שדים יהודים – קטלוג מוער, מאת חגי דגן

שדים יהודים – קטלוג מוער, מאת חגי דגן, אונ' ת"א, 2019, 351 עמ'.
קודם כל מדובר בפירוט הרשימה השלמה של השדים המופיעים במסורת היהודית, וזה כבר הישג. הרשימה מחולקת לתקופות שונות – תקופת התנ"ך, ספרות בית שני, תקופת התלמוד והמדרש, הקבלה, ספרות ימי הביניים, ולבסוף – הספרות היהודית החדשה והספרות הישראלית.
לעיתים מדובר באותם שמות שדים, שרק מקבלים נופך נוסף בכל תקופה, ולפעמים מדובר בשדים חדשים מקרוב באו. אזכיר רק כמה מהשמות – לילית, עזאזל, אשמדאי, סמאל, עוזא ועזאל, מהיטבאל בת מטרד, נעמה. נסו לשייך כל שם לתקופתו (הם באים על פי הסדר).
אך בנוסף לרשימה עצמה ופירוט תכונותיו של כל שד, דגן גם מעיר עליהם בכלליות, וכל חלק מסתיים בהערה מסכמת.
אציין רק כמה נקודות:
ספרות המקרא מיוחדת בכך, שהגם שמופיעים בה שמות שדים רבים, נטייתה הכללית היא להתרחק מהדיבור עליהם. היא מזכירה רק את שמם ולא מפרטת. זאת כנגד הלך-הרוח שהיה בעם באותו הזמן, כנראה. בתקופות מאוחרות יותר, החל מספרות בית שני, השדים מקבלים הרבה יותר מקום. גם בתלמוד ובזוהר מקומם נרחב.
בימי הביניים יש שני עניינים מרכזיים הנוגעים לשדים (מבין רבים אחרים), שברצוני להזכיר. האחד הוא סיפורים על נישואים עם שדה. המעשה הידוע ביותר המספר על כך הוא 'מעשה ורמס'. והשני הוא סיפורו של רבי יוסף דילה רינה ומלחמתו בשטן, שהופיע בהמשך גם בקבלה וגם בשבתאות.
מעשה ורמס ודומיו מיד מעוררים מחשבות. ראשית, השדה הנקבית היא מינית מאוד, מה שמתקשר מיד לסטריאוטיפיזציה המוכרת של דמות האישה המפתה. שנית, קשה שלא לחשוב על שימושים מעשיים שעשו בסיפור יהודים בני הזמן ההוא, אם כדי להצדיק בגידות, אם כדי לתרץ את איחור הנישואים.
והערה אחרונה שלי תהיה בנוגע לספרות היהודית החדשה. דגן סוקר אותה בבקיאות גדולה, אך הוא מוצא שכאן השדים מופיעים במין מצג קרנבלי, כסיפורי פנטזיה, וכך בעצם מרופפים את אמונת השדים הוותיקה, או על כל פנים לא תופסים אותה ברצינות. לדגן יש ביקורת מסוימת על מהלך זה, אך לי דווקא הוא נראה טבעי ונכון, בעולם שהופך רציונלי ומדעי יותר ויותר.
וכאן כמובן המקום לציין את ההסבר הפסיכולוגי הידוע לתופעה, לפיו מה הם השדים אם לא ביטוי לפחדים ולחרדות שלנו? מה שמטופל היום על ספת הפסיכולוג אינו אלא גלגול מודרני של אותם שדים עתיקים, או לפחות יכול להיראות ככזה.
אני אישית מעדיף את הצורה המודרנית של הדברים, אך עדיין מרתק לראות את ההיסטוריה שלהם – ודגן מציג כאן מפה מפורטת ומועילה מאוד.
כך שהספר יכול להתאים הן להשבעת סקרנות פשוטה, הן ככלי מחקר מן הדרגה הראשונה, בלימודי היהדות והדת.
הסתקרנתם? קראו את הספר!

לקחי ההיסטוריה, מאת ויל ואריאל דוראנט

לקחי ההיסטוריה, מאת ויל ואריאל דוראנט, כנרת זמורה וסלע מאיר, 2020, 176 עמ'.

