על גבולות החירות

על פי החוק הישראלי ניתן לאשפז בכפייה מי שמסוכן לעצמו או לאחרים. לגבי מי שמסוכן לאחרים אני מבין, יש כאן עניין של שלום הציבור והגנה עליו. למרות שגם כאן צריך להוכיח סכנה ממשית ולא סתם פחד של מאן-דהוא, שאחרת אין לדבר סוף. אבל לגבי מי שמסוכן לעצמו – שעל זה אני רוצה לדבר כאן – אין לדבר הצדקה!

ראשית עקרונית. החוק הליברלי הבסיסי שכולנו מחויבים אליו הוא – עשה כל דבר בתנאי שאינך מזיק לאחרים. מידת החירות כוללת גם חירות ביחס לעצמך. כך, גם אם הדבר כולל הרס עצמי. למשל, קולה אינה בריאה, אך אנו לא אוסרים על שתיית קולה (אף כי היום כבר יש סימון). גם עישון אינו בריא, אך איננו אוסרים אותו, בינתיים לפחות. למרות שההגבלות על העישון מזמן חרגו מפרופורציה. המחיר למשל – טוענים שזה בא לממן עלות טיפול רפואי עתידי, אך מחקרים הראו שבסכום שמשלמים מזמן כבר כיסו המעשנים את כל הטיפולים העתידיים והרבה יותר. אך ממשיכים לעלות את המחיר. למה? כי אין לזה מחיר. כי אין לזה התנגדות. במילים אחרות – כי זה פופוליסטי. אז מה הנימוק עכשיו? אולי להפחית את כמות המעשנים בכוח. אבל זו בדיוק הנקודה שלי – מותר לי לעשן אם אני רוצה! לפחות כל עוד אני חי במדינה חופשית.
וכמובן קיימת גם שאלת הסמים. אינני רוצה להתמקד בה, כי היא לא העניין, אך עקרונית העקרון עובד גם פה. אם הפגיעה היא רק בעצמך, אין סיבה לרדוף זאת ולהשקיע כמות עצומה של כוח אדם ושל כספים לשם כך. אך אם הפגיעה היא גם באחרים, יש הצדקה לכך. מה בדיוק המקרה כאן? בכך צריך לדון. אני אישית חושב שעדיין צריך לאסור את הסמים המסוכנים, אך להתיר את המריחואנה, שבמילא רבים משתמשים בה, ושגם הוכח שיש בה תועלות רבות והיום היא משמשת כתרופה.
עד כאן על הצד העקרוני, אך יש גם צד מעשי.

מעשית, לא רק שאיסור על התאבדות לא מונע מעשי התאבדות וניסיונות התאבדות, אלא שאולי הוא אף מגביר אותם בכך שהוא מונע טיפול הולם. חישבו על כך – אדם מסוים מרגיש מצוקה, הוא קץ בחייו, אבל הוא יודע שאם הוא יספר על כך לפסיכיאטר או למישהו אחר, יש סיכוי טוב שיאשפזו אותו בכפייה, והוא אינו רוצה בכך. מדוע? משום שמקומות האשפוז האלה הם מקומות בעייתיים מאוד, בלשון המעטה, ושווה פעם להעמיד גם אותם במוקד, אך כאן זה אינו הנושא. אומר רק שאני בספק גדול אם הם מביאים בריאות למישהו. בעיניי הם בסך הכול מתקני כליאה עם שם אחר. אבל נחזור לענייננו – מה יעשה אדם הרוצה להימנע מאשפוז? ישתוק! כלומר – לא יקבל את הסעד ועזרה להם הוא זקוק. וכל זה כפועל יוצא ישיר של החוק המעוות הזה. אפשר לקרוא לזה 'פרדוקס המתאבד', או 'מלכוד המתאבד'.
באותו אופן, ההגבלות על המעשנים לא הובילו לירידה בכמות המעשנים, ונראה לי שגם השימוש בסמים ממשיך כהרגלו, בלי קשר לניסיונות הכפייה מולו. פשוט, כפייה היא כנראה לא טקטיקה יעילה, במקרים אלה ובאופן כללי. תחת זאת אפשר להציע תוכניות שיקום בקהילה, עזרה נפשית, עידוד, תמיכה, חיבוק וכיוצא באלה. אלה אסטרטגיות שנראות לי יעילות הרבה יותר.

