על מנהיגות במקרא, סיכום קצר

הרצאה קצרה של פרופ' אליהו עסיס בפודקאסט בר-דעת על מנהיגות בתנ"ך.
הוא מעלה שתי נקודות –
אחת, מנהיגים בתנ"ך, כדוגמת משה, גדעון וירמיה, טענו שאין הם ראויים להיות מנהיגים, הקטינו את עצמם. היום קורה בדיוק להפך – כל מנהיג מגדיל עצמו ואומר שאין מתאים ממנו להנהגה. ואני אוסיף – גם לפי אפלטון המלך-הפילוסוף מתאים להנהגה דווקא משום שאינו חפץ בכך.
נקודה שנייה – כאן ההתמקדות היא בעיקר במשה, שניצב לפני פרעה בגיל 80, אך מה ידוע לנו עליו לפני זה? רק ארבעה סיפורים. האחד, משה בתיבה, והשלושה האחרים מעשי החסד והצדק שלו. כיצד הושיע את העברי מהנוגש המצרי, את העברי מהעברי האחר, ואת בנות יתרו מהרועים הרעים. וחז"ל מוסיפים סיפור נוסף, איך הציל שה אחד מהעדר לפני מעמד הסנה. כאמור, רק מעשי חסד וצדק. ושוב עולה השאלה – האם מנהיגינו היום עומדים בקריטריון זה?
יענה כל אחד לעצמו.

על אכילת בעלי חיים במקרא, סיכום קצר

השיעור היומי – פרק בפודקאסט בר-דעת על אכילת בעלי חיים במקרא. דברים פשוטים אך אסכמם בקצרה.
בבראשית א' האדם נצטווה לאכול צמחים בלבד. ובבראשית ב' הם נבראו כדי לחבור אליו. רק לאחר המבול הותר לו לאכול אותם, אך עם הסתייגות – לא את הדם, שהוא הנפש, לפי התפיסה המקראית.
וכך אכן בעלי חיים נהרגים לרוב לאורך התנ"ך, אך עדיין יש מצוות השומרות על כבודן. למשל, מצוות שילוח הקן, 'לא תיקח האם על הבנים', מתחשבת ברגשות בעלי החיים (אף שחז"ל הבינו זאת אחרת). ובדומה לכך היא מצוות 'לא תבשל גדי בחלב אימו', אף שגם כאן חז"ל הבינו זאת אחרת, ומכאן גזרו את כל הלכות איסור אכילת בשר וחלב. גם שור שהרג אדם – נסקל, ממש דין של בני אדם.
בהמשך התנ"ך, בחזון אחרית הימים של ישעיה, הוא אומר כידוע -'וגר זאב עם כבש וגו". כלומר, יש כאן חזרה למצב הבראשיתי, הגן-עדני, כך שהתנ"ך בעצם אומר לנו – העולם נברא בצורה מסוימת, הוא התקלקל, אך יכול לחזור למקורו הטוב.
ואמנם, גם כאן הרמב"ם למשל מפרש את ישעיה פירוש רציונליסטי, לפיו פשוט בני אדם לא יזיקו זה לזה ומדובר במשל. אך היום אפשר לראות שאכן יותר ויותר אנשים הופכים לצמחונים, כך שאולי החזון יתקיים כפשוטו. דבר זה יכול לקרות גם כתוצאה מהבשר המהונדס שצובר תאוצה, שבתהליך ייצורו לא נפגעים בעלי החיים כלל.

כמה נקודות על מגילת העצמאות

פרק מצוין בפודקאסט 'קולות של רוח' על מגילת העצמאות, עם דוב אלבוים.
שאלה – 'בארץ ישראל קם העם היהודי', האין זה שקר?
תשובה – זה מתפרש לפי ההמשך – 'קוממיות', כלומר קם בקומה זקופה ועמד עצמאית על רגליו.
שאלה – מדוע נעדרת המילה 'דמוקרטיה' מן המגילה, ועוד שבנוסחים קודמים שלה היא הופיעה אך נמחקה?
תשובה – בן גוריון ענה על כך בריאיון. ראשית, זה נעשה כדי להבדיל מהדמוקרטיות הטוטליטריות כגון ברה"מ וצ'כיה. שנית, משום שחפצו ליצור דמוקרטיה במתכונת עברית, על פי ערכים יהודיים של בריאה בצלם, 'ואהבת לרעך כמוך' ושאר מוסר הנביאים. בכל מקרה בפסקה 13 מפורטים כל הערכים הדמוקרטיים האלה.
נקודה נוספת – פסקה 16 – שוויון זכויות מלא לערבים, בתוך מתקפת הדמים – ההתקפה על גוש עציון.
נקודה נוספת – 'צור ישראל' – בניגוד למיתוס לא הוכנס כפשרה עם הדתיים, אלא הופיע כבר בנוסח הראשון. אמנם בהמשך נציג הקומוניסטים ביקש למחוק אותו, אך בן גוריון פשוט התעלם מהצעתו. כך לפי הפרוטוקולים. ויש לציין כי הביטוי 'צור ישראל' מופיע במקורות תמיד בהקשר של גאולה. וכן בפסקה השלישית נאמר – 'מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה'.

