ההוכחה המוסרית לקיום אלוהים של קאנט, בספרו 'ביקורת כוח השיפוט', בעקבות סיום לימוד, וכן דרשה לפסח.
לאחר שאתמול סיימנו לימוד של שנתיים וחצי ב'ביקורת כוח השיפוט' של קאנט, בחנות הולצר ספרים, בהנחיית אלי רוטנברג (השיעור האחרון התנהל בווידאו), אומר כמה מילים על נושא הלימוד האחרון. (האמת שהכנתי בהתחלה משהו אחר, אך זה נראה לי יותר רלוונטי).
הנושא הוא ההוכחה המוסרית לקיום אלוהים של קאנט, ואביא תחילה תיאור מתורגם מתוך אנציקלודיית סטנפורד (אם מסובך אפשר לדלג על פסקה זו) –
"כנראה אחת הגרסאות המשפיעות ביותר של הטיעון המוסרי לאמונה באלוהים ניתנת לאיתור אצל קאנט (1788 [1956]), אשר טיעונו המפורסם הוא כי הטיעונים התיאורטיים לקיום האל לא צלחו, אך הוא הציג טיעון רציונאלי לאמונה באלוהים כ"עמדה של סיבה מעשית". קאנט קבע כי ישות רציונלית ומוסרית חייבת בהכרח לרצות את "הטוב ביותר", המורכב מעולם בו אנשים הם גם טובים מבחינה מוסרית וגם מאושרים, ובו סגולה מוסרית היא התנאי לאושר. התנאי האחרון מרמז שיש לבקש מטרה זו אך ורק על ידי פעולה מוסרית. עם זאת, קאנט קבע כי אדם אינו יכול רציונלית לרצות סוף כזה מבלי להאמין כי פעולות מוסריות יכולות להשיג מטרה כזו בהצלחה, והדבר מחייב אמונה כי המבנה הסיבתי של הטבע מסייע להשגת מטרה זו באמצעים מוסריים. זה שקול לאמונה באלוהים, ישות מוסרית שאחראית בסופו של דבר לאופי העולם הטבעי". ראו – https://plato.stanford.edu/entries/moral-arguments-god/
ועתה במילים פשוטות יותר – הספר 'ביקורת כוח השיפוט' של קאנט בעצם מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון הוא עוסק במושג היפה, ועליו יש כמה סיכומים בעברית בספרים וגם ברשת. החלק השני עוסק בתכליותיות בטבע, בעיקר בביולוגיה. כאן קאנט תופס עמדת ביניים בין הגישה הטלאולוגית המסורתית, שטוענת שבוודאי יש סיבה תכליתית לכל הדברים, ובין העמדה המכניסטית, לפיה אין סיבה כזו, ואשר מאז ניוטון השתלטה על עולם הפיזיקה, ורק מאז דרווין, לאחר קאנט, השתלטה גם על העולם הביולוגי. כאן אין הרבה חומרי קריאה בעברית, אך כן יש פרק בקורס של האוניברסיטה הפתוחה לתואר שני העוסק בכך. ראו – המחשבה הביולוגית, לתואר שני, עמ' 127-128. אך ממש בסוף הספר קאנט מגיע להוכחה שלו לקיום אלוהים, מתוך המוסר. כאן לא מצאתי כל תיאור שלה בעברית, ולכן אפרט מעט, למרות קוצר ידי המסוים, גם לאחר לימוד הספר. יתכנו חוסר דיוקים.
ובכן, לפי קאנט האדם הוא ישות מוסרית. בביקורתו השנייה, 'ביקורת התבונה המעשית', וכן בספרו 'הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות', פירט קאנט באריכות כיצד האדם אחראי למוסרו, וכיצד זה דבר תבוני. כללו הידוע הוא – "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". אבל כאן האדם ריבון ואלוהים לא מוזכר כלל, עקרונית. דבר זה משתנה בהוכחה המוסרית שבסוף הביקורת השלישית. כי לפי הוכחה זו עצם ההתנהגות המוסרית שלנו מעידה, בעצם, על קיום אלוהים, שהוא זה המתגמל את המוסר, כלומר זה שקובע שלהתנהגות המוסרית תהיינה תוצאות חיוביות. דבר זה מתאפשר בעצם בשתי דרכים – האחת היא הישארות הנפש, החיים לאחר המוות, שלפי קאנט אכן קיימת (גם מנדלסון, בן תקופתו היהודי, כתב ספר על כך – 'פידון'), והשנייה היא החפיפה הקיימת בין חיים מוסריים וחיים מאושרים עוד בחיינו אלה. זהו 'הטוב הנעלה ביותר' שכולנו שואפים אליו. כאן אולי אצטרך להעיר, כי אמנם שני אלה, המוסר והאושר, לא תמיד מתקיימים ביחד, ואתה צריך לבחור אחד מהם (במי תבחר?), אך למעשה, במובן עמוק יותר, באמת ההתנהגות המוסרית היא המביאה לאושר. דבר זה עולה בקנה אחד גם עם פירוש הרמב"ם לאמרת מסכת אבות "שכר מצווה – מצווה" – שהמצווה עצמה, המעשה המוסרי, היא-היא כבר השכר.