אך האם יש סיכוי לשנות את החוק הקיים? הסיכוי נראה לי קלוש ביותר.
בתחום הנפש – כפי שהראה מישל פוקו באופן יפה מאוד, בספרו 'תולדות השגעון בעידן התבונה', המוסדות המטפלים בבריאות הנפש הם קודם כל מוסדות, ועל כן שייכים לתחום הכוח, החברתי והפוליטי. ראו מה נעשה בבתי החולים הפסיכיאטריים במאה ה-19 ותבינו. היום המצב טוב בהרבה, אך לא שונה באופן מהותי.
וכך גם בתחומים האחרים – רדיפת מעשנים היא דבר אופנתי ופופוליסטי, שמניב רק רווחים, לכן לא נראה שישונה בקרוב. ועל הסמים הקשים כלל אין מה לדבר. הדבר היחיד שרואים בו התחלה של שינוי הוא ביחס למריחואנה. מתברר שגם את ההיסטוריה ניתן לשנות, אלא שבצעדים איטיים מאוד, איטיים מדי.

על איש הניסים, בנטפליקס, עונה 1

איש הניסים, בנטפליקס, עונה 1
סדרה איכותית ונחמדה מאוד, המספרת על מעין משיח שבא משורות האסלאם, אף שלא לגמרי ברור למה הוא מטיף, וכן אם הוא איש אלוהים אמיתי או מתחזה, יש כאלה שמאמינים לו, ביניהם כומר, ויש כאלה שלא, ביניהם אישה מה-CIA.
זו סדרה איטית יחסית, מה שגם מעניק לה איכות מסוימת ויכולת העמקה במתרחש, בניגוד לסדרות קופצניות אחרות, אך גם יוצר שעמום לאורך קטעים ארוכים, בהם לא קורה הרבה. אכן, היה אפשר לעשות מזה סרט מצוין, ולי יש בעיה כללית עם פורמט הסדרה, שבהרבה פעמים מתמרחת שלא לצורך. וגם כשמגיעים לסוף העונה הסיפור לא נגמר, כי צריך להתכונן לעונה הבאה.
ועדיין, הסיפור מעניין, והוא מערב נושאים פוליטיים ודתיים הרלוונטים לנו, שכן הוא מתרחש גם בארצות ערב וגם בישראל, מלבד בארצות הברית. בכלל, ההופעה החוזרת של ישראלים בסדרות של נטפליקס ראויה לציון.
אך כאן יש גם כמה בעיות. למשל בשפה – לפעמים הישראלים מדברים בינם עברית, אך לפעמים אנגלית, באופן לא אמין. וכשהחוקרת האמריקאית מנסה לדבר עברית זה בכלל יוצא מגוחך.
אך יותר מזה – הישראלים לא יוצאים פה טוב במיוחד, הן בדיכוי הפלסטינאים, הן בשיטות החקירה שלא פוסחות על עינויים, והן מבחינה דתית – החוקר אבירם משורטט כדמות מחוספסת וגסה, הרחוקה מהחמלה הנוצרית, בניגוד למשיח הפוטנציאלי שכולו אפוף בחסד, למשל.
אבל חוץ מזה הסדרה מעניינת ואפקטיבית. הדיאלוגים חכמים בחלקם, ובכל אופן אני באופן אישי מתעניין בנושא. גם יש כאן כמה צילומים מרשימים, כמו סופת טורנדו בפרק השלישי, או המצעד לוושינגטון בפרק השישי.
סך הכול מבחינתי שווה צפייה ומעניין.