על הקטילה

על הקטילה
קטילות ספרותיות תמיד היו בעולם, זה לא דבר חדש. וכן, גם קטילות לא ספרותיות, תקשורתיות, פוליטיות, אישיות ועוד. אני נדרש לנושא עכשיו משום שבעיתון הארץ האחרון נמצאות לפחות שלוש בולטות כאלו.
האחת היא ביקורת על סיוון רהב מאיר, שכתבתי עליה בפייסבוק – כתבה נוטפת רעל שאינה אומרת דבר. מה רע כבר עשתה סיוון?
השנייה היא ביקורת על צור ארליך, בעיקר על כך שהוא ימני. ובכן, גם לי יש מה לכתוב בעניינו, אך אני נמנע בגלל קשר אישי מסוים ומסיבות נוספות, בכל מקרה ימניותו היא עניין לגיטימי, לא? נאמר שביחס לביקורת זו דעתי חצויה. אני גם יודע שהמבקר והמבוקר מכירים זה את זה.
ושלישית היא ביקורת נגד דורי מנור, שנגדה כתב בפייסבוק אביעד קליינברג. ביקורת שלילית מאוד, בתחום ההולך וגווע.
ובדרך כלל אלו ביקורות של ויזן המווזן, שאני דווקא נוטה להעריך.

ובכן, נתחיל באופן כללי – גם אני הייתי פעם אדם חד ומושחז, אבל בהמשך דרכי הבנתי שלקטול זה מאוד קל, אבל לא מאוד חכם. עדיין, המבקר הקוטל הוא זה שזוכה ליוקרה בעיתונות, כי הוא נתפס כחכם ומתוחכם יותר, וגם כי אנשים אוהבים דם.
אבל למעשה, הוא לא חכם יותר. כאמור, לקטול קל מאוד. צריך לזכור שמאחורי כל יצירה עומד אדם שהשקיע בה את נשמתו. לרוב זה גם לא משתלם לו כלכלית. במיוחד בשירה. אז לבוא ולבטל את זה במחי יד? לא חכם ולא ראוי.
מהצד הזה ידועה האימרה שהמבקר הוא סופר מתוסכל וכושל. כי אכן קל יותר לבקר מליצור, להרוס מלבנות. וידוע גם העניין שהביקורת הטובה היא הביקורת הבונה.

ועתה, באופן אישי – כתבתי עד כה למעלה מ-500 ביקורות, רובן על ספרי עיון, ובהן באופן עקבי השתדלתי לכבד את הכותב ואת היצירה, אף אם כתבתי נגדה. למען האמת העדפתי שלא לכתוב כלל על ספרים שממש לא אהבתי, או לכתוב בקיצור נמרץ, אם הייתי מוכרח. מעטות הפעמים שחרגתי מכך. זכורה לי בעיקר ביקורת אחת, על ספר לתשעה באב, שהייתה מעט נשכנית מדי, לפחות משפט אחד בה, וחבר המחבר התלונן בפני על כך, ואני אכן מצטער עליה עד עכשיו. אבל מקרה אחד מחמש מאות זה עדיין בגבולות הסביר.

כל זה לא אומר שאי-אפשר לבקר. היו לי כמה ביקורות חריפות אך ענייניות שאיני מצטער עליהן כלל. צריך לכבד את האדם ואת העניין, זה הכול. וצריך גם לזכור שאתה לא קובע דבר אובייקטיבי, אלא תמיד מדבר רק מתוך נקודת המבט האישית שלך. לא חסרים מקרים של יצירות שאחרים אהבו מאוד ואני לא אהבתי כלל.

וכמו היחס לספרות ולאמנות, כך גם היחס לאדם. זהו לימוד מוסר בסיסי, הידוע לכל נוצרי ולכל לומד תלמוד – אל תשפוטו ואל תשפטו, הפוסל במומו פוסל וכיוב'. ואידך זיל גמור.

