מונח חדש – 'ידע כזב'

לכבוד יום הלשון העברית, ברצוני לטבוע מונח חדש – ידע כזב, ובאנגלית – 'fake knowledge'. כמובן, זה על משקל המונח הפופולרי היום – 'fake news', ובעברית – חדשות כזב. ואם תאמרו שזה מתאים דווקא ליום האנגלית – נכון, אבל הצעתי גם עיברוּת.
המונח החדש אין משמעותו ידע שאינו נכון, לכך יש כבר מילים אחרות, כגון – misinformation, אלא משמעותו ידע שאינו נחוץ לאדם, או לעולם, ידע מיותר.
למשל, יש ספרים רבים המציעים כל מיני דקויות פסיכולוגיות. אבל מה אנו זוכרים מכל זה ומה החשיבות של הדברים? חשיבות אפסית. ובכן, זה ידע כזב. גם כל ספרי העזרה העצמית למיניהם, למעשה איני חושב שבאמת עזרו פעם ולו למישהו אחד. ומבחינתי גם כל מיני ספרי היסטוריה, המתארים בפרוטרוט אירועים נשכחים שאבד עליהם הכלח, מבלי להראות מה רלוונטי בהם לימינו – גם הם בעצם לא מועילים לי והריהם ידע כזב.
אלה רק דוגמאות, וכל אחד צריך לקבוע לעצמו מה הוא מחשיב כידע כזב. כמובן, אפשרי שיהיה מי שיטען שהכול הוא בגדר ידע כזב, או כמעט הכל. כאותו מלך מוסלמי שטען שמספיק לקרוא את הקוראן, כי הכול כבר בו. וכמובן יתכן גם ההפך – מי שיטען שאין ידע כזב בכלל.
בכל אופן, זה המונח שאני מציע.

מציאות – ממשות, אמת ותפיסה – משלל פרספקטיבות – סקירונת

מציאות – ממשות, אמת ותפיסה – משלל פרספקטיבות.
ספר חדש בסדרת האוניברסיטה המשודרת (2020).

קצרמר.
מגוון כותבים במגוון תחומים כותבים על מציאות ואמת – נושא חשוב ורלוונטי בעידן ה'פייק ניוז' וה'פוסט אמת'.
התחומים הכלולים כאן הם – פילוסופיה, מדעי המוח, תקשורת, קולנוע דוקומנטרי, אמנות, אוטופיות ודיסטופיות, משפט, פוליטיקה, מציאות מדומה והיסטוריה.
המאמרים הם ברמות שונות, אך סך הכול רובם טובים ומעניינים.
אך כמובן, צריך לקחת בחשבון שלכל כותב מוקדש פרק קצר אחד, ועל כן אין לצפות להעמקה יתרה, אלא רק לסקירה כללית ורב-תחומית.
סך הכול, ספר מעניין.

על ההוכחה המוסרית לקיום אלוהים של קאנט, מתוך אנציקלופדיית סטנפורד

על ההוכחה המוסרית לקיום אלוהים של קאנט, מתוך אנציקלופדיית סטנפורד –

Probably the most influential versions of the moral argument for belief in God can be traced to Kant (1788 [1956]), who famously argued that the theoretical arguments for God’s existence were unsuccessful, but presented a rational argument for belief in God as a “postulate of practical reason.” Kant held that a rational, moral being must necessarily will “the highest good,” which consists of a world in which people are both morally good and happy, and in which moral virtue is the condition for happiness. The latter condition implies that this end must be sought solely by moral action. However, Kant held that a person cannot rationally will such an end without believing that moral actions can successfully achieve such an end, and this requires a belief that the causal structure of nature is conducive to the achievement of this end by moral means. This is equivalent to belief in God, a moral being who is ultimately responsible for the character of the natural world.

