אלאדין, בגרסת הלייב של 2019

אלאדין, בגרסת הלייב של 2019, עלה לסלקום טיוי. צפיתי, ונראה לי שלא צפיתי בגרסת המקור מעולם.
מעבר לשאלה בשביל מה צריך היה להפיק את אותו סיפור מחדש (אך בעצם זו לא ממש שאלה, כי רימייקים עושים כל הזמן) – מדובר בסרט נפלא. ראשית, ויזואלית, הן מבחינת הצבעוניות הרבה, שמתאימה לתיאור הנוף האוריינטלי, והן מבחינת האפקטים המרשימים.
שנית, סיפור ממש טוב. גם הוא נשאר מותח ורב-תהפוכות עד לסופו, וגם הוא מעביר מסר נכון וטוב, במיוחד לילדים, שהדבר החשוב ביותר הוא להישאר אתה-עצמך ולא לרצות להיות מישהו אחר. אפשר להיות ציניים, אך במיוחד היום, כשכל ילד רוצה להיות סלב, זה מסר חשוב.
וכצו התקופה – לסרט יש גם מסר פמיניסטי, והוא עובר בתוספות שיש בסרט החדש לעומת הישן. ראשית – השיר הנוסף – 'לא תשתיקו אותי' – ששרה הנסיכה יסמין. ושנית, ממש בסוף הסרט (אז לא אגלה). לא אחסוך מלומר שזה נראה לי קצת מוגזם ומלאכותי, אך כאמור – זה צו התקופה.
גאי ריצ'י ביים במיומנות, ויל סמית כג'יני מלא חן כהרגלו, נעמי סקוט כנסיכה יסמין יפה וזוהרת, וגם אלאדין עצמו חמוד מאוד.
שורה תחתונה, סרט מצוין!

כמה מחשבות על מפלגות השמאל

לאחרונה עלו כמה סרטונים של מפלגת העבודה-גשר-מרצ שמפרטים במה הם מאמינים. וואלה, ערכים יפים ונכונים, אני מזדהה עם כל מה שנאמר שם, וגם אצביע להם. אבל אותי מטריד דבר אחר – אם הערכים האלה כל-כך יפים, איך זה שהמפלגה המאוחדת הזו קטנה כל-כך? איך זה שיש כל-כך מעט מצביעי שמאל בארצנו?
מעבר להסבר שעשו כאן מסע דה-לגיטימציה לשמאל, לדעתי יש כאן משהו עמוק יותר. כשחשבתי על כך באופן אינטואיטיבי עלה לי – חסר שם דם. מה הכוונה? קודם כל הדם הרע שבשנאת החינם המשתוללת בארץ. תיכנסו לכל פוסט של תמר זנדברג ותקראו את התגובות ותבינו על מה אני מדבר. ודבר שני זה הדם הממשי, אנשים מתים פה.
אז לגבי הדם השני, הממשי, אני לגמרי מקבל את הטענה שדרך השמאל דווקא תימנע אותו. אבל הדם השני מוביל לדם הראשון, ואליו נראה לי לא מתייחסים מספיק.
אמנם, נכון, אם יש לך ערכים אתה לא אמור לעקם אותם מול לחץ. אולם מצד שני, מצב של חוסר דיאלוג לא מועיל לאף אחד. לכל הפחות יש כאן בעיה של הסברה.
אך לדעתי זה אף עמוק יותר, שכן כרגע לפחות חסרה פה פרגמטיות.
שוב אתייחס לעניינים שעל הפרק. ביממה האחרונה קרו שני דברים. האחד, האמירה של יאיר גולן, שהימין אחראי לגל הפיגועים, שגררה גל ביקורת ותוקפנות. ובכן, אני חושב שהוא כמובן צודק, אך האם חכם לומר זאת? האם הרחבת את קהל מצביעיך או צמצמת אותו? ושוב – אני מקבל לחלוטין את הדעה לפיה צריך לומר מה שנכון, ללא שיקולים, אך לפחות שיהיה ברור מה המחיר של זה.
דבר שני שקרה הוא, שמיכה גודמן פרסם מאמר בהארץ על תוכנית המאה של טראמפ, ואמר שיש לשאוף לצמצום הסכסוך במקום לסיומו, ולקבל את התוכנית עם תיקונים מסוימים. ובכן, אני חושב שזו גישה טובה מאוד, ואפשר להתייחס אליה כפתרון ביניים. מה שטוב בה, מעבר לזה שהיא יצירתית וחומקת מדיכוטומיות דוגמטיות, הוא שהיא מאוד פרגמטית. ועוד שמעבר לפרגמטיות שלה, אני חושב שהיא יכולה להשיג הסכמה רחבה. בעצם זה חלק מהפרגמטיות שלה, כי עד כמה שאני מזדהה עם הערכים הליברליים של השמאל והייתי שמח שרוב המדינה היו תומכים בהם, כפי שקורה במדינות אחרות, במדינה שלנו זה פשוט לא קורה וצריך לחיות עם המצב הזה בצורה הטובה ביותר.
אצל חז"ל יש מחלוקת האם טוב לבצוע או לא, כלומר האם טוב להגיע לפשרה במשפט או לא. חכם אחד אומר אסור לבצוע, והשני אומר מצווה לבצוע. וכמדומני שההלכה כשני. ואצל חכמי זמננו יש חכמה קרובה לזה – בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם. ונוסיף – לא רק בכביש.
כך שנראה לי שאם גודמן היה מקים מפלגה הייתי תומך בה. גם מבחינת יחסו ליהדות. תאמרו מפלגת כחול-לבן דומה? לדעתי לא. אני אפילו לא מבין מה הם אומרים. אבל מכיוון שאין לו מפלגה, אצביע כאמור בפתק אמת. אבל קחו לתשומת לבכם מה שאמרתי פה.

