חלום הנאורות, מאת אנתוני גוטליב

חלום הנאורות, מאת אנתוני גוטליב.
עליית גג ומשכל, 2020, 352 עמ'.
תרגום אביעד שטיר.

זהו ספר המשך ל'חלום התבונה' עב הכרס, מאת מחבר זה, שסקר את תולדות הפילוסופיה מהעת העתיקה ועד הזמן החדש. הפעם המחבר סוקר את הגותם של הפילוסופים של העת החדשה, או תקופת הנאורות, פחות או יותר, והוא כולל את כל השמות הגדולים – הובס, דקארט, שפינוזה, יום, לוק, לייבניץ, רוסו, וולטר ועוד, וגם שמות 'קטנים' יותר, כגון בל. משום מה לא נראה לי שברקלי הוזכר, אבל אולי אני טועה. בכל אופן הספר מגיע עד קאנט ולא כולל אותו. זה קצת חבל, ובמיוחד שאי אפשר לומר 'נאורות' בלי להזכיר את קאנט. אבל לא נורא, הוא כנראה יכלל בספר הבא, שמתעתד לצאת, ויכלול את ההוגים המודרניים.
לעניין צורת הכתיבה, כמו בספר הקודם, שסקרתי בזמנו (ראו באתר נוריתה), זהו יותר מסמך היסטורי-כללי מאשר התעמקות פילוסופית. כן מוזכרים הרעיונות, אך להערכתי מקריאה בספר זה לא תקבלו התרשמות מספיקה שלהם, אפילו לא ברמה של ספר מבוא, ודאי לא ספר מבוא אקדמי. אך זה בסדר, וזו כנראה לא הייתה כוונתו של גוטליב, אלא, כאמור, הוא מספק הצצה היסטורית-רעיונית, מעין ביוגרפיה עיונית משולבת.
כהרגלי לא אכביר מילים, אך אצרף כמה ציטוטים שמצאו חן בעיני מתוך הספר, בתרגומו הנפלא כתמיד של אביעד שטיר.
ועוד נקודה – בתקופת קורונה זו, רבים אינם מצליחים להתרכז בקריאה, כפי שהתרשמתי בקבוצות ספרות אחדות. זה מצב קצת אבסורדי ומעציב, כי מצד אחד להרבה אנשים יש פתאום הרבה זמן פנוי, ודאי למצויים בבידוד, אך מצד שני המוח לא פנוי לכך והוא טרוד בדברים אחרים. גם כל ה'חכמות' האלה, שבספר זה, כמו גם בספרים אחרים, פתאום מועמדות בפרופורציה, ואפילו ניתן לומר בזהירות שמאבדות מהחשיבות שלהן, לפחות לעת עתה. זה זמן לא טוב להוצאות הספרים, נראה לי, ביחד עם כל-כך הרבה ענפים נוספים במשק.
ובכן, לעת עתה, הציטוטים הבאים אולי יוכלו להעביר קצת מזמנם של המבודדים, וגם אלו שלא, ונקווה לימים טובים יותר.

ציטוטים מ"חלום הנאורות"

"מַלְבְּראנְש היה שותף לדעות הקַרְטֶזיאניות האלה, אבל הוא הוסיף גם ממד תיאולוגי רחב יותר. בספרו בחיפוש אחר האמת, שראה אור שנים 1674-1675, הוא טען בהבלטה כי האיחוד של הגוף והנפש הוא נישואים אומללים בין ניצוץ התבונה האלוהי וממלכת החומר הטמאה.
"עלינו להתנגד ללא הרף להשפעתו של הגוף על הנפש", הוא כתב, כי הרי

"אדם השופט את הכל בעזרת חושיו, הנענה לדחפי רגשותיו בכל דבר, התופס רק את מה שהוא חש ואוהב רק את מה שמחמיא לו, שרוי במצב הנפשי האומלל ביותר שאפשרי. במצבו זה הוא רחוק עד אינסוף מן האמת ומטובתו שלו. אבל כאשר אדם שופט את הדברים רק על־פי רעיונותיה הטהורים של הנפש, כשהוא נמנע בקפדנות מן האנדרלמוסיה הרועשת של הברואים, ומקשיב, בעודו נכנס אל עצמו, לאדונו־ריבונו כשכל חושיו ורגשותיו שותקים, או אז אי־אפשר לו שייכשל בשגיאה"."