תרגום מגוגל תרגום עם שיפוץ שלי –
כנראה אחת הגרסאות המשפיעות ביותר של הטיעון המוסרי לאמונה באלוהים ניתנת לאיתור אצל קאנט (1788 [1956]), אשר טיעונו המפורסם הוא כי הטיעונים התיאורטיים לקיום האל לא צלחו, אך הוא הציג טיעון רציונאלי לאמונה באלוהים כ"עמדה של סיבה מעשית". קאנט קבע כי ישות רציונלית ומוסרית חייבת בהכרח לרצות את "הטוב ביותר", המורכב מעולם בו אנשים הם גם טובים מבחינה מוסרית וגם מאושרים, ובו סגולה מוסרית היא התנאי לאושר. התנאי האחרון מרמז שיש לבקש מטרה זו אך ורק על ידי פעולה מוסרית. עם זאת, קאנט קבע כי אדם אינו יכול רציונלית לרצות סוף כזה מבלי להאמין כי פעולות מוסריות יכולות להשיג מטרה כזו בהצלחה, והדבר מחייב אמונה כי המבנה הסיבתי של הטבע מסייע להשגת מטרה זו באמצעים מוסריים. זה שקול לאמונה באלוהים, ישות מוסרית שאחראית בסופו של דבר לאופי העולם הטבעי.

מקור –

https://plato.stanford.edu/entries/moral-arguments-god/

ונוסיף –

"אין אלוהים. אבל אל תספרו את זה לעבד שלי, כי הוא ירצח אותי בלילה" (וולטר).

"אם אין אלוהים – הכול מותר" (האחים קרמזוב, דוסטויבסקי).

בעניין 'קול באישה ערווה'

כאמור, המשכתי מעבר לקריאה המשותפת בדף היומי, והגעתי לגמרא המפורסמת והשנויה במחלוקת הזו:

ברכות דף כד עמוד א:
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה.
למאי? אילימא לאסתכולי בה –
והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים –
לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!
אלא: באשתו, ולקריאת שמע.

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר: (ישעיהו מ"ז) "גלי שוק עברי נהרות", וכתיב: (ישעיהו מ"ז) "תגל ערותך וגם תראה חרפתך".
אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב') "כי קולך ערב ומראך נאוה".
אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ד') "שערך כעדר העזים".

קול באישה ערווה זו אחת ההלכות הכי רלוונטיות בישראל של היום, וכל שבועיים מתעוררת סערה אחרת בנוגע לשירת נשים.
עכשיו, ממה נובעת ההלכה, או על מה היא נתלית? על פסוק משיר השירים שבו האהוב אומר לאהובה 'כי קולך ערב', כלומר יש לך קול נעים.
זאת אומרת, לפני כשלושת אלפים שנה בחור שיבח את אהובתו על קולה הנעים ולכן היום לנשים אסור לשיר!
אבל רגע! אם הוא שיבח אותה על קולה, משמע הוא שמע אותו. כלומר, אז דווקא כן היה נהוג לשמוע שירת נשים!
אבל רגע, רגע! הפירוש המקובל, והמחייב, הוא שכל שיר השירים אינו אלא משל לאהבת אלוהים לכנסת ישראל. ואיזה קול הוא שומע? נוכל לפרש – קול תפילה הבוקע מבתי כנסיות. אבל אם זה אכן כך, אין כאן שום מקור לשמיעת קול אישה ממשי.
יוצא מכאן, שבין אם אנו מפרשים את הפסוק כפשוטו ובין אם כמשל, אי אפשר ללמוד ממנו מה שרוצים ללמוד ממנו.
זאת אני כותב בלי קשר לוויכוח אודות גבולות הליברליות והשאלה איפה צריך לעבור בדיוק הגבול. וגם בלי קשר, אם צריך לומר, לסערת חיים באר הנוכחית.
וזאת אני כותב גם בלי כל אשליה שבדבריי אני יכול לשנות משהו.