עוד על האדם

בשולי הדברים –
בספר דניאל מסופר על המלך נבוכדנצר (כמדומני) שאלוהים הפך את לבו ללב חיה לשבע שנים, והוא הסתובב עם החיות. נעה מנהיים כותבת בספרה 'הרשת התרבותית' שיתכן שקיבל את תסמונת האדם-זאב, שהיא מביאה עוד כמה דוגמאות לה. גם פרויד דיבר על איש הזאבים, אך איני בקי במקרה. בכל אופן היום ברור לדעתי שמדובר שאיזושהי הפרעה נפשית. אך האם האדם חדל להיות אדם? לא, כי הוא עדיין הומו-ספיאנס, כפי שהסברתי, והוא מקבל את יחסו המיוחד מעצם השתייכותו למין.
ועוד, הדיון שם היה על מושג 'צלם אלוהים', ומבחינה דתית ודאי שיש ערך מיוחד לאדם וקשר לאל, הבורא והמשגיח. כך שגם מבחינה דתית וגם מבחינה חילונית, אדם הוא אדם.
מה שכן הוא יכול לאבד זה את תכונותיו האנושיות שיכולות להיגרע. כשם שמודל אדם שלם כולל שתי ידיים ובעל יד אחת חסר יד אחת, כך גם בתכונות אחרות.
דוגמה קשה אך מתבקשת היא השואה. כתבתי על כך בספרי יסודות הבניין. מצד אחד הנאצים ניסו למחוק את צלם האנוש – להבדיל מצלם אלוהים הנצחי – של היהודים, ואולי גם הצליחו בזאת לעיתים, אף כי לא חסרות עדויות של שמירה עיקשת שלו גם בתנאים הקשים ביותר, למשל בספר הידוע 'האדם מחפש משמעות'. ומצד שני הנאצים עצמם ודאי איבדו צלם אנוש באכזריותם הרצחנית. אבל, לדעתי, גם הם עדיין בני אדם, עדיין בגדר אדם, ואף אדם שנברא בצלם, כי זה חלק מההגדרה.
לכן אני מסכים עם אלה שרואים בשואה מקרה מזעזע בו בני אדם חוללו לבני אדם אחרים דברים נוראיים, ולא מסכים עם התפיסה הרואה בכך משהו החורג מעולמנו, על אף שבאמת קשה להבין ולתפוס את הדברים. כך גם אני רואה ערך בניסויים של הפסיכולוג שברח לי שמו, שבדק את גבולות האכזריות והציות. אני חושב שטוב שמנסים לחקור את התופעה באופן כללי.
לסיום, אף שזאת המחשבה הראשונה שרציתי להוסיף – גם בתנ"ך מופיע הפסוק 'אדם ובהמה תושיע ה", ובספר יונה אלוהים שואל האם לא יחמול על העיר הגדולה, עם הרבה אנשים 'ובהמה רבה', ויש המפרשים – אדם המתנהג כמו בהמה. אך אלה דרשי מוסר. ואדרבא, בעל תהילים אומר 'בהמות הייתי איתך'. הגדיל מזה ישעיה שאמר – 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא'.
ועוד יש דרשה השנואה עליי, אך פופולרית בציבור, של רבי שמעון בר יוחאי, האומר 'אדם אתם – אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים ומזלות קרויים אדם'. אתם – היהודים, וזו בעיניי תפיסה גזענית ומסוכנת, אך אסתפק כאן בדברים אלה.
אסכם במה שכתבתי בפייסבוק –
לדעתי כל אדם בכל מצב נחשב אדם.

* ואף הנוצרים מכנים את האנטי-כרייסט – 'החיה'.

מחשבות בעקבות הרצאת פרופ' ליבוביץ על מורה נבוכים א-ב.

מחשבות בעקבות הרצאת פרופ' ליבוביץ על מורה נבוכים א-ב.

שומע הרצאה של פרופ' ליבוביץ על מורה נבוכים א-ב, שאעלה לאחר שאסיים להאזין. עולה השאלה מהו האדם, והתשובה – הוא מוגדר כחי חושב. והמחשבה שבו מביאה אותו להכרת אלוהים. ואז הוא נשאל על מוצרט, שהוכיח גאוניות הץבמוזיקה, או איינשטיין, שהוכיח גאוניות בפיזיקה, אך לא בהכרת אלוהים (ואכן, ניתן להתווכח על כך), ועונה, אם הבנתי נכון, שנכון, בלי הכרת אלוהים הם אינם נחשבים אדם, ומוסיף – אף חולה הנפש. כלומר, יש להם צורת אדם, אך הם אינם אדם.
ובכן, לי קשה מאוד עם התפיסה הזו. כן, לאדם יש מוח מפותח יותר מבעלי החיים וכדאי לו להשקיע בו, אך גם לבעלי החיים יש מוח ותפיסה, וגם לאדם יש צדדים אחרים. עלי מקובלת תפיסת האדם לפי הקטגוריות של לינאוס (שחילק את כל החי לקטגוריות ונתן להם שמות), כהומו ספיאנס, כלומר סוג אחד של בעל חיים, שיש לו מאפיינים שונים, בין היתר מוח מפותח. ואני דוחה את ההגדרה האריסטוטלית-רמב"מיסטית.
שאלה בפני עצמה היא האם ניתן לראות את לינאוס כתחליף לאריסטו או כהולך בדרכו, רק שבצורה מודרנית יותר, ואשמח שתאירו את עיניי בנקודה זו.

עד כאן פרק א'.
ביחס לפרק ב' אציע את הטבלה הבאה –

מושכלות – אמת ושקר – בשכל
מפורסמות – טוב ורע – ברגש
אסתטיקה – יפה ומכוער – בדמיון.

כן היוונים דיברו על האמת, הטוב והיפה. ומבחינתם כולם שלמות באחד. ובהתאם לכך התחומים – אונטולוגיה (אולי, אף כי שם זה לא קולע וצריך אחר), אתיקה ואסתטיקה.

מבין אלה רק הראשון אובייקטיבי ושני האחרים סובייקטיביים. אבל אמרתי שיש בעיה בהגדרה, כי בצד אונטולוגיה קיימת גם אפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, ובעברית – עובדות ותפיסה. וכך אכן התפתחה הפילוסופיה שאחרי דקרט וקאנט, והדברים ידועים.

ועוד – קאנט ניסה לתת למוסרי ערך שכלי. וגם דיבר על היפה בצורה מורכבת יותר.
כלומר, קאנט בעצם הפך את היוצרות, העובדתי הוא סובייקטיבי והמוסרי הוא אובייקטיבי. בדרך כלל מתייחסים רק לצד אחד של המשוואה בנפרד.

