על הרגש השיתופי

לפי אדם סמית אנו אגואיסטים ורציונליים. בשנים האחרונות, עם פריחת הכלכלה ההתנהגותית, ובמיוחד בהמשך למחקריהם של כהנמן וטברסקי, אנו יותר ויותר חשדנים לגבי מימד הרציונליות באדם. מתברר שהאדם כיצור כלכלי אינו כה רציונלי כפי שהיינו רוצים לחשוב. עתה, נראה שהצעד הבא יהיה להראות שהאדם גם לא כה אגואיסט. בצורה הפשוטה ביותר, הוא דואג למעגלים שסביבו, תחילה למשפחתו, אחר-כך לקהילתו, אחר-כך לעמו ומדינתו, ולבסוף לעולם כולו. גם אם אנו מניחים שכל מעשה ורגש אלטרואיסטיים הם, בעצם, אגואיסטיים ביסודם, הרי אין להכחיש שלפחות מבחינה חיצונית הם קיימים. האדם הדואג למשפחתו, למשל, לא בהכרח עושה תמיד מה שטוב לו עצמו. וכן הלאה על זו הדרך לשאר המעגלים המתרחבים.
בין לבין, חבויה כאן גם הבחנה ידועה בין המחנה השמרני לזה הנחשב מתקדם. המחנה השמרני – למשל אדמונד ברק – תמיד הדגיש את העובדה שלאדם אכפת יותר ממעגליו הקרובים – עובדה שאין להכחיש – לעומת המחנה המתקדם, שניסה לדבר בשם אינטרסים כלל-עולמיים – שוודאי גם הם קיימים. כך, המחנה המתקדם מנסה לקדם את ארגון האו"ם, או ארגון דומה אוטופי, וכן הסכמים בין-מדינתיים, בעוד המחנה השמרני מדגיש את חשיבות המשפחה, המדינה, התרבות, וכן הלאה. למעשה, לדעתי, שני הצדדים נצרכים ובשניהם יש אמת.
בכל מקרה, האתגרים החדשים של האנושות, ובראש שלהם משבר האקלים, מצביעים יותר לכיוון המעורבות הכלל-אנושית. לכן, יש נטייה אצל השמרנים להתנגד לעובדות הקיימות, המאושרות על-ידי מדענים. כמו, למשל, טראמפ, היוצא נגד הסכם פריז ומצייץ נגד גרטה תורברג.
אך לא רק משבר האקלים מחייב שינוס כוחות כלל-עולמי. כבר אמרו שהעולם הופך לכפר אחד, וזאת הרבה בזכות מהפכת האינטרנט. גם מבחינת התוכן – הוא היום פתוח לכולם ברוב המדינות (לא כולן עדיין), ורק מכשול השפה לפעמים עוצר – מכשול שכנראה יתגברו גם עליו באמצעות מתרגמים סימולטניים, וקיים היום באופן חלקי באתרים דוגמת גוגל טרנסלייט ודומיו. וגם מבחינת מימון של ענקיות האינטרנט, שלרוב נעשה במקלטי מס. מקלטי מס כאלה הם גם הפתרון להתחמקות ממיסים של עשירים רבים, ורק מחשבה כלל-עולמית תפתור אותם.
כמו כן, הנימוק להקלות במיסים שמקבלות חברות גדולות במקומות רבים, וגם בארץ, הוא ברצון ובאינטרס שלנו שהן תמשכנה לעבוד דווקא בארצנו וכך לספק מקומות עבודה. גם כאן, אני חושב, מחשבה כלל-עולמית תוכל לספק פתרון למצב – אף שמציאות זאת נראית רחוקה.
ועוד לא דיברנו על המצב במדינות העולם השלישי, ובמיוחד באפריקה. מדינות אלה שנים על גבי שנים שועבדו ונוצלו על ידי העולם המערבי – אירופה ואמריקה הצפונית, אך עתה נעזבות לנפשן. נוצר מצב חולה בו אנשים קונים בכמויות דברים שהם לא ממש צריכים, במיוחד בבלאק פריידי וסייבר מאנדיי ודומיהם – בעוד במדינות העולם השלישי לאנשים אין מים. ואגב זה – בנטפליקס העלו סדרה דוקומנטרית על ביל גייטס, שניסה למצוא פתרונות תברואתיים למצב הזה באפריקה והשקיע בכך מיליארדים. אבל זה אדם פרטי, ואני מדבר על מעורבות ממשלתית כלל-עולמית.
אז לא, האדם הוא לא אגואיסט, כלומר הוא לא רק אגואיסט, ולפחות לא כל בני האדם רק אגואיסטים. מפעמת בנו אף רוח של מעורבות, של חמלה ושל צדק. בל נשכח זאת.