על חינוך לרב תרבותיות

יום שישי קריר וסגרירי. קמתי בבוקר וקראתי פוסט של תומר פרסיקו על יחס רע שמקבלים האתיופים מהרבנות בישראל. הגבתי ואמרתי שכך בעצם תמיד היה בציונות, נישול תרבותי. הגיבו לי ואמרו שהרבנות זו לא הציונות. עניתי:

נכון, הרבנות אינה הציונות. ובכל זאת קשה לא לראות את הקשר בנישול התרבותי. תחילה של היהודי הגלותי, אחר כך של המזרחי, ובימינו של הרוסים והאתיופים, כשהפעם זה בא מצד הרבנות, אף כי לא רק מצדם. כמו במערכון המפורסם בלול. קשה לא לראות את זה.

התגובות הבאות הסכימו איתי.
בכל אופן, שמחתי שאני התגובה הראשונה והמשכתי ביומי. קראתי קצת בעיתון הארץ, היו כמה כתבות מעניינות ששיתפתי, והיה גם ראיון עם יועז הנדל שקראתי רק חלק ממנו.
כמה שעות אח"כ כל הטוויטר מדבר על דבריו של יועז הנדל. מסתבר שהוא כתב שיש תרבויות ששמעו קונצרטים בווינה ויש ששמעו דרבוקות. קראתי שוב את הראיון, הפעם בעיון. כמובן שהוציאו אותו מהקשרו. הוא לא מדבר נגד שום תרבות ובטח לא נגד 'מצביעי הליכוד', כפי שטענו. אולי בחירת מילים לא מוצלחת.
והדבר הרגיז אותי. יש כל-כך הרבה דברים מעניינים בעיתון ואתם בוחרים להתרכז דווקא בשורה הזו? אנשים פשוט אוהבים לריב וחיים בזה. אמנם, מערכת בחירות, אך זה קורה לא רק במערכות בחירות.
אך שוב, בעיון מעמיק יותר בדבריו של הנדל, כן מצאתי בהם בעייתיות, אך לגמרי אחרת. הוא מזכיר את התרבויות השונות כדי לומר שכולן צריכות להתיישר לפי איזה קו של המדינה, או משהו כזה. והרי זה בדיוק מה שכתבתי הבוקר כבעיה של הציונות מאז ועד היום!
אז נכון, יש דברים שצריכים להתיישר לפי קו כלשהו. למשל, הישמעות לחוק. וגם נכון שדבר זה קורה בכל חברה מהגרת. וכנראה גם טוב, או לפחות בלתי נמנע שזה יקרה. אבל לדעתי טוב לשמר גם את תרבות המקור ולתת לה מקום. לכבד ערכים של 'רב תרבותיות', כפי שמלמדים אותנו היום. ואגב – זה נכון לא רק לגבי הרוסים והאתיופים, העליות העכשוויות, אלא גם לגבי קבוצות ותיקות יותר – החרדים והערבים. יכול להיות שמה שמוציא אנשים מדעתם הוא שתרבויות אלה מתעקשות לשמר את תרבותן, בניגוד לקו המדומיין שמנסים לכפות עליהן. אמנם יש דברים שאין לאפשר, כגון רצח 'על כבוד המשפחה' – כפי שציין נכון הנדל – אבל יש אלף ואחד דברים אחרים שכן כדאי לנצור ולכבד.
בכל מקרה, אתם לא חייבים להסכים איתי, אבל זו דוגמה ליצירת שיח רחב יותר ומתלהם פחות, שאני חושב שיותר יוכל להועיל פה.