על הגוף והרוח

כמה דברים פשוטים, קצרים וחוזרים על הגוף והרוח –

הגל אומר ב'פנומנולוגיה של הרוח', בהקדמה, כי יש רובד מוחשי מיידי, אבל הדבקים בו הם במעלה ירודה. מעליו קיים רובד הרוח, שהוא המחשבה וההגות. כך אם הבנתי נכון.
אולם אני חולק על כך. לדעתי רובד הרוח העמוק ביותר מחובר לבשר, וללא הבשר הוא ריק מתוכן.
כך גם במקורותינו, מופיעים שני צדדי המטבע –

תחילה הבסיס מבראשית –
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

ועתה שני פסוקים מאיוב, המשלימים זה את זה (ולאחרונה שמעתי קישור בין איוב ובראשית, למשל בביטוי 'קשיטה') –

אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם.

מלבי"ם –
"אכן", עתה ראיתי שלא כן הוא, שהחכמה לא תקח התחלותיה מן החוש והנסיון, רק דעי התבונה צפונים ברוח האדם, ונמצא ברוח האדם אמתיות טבועות בקרבו ברוח אלהים, נחלה הם לו מצד שורש נפשו, וגם הצעיר לימים ישאב מים ממקור רוחו ברוח ה' עליו, ראיתי שהחכמה "היא רוח באנוש", הוא רוח נאצל ממרום נטוע בו ממקור נשמתו, "ונשמת שדי תבינם", הנשמה שהיא חלק אלהי ממעל היא תשפיע את הבינה על האדם, שבה יבינו את האמתיות ויוציאו דבר מדבר, ולכן החלטתי עתה, כי.

כן, ודאי, אין להתכחש למימד הרוח, אבל –

וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ.

מלבי"ם –
 איך אחזה אלוה בלא גוף ובשר ובלא איברים. ואיך נמצא בי השורש לחיות עוד. איך אחיה בלא גוף. (כי לשטתו הנפש דבקה רק עם הגוף ובשאין לה לבוש לא תחיה באופן החיים שיתיחסו אל עניני הקודם לקבל גמול ועונש):

ראיית האל היא דווקא דרך הגוף, כך נהוג לפרש וכך שמעתי, ולזה אני מסכים.

הוספה, על הגל –

אתמול שמעתי שיעור על 'הפנומנולוגיה של הרוח' להגל, אבל במקום להסתבך, הנה ציטוט מ"היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים". מה דעתכם? –

"הֵגֶל הושפע מאוד מן המֶטאפיזיקה של עמנואל קאנט (שדיברנו עליו בפרק 19), אבל בסופו של דבר הוא שלל את ההשקפה של קאנט, שלפיה המציאות הנוֹאוּמֶנָלית (כמו שקאנט קרא לזה) שוכנת מאחורי העולם הפֶנוֹמֶנָלי. במקום לקבל את ההשקפה שנוֹאוּמֶנוֹת ששוכנות מאחורי התפיסות שלנו, הן הגורמות לניסיון שלנו, הוא הגיע למסקנה שהתודעה שמעצבת את המציאות היא פשוט המציאות עצמה. אין שום דבר מעֵבר לה. אבל זה לא אומר שהמציאות נשארת במצב קבוע. לדעתו של הֵגֶל, כל דבר נמצא בתהליך של שינוי, והשינוי הזה הוא בעצם צמיחה הדרגתית של המוּדעוּת העצמית. רמת המוּדעוּת העצמית שלנו נקבעת על־ידי התקופה שבה אנחנו חיים."

"נסו לחשוב על כל ההיסטוריה כאילו היא חתיכת נייר ארוכה שמקופלת שוב ושוב. אנחנו לא נוכל להבין באמת מה קורה בה לפני שהיא תיפתח ותיפרשׂ לגמרי. גם לא נוכל לדעת מה כתוב על הקצה האחרון של הנייר עד שהוא ייפתח ויתגלה. לדרך שבה ההיסטוריה נפתחת ונפרשׂת יש מיבנה נסתר. לדעתו של הֵגֶל, המציאות מתקדמת בלי הרף לעֵבר היעד שלה, שהוא: להבין את עצמה. ההיסטוריה היא לא אקראית בשום מובן. היא מתקדמת אל יעד מסוים. כשנשקיף אחורה ונסקור אותה, נראה שהיא היתה חייבת להתפתח בדיוק כפי שהתפתחה."

"בעיניו המטרה הסופית של ההיסטוריה, שאף אחד לא ממש חשב עליה לפניו, היא ההתפתחות ההדרגתית והבלתי־נמנעת של הרוח, עד שבסופו של דבר, באמצעות התקדמות התבונה, היא תגיע למוּדעוּת עצמית."

"לדעת הֵגֶל, אחת הדרכים שבהן אנחנו מתקדמים במחשבה שלנו, היא על־ידי התנגשות בין רעיון מסוים לבין הניגוד שלו. הֵגֶל האמין שאנחנו יכולים להתקרב לאמת בעזרת המֶתוֹדָה הדיאַלֶקְטית שלו, שפועלת כך: בהתחלה מישהו מציג רעיון מסוים — זוהי תֵזָה. אחר־כך מוצגת הסתירה של הרעיון הזה, עמדה שמערערת עליו — זוהי האַנטיתֵזָה שלו. מן ההתנגשות בין שתי העמדות האלה צומחת עמדה שלישית, מורכבת יותר, שמביאה בחשבון את שתיהן. העמדה השלישית הזאת היא סינתֵזָה שלהן. ואז, בדרך כלל, התהליך מתחיל שוב מחדש מן הנקודה הזאת. הסינתֵזָה החדשה הופכת לתֵזָה, ומולה מוצגת אנטיתֵזָה חדשה. ככה זה נמשך, זה תהליך מתקדם של למידה, עד שמתחוללת הבנה עצמית מלאה של הרוח.
אם כך, מסתבר שהכוח המניע העיקרי של ההיסטוריה הוא הרוח שמבינה בהדרגה את החופש של עצמה."

– היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים מאת נייג'ל וורברטון
מאת נייג'ל וורברטון

איפה אלוהים היה בשואה, הגישות בקיצור

איפה אלוהים היה בשואה?
סיכום קצר מהפודקאסט 'קולות של רוח'. יש לכם מה להוסיף? מה דעתכם?

אתאיסטים – זו ההוכחה שאין אלוהים.
לייבוביץ – אלוהים לא מתערב בעולם, לטוב או לרע.
תשובה דתית נפוצה מנגד – היה זה 'הסתר פנים'.
ויש אף מוסיפים – אין כאן שוני מכל רע אחר שקיים בעולם.
הרבי מסאטמר – השואה קרתה בגלל הציונות.
הרב קוק הבן – השואה קרתה בגלל שלא היו מספיק ציונים ולא עלו לארץ.
יהודים מתקדמים, כגון הרב עמיטל – אין לנו תשובה לשאלה הזו.

כמה מחשבות, זמן קורונה

1.
סתם נקודה למחשבה – פעם הצעתי לאסור על נסיעה במכוניות בארץ, מכיוון שבכל שנה נהרגים בכבישים כ-500 בני אדם. כמובן איש לא לקח זאת ברצינות, ובעצם גם אני לא. כי היה ברור שאי אפשר להשבית מדינה שלמה בשביל 500 בני אדם, אכזרי ככל שזה יהיה.
ובכן, תעשו אדפטציה גם לימינו.

2.
ועוד מחשבה, שבטח אמחק בהמשך – חשבו על זה, בהתחלה אסרו לנשק מזוזות, אח"כ דרשו לגלח זקנים, אח"כ להתפלל בבית הכנסת, ואז הרסו את פסח. מלבד זאת הרבה חולים מבני ברק ואזורים חרדיים. המגיפה הזו אנטישמית!

3.
מחשבה בעקבות ניטשה – האם הדת היא בעצם עבודת אלילים? (בטח אמחק תכף).

שאלות בנוגע לניטשה

עופר, תודה רבה על שעתיים מרתקות של הרצאה אודות ניטשה. נראה לי שלא פסחת על אף חלק בהגותו, למעט עניין הקישור לנאציזם – שאלה שעלתה כמעט בכל שיעור שלנו, וכאן רק רמזת אליה. כה לחי!
ברשותך רשמתי לפני כמה שאלות או הערות שהתעוררו אצלי במהלך השמיעה, ואשתף אותן למרות שבסיום יש לי התחושה שהן פרטניות מדי, והגות ניטשה רחבה יותר ונושאת עימה רוח. ויש לה אף חיבור עמוק לחיי האישיים.
ובכן –
1. הרצון לעוצמה הוא הרצון לשגשג ולהתפתח, אך האם לא קיים גם הרצון למות אצל מתאבדים? איך ניטשה מסביר תופעה זו? ואולי הוא גם יכול להציע תרופה לה?
2. האם באמת 'אין אמת'? אפילו מבחינה לוגית פרטנית, המשפט הזה הוא פרדוקס. אך גם מעבר לזה – האם לא קיים מישור עובדתי קיים? כמובן שהנושא מתקשר לפילוסופיה הפוסטמודרנית והוא רחב מאוד, אך אשמח לשמוע את דעתך.
3. ובנוסף – האם אין קשר בין תוכן הגותו – הזו ובמקומות אחרים – של ניטשה להשתגעותו? נכון, אומרים שאולי הייתה זו עגבת, אך אני חושד שיש כאן יותר מזה. ואם זה נכון, זה צובע את כלל הגותו בצבעי אזהרה עזים, אף שאולי יש כאן הכללה גורפת מדי.
4. נושא החזרה העצמית תמיד נראה לי מוזר. זה תרגיל מחשבתי יפה, אבל גם ככזה יש בו בעיה. כי בחיינו יש לפעמים תקופות סבל, ולפעמים כולם רצופי סבל, ולפי רעיון זה מסתבר שאין סיבה להמשיך ולהחזיק אותם במצב כזה. שוב חוזר פה אפוא נושא ההתאבדות. אבל לאנשים בדרך כלל יש או תקווה, או אמונה באלוהים האוסר על ההתאבדות. ואולי, אם חושבים על זה, אלוהים הזה הוא בדיוק הרצון לעוצמה, או על כל פנים הרצון לשימור עצמי – הקונטוס בפי שפינוזה.
5. רעיון היצירה העצמית הוא הרעיון היחידי אולי שנראה לי נכון, ויפה ציינת שזה מה שמאמצים מהגותו בדרך כלל, ולא בכדי. אולם גם פה יש בעיה, שהרי כמאמר רוסו – 'האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא נמצא באזיקים'. כלומר – כנראה יש גבול, קרוב או רחוק לאנשים שונים, למידת החופש שלנו. בהתאם לכך, אין ספק שהרעיון הזה השפיע על קאוצ'רים בימינו, אך לפעמים, צריך להודות, הם מוכרים חלומות. אבל כאמור, רעיון זה כן מוצא חן בעיניי, כי מידת חופש מסוימת ודאי יש. וזה אגב גם מתקשר בעיניי לרעיון הקודם של 'אין אמת', במובן של אין אמת מוחלטת לגבי מהו מצבך האפשרי, הכול ניתן לשינוי.
6. שכחתי לציין את מה שמופיע אצלי ראשון – התנגדות למוסר העבדים, נגד 'עניי הרוח'. ובכן, אני מתנגד לרעיון זה. אף שהוא מובן לי. כי הוא מתחבר לעניין הבא שאצרף לפה – לך בעקבות התשוקה שלך. אך זה לא חייב לסתור. למרות שכידוע הדתות מאוד מתנגדות למושג הזה, 'תשוקה'. יש עוד מה להרחיב פה.
7. לבסוף – אל תהפכו אותי לאמת – מאוד אהבתי רעיון זה. בעיניי זו אפילו תפיסה מנוגדת-אלילות. אך שוב חוזר פרדוקס האמת שהזכרתי קודם. גם כאן לתחושתי יש מקום להרחיב.