לבסוף, חז"ל אמרו – 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם' – בפרקי אבות ובמקומות נוספים. מכאן נקבע איסור לקבלת תשלום על לימוד תורה – רעיון שיתופי ואנטי-קפיטליסטי קיצוני, אף שנעשו לו במרוצת השנים הנחות שונות. באותו אופן, אנשים משתפים את מחשבותיהם וחייהם בחינם ברשתות החברתיות ובבלוגים כדוגמת הבלוג הזה. כאן יש ניצול קפיטליסטי, ציני אולי, של אותו רגש אנושי שיתופי, שכבר אי אפשר להתכחש לו.

יום אחרי שכתבתי זאת ראיתי את הרצאת טד הבאה, שאומרת דברים דומים:

ניק האנאוור: הסוד המלוכלך של הקפיטליזם — וכיוון חדש לעתיד
https://go.ted.com/CfcC

למידע נוסף על צפייה בהרצאות TED בכל הפלטפורמות המועדפות: https://www.ted.com/about/programs-initiatives/ted-talks/ways-to-get-ted-talks

תמיהה בעניין 'אם תשים אשם נפשו', טיוטה


וַיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח: (ישעיהו פרק נג פסוק י)

אם תשים אשם נפשו וגו' – אמר הקדוש ברוך הוא: אראה אם תהא נפשו נתנת ונמסרת בקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל , אגמול לו גמולו
רש"י

אם תשים אשם נפשו – אך זה אנו רואים , כי גמול טוב יש לו על הרע שסבל , ואם שמה נפשו עצמה במקום אשם , כמו שאמר "את רשעים" (לעיל , ט)
רד"ק

שאם תשים נפשו אשם בעצמו , להרשיע את עצמו ולהצדיק דינו של מקום , אז ירפאהו ויחייהו
רבי אליעזר מבלגנצי

אם תשים אשם נפשו – שתודה ותאמר: חטאתי , ומפני עונותיי אירעו לי כל אלה
רבי ישעיה מטראני

אמנם מה שיאמר ישעיה אחר כן אם תשים אשם נפשו וגו' , זה ענין אחר נמשך אל הקודם , וזה כי אחר שכן רצה השם , ואין לנו דבר אחר רצונו וחופשו , מה לנו לעשות , רק שנעשה עצמנו כקרבן וכאשם וכחטאת , כמו שאמר החסיד (ראה ע"ז ח , ב): הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים; והחסיד האחד השיב (ראה ע"ז יח , א): מן השמים ירחמו; רק החכם השלם על דרך האמת גער בו בטענה מושכלת (ראה שם); וזה ידוע לבקיאים בגמרא , רוצה לומר: היות שתי אלו הכונות לחכמי התלמוד; ויודע יי' את אשר לו (ע"פ במ' טז , ה). אבל על כל פנים , היה הכרח גם כן לישעיה להניח זאת הכונה הכוללת להמון שהוא מדבר , ואמר שאחר שכן רצה וחפץ השם בגלות ירושלם , אם יהיה שהעם ישים עצמו זבח ויקבל המיתה , וכל שכן היסורין , מאהבה ולכבוד השם , הנה אחריתו יהיה לטוב
ר' יוסף כספי