על דברי תוכחות

הסופר חיים באר אמר דבר חמור מאוד, זה נכון. איני בא להצדיק את דבריו.
אבל אם אדם כמו באר, אדם שכל-כך קרוב לדת, אדם שכל ספריו טבולים עמוק ביהדות וכוללים פסוקים, מדרשים ומעשיות צדיקים לרוב, אם אדם כזה משמיע דברי ביקורת, אולי כדאי גם להקשיב? כי אם לאדם כזה לא נקשיב, למי נקשיב?
זה מה שחשבתי לעצמי, אבל אז נזכרתי במדרש המכונן הבא, ובעיקר לנאמר לקראת סופו:

מנין לרואה דבר מגונה בחברו שחייב להוכיחו? תלמוד לומר (ויקרא יט' יז') 'הוכח תוכיח את עמיתך'. הוכיחו ולא קיבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: 'הוכח תוכיח': יכל אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא'. עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה. ושמואל אמר: עד קללה. רבי יוחנן אומר: עד נזיפה.
אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח, אם אמר לו: 'טול קיסם מבין שינך!' אמר לו: 'טול קורה מבין עיניך!'. אמר רבי אלעזר בן עזריה : תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אמר רבי עקיבא: תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.
(ערכין ט"ז, ב).

על הסרט '1917'

1917.
הסרט המדהים ביותר שראיתי בחיי מבחינת אופן העשייה. כל הסרט מורכב מ(מה שנראה כ-) שוט אחד ארוך ומתמשך, שכמובן נקטע כמה פעמים בקאטים בלתי מורגשים, ומתאר את שליחותם של שני חיילים שנשלחו ממוצב אחד למוצב שני להעביר הודעה במלחמת העולם הראשונה.
כבר נעשו סרטים בשוט אחד, החל מ'החבל' של היצ'קוק ועד 'בירדמן' שזכה באוסקר לא מזמן. אך אלה נעשו בחללים סגורים, בדירה ובתיאטרון בהתאמה, והפעם השוט האחד הוא בשדה קרב.
ובשדה קרב כמו בשדה קרב – הרבה דברים רואים בדרך. לא אוכל לפרט, כדי לא לפגוע בצפייה, לכן רק אומר שחלק מהמראות הם מהיותר מדהימים ומרשימים שראיתי. ובתוספת עובדת השוט האחד, זהו למעשה סרט בלתי אפשרי ולא אנושי, במובן הטוב של המושג, שאני לא מבין איך נעשה.
ואופן העשייה משתלב גם עם תוכן הסרט, כי גם מה ששני החיילים האלו עשו הוא מדהים ומעבר ליכולת רגילה, מעשה הירואי, וגם הסרט הירואי.
עכשיו, ראיתי בינתיים ביקורת אחת בוואלה שאומרת שזה אומנם סרט מצוין אך לא מושלם, כי בגלל אופן עשייתו נפגע הסיפור והעומק של הדמויות. אני לא מסכים. ראשית, כאן ההתמקדות היא על הרציפות והתנועה, ולכן לא נורא אם משלמים מחיר. שנית, גם בתוך התנועה הסרט מצליח להעניק הרבה מאוד תוכן ועומק לדמויות, והוא כולל סצנות מרגשות לא מעטות. אפילו דמות נשית אחת הצליחו להכניס לתוך שדה הקרב המדמם.
אבל נכון שהסרט מתמקד בשני החיילים כשכל השאר קורה ברקע. אלא שלדעתי זה רק מחדד את המסר. כל נוראות המלחמה נראות בחטף, אבל אנו מכירים אותן כבר היטב מסרטים רבים, ולפעמים – מהמציאות. האפקט שנוצר הוא גדול. וכמובן שיש כאן מסר אנטי מלחמתי חריף.
לסיכום, סרט מופתי, סרט שהוא מאה אחוז קולנוע. כאמור – המדהים ביותר שראיתי מבחינת אופן העשייה, ורק בשביל זה חובה לראותו. לא נדהמתי כך מאז הסצנה המפורסמת הפותחת את 'להציל את טוראי ראיין'. לא ללכת לראות – לרוץ לראות!