לסיום – אשמח אם תתייחס לפחות למשהו משאלות אלה, אף כי, כמובן, אינך מוכרח. הן גם יופיעו בבלוג שלי, כמאמר קטן. שוב תודה על שיעור מרתק!

תשובת עופר –

חגי אשמח לנסות לענות מנקודת ההיכרות שלי עם ניטשה. כפי שאמר מי שאמר – כל אחד והניטשה שלו – זאת הכוונה, אולי אפילו של ניטשה עצמו. אלא שיש כמה עיקרים שם שניתן לעמוד עליהם ואנסה לעשות זאת גם כאן בתשובות לשאלותיך.

1. הרצון לעוצמה הוא הרצון לשגשג ולהתפתח, אך האם לא קיים גם הרצון למות אצל מתאבדים? איך ניטשה מסביר תופעה זו? ואולי הוא גם יכול להציע תרופה לה?
   הרצון לעוצמה הוא לתחושת אונים פנימית, לתחושת מסוגלות וגאווה עצמית, שנובעים בין היתר מתחושה שאתה 'משגשג' ו'מתפשט על סביבתך'. כפי שאתה יודע יש לו כמה ביטויים לרצון לעוצמה ולפעמים הוא אפילו פונה כנגד עצמו (מוסר עבדים), וכאשר תכלית החיים לא מתממשת, הרצון יכול לבוא לידי ביטוי בנטילת חייך – אקט העצמאות העילאי ביותר לפי ניטשה, שכן אתה יוצא נגד הרצון עצמו. יש לו פרק על המוות החופשי כמדומני שמו, בזרתוסטרא. שם הוא כותב על כך. אבל אין למצוא כאן משנה סדורה בנושא הרצון לעוצמה, והיות וזה מושג תיאורטי, פרי אינטואיציה תבונית המבוססת על תצפית חלקית וללא ביסוס רציני אמפירי, ניטשה לא רצה ולא ניסה לתת לו תיאור שלם או קוהרנטי.
2. האם באמת 'אין אמת'? אפילו מבחינה לוגית פרטנית, המשפט הזה הוא פרדוקס. אך גם מעבר לזה – האם לא קיים מישור עובדתי קיים? כמובן שהנושא מתקשר לפילוסופיה הפוסטמודרנית והוא רחב מאוד, אך אשמח לשמוע את דעתך.
   נושא רחב באמת, ויש דרכים שונות בלוגיקה מאז ימי אריסטו לצאת מהפרדוקסים הללו במספר צורות ואופנים (פרדוקס השקרן כמדומני המפורסם ביותר בעניין זה). עבור ניטשה, ואני מציין זאת גם בהקלטה, העמדה היחסית נובעת מהמצב הקיומי של האדם שהוא חלק מ.. ולא השלם עצמו. הוא שחקן בתיאטרון ואינו יכול לדבר על מה שמחוץ לבמה. בכך הוא לא שונה מקאנט בעצם ברמה העקרונית. אלא שניטשה הלך צעד אחד יותר רחוק וברוחו של שופנהאואר (כלומר התפר שבין הביולוגיה והפסיכולוגיה) זיהה איזו מגמה שיוצאת דופן, והיא בעלת מעמד שונה באפיסטמולוגיה האנושית. לצורך העניין, השחקן מזהה מתוך המערכת האפיסטמית היחסית בה הוא נמצא כי יש חפצים או שחקנים שכושלים בתפקידם בהינתן תנאים מסוימים. כלומר, בצורה פשוטה יחסית, יש בעולם איזו פונקציה יחסית שניתן להבחין בה והיא מתחום החיוניות של האובייקטים בתוך התבנית היחסית. גם כאן כמובן יש דרך לערער על כך, לוגית ואמפירית, אבל זה כבר בפעם אחרת. ניטשה בכל מקרה סבר שאפשר לזהות מתי אובייקט מכל סוג לא עומד במגמה של הרצון, שאין בו את החיוניות של הרצון.
3. ובנוסף – האם אין קשר בין תוכן הגותו – הזו ובמקומות אחרים – של ניטשה להשתגעותו? נכון, אומרים שאולי הייתה זו עגבת, אך אני חושד שיש כאן יותר מזה. ואם זה נכון, זה צובע את כלל הגותו בצבעי אזהרה עזים, אף שאולי יש כאן הכללה גורפת מדי.