מהראיון המדובר עם יועז –

על ד"ר ז'יוואגו וסרטים ישנים בכלל

הסרט הקלסי 'ד"ר זיוואגו', עם השחקנים עומר שריף, ג'רלדין צ'פלין וג'ולי כריסטי, על פי ספרו של בוריס פסטרנק, עלה לסלקום טיוי וצפיתי בו שוב. הפעם הקודמת שצפיתי בו היה לפני כעשרים שנה.
איזה יופי של סרט, איזו קלסיקה! אבל אנצל את ההזדמנות כדי לדבר על סרטים ישנים בכלל, שנראה לי שהיום כמעט לא צופים בהם. האם אתם מכירים את ג'ולי כריסטי, או רק את אנג'לינה ג'ולי, הכוכבת של העת הזו? נראה לי שהיום אנשים צעירים חסרי כל השכלה קולנועית ועומק בהיסטוריה של הקולנוע, ומכירים כמעט רק סרטים מתקופתם. וזה דבר מצער מאוד.
אך לדעתי זו בעיה של נגישות. כשאני הייתי בצעירותי היו אפשרויות רבות. עמנואל הלפרין הקרין כל שבוע קלסיקה אחרת בערוץ הראשון, ולפעמים היו מקרינים סרטים גם סתם כך. את החסר היה אפשר למצוא בספריות הווידאו, שהיום נעלמו מהנוף. והיה גם הסינמטק, שאמנם פעיל גם היום, אך זו אפשרות שיש לה מגבלות משל עצמה.
הטכנולוגיה אמורה הייתה לשפר את מצבנו באופן ניכר, אך נראה לי שרק הרעה אותו. האפשרויות הישנות אבדו וחדשות לא צמחו תחתן. אמנם, אפשר להוריד סרטים במחשב, אבל בעצם זו אפשרות בעייתית, כי רוב האתרים מכילים וירוסים למיניהם. אני כבר מזמן לא משתמש באפשרות זו. ויש גם טורנט, אך אז צריך גם תרגום. ושוב, זו לא אפשרות נוחה במיוחד לאדם שאינו מומחה. וזה גם לא חוקי.
בכל מקרה, נראה לי שהיום הרוב עברו לסטרימינג, אלא ששם היצע הסרטים מוגבל מאוד, כך בנטפליקס לפחות.
לכן בכל פעם שמעלים קלסיקה כזו אני עט עליה כמוצא שלל רב. והלוואי ומישהו ירים את הכפפה וייצור אפשרות צפייה נוחה לכל סרטי העבר האלה, אפילו בתשלום מסוים. או לחלופין, כמובן אשמח לשמוע אם אפשרות כזו כבר קיימת. הייתי שמח לצפות שוב בסרטים של ברגסון, פליני ואנטוניוני.

כמה הגיגים פוליטיים

כמה הגיגים פוליטיים
1.
התחיל להיות די נעים בחוץ וזו הזדמנות טובה להגיד, שצריך לזכור שכפי שהדברים נראים עכשיו, לא תקום ממשלה בקרוב. ביבי מפרסם שאין ממשלה לגנץ בלי הערבים, ומרבים לבקר אותו על כך, אבל הוא צודק. וגנץ מצידו לא מספק כל תסריט אחר אפשרי, שוב, גם לא בפעם השלישית. תחת זאת הוא כותב כל הזמן "כשאקים ממשלה" והיהירות הזו מרגיזה אותי. תגיד 'אם אני ארכיב ממשלה'. בינתיים כל מנהיג בשמאל-מרכז שהתבטא כך לא הצליח. לא הרצוג, לא גבאי, למרות שהיו בטוחים בעצמם. קצת צניעות לא תזיק.
אבל, יש בעיה נוספת והיא שכלל לא ניתן לתת ביקורת. הכול דיכוטומי מדי, או שאתה בעדנו או נגדנו. אמרת ביקורת על גנץ? נו, אז אתה בטח תומך בביבי. אז אם צריך לומר זאת בכלל, איני תומך בביבי, ומעבר לכל בעיותיו, גם הוא כרגע לא יכול להקים ממשלה. אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי והגוש שלו יקבל יותר מ-61 מדנטים. אך צריך להודות גם בזה – הוא יותר קרוב לזה מגנץ.
במצב עניינים שכזה אני לא מוצא הרבה סיבות בכלל לצאת מהבית ביום הבחירות, ואם לא היה מדובר בעניין של רבע שעה – לא הייתי טורח.
לגבי כל תעמולת הבחירות מימין ומשמאל – היא עוברת לי מעל לראש.