"אמת, אהבה, אמונה", מאת גדעון לב

"אמת, אהבה, אמונה", מאת גדעון לב.
כרמל, 2018.
זהו עיבוד של עבודת הדוקטוראט של גדעון לב – שסקרתי את את ספרו הקודם 'אהההבה' – והיא בתחום פרשנות התרבות, ובמיוחד – בפסיכולוגיה.
לב מוצא שלושה מוקדים דרכם הוא מנתח את ההתפתחות התרבותית של מאה השנים האחרונות – אמת, אהבה ואמונה. ובהתאמה – ההומניזם החילוני הרציונלי של תחילת המאה העשרים, הפוסט-מודרניזם, שהיה דומיננטי משנות השבעים עד שנת אלפיים, ושלב שלישי עם נטייה לרוחניות שהוא מזהה מאז.
במקום לתאר במילותיי את השלבים אביא ציטוטים מייצגים מתוך הספר.
השלב הראשון מתבטא יפה אצל ראסל –

"בחיבור אחר, תחת הכותרת האם הדת תרמה משהו מועיל לציביליזציה? טען ראסל ששלושת הדחפים האנושיים שמגולמים בדת הם פחד, יהירות ושנאה. מטרתה של הדת, אמר, אינה אלא לתת תחושה של מכובדות לתשוקות אלה, כל עוד הן מבוטאות באפיקים שקיבלו אישור. מכיוון שתשוקות אלה גורמות בסופו של דבר בעיקר סבל, קבע ראסל שהדת היא כוח של רֶשע. הוא הודה כי אין הוא יכול להכחיש שהדת תרמה משהו לציביליזציה – היא עזרה בימי קדם לקבוע את לוח השנה, ותודות לה יכלו כוהנים מצרים לתעד את ליקויי השמש בדייקנות שאפשרה להם בסופו של דבר לנבא אותם. אך זה, אמר ראסל, היה הכול, "איני מכיר שום [תרומה] אחרת"."

השלב השני מתבטא יפה ברעיונותיו הידועים של ליוטאר –

" פוסט-מודרניזם הוא גם פוסט-טראומה, הלך רוח תרבותי שנוצר כאשר אנשים הפסיקו להאמין בהבטחות של האידאולוגיות האוניברסליות הגדולות של המודרניות וההומניזם, כאשר הם סירבו לקבל, למשל, שהמדע יפתור את כל בעיות האנושות, שדמוקרטיה תעניק כוח לעם, שסוציאליזם יביא שוויון וחירות או שפשיזם יטהר את החברה.
במהותו, השיח הפוסט-מודרני הוא שלילה של תאוריות כלליות (מטא-נרטיבים). במובן הזה, השם הולם היטב את התופעה. במוקד השלילה הפוסט-מודרנית נמצאה הטענה שמה שמכונה 'אובייקטיבי' הוא למעשה ידע המושג באמצעות הסכמים חברתיים, המושגים באמצעות השפה. כלומר, אנו חיים במציאויות המוּבְנוֹת על ידי המילים שבהן אנו משתמשים כדי לתארן. תפיסה כזו מנתצת את תיאוריית ההלימה של האמת, שלפיה ניתן להגיע לידע אמִתי שיש התאמה מלאה בינו ובין המציאות, ושוללת את הדיכוטומיה המודרניסטית בין מציאות אובייקטיבית ובין דימויים סובייקטיביים. התנועה היא מתפיסה של ידע (ואמת) כדבר אוניברסלי ואובייקטיבי, לתפיסה של ידע (ואמת) כעניין מקומי ופרקטי. תפיסה זו שמטה את הקרקע מתחת למטא-נרטיב ההומניסטי החזק ביותר, זה המדעי."