על הצעת סיפוח בקעת הירדן של גנץ

הפצעה פוליטית קצרה.
ביבי מנסה בכל האמצעים לחמוק ממשפט. מאשים את היועץ המשפטי של הכנסת, מאשים את יולי אדלשטיין ממפלגתו, למרות שהוא פועל מחוסר ברירה, ועכשיו מצא פטנט חדש – סיפוח בקעת הירדן, מה שלא עשה עשור. בנאום אתמול הגדיל לעשות ואמר שיחיל את החוק הישראלי על כל היישובים, כלומר סיפוח מלא. כנראה הולך אחרי מה ששרה אשתו אמרה שיקרה אם יפילו אותו – 'שתישרף המדינה'.
ומה עושה גנץ? במקום להציב חזון מדיני אלטרנטיבי, כזה שיכול לדבר אל הבייס של קהל מצביעיו, אנשי שמאל ומרכז, הוא נסחף אחרי הספין של ביבי ומציע לספח את בקעת הירדן גם הוא. אמנם, נכון – הוא אמר בהסכמה בינלאומית, אבל איזו הסכמה יכולה להיות פה? ירדן כבר אמרה שבמקרה כזה היא תבטל את הסכם השלום איתנו.
כך שנותרנו במצב די מייאש מבחינתי, שאין בו באמת אלטרנטיבה פוליטית. אמנם עדיין קיים איחוד העבודה-מרצ בשמאל, אך הוא לא בעל יתכנות שלטונית כלשהי. ועוד, שגנץ הוכיח שהוא אכן טירון פוליטי ושמפלגתו חסרת דרך ברורה. אני יודע שרבים לא יאהבו לשמוע זאת, אך באמת שקשה להסביר את הדברים אחרת.

על פי שני עדים יקום דבר.

על פי שני עדים יקום דבר.
בימים האחרונים כתבתי על כמה נושאים, תופעות שאני מזהה, ויש להם מכנה משותף אחד – שאני נותן לפחות שתי דוגמאות לכל נושא.
כך תחילה דיברתי על ריאליזם בקולנוע העכשווי והזכרתי שני סרטים – סיפור נישואים ו-1917.
כך אחר-כך דיברתי על חוסר הצורך בהסתמכות על הגיון והזכרתי שתי דוגמאות – ביקורת המקרא ופתרון שתי המדינות.
וכך היום דיברתי על התאבדויות והזכרתי שתי קהילות שנפגעו מכך – היוצאים בשאלה והטרנסים, או הלהט"בים.
גם בשיר שכתבתי היום הבאתי שתי דוגמאות לאלוהי הפערים – אלוהים עצמו, והמחשב.
כי כדי לזהות ולבסס תופעה לא מספיק להציג מקרה בודד. כפי שכתוב בתורה – "על פי שני עדים יקום דבר", ומוסף שם – "או שלושה" – שאז הביסוס חזק יותר.
צריך לזכור זאת כשמתייחסים לאירועים חדשותיים שעל הפרק ולנסות לשים אותם בהקשר נכון ותקף. כך גם פחות נחטא בראייה סלקטיבית.
ואגב, גם ביסוס עמוק יותר לא אומר בהכרח ודאות, אך זה יוצר טיעון רציני יותר להתמודדות.

על פרסום מקרי התאבדות

לפני יומיים התאבדו שני חרדים-לשעבר בירושלים. עוד השבוע התאבדה אישה טרנסית שהותקפה לפני שנה וחצי.
כל שנה מתאבדים כ-500 אנשים בישראל. התקשורת לא מדווחת על כך, בין היתר בגלל הפחד מתגובת שרשרת – הדבר יעודד אנשים נוספים לעשות את אותו הדבר.
יש צדק באי הפרסום הזה, אבל נראה שלפעמים דווקא כן צריך לפרסם ולדון. במקרים רבים ההתאבדות קשורה לדברים לא מטופלים במגזר או בקבוצה מסוימים. במקרים שהזכרתי – קבוצת הטרנסים וקבוצת היוצאים בשאלה. פרסום, אם כך, יכול להוביל לטיפול הולם.
ובדיוק עכשיו כשאני כותב זאת אני שומע ברדיו על מקרה נוסף של שתי צעירות שהתאבדו היום בירושלים, כנראה על רקע של פגיעה מינית (ואומרים לי שזה אותו מקרה של החרדים שציינתי, בלבול שלי). לדעתי, טוב שמפרסמים מקרים כאלה, עם כל הצער שבדבר.

על תאונות הדרכים

כתבתי בפייסבוק –
ארבעה הרוגים בתאונות דרכים מאז אתמול. יותר גרוע מפיגוע. אני חושב שבמצב כזה צריך להוציא את הנסיעה במכונית אל מחוץ לחוק. עד אז אני מפציר בכם – השתדלו לא לנסוע במכוניות כלל! כן כן, איני מגזים. ואם בכל זאת מוכרחים – אז לעשות זאת בזהירות המירבית.