אבל יש להדגיש שקאנט לא רואה בכך הוכחה עיונית, כלומר מוחלטת, שכלית, אלא הוכחה מעשית, שדרגתה פחותה יותר. כלומר, אפשר לומר, היא מסתברת, אבל לא מכריעה. את ההוכחה הרגילה מן התכנון, לפיה המורכבות שבטבע מעידה על בורא, קאנט רואה במצב נמוך עוד יותר, וטובה רק כשלב בדרך להוכחה שלו. את ההוכחות האחרות, ובראשן ההוכחה הקוסמולוגית, לפיה לכל דבר יש מניע ולכן צריך להיות גם מניע ראשון, שהוא אלוהים – קאנט שולל לגמרי, והוא עשה זאת בחלק האנטינומיות בביקורתו הראשונה, 'ביקורת התבונה הטהורה' (שאת הסיכום הקצר שלה שכתב קאנט – 'פרולגומנה', או 'הקדמות: לכל מיטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע', קראנו במשך שנה נוספת קודם לכך). הוכחות כאלה, אגב, יש ארבע אצל תומס אקווינס, ההוגה הנוצרי הימיביניימי, וביחד עם ההוכחה מן המורכבות, שגם היא מופיעה אצלו, יש לנו חמש הוכחות שאותן דוחה קאנט, והוא עצמו מציע את ההוכחה השישית. בולגקוב, אגב, לועג לכך בספרו 'האמן ומרגריטה', ואומר שקאנט דחה חמש הוכחות רק כדי להציע אחת שישית שלו, שלא טובה יותר. הוא גם מציע את 'ההוכחה השביעית' לקיום אלוהים – ההוכחה מקיום השטן! (ותודה למתן על ההפניה). ראו – http://cafe.themarker.com/mobile/post/2758327/
לבסוף, קאנט מקשר את ההתנהגות המוסרית של האדם לחירות שלו, שלדעתו בוודאי קיימת. אם כך, אדם הוא בעל חירות במובן זה שהוא יכול לבחור בטוב. אני חושב שגם הרמב"ם שכבר הזכרתי היה תומך בזאת, כי הוא ראה את חירות האדם כערך מרכזי. ולמעשה, גם אני תומך בזאת.
בכך בעצם קאנט ממשיך שושלת דתית ואף יהודית. כשם שהצו הקטגורי שהובא קודם הוא ניסוח מחדש של כלל הזהב, המופיע אצלנו בפסוק – 'ואהבת לרעך כמוך' ובאמרה 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' (אף על פי שיש המבחינים בין שני אלה האחרונים, ואין צריך לומר שבינם ובין ניסוחו של קאנט), כך ההוכחה המוסרית שלו היא בעצם טענה דתית ותיקה מאוד, וכן היא קשורה לעצם תיאורו של האל כ'טוב'. אלא שקאנט מביא את הדברים בצורה פילוסופית ומדוקדקת יותר, וליחידים לפחות דרך זו עדיפה.
זו גם נראית לי דרשה הולמת לחג פסח, חג החירות, הבא עלינו לטובה.
ומכאן למד הרמב"ם ההפך, שהאדם הוא לא תכלית הבריאה, אלא רצון ה' הוא המרכז. והוא גם טען שאפסיות האדם מול הטבע ומערכותיו הגדולות מלמדות את זה, כפי שגם נאמר –
הפסוק האחרון כאן הוא ברור ומדבר בשם עצמו. ובעיניי זו לאו דווקא נבואה ספציפית, אלא דברים הטובים לכל זמן. אף כי בקריאה שנייה לא יכולתי שלא להבחין שמוזכרים כאן העטלפים.