קצרמר.
הזוג דוראנט כתבו במשך ארבעים שנה סדרת ספרי היסטוריה פופולרית בשם "תולדות התרבות", שחלקה אף תורגם לעברית וודאי מצוי בכמה בתים. במהלך הכתיבה והסיכום של הספרים הם רשמו לעצמם הערות כלליות על ההיסטוריה, כפי שהן נלמדות מהזמנים השונים, ובסופו של דבר אגדו את מסקנותיהם לספר – זה הספר הזה, שפורסם בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת.
למרות היותו קצר מאוד, הוא חובק זמנים ועניינים רבים, שזוג הכותבים קופצים מאחד למשנהו במהירות שיא.
לרוצה להסיק מסקנות כלליות מההיסטוריה הספר הזה, אם כך, יכול להועיל מאוד. אלא שאני לא הצלחתי ליהנות כל-כך מהתכונות האלה שלו. למען האמת, הקפיצות התדירות בין הזמנים רק בלבלו אותי. אני מעדיף להתמקד קצת יותר בכל תקופה, ולא למהר להסיק ממנה על תקופות אחרות. מלבד זאת, יתכן שהספר הזה קצת התיישן.
כמובן, כתמיד, זאת רק חווית הקריאה שלי.

מחשבות על השאלה היהודית, מאת ז'אן-פול סארטר

מחשבות על השאלה היהודית, מאת ז'אן-פול סארטר, ידיעות ועליית גג, 2020, 217 עמ'.
תרגום – מולי מלצר.

הפתיחה של המסה 'מחשבות על השאלה היהודית' של סארטר נותנת מושג די טוב על המשכה:

"אם אדם מייחס את האסונות של ארצו או שלו עצמו – כולם או חלקם – לַנוכחות של יסודות יהודיים בקהילה, אם הוא מציע לתקן את מצב העניינים הזה על-ידי כך שימְנְעוּ מן היהודים זכויות מסוימות או יסלקו אותם מתפקידים כלכליים או חברתיים מסוימים או יגרשו אותם מן הארץ או אף ישמידו את כולם – אומרים שיש לו דעות אנטישמיות.

יופי של מילה, דעות…".

כך, במהלך כל המסה הזו מבקר סארטר בחריפות את דמות האנטישמי, שהייתה כה נפוצה בזמנו, והיא נפוצה לצערנו גם היום.
המסה נכתבה בשנת 1944, לאחר שחרור פריז, אך לפני שהגיעו למערב הידיעות על הנעשה בשואה, והיא פורסמה שנתיים מאוחר יותר.
סארטר לא ידע הרבה על יהדות באותו הזמן – כפי שאמר לי חבר-פייסבוק אחד – וגם למעשה הוא כמעט לא הכיר יהודים, למעט כמה פילוסופים יהודים – כפי שכותב יהודה מלצר באחרית הדבר האינפורמטיבית מאוד שלו. אבל זה לא משנה, כי סארטר התעניין בדמות האנטישמי, ואותו הוא הכיר היטב.
את המתווה הבסיסי של הספר מפרטת היטב ארלט אלקיים-סארטר, בתו המאומצת של סארטר והאחראית על עזבונו, בהקדמה.
בחלק הראשון סארטר משרטט את דמותו של האנטישמי ומבקר אותה בחריפות. זהו החלק האקספרסיבי והמרתק ביותר לטעמי.
בחלק השני הוא מדבר על הדמוקרט ויחסו השלילי ליהודי.
ובחלק השלישי – בלי שהחלקים יהיו מובחנים בבירור – הוא מדבר על עניינים שונים ועל היהודי באופן כללי.
ארלט מזכירה ביקורת אחת לה זכה החלק השלישי שגם אני חשתי אותה, והיא שסארטר מדבר על 'היהודי' באופן כללי, כאילו קיים רק סוג אחד של יהודי ולא במגוון רחב מאוד של בני אדם וזהויות. אני מניח שדבר זה נובע מנטייתו של סארטר לשרטט 'טיפוס', במחיר של אובדן-מה של האדם הקונקרטי. זו נטייה של פילוסוף, אפשר לומר, אך אולי היא גם מעידה על עוצמת האנטישמיות הגדולה בזמנו, שגם המתנגד לה בעצם לא הולך את כל הדרך.
ויש בעיה נוספת, שאף היא מוזכרת בהקדמה הקצרה והמצוינת, וגם אני שמתי לב אליה, הקשורה גם לעיקר משנתו של סארטר. סארטר דורש יהודי 'אותנטי', במובן זה שלא יהיה אוניברסלי, אלא פשוט יהודי. אך ראשית, מהו להיות יהודי? סארטר מתארו בגוֹן זמנו – נבדל וגלותי. יהודי ישראלי היום אינו מתאים לשרטוט זה. ושנית, למה בעצם שהיהודי לא יהיה אוניברסליסט? ויותר מכך – למה שלא הוא בעצמו יקבע אם להיות כזה או לא?
יוצא מדברים אלה שספרו של סארטר לא מושלם, לפחות בעיניי, ובהנחה שאכן הבנתי נכון את דבריו. אבל עדיין השגו גדול, והקריאה האנטי-אנטישמית שלו, בזמן כל-כך בעייתי, היא ראויה לציון.
לימים הוא התקרב עוד ליהודים. למשל, העוזר האישי שלו היה בני לוי. וקראתי שבאחרית ימיו התעניין גם בכתבים היהודיים והצטער שלא הכיר את הגמרא.
יפה שהספר תורגם מחדש, ושווה לעיין בו.