ואם תאמרו – זה לא ריאלי. אז ראשית, יכול להיות, אך אני רוצה להביע את הזעזוע שלי. ושנית, זה יכול להיות גם ריאלי אם נשתמש יותר בתחבורה הציבורית.
עד כאן.

לכך אוסיף עתה –
אני חושב שבעתיד יסתכלו על מאה השנים האחרונות שלנו בחמלה ובאי הבנה, מבחינת אמצעי התחבורה שלנו. כל שנה, אם אני זוכר נכון, מתים כמיליון בני אדם בעולם מתאונות דרכים. זה מצב בלתי נסבל! כמו מלחמה גדולה כל שנה. איך אנחנו משלימים עם זה בכזו קלות?
תאמרו – אין ברירה, חייבים להגיע ממקום למקום. ותאונות דרכים היו גם כשנסעו עם סוס ומרכבה.
זה נכון, אי אפשר לעצור את עורקי החיים. אבל ראשית, אפשר להמעיט בשימוש בהם. בדיוק כמו שעכשיו יש אנשים שנמנעים מטיסות מטעמים אקולוגיים. ושנית, כאמור, אפשר להשתמש יותר בתחבורה הציבורית, שנראה לי שהוכיחה את עצמה כיותר בטוחה בהרבה.
לכך כמובן צריך להפנות תקציבים רבים ולהשקיע בתחבורה הציבורית הזו, כדי שתהיה יעילה. במיוחד אצלנו בארץ, שעכשיו התחבורה הציבורית בה זוועתית. מעבר להצלת חיי אדם, זהו גם פתרון לפקקים, וגם מפחית מצריכת הדלק. אני מבין אדם שנמנע היום משימוש בתחבורה הציבורית המקרטעת, אך אם ישקיעו יותר באוטובוסים, ברכבות וכיוב', באמת לא תהיה סיבה להימנע ממנה. ויש לה תועלות נלוות, כמו היכולת לעשות דברים אחרים במהלך הנסיעה, כמו קריאה.
כל זה נראה לי פתרון טוב עד העתיד הקרוב, בו צפויות להיכנס לחיינו המכוניות האוטונומיות, הנשלטות על ידי מחשב. אז כנראה גם תפחתנה התאונות בצורה דרסטית, למרות שבוודאי גם המחשב עשוי לטעות, גם אחרי כל הפיתוחים, ולכן התאונות לא תימנענה לגמרי.
אם כך, יש למה לחכות, ובינתיים יש מה לעשות.

על חוסר הצורך המעשי להסתמך על ההגיון

אין צורך מעשי להסתמך על נימוקים הגיוניים ואתן לך שתי דוגמאות מרכזיות.
אחת – ביקורת המקרא. בחוג למקרא באוניברסיטה אין שאלה בנוגע לכך, התורה אינה טקסט אחדותי וחיבורה מאוחר. אמנם יש כמה וכמה ויכוחים בנוגע לפרטים, אבל לתמונה הגדולה שהצגתי כולם מודים.
גם אנשים דתיים רציניים שלמדו את הנושא מודים בכך, ולפעמים הם מנסים למצוא לכך תירוצים מחוכמים, למן שיטת הבחינות של ברויר ועד הספר 'בעיני אלוהים ואדם', שיצא לא מזמן כל-כך ומנסה להציג התמודדות חדשה עם הנושא, בלי לדחות אותו.
אבל בכל מקרה זו לא המגמה הרווחת. בדרך כלל אנשים דתיים כלל לא לומדים את הנושא ולא מתמודדים איתו. תחת זאת הם משתמשים בתווית – אלו לימודים של 'כפירה' ואין בהם ממש. וכיצד הם מוכיחים את טענתם? לא מוכיחים כלל! או שלגמרי אין להם ידע בנושא, או שיש להם ידע מצומצם ביותר עליו הם מסתמכים.
ובכל זאת, הדבר לא מונע ממיליוני מאמינים להחזיק בדתם.