עניין שני שעלה בצהריים הוא ההבדל בין האדם והחיה. אני אמרתי – הרבה הבדלים ניסו למצוא וכולם נפלו. אמרו שרק האדם יכול לייצר כלים, אך נמצא שגם בעלי חיים מסוימים יכולים. נאמר שרק האדם יכול לדבר, אך הצליחו ללמד קוף אחד כמאתיים מילים בשפת הסימנים. נאמר שרק האדם יכול לתכנן קדימה, אך יש ציפור המחביאה אוכל במקומות שונים ואוספת אותו אח"כ. וכן הלאה. אבל למעשה יש רעיון אחד שלא הופרך עוד, והוא הרעיון של יובל נח הררי, שרק האדם יכול ליצור רעיונות בלתי מוחשיים, כמו 'כסף' וכמו 'אלוהים'. ולמעשה, רעיון דומה מופיע אצל הפילוסוף ארנסט קסירר, בן תחילת המאה העשרים, שאומר שייחוד האדם הוא ביכולת הסמלית שלו. וגם אני בעבודתי על הצלם אמרתי שנבדלות האדם היא בזה שקיימת אצלו תפיסת אלוהים, כפי שרואים במוחש. אנו רואים בני אדם מתפללים – למעשה כולם מראשית – ואיננו רואים חתול מתפלל. עד כאן.
אך לגבי הררי אתמול ציינתי אף זאת – נזכר שיובל נח הררי כתב בספרו 'ההיסטוריה של המחר', שהאנושות השתלטה על בעיות העולם הישן – מלחמות, רעב ומגפות, ועכשיו תציב לעצמה יעדים חדשים, כמו חיי נצח (או הארכה משמעותית של החיים). ובכן…
ואם כבר נבואות, נחתום בעוד אחת – התאנה חנטה פגיה, אמר רבי חייא בר אבא סמוך לימות המשיח דבר גדול בא לעולם, הרשעים כלים, והגפנים סמדר נתנו ריח אלו הנשארים, ועליהם נאמר, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים. ('מכתב מאליהו').
"איינשטיין – חייו והיקום שלו" מאת וולטר אייזקסון (ידיעות, 2011) הוא ביוגרפיה רחבה הסוקרת את חייו ועבודתו של גאון המדע בן המאה העשרים, אלברט איינשטיין, והוא עושה זאת בצורה רהוטה ומעניינת מאוד.
הנה מספר ידיעות מתוך הספר (בסופו של דבר כללתי את רוב החשובות):
מתהלכת בציבור סברה האומרת שאיינשטיין היה גרוע בלימודים. סברה זו נשענת על מאמר עיתונאי שפורסם עוד בימיו של איינשטיין. אבל אין לה יסוד. איינשטיין היה טוב מאוד בלימודיו, כך מעיד למשל מנהל בית ספרו. גם בשנותיו בפוליטכניון איינשטיין היה תלמיד טוב מאוד וקיבל ציונים טובים. מה שכן, בבחינת הסיום הוא היה די גרוע והגיע אחד לפני האחרון בכיתתו. האחרונה, אגב, הייתה מילבה מאריץ', מי שהייתה בעתיד אשתו הראשונה, והיא היחידה שלא עברה את בחינות הסיום, לא בשנה הזו ולא כשניסתה לעבור אותם שוב בשנה הבאה.
אבל יש נתון מעניין אחר בנוגע לאיינשטיין – הוא התחיל לדבר רק בגיל שנתיים ובתחילה חשבו שהוא על גבול הפיגור! בנוסף לזה, גם כאשר הוא דיבר, הוא היה ממלמל תחילה בינו ובין עצמו את המשפט שרצה לומר ורק אז אומר אותו. ללא ספק, הייתה לו בעיה ברובד המילולי, אך הדבר לא הפריע לגאונות שלו להתפרץ, בין היתר מכיוון שהחשיבה שלו הייתה תמונתית-ויזואלית. כך, ידוע שבגיל 16 הוא דמיין את עצמו רוכב על קרן אור, באופן שכמו-מנבא את תורת היחסות שלו, שבאה שנים מאוחר יותר.
והנה עוד צירוף מקרים מסתורי: החידוש הגדול שבתורת היחסות היא הידיעה, כי גם הזמן הוא יחסי ולא מוחלט, והאופן בו בחר איינשטיין להדגים זאת הוא על-ידי משל הרכבת הנוסעת בין שני ברקים המכים במסילה. והנה, ביתו נמצא בברן שבשוויץ ליד מגדל השעון שמעל תחנת הרכבת, ובזמנו היו הרכבות מתאמות את הזמנים שלהן באמצעותו. עד היום ניתן לראות את מגדל השעון ואת ביתו של איינשטיין.