על הקלות בנט לעזה

ועוד דבר. יש מצב לא פשוט בעזה. פתרון הימין – אין מה לעשות, ככה זה. המקסימום שאפשר לעשות הוא לצמצם את מרחב הדיג.
פתרון השמאל – לעשות הקלות, להסיר את הסגר וכן הלאה על זו הדרך.
תגובת הימין – כן, בטח, פתרונות הזויים של שמאלנים וכו'.
והנה עכשיו בנט הימני נותן הקלות נרחבות לתושבי עזה, מאפשר להם להיכנס לעבוד בישראל ועוד.
תגובת ימין צפויה – כן, אבל בנט עושה זאת תוך אחריות בטחונית, הוא יודע מה שהוא עושה, אם הוא החליט שזו מדיניות טובה אפשר לסמוך עליו.
ותגובת הימין במקרה שהניסוי הזה ייכשל – תראו מה קורה שמנסים את דרך השמאל, היא לא עובדת.

העניין הוא שאנשים קונים את השטות הזו. ולכן תמיד דווקא ממשלות ימין הן אלה שויתרו כאן על השטחים, וכנראה גם בעתיד הן היחידות שיוכלו לעשות את זה. לא כי הן צודקות, אלא פשוט כי להן מאמינים שיש להן שיקולים ביטחוניים. למעשה, לשמאל גם יש שיקולים כאלה, ואפילו יותר. ראו למשל מי עומד בראש כחול לבן. אבל הציבור לא סומך עליהם משום מה. זה מה שיש ועם זה צריך לעבוד.

דברים בעקבות פרשת 'המימד החמישי'

אתמול צפיתי קצת באולפן הפוליטי שלפני החדשות בערוץ 13, עם איילה חסון – והתרגזתי. לא מפסיקים לדבר שם על הספין הזה, 'המימד החמישי'. בהתחלה הסיפור הזה שעשע אותי, כי הנה רואים פתאום את כל אלה שזלזלו בחוק בישראל נעשים 'אבירי שלטון החוק', אבל כשצפיתי בתוכנית השעשוע הפך לרוגז. כי מתייחסים לזה ברצינות ונותנים לזה יותר מדי מקום.
נאמר בפשטות – אין דומה מי שכבר מוגשים נגדו שלושה כתבי אישום לפרשה שרק עכשיו מתחילה להיחקר, וגנץ אפילו לא חשוד בה. מה גם שגנץ אמר שמקרה (לא סביר בעליל) שיוגשו נגדו כתבי אישום – מיד יפרוש מתפקידו. מה צריך יותר מזה? בזה אמור להסתיים ה'דיון'.
אף כי למעשה – יש יותר מזה. כי בפרקליטות אומרים שבקשת החקירה היא פוליטית ביסודה, על-ידי אדם שמונה בידי השר אוחנה, ונגד עמדת היועמ"ש מנדלבליט. ועכשיו ברור מה יאמרו – שצד אחד פוליטי בדיוק כמו השני. ובכן, אני איני חושב כך, ומדאיג אותי שאכן הצליחו להביא את השחיתות שלהם עד הפרקליטות. אבל במילא, זה לא משנה. אם החליטו לחקור – שיחקרו. חזרה לעניין הקודם – עדיין אין מקום להשוואה בין המקרים.
אז מה שמרגיז אותי הוא שבתקשורת מתייחסים לספין הזה ברצינות – ואכן אין זה יותר מספין, אחד מני רבים – וגם אנשים מתייחסים אליו ברצינות. זה ויכוח מתיש – ובמחילה, תחסכו אותו ממני כאן. מעצבן שאנשים שכחו מה זו אמת והם צבועים בצבע מפלגתם.
מזכיר לי פעם ויכוח שהיה לי בפייסבוק עם איש ימני אחד. בסופו של דבר הוא אמר לי במפורש שאני צודק, אך הוא לא יוכל לומר זאת, כי זה יפגע בקו של המפלגה. יותר לא הגבתי. מה הנאמנות העיוורת הזו? מדוע אי אפשר לומר, תפיסתי ימנית, אך איני שותף לשקרים המגוחכים שמפיצים שם? זה מצער אותי מאוד.
וכך אני רואה שורה ארוכה של נציגי ליכוד מופיעים בתקשורת ומגבים את הספינים השקריים, כולם באותן מילים, על פי אותו דף מסרים. אז הבעיה היא לא רק ביבי, אלא כל מפלגת הליכוד! וכחול לבן רוצים לשבת איתם. עם מי תשבו? עם מירי רגב? עם אמיר אוחנה? עם כל מגבי השחיתות והשקרים?
הליכוד צריך לעבור כיבוס רציני ועד אז הוא מוקצה מחמת מיאוס כולו. וחששי הגדול הוא שאכן יצליח לתפוס שוב את השלטון. אז באמת הלך עלינו. רק תיזכרו בכל חוקי העוועים שניסו לחוקק בעבר. לא מספיק מזכירים את זה בקמפיין כחול-לבן המדשדש. ומצד שני – אני לא רואה כל ממשלה אפשרית בראשות כחול לבן, כפי שכבר ציינתי בעבר.
לכן ייאושי, אבל לפחות פרקתי. ואם אתם אנשי ימין, עשו טובה – וקחו את זה בקלות. במילא אין השפעה למה שאני, או כמעט כל אחד אחר, כותבים בפייסבוק. זו סתם הוצאת קיטור.