ואת השלב השלישי מתאר לב עצמו כך –

"יש שני פחדים המובילים ל"חזרתו של הדתי". האחד הוא הפחד הקיומי שנוצר בגלל אבדן הביטחון בזולת והאפשרות להמשיך להתקיים, להתפרנס. השני הוא פחד מפני אותו שעמום אמִתי ותהומי שמלווה כמדומה את תרבות הצריכה. האדם מבקש למצוא בחייו משהו שמעבר לקיום החומרי – מבקש את אותו 'קסם' שהמדע העלים. כפי שחזה אלקסיס דה טוקוויל: "אם אי פעם יהיו כישוריהם של רוב בני האדם מכוונים אך ורק לחתירה אל נכסי חומר, אפשר יהיה לשער שתבוא על כך תגובה מדהימה בנפשות אחדים מהם. הללו ייסחפו בכל מאודם אל עולם הרוחות, מחשש פן יישארו כלואים בסד הצר, שיבקש גופם לכוף עליהם"".

לב מדגים כל שלב גם על-ידי סרט מייצג. בראשון – בצוהרי היום, העוקב אחר הזמן באדיקות, השני – מופע הקולנוע של רוקי, סרט פולחן בו אין כל אפשרות לחוש את מימד הזמן, או את הזהות המוגדרת, והשלישי – המטריקס – סרט מצליח מאוד, בו משורטטת מציאות בה אנשים חיים בעולם של אשליה, בדומה לתיאור של בודריאר, אך קיימת אפשרות לצאת מהאשליה, וזו אפשרות של גאולה.

גם העולם הפסיכולוגי הושפע מהמעברים האלה. בתחילה שלטה הפסיכואנליזה של פרויד, ששאפה לאדם נורמלי, ובעצם – נורמטיבי, שעובד ומקים משפחה. בהמשך תפסה את מרכז הבמה הפסיכולוגיה של יחסי האובייקט, וכאן נכנסה השאלה היחסית – איך אני רואה את החיים שלי ואיך אני רוצה שייראו. בשלב השלישי לב מעלה אפשרות של 'פסיכואנליזה רגישה-רוחנית', שהוא מעלה לה כמה מאפיינים, כגון פיתוח חמלה ואלטרואיזם, ביטול האני כבמסורת המזרח והידבקות בקדושה, לא פחות.

לב מדגים כל שלב גם במקרה-מבחן טיפולי.

ועתה לרשמיי –
לאחרונה הייתי באירוע משפחתי ודיברתי עם אחיי. אח אחד אמר שכבר אין תגליות מדעיות כמו פעם. אני עניתי שפעם כתבתי על זה משהו – שאמנם תגליות כמו תורת היחסות, הקוונטים וגילוי הפניצילין, כבר פחות מצויות, אבל הטכנולוגיה פורחת. לכן נראה לי שהמאה העשרים הייתה המאה של המדע ואילו המאה העשרים ואחת מסתמנת להיות המאה של הטכנולוגיה. ואילו אח שלישי אמר שזה הזמן של הקדושה. (אמרתי לו שהזמן של הקדושה היה – גם – לפני אלפיים שנה).

ובכן, יתכן שהכול נכון. גם יש התקדמות טכנולוגית גדולה, אך גם בצד זה נראה שיש צורך רוחני ואף התעוררות כזו.

אמנם, כל זה משורטט בקווים עבים מאוד – וזו ביקורת אחת אפשרית לספרו של לב – אך מצד שני, זה המחיר שצריך לשלם עבור תמונת-על.
ואני חושב שתמונת-העל שלב מספק מעניינת ומאתגרת, וכן ספרו נהיר לקל לקריאה. עדיין יש כמה שאלות, כמו מהי בדיוק הפסיכואנליזה שהוא מציע, מבחינה פרקטית, וכן כאמור אולי הספר חוטא בפשטנות מסוימת, אבל אני בכל זאת מצאתי בדברים עניין.