הובס
"אפילו אושרו — או אומללותו — של האדם יכולים להתבהר לאור הרעיון של חומר בתנועה: "לא קיים דבר שנקרא שלוות נפש מתמדת, כל עוד אנו חיים כאן; כי החיים עצמם אינם אלא תנועה, ולעולם לא יתקיימו בלי תשוקה, גם לא בלי פחד".

"לדוגמה, במסה הפוליטית הראשונה שלו שראתה אור בדפוס, De cive ("על האזרח"), הוֹבּס הציג את הטיעון הבא בזכות מה שנראה תֵזָה מדהימה ולפיה השליט תמיד צודק.

מאחר שהוכח קודם (סעיפים 7, 9, 12) כי אלה שזכו בכוח ריבוני במדינה לא כבולים בשום הסכם לשום אדם, נובע מכך שהם לא יכולים לגרום איזושהי עוולה לאזרחים. שכן על־פי ההגדרה שניתנה בפרק 3, סעיף 3, עוולה היא פשוט הפרה של הסכם, ומכאן שלא יכולה להיות עוולה במקום שלא היה בו שום הסכם.

לא ממש מפתיע שעמנואל קאנט, כעבור 150 שנה, חשב כי ההשלכות של אמירה כזו הן "מחרידות ביותר", וכמוהו חשבו גם רבים מבני זמנו של הוֹבּס. כי דומה שלפי הקטע הזה הריבון "רשאי לנהוג בו [באזרח] ככל העולה על רוחו", במילותיו של קאנט. במחזה מאת דְרַיידֶן (Dryden) שהוצג לראשונה כשהמוניטין של הוֹבּס היה בשפל המדרגה, בסוף שנות ה-1660, הרודן מַקְסימוּס מתפאר בכך שעריצים כמוהו חסינים מפני ביקורת, שכן "העולם עשוי לחטוא, אבל לא הקיסר המושל בו".
ובכל זאת, לא זה מה שהתכוון הוֹבּס לו. הוא חידד סוגיה טכנית שבלבלה כמה אנשים, אבל היא לא מזעזעת מבחינה מוסרית. לדעתו של הוֹבּס, אפשר לומר על שליט כי הוא "לוקה בחסר", למשל אם מעשיו "נוטים לרעת העם בדרך כלל", ובמקרה זה הם "הפרות של חוק הטבע ושל החוק האלוהי". אבל כל "עוולה" כזו, כפי שהוֹבּס משתמש במונח, היא עוולה נגד האל ולא נגד האזרחים, משום שהחוק האלוהי הוא זה שמוּפר ולא חוק האזרחים — אף־על־פי שהאזרחים הם אלה שנפגעים. הוא הסביר זאת במילים מפורשות, ובכל זאת רבים לא הבינו אותו אל־נכון. "

"זו גם רוח הדברים בדברי ההוקעה הווירטוּאוֹזיים של ההיסטוריון הבריטי הידוע יוּ טְרֶבוֹר־רוֹפֶּר (Trevor-Roper), שסיכם את כל הספר לווייתן במילים האלה: "האקסיוֹמה — פחד; המתוֹדה — לוגיקה; המסקנה — רוֹדנוּת".

לוק –
"בשאלת הסובלנות הדתית, עם זאת, לוֹק קרא בדרך כלל לחופש אמונה מאותו הסוג ששפּינוֹזה הגן עליו: "אי־אפשר להכריח את בני־האדם להיגאל", הוא כתב באיגרת על הסובלנות, "מוכרחים להניח להם לפעול לפי מצפונם"."