ובנוגע לתורת היחסות – מופלא הדבר שהתיאוריה הפיזיקאלית החשובה ביותר מאז ניוטון לא זיכתה את ההוגה שלה בפרס נובל. את הנובל הוא קיבל על גילוי האפקט הפוטו-אלקטרי, שהוביל מאוחר יותר לפיתוח תורת הקוונטים. זה היה המאמר הראשון ב"שנת הפלאות" שלו, 1905, בה כתב, בגיל 26, 4 מאמרים מהפכניים ועוד אחד קטן (אך לא בלתי חשוב – בו הגה את המשוואה הידועה המשווה מסה לאנרגיה), כשהשני הוא הדיסרטאציה שהגיש לאוניברסיטה והשלישי הוא על אטומים ומולקולות.
וכדאי לדעת גם שאת כספי פרס הנובל הוא לא קיבל, אלא העבירם לגרושתו מילבה. היה ביניהם הסכם שהיא מסכימה לתת לו גט בתנאי שאם הוא יזכה בנובל הכסף יעבור אליה. זה היה רעיון של איינשטיין עצמו, ובכל אופן הוא עמד בהסכם. יש לזכור שכשכתב את מאמר הנובל שלו ואת תורת היחסות היה בסך-הכול עובד זוטר במשרד הפטנטים השוויצרי (אף כי ההסכם עם אשתו היה שנים מאוחר יותר, כשכבר התפרסם).
צחוק הגורל בחייו: אמנם תורת הקוונטים פותחה בהיסתמך על מאמר שלו, אך הוא נלחם בהשלכותיה במשך תקופה ארוכה, עד מותו. ביחס לכך הוא אמר את אמירתו הידועה – "אלוהים לא משחק בקובייה", שהרי תורת הקוונטים נסמכת על הסתברות ואין בה חוקיות קבועה. בנושא זה הוא ערך ויכוחים רבים עם עמיתו נילס בוהר.
אבל יש נקודה אחת שמעיבה במקצת על הביוגרפיה שלו: כאמור, את מילבה, אשתו הראשונה, ממוצא סרבי, הוא פגש בפוליטכניון. עוד לפני שנישאו נולדה להם בת בשם ליזרט. איינשטיין ואשתו מעולם לא דיברו עליה וקיומה נודע לעולם רק שנים רבות אחרי מותו, אחרי שנפתחו ארכיוני מכתביו. ייתכן שמעולם לא ראה אותה. היא גודלה בתחילה אצל ידידתה של מילבה ומשלב מסוים אבדו עקבותיה. לא ידוע מה עלה בגורלה. אולי מתה ממחלה. מלבדה היו לו ממילבה שני בנים – הנס אלברט ואדוארד – שמאוחר יותר לקה במחלת נפש (אם להסתכן בהערכה גסה, אני משער שאם יש בסיס גנטי למחלת הנפש של הבן הרי שמקורה הוא באם ולא באב, במקרה הזה, שכן מילבה הייתה אישה עגמומית, שנחשדה אף כלוקה בסכיזופרניה, וכן אחותה אושפזה במוסד לחולי רוח. גם איינשטיין עצמו חשב כך). הנס אלברט הפך לפרופסור להנדסה.
מה עוד כדאי לדעת?
הוא בא ממשפחה יהודית שאינה דתית. בילדותו פנה לדת, אך בהמשך פנה לה עורף לחלוטין, וזאת בעקבות המדע שנגלה לפניו. חלק מהיכרותו עם המדע יש לזקוף לזכות חוברות מדעיות שנתן לו במתנה ידיד המשפחה שהתארח אצלם פעם בשבוע, סטודנט לרפואה. כדאי לדעת שמתנות קטנות ומדויקות יכולות להתברר לימים כיעילות מאוד.
על דרכונו הגרמני הוא ויתר עוד לפני שקיבל את דרכונו השוויצרי. הוא ויתר עליו, בין היתר, מכיוון שסלד מהסגנון הגרמני (הוא היה שוואבי במקור) הסמכותי. בכלל סלד מסמכותיות, גם כזו שחווה בבית הספר. הוא תמך בחירות אישית, עם דגש על חירות המחשבה וההתפתחות האישית. לימים, כידוע (אחרי שחזר לגרמניה בתחילה), קיבל אף דרכון אמריקאי.
גם לאחר פרסום מאמריו ב"שנת הפלאות" לא זכה להכרה מיידית. כשניסה להתקבל כפרופסור באוניברסיטה וצירף את מאמריו סירבו לקבלו וביקשו מאמר נוסף, אותו סירב לכתוב. רק בהמשך כתב מאמר נוסף והתקבל כפרופסור.