ראה –
https://www.mgketer.org/tanach/12/53/10

השאלה:
בפרק זה מתואר עבד ה'. יש המפרשים שמדובר במשיח, ויש המפרשים שמדובר בעם ישראל. בין כך ובין כך לא הבנתי מה משמעות המילה 'אם'. הרי אם זו מילת תנאי, וכאן לפנינו נבואה שדינה להתקיים. זו יכולה להיראות שאלה נספחת לשאלה הוותיקה של הידיעה והבחירה, אך יכולה לעמוד גם בפני עצמה, או כשאלה של נבואה ובחירה.
כמו כן, עדיין לא הבנתי מה עניין 'אשם' כאן. שוב, בין כך ובין כך מתוארת כאן דמות שלא חטאה, 'על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו'. אם כך, איזה אשם צריך לתת פה? לכן נראה לי שהמפרשים המפרשים התוודות והכאה על חטא וכיוב' מחטיאים את המטרה, והקרוב יותר שנפש הצדיק תתן עצמה עבור הכלל וכאילו תשמש כקורבן אשם.

על גנוסטיקה יהודית ועל הסדרה 'מלכויות של מטה'

זרם אחד בגנוסטיקה ראה בדמויות שליליות בתנ"ך, כנחש וכקין ועוד, דווקא דמויות חיוביות, המתנגדות לדמיורגוס, האל הרע השולט בעולם הזה. לרשימה שלהם אולי אפשר להוסיף רשימה 'יהודית' משלנו, וכך לציין בה שושלת מפוארת, המתחילה באלישע בן אבויה, אחר, ממשיכה בחיווי הבלכי, שהקשה קושיות על המקרא, ומגיעה הלאה לשפינוזה, מנתץ הדת. אולי גם יהודה איש קריות שייך לרשימה זו. ואולי גם שבתאי צבי. גנוסטיקה משמעה ידיעה ואהבת ידע, ובאמת כל הדמויות האלה הלכו אחרי עולם הידע.
כיצד יש להמשיך רשימה זו? האם יש למנות את מנדלסון עליה, ועימו את כל תנועת ההשכלה? ובכן, מנדלסון היה יהודי דתי, על אף שפתוח-אופקים, לכן יותר נכון להשוותו דווקא לרמב"ם ולומר – ממשה עד משה לא קם כמשה. אבל תנועת ההשכלה כבר התרחקה למדי מהדת, ומאידך התקרבה לידע, לכן נראה שניתן לראות אותה כממשיכה קו זה.
והנה, תנועה זו אחראית לכך שהיה קיים איש כמו הרצל בעולם, ועימו רוב חברי התנועה הציונית בראשיתה ובהמשכה. הקמת מדינת ישראל, אם כך, התאפשרה דווקא מתוך התנועה המשכילית הזו, והדברים ידועים.
והנה, עתה משודרת ב"כאן" הסדרה "מלכויות של מטה" של אורי רוזנווקס, על החסידות. אותו במאי שהביא לנו סדרות נחמדות, אם כי לא ממש עמוקות, גם על ליבוביץ' והרמב"ם. אלא שבצפייה בפרק הראשון השתעממתי. מראים הווי חסידים נחמד, אך בלי ערך מוסף. בעיקר התרשמתי מהדרת-פניהם הנפלאה והעדינה של החסידים, שגם כן דבר הוא. אבל חסר התוכן. והתוכן שצריך להיות הוא מלחמת עולמים שהתרחשה במאה ה-18 וה-19 בין חסידים ומתנגדים, מחד, ובין שניהם למשכילים, מאידך. בלי הצגה כזו התיאור ההיסטורי לוקה בחסר. נראה, אולי בפרקים הבאים.