יום –
"התנגדות ברורה לרעיון הזה העלה מאוחר יותר יוּם: "כמעט כל הממשלות הקיימות כיום, או שנותר מהן זכר כלשהו בהיסטוריה, הוקמו במקורן על אדנים של נישול השלטון הקודם או של כיבוש, או שניהם גם יחד, ללא שום ניסיון להתיימר להסכמה הוגנת או כניעה מרצון של העם". ב-1887, בספרו לגֶנֵיאָלוֹגיה של המוסר, הציג ניטשה טיעון דומה בניסוח צבעוני יותר:

איזשהו גדוד מתגודד של חיות טרף בלונדיניות, גזע כובשים ואדונים, מאורגנים כלוחמים ומחוננים בכוח אירגוני, מציב ללא רחמים את כפות רגליו האיומות על אוכלוסייה שאולי עולה עליו בכמותה העצומה לאין־שיעור, אבל עדיין אינה אלא המון של נַוודים משוטטים חסר־צורה. הרי זוהי ראשיתה של ה"מדינה" עלי־אדמות: אני חושב שכבר עברה מן העולם ההזיה שעל־פיה התהווּתה של המדינה היא ב"הסכמה". מי שיודע לצַווֹת, מי שמטבעו הוא "אדון", מי שכל־כולו אלימות — בכל תנועה, בכל מעשה — מה לו ול"הַסְכָּמוֹת"?"

לייבניץ –
"הקידמה "אף פעם לא מגיעה אל סופה", וכעת יש בידי בני־האדם האמצעים להיעשות "מאושרים יותר לאין־ערוך". באחד החיבורים האחרונים שכתב הכריז לייבּניץ כך:

דברים אינם יכולים אלא להתקדם לטובה, בין בהדרגה ובין בקפיצות ובזינוקים. הגם שלפעמים נדמה כי הדברים משתנים לרעה, יש לראות זאת באופן דומה לאופן שבו לפעמים אנו חוזרים על עקבותינו רק כדי לשוב ולזנק קדימה במישנה־מרץ."

וולטר –
"הדת האורתודוקסית, הכריז ווֹלטֵר במילון הפילוסופי שלו, "היא המקור של כל ההבלים והתהפוכות שאפשר להעלות על הדעת; היא אִמָן של הפנאטיוּת ושל המחלוקת בין האזרחים; היא אויבת המין האנושי"."

רוסו –
"כמו ווֹלטֵר, רוּסוֹ טען שאמונה באלוהים נחוצה כדי למנוע אנארכיה, והוא סמך את ידיו על הרעיון של הוֹבּס כי המדינה צריכה להכתיב את פרטי ההתנהגות של הדת הרשמית. אבל עיקרי האמונה של הדת האזרחית שהציע רוּסוֹ היו מצומצמים."

– חלום הנאורות מאת אנתוני גוטליב.

חלום הנאורות מסתיים בביקורת שקיבלה ההשכלה והנאורות במאה העשרים. דעתכם? –
ציטוט מ"חלום הנאורות"

"במקרים שונים הנאוֹרוּת נמצאה אחראית למישטר הטרור של המהפכה הצרפתית — למרות העובדה שהטרור היה איכשהו גם באשמתו של רוּסוֹ, שהיה בדרך כלל אויבם של "הפילוסופים" — כמו גם לפשיזם, לקומוניזם, לרשלנות רפואית פסיכיאטרית, לניצול כלכלי, לסקסיזם, להכחדת מינים, לתוכניות אוּטוֹפּיוֹת מטורפות, לפגיעה באיכות הסביבה, ולעוד הרבה רעוֹת־חוֹלוֹת. על־פי־רוב מוסכם שאף אחת מדמויות המפתח של הנאוֹרוּת במאה ה-18 לא היתה דוגלת או תומכת ברעוֹת האלה (פרט אולי רק לסקסיזם); ובכל זאת, ההנחה היא שהם איכשהו סללו להן את הדרך, או השפיעו על מי שעשו זאת."

2 מחשבות על “חלום הנאורות, מאת אנתוני גוטליב

  1. תודה על הסקירה המרתקת והעשירה ועל הציטוטים שהם ממש תופינים. באשר לשאלתך: ההוגים אכן לא אשמים בעובדה שהשתלשלות רעיונותיהם הובילה לזוועות, ניתן לטעון כי רעיונותיהם נוצלו לרעה או שנעשתה מניפולציה תוך ניצול רעיונותיהם.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s