איינשטיין התחתן בשנית עם דודניתו אלזה ב-1919, שלה היו שתי בנות מנישואים קודמים. תהליך קבלת הגט מאשתו הראשונה היה קשה, בהתאם לרוח התקופה. אך נתון מעניין הוא זה: במכתב אחד של אילזה, בתה של אלזה, היא אומרת כי איינשטיין התלבט, בזמן מסוים לפחות, בינה ובין אימה. אי-אפשר לדעת עד כמה ניתן לסמוך על המכתב הזה, שהנתון הזה מופיע בו בלבד, ובכל אופן זו אפשרות. אילזה ביקשה מהנמען להשמיד את המכתב אחרי קריאתו, אך הוא לא עשה זאת מעולם.
בשנת 1919 גם בוצע הניסוי – בדיקת מצב הכוכבים בעת ליקוי חמה – שאישש את תורת היחסות. משעה זו זכה איינשטיין למלוא התהילה, וכותרות העיתונים חגגו. בין היתר היו גם ברווזים עיתונאיים חסרי שחר, כמו הדעה שהגה את תורת היחסות הכללית בעת שראה אדם נופל מהגג (ויוצא ללא פגע), מעין וריאציה על ניוטון והתפוח.
למרות היותו פציפיסט ומתנגד ללאומיות, איינשטיין נרתם למאבק הציוני ואף הצטרף לסיור התרמה בארה"ב עם ויצמן. במקביל, באותו הזמן גאתה האנטישמיות בגרמניה. ידוע כי אף הוצע לו בהמשך להיות נשיא מדינת ישראל, אך לזאת הוא סירב. ובכל זאת, עם עליית הנאצים לשלטון הוא ויתר על הפציפיזם שלו, לא היה כל-כך נאיבי אחרי הכול.
זו עוד אירוניה בחייו: כאמור, הוא היה פעיל פציפיסטי רדיקלי, אבל על סמך התיאוריות הפיזיקאליות שלו פותחה פצצת האטום. הוא גם קידם את פיתוחה, אף כי לא היה חבר בפרויקט מנהטן (פרויקט פיתוח האטום). לימים חש אשמה על כך ודרש פיקוח על האטום. הוא גם קידם – עוד לפני הפצצה, אך עתה ביתר-שאת – פדרציה עולמית, מעין ממשלת-על. במקביל – ויש הרואים קשר בין הדברים – גם בפיזיקה ניסה בשנותיו האחרונות למצוא תיאוריית שדה מאוחדת. הוא גם התנגד למקרתיזם רודף-הקומוניסטים, אף שכלל לא היה קומוניסט, והוא זכה לנאצות על כך – ממש כשם שקורה לאנשי שמאל בימינו.
איינשטיין גם ניהל כמה רומנים מחוץ לנישואים, בין היתר עם המזכירה שלו.
כמו כן, הוא ניגן בכינור, והמלחין האהוב עליו היה מוצרט, שבמוסיקה שלו ראה פשטות גאונית – אותה ניתן לראות גם בתיאוריות של איינשטיין עצמו.
האם האמין באלוהים? כפי שאמרנו, הוא זנח אותו כבר בילדות, אך יש הנתלים באמרה שהוזכרה כבר – "אלוהים לא משחק בקוביות" ובדומותיה ומנסים לומר שכן. אלא שכשהוא נשאל על כך איינשטיין אמר את משפטו הידוע, כי הוא מאמין באלוהים של שפינוזה, כלומר, בגדול, בחוקי הטבע ובסדר הבריאה. כך חשבתי לפני הקריאה בספר והקריאה בו רק חיזקה את עמדתי והוסיפה עליה. אמנם הוא סירב שיגדירו אותו כאתיאיסט, אך הסכים להיקרא אגנוסטיקן. ואפשר להגדיר אותו גם כדאיסט, כמו הרבה אנשי מדע אחרים לפניו. לצד ההתפעלות מהסדר בטבע, הוא שלל התערבות אלוהית בבריאה ובמעשי אדם והיה דטרמיניסט. כך גם בפיזיקה שלו ובהתנגדותו הנחרצת למשתמע מתורת הקוונטים הבלתי-דטרמיניסטית בעליל. אלא שהיא, בינתיים לפחות, נחשבת נכונה.
איינשטיין גם ידוע בזכות אמרות-הכנף הרבות שלו.
הוא נפטר בגיל 76 וגופו נשרף, פרט למוחו, ששימש בהמשך מושא למחקרים, אשר רק שלושה מביניהם הם בעלי ערך כלשהו.
