מפרשים היא סומכת, כגון זה שאומר שבגלל שסמכה על הדודאים הפסידה כמה דברים, וביניהם זה שהמלוכה עברה לבני לאה, ליהודה.
מאידך, בדיקה זריזה העלתה שהמפרשים דווקא סוברים שרחל התפללה. כך ב'נפתולי אלוהים' מפרשים אונקלוס ורש"י שהתפללה, וב'הבה לי בנים' מפרש רמב"ן שתחילה רצתה שיעקב יתפלל עבורה, אך משסירב התפללה היא. והראיה – כשנולד יוסף נאמר ש'שמע אלוהים אליה'. זה כבר פשט.
ובאמת, ראשית יתכן שיש כאן הפרש בין פשט ודרש, כי 'נפתולי אלוהים' על פי הפשט הם נפתולים גדולים ולא תפילה. אך כאמור, רמב"ן מתבסס דווקא על הפשט הברור.
לכן נראה לי שדרך טובה להתייחס לזה היא דרך שמות אלוהים, שמשמעותיים הן לפי המסורת והן לפי תורת המקורות.
כל הפרק עד הברכה השנייה ליוסף, למעט תחילת הפסוק הראשון והאימרה הקצרה שנתנה את בלהה שפחתה בפסוק שלוש, הם מהמקור האלוהיסטי, כך על פי תנ"ך פרידמן, שכבר כתבתי עליו כאן. ואכן, השימוש הוא בשם 'אלוהים' – כך בבקשתה מיעקב, בברכת נפתלי ובשם הראשון של יוסף. מכאן והלאה זה המקור שמשתמש בשם ה'.
ובאמת, קשה שלא להבחין שיוסף מקבל ברכה כפולה והסבר כפול לשמו, שהראשון משתמש בשם אלוהים והשני בשם ה'. זה לפי תורת המקורות.
לפי המסורת, שם אלוהים הוא מידת הדין ושם ה' הוא מידת הרחמים, ותפילה ודאי קשורה למידת הרחמים ולכן מופיעה עם שם ה'.
ושמא ניתן לאחד את השיטה המסורתית וזו החילונית-מדעית ולומר, שמקור שם ה' הוא אכן רחמני יותר ונוטה יותר לתפילה. יש לבדוק זאת עוד במקומות אחרים ולראות האם זה מתאים. עד כאן בעניין זה.

לבסוף, אעיר כי בעבר כתבתי עבודה על תפילת האימהות ואנסה אולי להעלות אותה כאן מאוחר יותר, אולי יהיה בה בכדי להועיל.

*לא יודע אם אעלה, אך עברתי עליה, והנה על אף אחת מהאימהות לא נאמר שהתפללה. זה היה מסור לבעל. הראשונה שהתפללה ונחשבה לשיכורה – חנה. וחנה היא גם הראשונה להשתמש בכינוי ה' צבאות. שם ה', כאמור, בא בתפילה.

עוד אציין, כי סיפור הדודאים יכול להיות מוצג כדוגמה קדמונית תנ"כית של טיפולי פוריות, ועל כן יש טעם מיוחד להראות שהוא בסדר גמור. ובאמת לפי ההלכה אין איסור להשתמש בטיפולי פוריות. ובאמת מיד אחר-כך זכתה לבן. אז טוב להתפלל, אך טוב גם לעשות השתדלות ארצית.

מדוע איני סובל את ה'אתיקה' לשפינוזה

קורא על האתיקה של שפינוזה בספר "אתיקה: שפינוזה וניטשה" מאת שי פרוגל – ואני לא אוהב את מה שאני קורא. זו לא פעם ראשונה שאני קורא את האתיקה או עליה, ומעולם לא אהבתי זאת. ניסיתי בעבר לציין משפטים כאלה או אחרים שלא נראים לי, אך תמיד ענו לי שלא הבנתי נכון את הדברים. יש לשפינוזה שפה משל עצמו וצריך לפעול דרכה. העניין הוא שהשפה הזו כה רחוקה מזו הרגילה ואני רואה בכך טעם לפגם.
אך לא זה עיקר רתיעתי מהספר. נראה לי שאני סולד מהרציונליזם המוגזם שבו. שפינוזה מנסה להוכיח את קיום אלוהים בצורה שכלית טהורה, מתמטית, הנדסית, ואני בספק אם דבר כזה בכלל יתכן. לדעתי אין הוא מוכיח כלום. והעובדות הברורות הן שכמעט אין איש משתמש ב'הוכחות' שלו, לא היום ולא לאורך ההיסטוריה.
למעשה, ספרו זה של שפינוזה היה כנשכח למשך כמאה שנים, וגם כשהגיעו אליו לבסוף הגיעו אליו בצורה ביקורתית. אני לא מכיר מישהו שאימץ את מסקנותיו או פיתח אותן (זה לא אומר שהוא אינו קיים), ולמען האמת אני גם לא מכיר מי שסתר והפריך אותן ביסודיות (וגם כאן – זה לא אומר שאיש כזה אינו קיים, אני פשוט לא מכיר).
אז מה גורם לרתיעתי משפינוזה? אולי אותו דבר שגורם לסלידתי מכל פילוסופיה אנליטית מדי. אני חושב שהאנליטיות היא כלי מצוין, כלי חיתוך, סכין חדה, אבל לא יותר מכלי. את התוכן יש לקבל ממקום אחר. אני גם חושב שמטבע המציאות היא שהיא אינה נכנעת לכלי החיתוך האנליטיים. היא מורכבת יותר.
כמובן, עולה פה ההבחנה של קאנט בין האנליטי והסינתטי. אמירה בעלת משמעות שמוסיפה לנו משהו היא לעולם סינתטית. ועל כן המימד האנליטי נותר ריק – ועמד על כך בהרחבה מיכאל אברהם בספרו "שתי עגלות וכדור פורח".
אז זה מה שמפריע לי, אך אפשר שאף יותר מזה – דרך חשיבתו הספציפית של שפינוזה נראית לי שגויה לגמרי. שוב, אינני יכול לשים את האצבע בדיוק מה לא עובד, אבל זה הרושם שלי. כן, רושם. אני מעדיף רעיונות גדולים, שגם אותם ניתן למצוא באתיקה – כגון אותה טענה לקיום 'קונטוס' – יצר שימור העצמי של כל קיים. אך הרעיונות האלה מוחבאים היטב בספר זה, תחת מעטה של בליל טיעונים לא נגמרים.
לבסוף אעיר, כי מוזר לי הדבר. כי ספרו האחר של שפינוזה, 'מאמר תיאולוגי-מדיני', הוא אחד הספרים האהובים עליי ביותר וגם המוערכים עליי ביותר. אבל את האתיקה אני לא סובל. מוזר, אבל זה המצב.