על הספינים היומיים

בכל יום יש ספין חדש. ספין במובן של נושא מעורר השואב את תשומת הלב. למשל, בימים האחרונים, תחילה זה היה הדרבוקות של הנדל, ואז הסרטון של אראל סג"ל עם ביבי והשעייתו. בטוויטר לא הפסיקו לחפור על הנושאים האלה.
בגדול, אפשר להגיד עליהם שני דברים. האחד הוא שמדובר בעניינים מינוריים ולא באמת חשובים. זה אמר כך וזה עשה כך, האם באמת זה מה שמשפיע על חיינו פה? והשני הוא שאי אפשר להגיד על הנושאים האלה כלום, כי כל מה שנאמר נאמר מעמדה של פוזיציה. אם אתה ימני תאמר כך וכך ואם אתה שמאלני אז להפך. מוטב כבר שכל אחד יגיד 'אני ימני' או 'אני שמאלני' ונסגור עניין. למה אנו צריכים את פירוט הדעה הצפוי ואת ההתכתשויות המתלוות לכך?
האמת מתה מזמן ולא ניתן לברר אותה. היסודות האיתנים של המציאות והקיום רועעו ממזמן. לא ניתן לראות דבר מבעד למסך ההתכתשויות הבלתי פוסק, ממסך הפוזיציה וצבע המפלגה. אז למה הם ממשיכים להתווכח, למען השם? ואת מי זה מעניין?
הפוליטיקה הפכה ממזמן למופע בידור, מופע שניתן לכנותו הבידוריזציה של הפוליטיקה. זה משעשע אנשים. וזה גם נותן להם תחושת זהות, של 'אני ימני' או 'אני שמאלני', כאמור, על כל המתלווה לזה. שישתעשעו אנשים במה שהם רוצים, אף שאותי זה כלל לא מעניין ואני מרחם עליהם. אז מה הבעיה? הבעיה שבינתיים העניינים הרציניים בקיום נשארים לא מטופלים, וגם כאשר רוצים לטפל בהם – אי אפשר, בגלל מסך הפוזיציה האמור.
אך מעבר לזה, שוב, זה פשוט משעמם. אין לכם דברים יותר מעניינים לומר ולשתף? אין לכם חיים משל עצמכם?
זוהי התמונה העגומה של הרשתות החברתיות היום. בתחילה הייתה בהן תקווה של כוח אזרחי עולה, אבל מתברר שלאנשים פרטיים אין הרבה מה לתרום. מוטב כבר לחזור לאמצעי התקשורת המסורתיים.
לבסוף – עמכם הסליחה. אני כמובן לא מדבר עליכם, אתם מעניינים בטירוף!