ומשהו על המדע עצמו:
כאמור, בשנת 1905 פרסם איינשטיין את תורת היחסות הפרטית, בה קבע כי הזמן הוא יחסי, בעוד רק מהירות האור היא קבועה. לביסוס התיאוריה הוא נעזר ב"קבוע פלנק", כאשר פלנק חי בזמנו. עשור מאוחר יותר, בשנת 1915, הוא פרסם את תורת היחסות הכללית, המשלימה את הראשונה ומראה, כי המרחב-זמן כולו מתעקם בעקבות הכבידה. כאן הוא השתמש במתמטיקה הלא-אוקלידית, שפותחה במאה ה-19, ואשר מתארת מרחבים עקומים ביעילות גבוהה, ובמיוחד הוא השתמש במתמטיקה של רימן. על ההתאמה המופלאה בין ממצאי המתמטיקה המופשטים ובין יישומם אח"כ בפיזיקה קראתי בספר אחר – "האם אלוהים הוא מתמטיקאי?".
ואגב, איינשטיין סיפר לעמיתו הילברט על תורת היחסות הכללית לפני השלמתה, כשעוד ניסה לפתור אי-אילו קשיים שבה, והילברט השלים אותה בעצמו בדרך מסוימת, עד כי חסידיו טוענים כי לזכותו יש לזקוף את הניסוח המלא הראשון של תורת היחסות הכללית. גם "תחרות" כזו בין מדענים היא לא דבר חדש בהיסטוריה של המדע.
ראוי עוד לציין, כי בעקבות התצפיות של האבל (שעל שמו הטלסקופ), שהראה שיש עוד גלקסיות וכי היקום מתרחב – הוא נאלץ לוותר על "הקבוע הקוסמולוגי" שלו. ועוד, בשנת 1935 הוא פרסם מאמר ידוע (עם רוזן ופודולסקי) המערער על תורת הקוונטים, והשפיע גם על יצירת הבעיה המכונה "החתול של שרדינגר" (ראו ערך). ובכל-זאת, מדעני הקוונטים יכלו לאתגר ותורתם נשארה מבוססת.
נקודות אלה הן רק לקט קטן (אם כי, כאמור, די מייצג) מתוך שלל הידיעות שבספר ולהשלמת התמונה יש לקרוא את כולו, על 775 עמודיו (מתוכם רק כ-700 עמודי טקסט, והשאר מקורות ורשימות). זוהי עבודה רצינית מאוד, המסתמכת על מספר מקורות רב, הן ספרים והן תעודות ארכיון, כולל זה שנפתח רק בשנת 2006 (אגב, ארכיון איינשטיין נמצא באוניברסיטה העברית בירושלים, שלה השאיר איינשטיין את עזבונו. הוא גם נחשב בין מייסדיה). מלבד קורות החיים, גם התיאוריות הפיזיקאליות של איינשטיין מוסברות בפשטות יחסית, אם כי כדי להבינן באמת רצוי להשתמש בספרי-עזר נוספים. לכן, לכל מי שרוצה להכיר את הדמות המופתית הזו – זו הזדמנות מצוינת.
1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה, מאת אליזבט אוסברינק, אחוזת בית, 2020, 289 עמ'.
1947. העולם מלקק את פצעיו לאחר מלחמת העולם השנייה. במשפטי נירנברג נשפטים פושעי מלחמה נאצים. גרמניה מחולקת לשניים – חלק מזרחי וחלק מערבי. מן הצד שני, נערכות הכנות להקמת מדינת ישראל, ובאו"ם כבר מכריזים עליה. בצד הספרותי, שני סופרים שפעילים בזמן זה וראויים לציון מיוחד הם ג'ורג' אורוול וסימון בובואר. אלו הן רק חלק מההתרחשויות שקרו בשנה זו, שנה שהיא לדעת המחברת, אליזבט אוסברינק, שנה מכריעה בתולדות העולם, שנה שסגרה חלק היסטורי אחד ופתחה חלק שני. אני הייתי אומר שמלחמת העולם השנייה היא נקודת האמצע, אך ההתפתחויות החדשות אכן החלו להתעצב רק לאחריה. הספר עובר חודש אחר חודש ומזכיר אירועים חשובים בצד אחרים שוליים. הכוונה היא כנראה לאפשר לנו כאילו לחיות בתוך תקופת הזמן הזו. במידה מסוימת המטרה הזו מושגת. אם כי אני חייב לציין שבליל האירועים קצת בלבל אותי. אך אולי זה בגלל חוסר ההתאמה היסודי שביני באופן אישי ובין ספרי היסטוריה באופן כללי. עדיין, זה נראה לי ספר טוב וגם לא כבד במיוחד. רוב הקטעים קצרים מאוד ונקראים בקלות. ובסך הכול מתקבלת תמונה מלאה ומורכבת על נקודה אחת בזמן.