שאלת השאלות חגי שכל קורא וחוקר נבון של ניטשה נדרש לה. היחס בין הביוגרפיה לחיים. אני מחסידי ההפרדה, אולי אתה זוכר מהולצר. אדייק, ללא ספק, וניטשה גם כתב על כך חיבור, יש קשר בין ביוגרפיה להגות, כאשר ההגות של האדם היא תוצר מובהק של אותו ביטוי חיוני שכתבתי עליו בתשובה הקודמת. ניתן "להריח" את קורות חייו של הוגה ומערכי הנפש שעוצבו בעקבותיהם, לפי הרעיונות שלו. אבל, וזה אבל חשוב, ניטשה עצמו מבלבל בעניין הזה שכן הוא באמת ובתמים מגיל צעיר היה חולני. אביו היה חולה ונפטר עד כמה שאני זוכר בנסיבות דומות לאלה של ניטשה. יש אפילו הטוענים שעצם הפילוסופיה שלו היא אכן אסמכתא להתגברות גדולה על מצב פיסי שהיה בלתי אפשרי עבור הוגה אחר. לכן לקשור את השיגעון שלו לגאוניותו או ללקות רגשית (יש גם טענה כזאת) הם בעייתיים במקרה שלו. תשמע, אני אינני ניטשיאני. אני מאוד מעריך את ההגות שלו, את המבט החודר אולי מכל הוגה אחר שאני מכיר ואת הסגנון הגדול של כתיבתו, אבל לא רואה בה את אותה 'אמת' שהוא ביקש שנראה, וחלק מזה נובע מכך שאתה מבין ככל שאתה קצת מתבגר וצובר ניסיון שהעוצמה של הפילוסופיה, הגרביטציה האיומה שהיא מפעילה על הנפש שלך, לא יכולה לבוא רק ממקום של איזון נפשי. זה ברור. אבל לקשור את זה לפן הנפשי-פיזי – זה ספקולטיבי מדי עבורי.

4. נושא החזרה העצמית תמיד נראה לי מוזר. זה תרגיל מחשבתי יפה, אבל גם ככזה יש בו בעיה. כי בחיינו יש לפעמים תקופות סבל, ולפעמים כולם רצופי סבל, ולפי רעיון זה מסתבר שאין סיבה להמשיך ולהחזיק אותם במצב כזה. שוב חוזר פה אפוא נושא ההתאבדות. אבל לאנשים בדרך כלל יש או תקווה, או אמונה באלוהים האוסר על ההתאבדות. ואולי, אם חושבים על זה, אלוהים הזה הוא בדיוק הרצון לעוצמה, או על כל פנים הרצון לשימור עצמי – הקונטוס בפי שפינוזה.
   הפוך היה אומר ניטשה. תנסה להתגבר על הסבל ולתת משמעות וסיפוק לחייך דרך התחדשות פנימית (המתכון שלו להתחדשות, זה סיפור אחר). בכך תיקח אחריות על הגורל המעגלי הנצחי הזה. כאן בדיוק מוטיב ההתגברות – להגיד הן לחיים גם במקרים האיומים ביותר ולמצוא את הדרך ליצוק בהם משמעות. מסר חשוב לדעתי, שכן הוא נותן לך להבין שיש בך גם אפשרויות שאינך מכיר וגם דרכי התפתחות שטרם ניסית ועליך לנסות בטרם תגיד נואש. נכון שזה קל להגיד וקשה לבצע בסערות שהחיים לעתים מזמנים לנו. ניטשה עצמו היה כמה פעמים רגע לפני נטילת חייו בידיו במצבי מצוקה קשים. כך שלתפיסתו הוא מדבר מניסיון, והוא דורש ממך את שהוא דורש מעצמו (כאן יש שני ניטשה – הדמוקרטי – בכל אחד יש את הפוטנציאל הנפשי לכך, והאריסטוקרטי – רק מעטים בעלי עוז נפשי מולד יכולים לעמוד בכך).
5. רעיון היצירה העצמית הוא הרעיון היחידי אולי שנראה לי נכון, ויפה ציינת שזה מה שמאמצים מהגותו בדרך כלל, ולא בכדי. אולם גם פה יש בעיה, שהרי כמאמר רוסו – 'האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא נמצא באזיקים'. כלומר – כנראה יש גבול, קרוב או רחוק לאנשים שונים, למידת החופש שלנו. בהתאם לכך, אין ספק שהרעיון הזה השפיע על קאוצ'רים בימינו, אך לפעמים, צריך להודות, הם מוכרים חלומות. אבל כאמור, רעיון זה כן מוצא חן בעיניי, כי מידת חופש מסוימת ודאי יש. וזה אגב גם מתקשר בעיניי לרעיון הקודם של 'אין אמת', במובן של אין אמת מוחלטת לגבי מהו מצבך האפשרי, הכול ניתן לשינוי.