הרהורים חופשיים על האשמה

הרהורים חופשיים על האשמה
אשמה היא אש-מה הבוערת בעצמותיך שלא באשמתך. האישום תמיד נמצא אי-שם. אנשים לא יכבו את אשם ולכן תמיד יטמיעו בך תחושת אשם. כדי לכפר על אשמה יש צורך בקורבן. בהיעדר בית מקדש, כל איש עשוי להיות קורבן. אנו קורבנות איש של זולתו. גם, אך לא רק, בכבישים. והקורבן מרגיש תחושת אשמה, מעין הזדהות עם התוקפן.
פתרון אחד מציעה הנצרות. קורבן אחד מרכזי הלוקח על עצמו את כל תחושות האשמה, אף כי הוא היחיד הנקי לגמרי מאשמה. כל שאר האנשים אשמים במידה זו או אחרת. אין צדיק שלא יחטא. בין אם כל התיאולוגיה שלהם נכונה ובין אם לא, זהו רעיון חכם מאין כמוהו.
למעשה, איני מכיר לו תחליף טוב באמת. הפרקטיקה הדתית ביהדות ודאי לא מספקת אחד כזה. מה שנוצר הוא קבוצה אחת המקיימת את הפרקטיקה ומאשימה את אלו שלא, לפחות עקרונית, ולמעשה גם בינה ובין עצמה שולפת חרבות ומתפצלת.
והנה, גם הנצרות התפצלה ומתקיימים בה זרמים הרבה. לכן אמרתי – לא יודע אם כל התיאולוגיה נכונה, וגם לא הפרקטיקה, רק הרעיון המרכזי העומד בבסיסה נראה לי חכם. ועובדה שהצליח לסחוף מיליונים.
דבר אחר שפעם דנתי בו בהקשר שלה הוא יהודה איש קריות, ובכלל – השטן. אם כל חיצי הביקורת מופנים אל עבר מקורות חיצוניים אלה, מתברר שהאשמה לא נעלמה כליל, רק עברה הסטה. ובהקבלה אפשר לומר שיהודה איש קריות מייצג את היהודים בכללם, שאכן נרדפו על ידי הנוצרים לאורך כל ההיסטוריה.
מה, אם כך, הוא הפתרון לתחושת האשמה? איני יודע.

כמה הרהורים על ריקנות ודיכאון

אנחנו חיים בחברת שפע. יש לנו הכול. למשל, בתחום ההשכלה – האינטרנט מלא בחומרי עניין, בהרצאות ביוטיוב, בקורסים שלמים בחינם, בפודקאסטים מושקעים, בספרים דיגיטליים, ומה לא?
הכול נמצא בלחיצת כפתור מאיתנו, אפילו לא צריך לקום מהכורסא. אתה רוצה אוכל? אפשר להזמין עד הבית. אתה רוצה לעבוד, כדי שיהיה לך כסף לאוכל ולשאר מותרות? גם את זה אפשר לעשות מהבית.
אז איך זה שבסוף היום אני מוצא את עצמי משועמם ומדוכא? וזה לא רק אני, כמוני יש רבים. מחקרים הראו שרמת הבדידות והמועקה רק גוברות, ועימן צריכת התרופות נוגדות הדיכאון. אז מה עושים?
בבוקר כתבתי שיר אינטואיטיבי הממליץ, לפחות לי, על שימוש בתרופות האלה. אבל זו לא הייתה כתיבה כבדת ראש. כתבתי שזה מה שנוח. אבל בהמשך היום קראתי את הסיכום על ספרו של מרקוזה 'האדם החד-ממדי' ב'אנציקלופדיה של הרעיונות' המצויינת, ואחד הדברים שהוא כותב שם הוא, שהאדם השטחי הזה, תוצר החברה הקפיטליסטית, בוחר במה שנוח. אבל זה לא תמיד מה שיפתור את בעיותיו.
במקרה שלנו, נראה לי ברור שמה שעשוי לפתור את מגפת הדיכאון והבדידות היא הגברת הפעילות החברתית. אמנם, הכול אפשר לעשות מהבית, אבל יש ערך רב גם ביציאה מהבית. כמו כן, צריך שיהיו הרבה יותר פרויקטים של מעורבות ושיתוף חברתי.
קראתי היום הרבה על מרקס, וגם שמעתי פודקאסט עליו של אושי שהם קראוס, עם ד"ר יפתח גולדמן. מרקס אמר שהקפיטליזם מעדיף תחרות על פני שיתוף. אך דווקא ההפך נצרך. וכתבתי פעם שתחרות באה משורש חר"ה, שממנו גם חרון אף, והרי זו תכונה שאנו רוצים להתרחק ממנה.
אמור מעתה – יותר חברתיות, יותר שיתוף. אלה שני הסנט שלי לשעת ערביים זו.