יום לאחר הצהרת אורלי לוי שלא תתמוך בממשלה בתמיכת המשותפת, מסתמן – אין מנוס, יש להקים ממשלת אחדות עכשיו!
אסביר – אף מפלגה לא יכולה להקים ממשלה צרה. עשינו כבר שלוש מערכות בחירות ושום דבר לא משתנה. מערכת בחירות רביעית לא תועיל, והיא גם תעלה הרבה כסף. מלבד זה נזכור את אמרתו של איינשטיין, שטיפשות היא לעשות אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות. מלבד זה – מערכות השלטון כבר לא מתפקדות כראוי כשנה. ועכשיו אנחנו לפני משבר הקורונה, שנראה רק יילך ויחמיר, וייצור גם משבר כלכלי. לכן – אין מנוס ממשלת אחדות עכשיו! נכון, יש כתבי אישום נגד ביבי, אך זה עדיין חוקי וחלק גדול מהעם בחר בו למרות זאת. גם אי אפשר ליהנות מכל העולמות וזה הרע במיעוטו. גם אפשר לנסות לשכנע אותו להיות שני ברוטציה, או לעמוד בראש תקופה קצרה, כמתווה הנשיא. גם ככה יירפא מעט המתח והקיטוב בעם, כי כולם ישתפו פעולה. גם ככה כחול-לבן יצברו ניסיון פוליטי. . אך מכיוון שכל מה שאמרתי כאן הגיוני כל-כך, אין ספק שתיבחר הדרך האחרת. היכונו אם כך לבחירות רביעיות!
אחד הביטויים שאני חוזר עליהם הכי הרבה הוא – הכול קשקוש, או הכול שטויות, או הכול הבל. באמת, קהלת כבר אמר את זה הכי טוב. וגם אני כותב על כך מפעם לפעם, כך שאני קצת נבוך לכתוב עוד. אבל הנה מחשבה (לא חדשה במיוחד, אבל עקרונית) – אם הכול קשקוש, אז גם האמירה שהכול קשקוש היא קשקוש, כך שמכאן נובע שלא הכול קשקוש. למעשה, הדבר הזה חוזר כמעט בכל אמירה שמתחילה ב'כל'. למשל בכלל 'לכל כלל יש יוצא מן הכלל'. ההכללות יש בהן משהו שלא תואם לעולם האנושי, כנראה, וכך נוצר פרדוקס. ולמעשה, זה באמת נכון, לא כל דבר הוא קשקוש, יש דברים שהם ברי-קיימא, למשל המדע שאנו מסתמכים עליו. אז למה אני מתכוון כשאני אומר שהכול קשקוש. אפשר שלעולם הרוח. רעיונות יש בלי סוף והם עוברים כמטבע עובר לסוחר בלי שהדבר לא יעלה ולא יוריד. אלא שלמעשה, גם זה אינו נכון, כי יש חשיבות גם לרעיונות, אך זה הרושם החיצוני המתקבל. מניין הוא נובע? כנראה מרגש קיומי, מהבלות הקיום, ומעובדת המוות. ככזה, לרעיון המבטל יש ערך עצמי, ולמעשה אני מקשר אותו גם להתנגדות לעבודת אלילים, שהיא יסוד מוסד ביהדות. האליל הוא משהו חיצוני שאתה מעניק לו ערך מיוחד, אבל בעצם כל דבר ניתן להעמיד בספק וכל דבר מגיע לסופו בחיינו אלה. כל דבר – פרט למימד האלוהי, לפי היהדות, שהוא גם מימד ההכללה, לפיו אלוהים הוא כל-יכול, כל-יודע וכיוצא בזאת. אני אומר כאן דברים בסדר אינטואיטיבי, ועכשיו אחזור לעקרון הפרדוקסלי. היה פילוסוף שכתב ספר על כך שהדבר הנכון לעשות הוא להתאבד, והוא אכן התאבד יום לאחר פרסום ספרו. לצערי אינני זוכר כרגע את שמו. מנגד העלו כנגדו כמה טענות, וטענה אחת אפשרית היא – אם אין ערך לדבר, מדוע היה חשוב לך לפרסם את הספר ולומר זאת? מתברר אם כך שגם בעינייך יש ערך למשהו וערך לעשייה. אלא שישנם רבים הנוטלים את חייהם בלי לכתוב על זה ספר, כך שהטענה הזאת, הנכונה עקרונית, לא יעילה לרבים. אלא שעל סוגיית ההתאבדות כתבתי כבר בעבר וזה אינו הנושא כאן. נותרנו אם כך עם תובנה בודדת, שביטול-הכול הוא דבר פרדוקסלי, ונראה לי שאסתפק בזאת בשעת ערבית זו של מוצאי שבת.