הדוגמה השנייה היא הסכסוך עם הפלסטינים. דבר מקובל בעולם וצריך להיות מובן לכל אדם במדינה חופשית ודמוקרטית הוא, שלבני אדם מגיעות זכויות אזרחיות, ולשם כך קודם כל עליהם להיות מוגדרים כאזרחים. הפלסטינים לא מוגדרים כך.
הפתרון הוא אחד מהשניים – או להעניק להם מדינה, במתכונת 'שתי מדינות לשני עמים', בה יוכלו לעשות כרצונם, או להעניק להם זכויות אזרח מלאות בתוך מדינת ישראל האחת. אין כל אפשרות אחרת, כלומר אפשרות מוסרית.
אבל ישנם רבים-רבים מבני עמנו אשר רואים את הדברים בצורה אחרת. הם מתנגדים לשני הפתרונות גם יחד. זוהי מדיניות מפלגות הימין.
אז מה הם מציעים במקום זאת? לא מציעים! לתנועת הליכוד אין כלל מצע, והעומד בראשו, בנימין נתניהו, אומר מסרים סותרים (נאום בר אילן). במקרים אחרים מציעים הצעות קיקיוניות, כמו סיפוח ללא מתן אזרחות מלאה, שאינו מוסרי וגם לא יתקבל, ובצדק, על-ידי אומות העולם. אבל גם ההצעות האלה הן דבר נדיר. בדרך כלל לא מציעים דבר. ותחת זאת שוב משתמשים בתוויות שליליות – 'שמאלן', שנתפס כהזוי במקרה הטוב וכבוגד במקרה הגרוע.

אבל, כאמור, עדיין יש ימין מדיני, ואולי הוא גם הרוב, בדיוק כשם שעדיין יש מאמינים המחזיקים בדת כמתכונתה המסורתית. הוא שאמרתי – אין צורך להסתמך על ההגיון.
ומניין לי שאני צודק? מהסיבה הפשוטה – למעשה, איני בטוח צודק, אך כדי לשנות את דעתי או להתמודד איתה צריך להציג טיעונים-שכנגד, וזה כלל לא נעשה! תחת זאת יש תירוצים רבים, וגם חוק האינרציה – המציאות ממשיכה כהרגלה בין כה וכה.
מסיבה זו הפסקתי להתעניין בחקר המקרא (גם מיציתי בשלב כלשהו), כמו גם בוויכוחים פוליטיים. פשוט אין טעם לנסות לחקור ולהגיע לאמת, כי ההתמודדות לא מתנהלת ברובד הזה. ההתמודדות מתנהלת בתחום הרגש והזהות העצמית, ומנתבים אותה פחדים, שנאה, בורות וכיוב'.
מה שאמרתי כאן אולי יכול להישמע בעייתי לאוזניים מסוימות, ואולי גם מכעיס, אך כך אני חושב.

מפגשים בשביל החלב, מאת חגי נצר ועמי בן בסט – סקירה קצרה

מפגשים בשביל החלב – חיפוש אחר חיים תבוניים ביקום, מאת חגי נצר ועמי בן בסט, סדרת פילוסופיה ומדע, ידיעות ספרים, 2020, 416 עמ'.
השאלה האם קיימים חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ היא שאלה מעניינת וכלל לא רחוקה מהמציאות, כפי שנוטים לחשוב. למעשה הנתונים מראים על אפשרות סבירה מאוד שקיימת מציאות כזו.
הספר הזה מוקדש לשאלה הזו.
חגי נצר הוא פרופסור לפיזיקה ועמי בן בסט סופר מדע. ביחד הם לוקחים אותנו למסע בנפתולי הפיזיקה, וגם הביולוגיה, בניסיון לתת תשובה מדעית מנומקת לשאלה הזו.
בינתיים קראתי כמה עשרות עמודים, וקצת רפרפתי על ההמשך. הסיבה שאני כבר ממהר לכתוב על הספר בקצרה הוא שכנראה ייקח לי זמן מה לקרוא אותו. הוא עמוס נתונים מדעיים שקצת קשה לעכל את כולם במנה אחת. למען האמת נראה לי שגם במנות קצובות יהיה קשה לי להשתלט על כל החומר.
אבל עדיין, מדובר בחומר מקצועי מהדרגה הראשונה, ומי שמתעניין בנושא ולא פוחד קצת לאמץ את הראש ימצא פה מאגר מרשים של נתונים, גם כאלו שלא קשורים ישירות לנושא הנדון.
אולי כשאסיים יהיה לי עוד מה לומר. בינתיים אסתפק בהצגת הספר ובהמלצה עליו למתעניינים.