תודה למי שהמליץ לי על הספר.

איך מגיעים מאלוהים הפילוסופי לאלוהים המוסרי?

איך מגיעים מאלוהים הפילוסופי לאלוהים המוסרי?
בהמשך לשאלה שנשאלתי לא מזמן, מה משמעות אלוהים – אם הוא קיים – בחיי, ארחיב מה שכתבתי בשורה בפוסט הקודם.
תחילה, אמרתי שאני מקבל את הראיה מן המורכבות, המעידה על יד מתכננת – וראה שם. וכאן לגבי המשמעות – תחילה נראה שלאלוהים הפילוסופי הזה אין כל משמעות בחיים. הוא לא כתב ספר, לא נתן שום מצוות, לא דורש ממני דבר וכלל איני מכירו. אבל זה רק רושם ראשוני. בעצם, אפשר למשוך קו ברור מאלוהים הפילוסופי המופשט הזה לאלוהים המוסרי. כיצד? מכיוון שאלוהים המוכח מן המורכבות יוצר סדר ויופי, וגם המוסר הוא בעצם בסך הכול צורה של סדר. לפחות ניתן לראותו ככזה. רוב מה שגורם לנו להתנהג כראוי הוא רצוננו לשמור על הסדר הציבורי, על תפקוד המדינה המועילה לכלל ולפרט, כפי שמראה הפילוסופיה המדינית, וממילא גם הדבר מועיל לפרט הבודד. וכשם שהפרח גורם לנו סיפוק ביופי שלו, כך המעשה המוסרי גורם לנו סיפוק ביצירת הסדר שבו. כך לפחות נראה לי שקורה.

המחשבה הזו הולכת הרבה בעקבות קאנט, שעתה אני לומד את ספרו 'ביקורת כוח השיפוט'. ראשית, לפי קאנט יש הוכחה לקיום אלוהים מן המוסר, כלומר היותנו מוסריים מעידה על הכרח של קיום אלוהים. כך בסוף ספרו האמור, ואני מקווה שהבנתי את הדברים נכון ושאני מציגם נכון. שנית, הוא אומר כי – היפה הוא סמל למוסרי. מכיוון שהיפה מציג מורכבות וסדר, וכן תכליותיות ללא תכלית מוגדרת. לכן, אם לפי קאנט הסדר הרגיל שבטבע נוצר בעצם על-ידי התודעה שלנו, כפי שאמר בביקורת הראשונה, הרי ביפה הסדר קיים באובייקט עצמו. וכך אפשר ללמוד ממנו על המוסר, שגם הוא צריך להיות סדר ותכליתיות ללא תכלית, כלומר שהצידוק למעשה המוסרי יהיה בו עצמו. כך, בהתאם לצו הקטגורי הידוע שלו, על שני ניסוחיו העיקריים – כל מעשה צריך להיעשות כך שיוכל להיות חוק כללי, ואל כל אדם צריך להתייחס כתכלית לעצמה ולא כאמצעי.

אז כאמור, אני הולך הרבה אחרי קאנט, אלא שאני לא מקבל בעיקרון את דעתו על כך שהתבונה יוצרת את הסדר בטבע ברגיל, ולכן אצלי התמונה מורחבת עוד יותר לכל סדר בטבע שהוא משל למוסר, ולא רק ליופי. אני גם בספק אם ניתן להפריד בנחרצות בין השניים.
ואגב, אצל היוונים הקדומים הייתה זהות עקרונית מסוימת בין היפה והטוב, וכן האמיתי, כך שהמחשבה שלי, ושל קאנט, מתבססת על מצע עם שורשים עמוקים.