בעקבות תוצאות הבחירות, מרץ 2020
אני מאמין שתמיד יש ברירה ויש בחירה. גם במצב המסובך אליו הגענו, בו טובי המוחות שוברים את הראש מה לעשות, בו נראה שגם חוקי המתמטיקה כבר אינם תקפים, בו אנשים טוענים טענות בלהט יוקד, העומד ביחס הפוך לסבירות דבריהם – גם במצב זה אני מאמין שיש ברירה ויש בחירה.
ואכן, שתי דרכים עומדות לפנינו כעת.
האחת היא ההצעה שהוצעה בימים האחרונים, להקים ממשלה צרה בתמיכת ליברמן והמפלגה הערבית מבחוץ, ולהעביר חוק לפיו אדם עם כתבי אישום לא יכול לכהן כראש הממשלה. החוק כשלעצמו סביר, רק העיתוי שלו בעייתי, לפי טענת-הנגד. העניין הוא שהמצב דורש זאת, ומול טענות-הנגד אפשר פשוט לשים אטמי אוזניים, או להעביר אותן למיוט. אין ספק שלו הצד השני היה מנצח, הוא היה מעביר את החוק הצרפתי וחוק ההתגברות בלי להתחשב באף אחד, אז למה לא אנחנו? אם יש לזה רוב, זו הדמוקרטיה, לא? ופוליטיקה צריכה להיות לפעמים מלוכלכת ונוקשה.
זה מצד אחד. התוצאה הצפויה שלו, כפי שאנשים כבר התחילו להתבטא בכיוון זה – היא אלימות, ללא ספק. הארץ תבער, אין סיבה שלא להאמין לזה. אך אולי – הכלבים ינבחו והשיירה תעבור, בכל זאת. ומנגד טענה לגיטימית היא, שאין להיכנע לאלימות.
אך יש גם דרך שנייה והיא להקשיב לצד השני ולומר – אכן יש דמיון מובהק בין הצעדים של הצד השני אותם שללנו ובין הצעדים אותם אנחנו רוצים לנקוט. האם 'זה לא אותו דבר'? הדמיון החיצוני לפחות גדול. אז אם אנחנו רוצים לשנות כיוון ולשמש דוגמה טובה, עלינו לשלול את הדרך הקודמת.
מה האופציה? ממשלת אחדות, כמובן. של כחול-לבן והליכוד. ודרישה סבירה בעיניי היא שבני גנץ הוא יהיה ראשון ברוטציה, מכיוון שמשפטו של ביבי יחל בעוד כשבועיים. אם יסרבו – אז תחזור הלגיטימציה לחזור לדרך הראשונה.
ותמיד גם קיימת האפשרות השלישית, הבסיסית, של הליכה לבחירות נוספות, רביעיות במספר. זו אפשרות גרועה מאוד, שאף אחד לא רוצה אותה, אך אם לא תינקט אחת משתי הדרכים, לא יהיה מנוס ממנה.
אז איזו משתי הדרכים עדיפה? כפי שהצגתי זאת התשובה ברורה – הדרך השנייה. אך למעשה אין הדבר פשוט ונראה שכרגע רבים תומכים דווקא בדרך הראשונה. אני חייב להודות שגם אני ברגע הראשון תמכתי בה, כי היא קוסמת כל-כך. אבל במחשבה שנייה אני תומך דווקא בדרך השנייה.
אבל תמיכתי האישית לא משנה את הבחירה האמיתית בין הדרכים, שבה צריך להכריע ציבור שלם, או על כל פנים – מנהיגיו. (ומבחינה אישית, אגב, גם זו שאלה – איזו מחשבה עדיפה, הראשונה או השנייה?…). בעיניי זו כבחירה בין מלחמה ושלום, או שנאה ואהבה. דומה שיש כאן לקח עמוק שצריך ללמוד, ומעניין מתי ואם בכלל נלמד אותו.
וכל זה בוטא יפה בפסוק הידוע:
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים, ל, יט).
ביקורות ספרים ומאמרים 