חזרת הריאליזם בסרטים 'סיפור נישואים' ו'1917'

שני סרטים משמעותיים נעשו השנה, שכתבתי עליהם ונתתי לכל אחד מהם את הציון המקסימלי – 10/10. האחד הוא 'סיפור נישואים', בהפקת נטפליקס, והשני הוא '1917'. מה המשותף בין שני הסרטים? האריכות!
בסיפור נישואים האריכות היא של הסצנות. אנו רגילים לראות סצנות קצרות שמיד נחתכות לסצנה הבאה, אלא שהפעם לכל מעמד מוקדשות דקות ארוכות וכך מתאפשר לנו להיכנס יותר לעומק הדמויות וממש מתחת לעור שלהן. באופן זה הסרט הופך לריאליסטי הרבה יותר, דבר העוזר להזדהות עם סיפור הגירושים הנוגע ללב, למרות היותו עניין סטנדרטי למדי שקורה כל יום.
ב-1917 האריכות היא של השוטים. למעשה, הסרט נראה כמו שוט אחד ארוך. זהו הישג חסר תקדים, כפי שציינתי בביקורתי עליו. אך גם כאן מה שמתקבל היא החרפה של המימד הריאליסטי של הסרט, כפי ששוט ארוך בדרך כלל עושה (וראו למשל – 'אמנות הסרט' מאת אילן אבישר, עמ' 23-25).
בנוסף, הסרט עוסק במסע מהיר של שני חיילים ממוצב אחד למוצב שני, והשוט הרציף מאפשר לנו לחוש את הדחיפות שבמשימתם, שאין רגע לנוח ממנה. אבישר שציינתי כותב שמרבים להשתמש בשוט כזה בסרטי אימה, ואכן הוא מוסיף מתח גם כאן. לבסוף, הוא עוזר להזדהות עם נקודת המבט הסובייקטיבית של הגיבורים.
מעבר לזה, האפקט כשלעצמו מרשים ומחדד את העובדה שאנו צופים בקולנוע, ובקולנוע פר-אקסלס. כך גם האפקטים הנוספים הנלווים לסרט, כגון התרסקות המטוס, מועצמים פי כמה, כי אנו יודעים שהכול מתרחש באותו שוט רציף, המגביל מאוד את יכולת השימוש בפעלולים. פעלולים למיניהם לא חסרים בסרטים, ובמיוחד בסרטי גיבורי העל (שאיני מעריך במיוחד), אך להם כבר התרגלנו, כמדומה, ואין הם מצליחים באמת לרגש. בסך הכול מדובר בכמה פעולות מחשב. כאן המצב שונה.
ובכן, המשותף לשני הסרטים, אם כך, הוא בשימוש בטכניקה המגבירה את תחושת הריאליזם. אני חושב שזה מאפיין עמוק ומהותי. בתקופתנו התרגלנו לצילומים מהונדסים, לקאטים כל שנייה וחצי, לקופצנות ולהיעדר אמינות ואמת. זה נכון לא רק בקולנוע, אלא בכל תחומי התרבות. גם למשל בחדשות ובפוליטיקה, שהמושגים העכשווים שלהם הם 'פייק ניוז' ו'פוסט אמת'. כל זה – בהמשך לקו הפוסטמודרני, גם כמושג פילוסופי, אך יותר מזה כמושג תרבותי, כאופן בו התרבות מעוצבת.
בספרי 'חלום הריאליזם ושברו' דנתי ב'סרטי תודעה', בדוקו-אקטיביזם, בתוכניות הריאליטי ובסרטי התלת-מימד, והראיתי איך כל התופעות המיוחדות והבולטות הללו קשורות לסוגיית הייצוג הריאליסטי ובמשבר שהוא יוצר. שני הסרטים הנוכחיים אולי מראים תחילה של מגמת יציאה מהמשבר הזה, או על כל פנים – גישה אחרת כלפיו. ואני מעודד מהכיוון הזה.
לסיום אציין כי היו עוד סרטים שמשכו תשומת לב השנה, אך אותי פחות הרשימו. כך 'ג'וקר' נערץ על-ידי רבים, והוא באמת מעניין, אך לא הרשים אותי במיוחד. אולי אפשר לטעון שגם כאן יש ניסיון לספר את הסיפור האנושי שמאחורי גיבורי סרטי גיבורי-העל הפנטסטיים.
וכן דובר 'האירי' של סקורסזה, גם כן בנטפליקס (תופעה בפני עצמה), אך גם הוא לא הרשים אותי במיוחד. אולי מכנה משותף אחד הוא האריכות – וכאן מדובר באריכות הסרט, שנמשך כשלוש וחצי שעות.
ואולי צריך להזכיר גם את 'רומא', גם כן של נטפליקס, שגם הוא לא הרשים אותי מאוד, למעט באופן הצילום.