2.
גנץ צריך לעשות ממשלת אחדות עם ביבי, למרות כתבי האישום. נכון, ראש ממשלה עם כתבי אישום חמורים זה לא קביל בכלל, אבל מה לעשות שזה מה שחצי העם בחר. למרות כתבי האישום, חצי העם בחר ליכוד ומפלגות תומכות ליכוד. ולמרות כתבי האישום, רוב מוחלט של מתפקדי הליכוד בחרו ביבי ולא את אופציית סער שהוצעה להם.
ואל תחשבו שזה מוצא חן בעיניי, זה לא מוצא חן בכלל. אך זה העם שלנו ואיתו צריך לעבוד. נשמע מתנשא? שיישמע לכם איך שאתם רוצים.
מלבד זאת, אין הרבה הבדלים בין כחול לבן לליכוד. אלה תומכים במתווה טראמפ וגם אלה. אז למה לא ללכת ביחד? כך תהיה לצעדים שיינקטו תמיכה רחבה ולגיטימציה. וכחול לבן גם ייאזנו את הליכוד מפני משיכה ימינה מדי, כפי שנעשה עד עכשיו, וגם מפני הניסיונות לחמוק מהדין ולערער את מוסדות המשפט.
האם זה אומר שאצביע להם? לא. אני מצביע לדרך שאני חושב שהיא נכונה, בפתק אמת, אבל אני מקבל את זה שאני במיעוט כאן בארץ. זו דמוקרטיה, ולכן העם צריך להחליט, גם אם הוא מחליט ללכת לאבדון (מה שלא בטוח, אולי מעז ייצא מתוק). ומלבד זאת, אין דרך אחרת, אם רוצים להימנע מבחירות חוזרות שוב ושוב.
אבל האמת היא שהדעה הזו כלל לא פופולרית, כי מה שחשוב היום לאנשי ימין ושמאל כאחד, זה קודם כל לנגח את הצד השני.

על – קריאת ביניים – מדריך קצר לימי הביניים במערב

קריאת ביניים – מדריך קצר לימי הביניים במערב, מאת אביעד קליינברג.
הוצאה עצמית (?), 2020, 215 עמ'.

כפי שאומרת כותרת המשנה, זו סקירה קצרה ותמציתית של האירועים החשובים שאירעו בימי הביניים בארצות המערב. אביעד קליינברג, פרופ' להיסטוריה, מתחיל את סקירתו במאה השנייה, שעוד שייכת לעת העתיקה, ומסיימה במאה ה-15, עם תחילת העת החדשה.
כל פרק מוקדש למאה אחת, ובסיומו – סיפור קצר ואופייני מהתקופה. התמציתיות הרבה לא מאפשרת העמקה מספקת, אבל כן קליינברג מספק כמה קווים כלליים וזרמי עומק. אבל בעיקר, כאמור, זו סקירה כללית. כך שאם חשקתם לדעת משהו על הממלכה הקרולינגית או על כיבושי פרידריך ברברוסה, בצד המדיני, או על ההבדל בין תנועת המינות הקאתרית לבין זו הוולדנזית, בצד הדתי – זה הספר בשבילכם.

אם להוסיף כמה מילים משלי – נראה ששני אלה – השלטון המדיני והכנסייה – הם הכוחות המרכזיים השולטים בכל ימי הביניים. השלטון המדיני עם כיבושיו ומלחמותיו הבלתי פוסקות, והכנסייה עם מאבקי כוח משל עצמה – למן מסעי הצלב ועד רדיפת המינים. עולם כמנהגו נוהג. ושני כוחות אלה גם נלחמו בינם לבין עצמם, למן ההליכה לקנוסה ועד, מאוחר יותר, סיפור ייסוד הכנסייה האנגליקנית.
ואולם, התקיים גם כוח שלישי, שנראה מינורי – הוא כוח ההשכלה, שתפס תאוצה עם ייסוד האוניברסיטאות במאות ה-12 וה-13, ועם תרגומים מהכתבים היווניים באותו הזמן, תחילה מהמקור המתווך הערבי, ולאחר מכן גם מהמקור היווני עצמו.
אני סבור שכוח זה הוא שאחראי ליציאה מחשכת ימי הביניים (מושג שאני ממשיך לאחוז זו, למרות ההסתייגויות) לאור של העת החדשה. אמנם, בימי הביניים קידשו את אריסטו ובעת החדשה התחילו להתנער ממנו, אך עדיין ההשכלה המבוססת על אריסטו הייתה הבסיס. ואמנם בימי הביניים האוניברסיטאות נשלטו פחות או יותר על-ידי הכנסייה, ואנשי דת נוצרים היו עיקר הלומדים בהן, אך שוב, זה היה הבסיס ממנו התקדמו בהמשך.
כך קרה שכוח, שנראה בהתחלה מינורי, הוא זה שהפך ושינה את העולם.

הספר ייצא בהוצאה עצמית, כנראה – עם אותו לוגו של שלד-חתול שהופיע גם בספרו הקודם של קליינברג 'מדריך לחילוני'. אני אהבתי את שני הספרים האלה שיצאו בהוצאת החתול הגרום הזו ואני ממליץ עליהם.