ואולי יש להעיר עוד, כי לעומת זאת, ההוכחה הקוסמולוגית – מסיבות וסיבות לסיבות עד המניע הראשון – לא נראה שמובילה למסקנה מוסרית דומה. אדרבא, היא מובילה למחשבה דטרמניסטית, המייתרת את הרצון החופשי, וממילא – כך נראה – את המעשה המוסרי.
אך הנה שפינוזה הסתמך על צורת מחשבה זו ובכל זאת הציע אתיקה. אלא שאכן זו שאלה ותיקה כלפי שפינוזה, כיצד מסתדר הדטרמיניזם שלו עם האתיקה שלו.
אף כי בעצם ההוכחה הקוסמולוגית מוצאה באריסטו, ואף הוא הציע אתיקה משלו. ואגב, האתיקה שלו, שגולת הכותרת שלה היא דרך האמצע, היא אסתטית מאוד ומסודרת מאוד – לענייננו הקודם.

הפוסט הקודם –
https://hagaibooks.wordpress.com/2020/01/04/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%9f-%d7%91%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d/

האם אני מאמין באלוהים?

נשאלתי:
היי.
האם לדעתך יש אלוהים? ומהו?

זו השאלה החשובה ביותר שאדם יכול לשאול – ולענות!

עניתי:
זו אכן שאלת השאלות ואנסה לתת לך תשובה שלמה. אני מאמין באלוהים משתי סיבות עיקריות. האחת – מתוך הראיה מן התכנון. כלומר – הסדר, המורכבות והיופי שבטבע מעידים לדעתי על יד מתכננת. אני מדבר בעיקר על הרובד הביולוגי. מנגד מביאים את תורת האבולוציה כראיה מפריכה, אך אני לא מקבל זאת. כלומר, אני מקבל את האבולוציה כתורה מדעית תקפה, אלא שלדעתי היא לא באמת יכולה להסביר את הסדר והמורכבות שבטבע. אני בדעת מיעוט בעניין הזה.
הסיבה השנייה היא ראיה מן החוויה. יכול להישמע קצת מופרך, אבל לפני שנים הייתה לי חוויה של התגלות אלוהית בשם ישוע. החוויה הזו מוכרת ומתועדת היטב, וראה למשל אצל ג'יימס בספרו 'החוויה הדתית לסוגיה', כשהוא מתאר את ה'קונוורסיה', הפיכת הלב. עם זאת, לא קיבלתי את הנרטיב הנוצרי. העניין הוא שהחוויה שעברתי באה בסתירה לממצאי העיון שלי – ואלה לא תומכים בסיפור הנוצרי, ולכן לבסוף דחיתי אותו. ועדיין, איני יכול להתעלם מהחוויה.
לשאלה השניה – מהו אותו האל – זו שאלה יותר מורכבת, וברגיל אני עונה לעצמי שלאל זה אין מאפיינים כלל, ורק דבר אחד ברור – שאין הוא אלוהים של הדתות המוכרות, כזה שהכתיב לנו ספר מסוים – התנ"ך, הברית החדשה או הקוראן. בעניין התורה, מה שגורם לי לדחות אותה כהתגלות אלוהית זו בעיקר ביקורת המקרא, שלדעתי מוכחת בצורה משכנעת ומספיקה.
ועדיין, עכשיו שאתה שואל אותי איני יכול שלא לתת תשובה יותר מעמיקה, והיא – שאם יש דבר אחד ברעיון אלוהים שמשפיע על ההתנהגות שלי הרי זה בשטח המוסר, כלומר – ניסיון להידבקות בטוב. ואני חושב שדבקות זו מתאימה הן לאל הפילוסופי – כי מהו המוסר אם לא צורה נוספת של סדר – וגם לאל הנוצרי – כי זו, בשורה התחתונה, הדרישה שלו מהאדם – דרישה אותה אני מקבל, בניגוד לתיאולוגיה שלהם.
עד כאן.
וראה גם –
https://hagaibooks.wordpress.com/2019/05/19/%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%97%d7%92%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%a8/