על פי החוק הישראלי ניתן לאשפז בכפייה מי שמסוכן לעצמו או לאחרים. לגבי מי שמסוכן לאחרים אני מבין, יש כאן עניין של שלום הציבור והגנה עליו. למרות שגם כאן צריך להוכיח סכנה ממשית ולא סתם פחד של מאן-דהוא, שאחרת אין לדבר סוף. אבל לגבי מי שמסוכן לעצמו – שעל זה אני רוצה לדבר כאן – אין לדבר הצדקה!
ראשית עקרונית. החוק הליברלי הבסיסי שכולנו מחויבים אליו הוא – עשה כל דבר בתנאי שאינך מזיק לאחרים. מידת החירות כוללת גם חירות ביחס לעצמך. כך, גם אם הדבר כולל הרס עצמי. למשל, קולה אינה בריאה, אך אנו לא אוסרים על שתיית קולה (אף כי היום כבר יש סימון). גם עישון אינו בריא, אך איננו אוסרים אותו, בינתיים לפחות. למרות שההגבלות על העישון מזמן חרגו מפרופורציה. המחיר למשל – טוענים שזה בא לממן עלות טיפול רפואי עתידי, אך מחקרים הראו שבסכום שמשלמים מזמן כבר כיסו המעשנים את כל הטיפולים העתידיים והרבה יותר. אך ממשיכים לעלות את המחיר. למה? כי אין לזה מחיר. כי אין לזה התנגדות. במילים אחרות – כי זה פופוליסטי. אז מה הנימוק עכשיו? אולי להפחית את כמות המעשנים בכוח. אבל זו בדיוק הנקודה שלי – מותר לי לעשן אם אני רוצה! לפחות כל עוד אני חי במדינה חופשית.
וכמובן קיימת גם שאלת הסמים. אינני רוצה להתמקד בה, כי היא לא העניין, אך עקרונית העקרון עובד גם פה. אם הפגיעה היא רק בעצמך, אין סיבה לרדוף זאת ולהשקיע כמות עצומה של כוח אדם ושל כספים לשם כך. אך אם הפגיעה היא גם באחרים, יש הצדקה לכך. מה בדיוק המקרה כאן? בכך צריך לדון. אני אישית חושב שעדיין צריך לאסור את הסמים המסוכנים, אך להתיר את המריחואנה, שבמילא רבים משתמשים בה, ושגם הוכח שיש בה תועלות רבות והיום היא משמשת כתרופה.
עד כאן על הצד העקרוני, אך יש גם צד מעשי.
מעשית, לא רק שאיסור על התאבדות לא מונע מעשי התאבדות וניסיונות התאבדות, אלא שאולי הוא אף מגביר אותם בכך שהוא מונע טיפול הולם. חישבו על כך – אדם מסוים מרגיש מצוקה, הוא קץ בחייו, אבל הוא יודע שאם הוא יספר על כך לפסיכיאטר או למישהו אחר, יש סיכוי טוב שיאשפזו אותו בכפייה, והוא אינו רוצה בכך. מדוע? משום שמקומות האשפוז האלה הם מקומות בעייתיים מאוד, בלשון המעטה, ושווה פעם להעמיד גם אותם במוקד, אך כאן זה אינו הנושא. אומר רק שאני בספק גדול אם הם מביאים בריאות למישהו. בעיניי הם בסך הכול מתקני כליאה עם שם אחר. אבל נחזור לענייננו – מה יעשה אדם הרוצה להימנע מאשפוז? ישתוק! כלומר – לא יקבל את הסעד ועזרה להם הוא זקוק. וכל זה כפועל יוצא ישיר של החוק המעוות הזה. אפשר לקרוא לזה 'פרדוקס המתאבד', או 'מלכוד המתאבד'.
באותו אופן, ההגבלות על המעשנים לא הובילו לירידה בכמות המעשנים, ונראה לי שגם השימוש בסמים ממשיך כהרגלו, בלי קשר לניסיונות הכפייה מולו. פשוט, כפייה היא כנראה לא טקטיקה יעילה, במקרים אלה ובאופן כללי. תחת זאת אפשר להציע תוכניות שיקום בקהילה, עזרה נפשית, עידוד, תמיכה, חיבוק וכיוצא באלה. אלה אסטרטגיות שנראות לי יעילות הרבה יותר.
אך האם יש סיכוי לשנות את החוק הקיים? הסיכוי נראה לי קלוש ביותר.
בתחום הנפש – כפי שהראה מישל פוקו באופן יפה מאוד, בספרו 'תולדות השגעון בעידן התבונה', המוסדות המטפלים בבריאות הנפש הם קודם כל מוסדות, ועל כן שייכים לתחום הכוח, החברתי והפוליטי. ראו מה נעשה בבתי החולים הפסיכיאטריים במאה ה-19 ותבינו. היום המצב טוב בהרבה, אך לא שונה באופן מהותי.
וכך גם בתחומים האחרים – רדיפת מעשנים היא דבר אופנתי ופופוליסטי, שמניב רק רווחים, לכן לא נראה שישונה בקרוב. ועל הסמים הקשים כלל אין מה לדבר. הדבר היחיד שרואים בו התחלה של שינוי הוא ביחס למריחואנה. מתברר שגם את ההיסטוריה ניתן לשנות, אלא שבצעדים איטיים מאוד, איטיים מדי.
ביקורות ספרים ומאמרים 