לזה, לסייפא של דבריך, בדיוק כיוונתי בתשובה הקודמת. ניטשה כמובן לא היה מתחבר לגישה של רוסו המנסה לצמצם את האדם בסופו של דבר לערכים מזויפים כי הוא "נמצא באזיקים". נפוליאון נגיד לא היה חושב כך בזמן מעשה. אולי באחרית ימיו היה מהרהר על כך ומוצא שאכן יש גבול שהמציאות שמה לו למימוש התשוקות שלו בעולם, אבל, וזה הדבר החשוב, לא בזמן המעשה. עליך לתת ביטוי ספונטני ככל האפשר לאותה חיוניות יצירתית ובעצם רצון לעוצמה (השלב של ה'ילד' בשלוש התמורות בזרתוסטרא, זוכר?). קאוצ'רים צריך לראות בתוך המסגרת שבה הם מתקיימים – עזרה לאדם לאזור אומץ לשינוי. בזה, מהיכרות אישית, יש הצלחות לא רעות. הבעיה, וזאת רוב הביקורת כמובן, שתרבות הקאוצ'רים משמעה העמקת מגמות של תחרותיות ואינדיווידואליזם בעולם. ניטשה חי בעידן הרומנטי שלפני שברון הגאווה המודרנית בעקבות שתי מלחמות עולם. יתכן ואם נניח היה חי לאחריהן, היה מנסה לשלב אלמנטים יותר "אחראיים" בהגותו. אבל זאת מחשבה תפלה כמובן.

6. שכחתי לציין את מה שמופיע אצלי ראשון – התנגדות למוסר העבדים, נגד 'עניי הרוח'. ובכן, אני מתנגד לרעיון זה. אף שהוא מובן לי. כי הוא מתחבר לעניין הבא שאצרף לפה – לך בעקבות התשוקה שלך. אך זה לא חייב לסתור. למרות שכידוע הדתות מאוד מתנגדות למושג הזה, 'תשוקה'. יש עוד מה להרחיב פה.

אין ספק שהמוסר היודו-נוצרי מנסה להכניס את האדם למיטת סדום, לקבוע עבורו אורח חיים נכון ומחייב. גם אני כשקראתי את לגניאולוגיה של המוסר זכור לי שאמרתי לעצמי, אוקיי אנחנו באותה סירה כאן. יש מידה של הגזמה לדעתי באופן בו הוא מציג את המוסר הנוצרי והערכים העולם ממנו, וכן את האינדוקטרינציה הנוצרית. לא שהדברים שגויים, אלא שיש מורכבות וגווני גוונים שלדעתי אין הוא נותן עליהם די את הדעת. למשל תרבות האבירים של מסעות הצלב, איזה מן מוסר הוא זה? נראה כמו שילוב. היצרים אמנם מדברים נוצרית אבל עושים דיוניסית. והמוסר הפרוטסטנטי (נוסח ובר)? מקרה דומה לדעתי. וכך גם בעוד מקרים נוספים בתוך העידן הדתי. לדעתי הוא לא הבהיר די הצורך את ביטויו של מוסר העבדים הלכה למעשה בהיסטוריה (אלא אם כן אני מפספס כאן משהו ואשמח אם מישהו יתקן אותי), אלא בעיקר נתן תיאור מפורט מבחינתו של הפסיכולוגיה של 'העבד', תיאור שבמובנים רבים מזמין את השאלה שהצבת למעלה על היחס בין הביוגרפיה להגות. אני חושב שאמרתי גם במצגת שאחת הביקורות כלפיו היא מידת ההגזמה המאפיינת את הגותו, הצובעת אנשים ומקרים בצבעי שחור-לבן מבחינת חיוניות או חוסר-חיוניות של הערכים ומידת מימושם בהיסטוריה.

7. לבסוף – אל תהפכו אותי לאמת – מאוד אהבתי רעיון זה. בעיניי זו אפילו תפיסה מנוגדת-אלילות. אך שוב חוזר פרדוקס האמת שהזכרתי קודם. גם כאן לתחושתי יש מקום להרחיב.
   בהחלט תפיסה המנוגדת לכל אידאה מוחלטת ולכל טיפוס מפוקפק בעל כריזמה המבקש שתחשוב שהוא הוא תכלית הקיום. לכן גם בחרתי לסיים עמו את המצגת, שכן זהו לדעתי המסר החשוב ביותר לכל מי שמבקש להכיר את ניטשה על רגל אחת. זהו מעשה צורני ותוכני שעולה בקנה אחד ומהווה תוצאה הכרחית של התביעה הפילוסופית שלו ליצירה עצמית ושחרור מכבלי ההכרח (פנימי או חיצוני). במובן זה זכור לי שאמרתי לכך בהולצר שזהו הומניזם עילאי, אולי אפילו חשוב ביותר, בסיסי יותר בוודאי, לו הצליחו אנשים ליישמו בחייהם, מערכים ספציפיים כאלה ואחרים בזרם ההומניסטי. דרך אגב, הזכרתי את הפרק הרביעי של זרתוסטרא שלא הספקנו להגיע אליו בשיעורים, וזה היה לי מאוד חבל. שם הוא עושה בחלק שלם – בתוך עלילה נפתלת, רב-גונית, אינטרטקסטואליזם פנים-טקסטואלי – בדיוק מהלך כזה. אולי פעם יזדמן לנו לקרוא זאת יחדיו.

ההרצאה –