על 1917 –
https://hagaibooks.wordpress.com/2020/01/12/%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a8%d7%98-1917/
על סיפור נישואים –
https://hagaibooks.wordpress.com/2019/12/24/%d6%ab%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d/
על ג'וקר –
https://hagaibooks.wordpress.com/2019/10/30/%d7%92%d7%95%d7%a7%d7%a8-%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa/
על האירי –
https://hagaibooks.wordpress.com/2019/11/27/%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a1%d7%96%d7%94/
הספר חלום הריאליזם ושברו –
https://hagaibooks.wordpress.com/2017/12/25/%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%91%d7%a8%d7%95-%d7%a1%d7%a4%d7%a8/

בעיית הידיעה והבחירה והבעיה הפסיכופיזית – הקבלה.

הייתי אתמול בשיעור על משנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין, בעניין סוגיית ידיעה ובחירה. הוא אומר דבר מעניין מאוד, שמעשה בראשית שייך לעניין הבחירה, כי זו ממלכת האדם, בעוד מעשה מרכבה שייך לעניין הידיעה, וזו ממלכת אלוהים. והוא מנסה לחבר בין השניים.
כמו כן, התורה שבכתב שייכת לידיעה, כי הכול בה מדוד וקבוע, בעוד התורה שבעל-פה שייכת לבחירה, שכן כאן מדובר בפרשנות שבאה מהאדם, מלמטה. והתורה שבעל-פה שייכת לארץ ישראל.
כמו כן, בסדרת שיעורים אחרת הלימוד הגיע לפרק ז' בחלק ג' של מורה נבוכים לרמב"ם, שם מדובר על מעשה מרכבה שמופיע אצל יחזקאל. בראשו נמצא דמות אדם, והרמב"ם מפרש דמות – מחשבה, וביחד – מחשבת אדם. הדבר מעניין, שכן 'צלם אדם', שגם אותו מפרש הרמב"ם כבר בפרק הראשון כמחשבת אדם, נמצא במרכז, כתכלית, של 'מעשה בראשית'. בכך מקושרים מעשה מרכבה ומעשה בראשית, דרך מחשבת ותפיסת האדם. קשה שלא לראות כאן ניצוצות קאנטיאנים. בכל אופן, אצל יחזקאל האל רוכב על המרכבה ולא נמצא בה, ובכך אנו חוזרים לרעיונו של רבי צדוק.
בכל מקרה, חשבתי על כך שסוגיית הידיעה והבחירה נשארת עקרונית ללא פתרון מניח את הדעת. אני חםחות עדיין לא שמעתי אחד כזה. וגם רבי צדוק מתייחס אליה כפרדוקס. ולדעתו, אגב, הוא ממשיך את הרמב"ם. אלא שקיימת בעיה אחרת שעקרונית עדיין לא נפתרה, והיא הבעיה הפסיכופיזית, בעיית הקשר בין הגוף והנפש. עכשיו, אולי אפשר לחבר בין הבעיות ולהרוג שתי ציפורים במכה. כלומר, אפשר לומר שהידיעה חופפת לגוף, לעולם הפיזי, בעוד הבחירה חופפת לנפש, לעולם הרוחני. זה אמנם לא פותר את הבעיות, רק מעמידן יחדיו, אלא שעכשיו אפשר לטעון שכשם שהשאלה הפסיכופיזית לא פתורה, אך עדיין אנו נוכחים שקיימים אנשים עם גוף ונפש, כך אפשר שגם בבעיית הידיעה והבחירה – למרות הסתירה המובנת, יתכן ושתיהן קיימות במציאות.
עד כאן.