שאלות בנוגע לניטשה

עופר, תודה רבה על שעתיים מרתקות של הרצאה אודות ניטשה. נראה לי שלא פסחת על אף חלק בהגותו, למעט עניין הקישור לנאציזם – שאלה שעלתה כמעט בכל שיעור שלנו, וכאן רק רמזת אליה. כה לחי!
ברשותך רשמתי לפני כמה שאלות או הערות שהתעוררו אצלי במהלך השמיעה, ואשתף אותן למרות שבסיום יש לי התחושה שהן פרטניות מדי, והגות ניטשה רחבה יותר ונושאת עימה רוח. ויש לה אף חיבור עמוק לחיי האישיים.
ובכן –
1. הרצון לעוצמה הוא הרצון לשגשג ולהתפתח, אך האם לא קיים גם הרצון למות אצל מתאבדים? איך ניטשה מסביר תופעה זו? ואולי הוא גם יכול להציע תרופה לה?
2. האם באמת 'אין אמת'? אפילו מבחינה לוגית פרטנית, המשפט הזה הוא פרדוקס. אך גם מעבר לזה – האם לא קיים מישור עובדתי קיים? כמובן שהנושא מתקשר לפילוסופיה הפוסטמודרנית והוא רחב מאוד, אך אשמח לשמוע את דעתך.
3. ובנוסף – האם אין קשר בין תוכן הגותו – הזו ובמקומות אחרים – של ניטשה להשתגעותו? נכון, אומרים שאולי הייתה זו עגבת, אך אני חושד שיש כאן יותר מזה. ואם זה נכון, זה צובע את כלל הגותו בצבעי אזהרה עזים, אף שאולי יש כאן הכללה גורפת מדי.
4. נושא החזרה העצמית תמיד נראה לי מוזר. זה תרגיל מחשבתי יפה, אבל גם ככזה יש בו בעיה. כי בחיינו יש לפעמים תקופות סבל, ולפעמים כולם רצופי סבל, ולפי רעיון זה מסתבר שאין סיבה להמשיך ולהחזיק אותם במצב כזה. שוב חוזר פה אפוא נושא ההתאבדות. אבל לאנשים בדרך כלל יש או תקווה, או אמונה באלוהים האוסר על ההתאבדות. ואולי, אם חושבים על זה, אלוהים הזה הוא בדיוק הרצון לעוצמה, או על כל פנים הרצון לשימור עצמי – הקונטוס בפי שפינוזה.
5. רעיון היצירה העצמית הוא הרעיון היחידי אולי שנראה לי נכון, ויפה ציינת שזה מה שמאמצים מהגותו בדרך כלל, ולא בכדי. אולם גם פה יש בעיה, שהרי כמאמר רוסו – 'האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא נמצא באזיקים'. כלומר – כנראה יש גבול, קרוב או רחוק לאנשים שונים, למידת החופש שלנו. בהתאם לכך, אין ספק שהרעיון הזה השפיע על קאוצ'רים בימינו, אך לפעמים, צריך להודות, הם מוכרים חלומות. אבל כאמור, רעיון זה כן מוצא חן בעיניי, כי מידת חופש מסוימת ודאי יש. וזה אגב גם מתקשר בעיניי לרעיון הקודם של 'אין אמת', במובן של אין אמת מוחלטת לגבי מהו מצבך האפשרי, הכול ניתן לשינוי.
6. שכחתי לציין את מה שמופיע אצלי ראשון – התנגדות למוסר העבדים, נגד 'עניי הרוח'. ובכן, אני מתנגד לרעיון זה. אף שהוא מובן לי. כי הוא מתחבר לעניין הבא שאצרף לפה – לך בעקבות התשוקה שלך. אך זה לא חייב לסתור. למרות שכידוע הדתות מאוד מתנגדות למושג הזה, 'תשוקה'. יש עוד מה להרחיב פה.
7. לבסוף – אל תהפכו אותי לאמת – מאוד אהבתי רעיון זה. בעיניי זו אפילו תפיסה מנוגדת-אלילות. אך שוב חוזר פרדוקס האמת שהזכרתי קודם. גם כאן לתחושתי יש מקום להרחיב.

לסיום – אשמח אם תתייחס לפחות למשהו משאלות אלה, אף כי, כמובן, אינך מוכרח. הן גם יופיעו בבלוג שלי, כמאמר קטן. שוב תודה על שיעור מרתק!

תשובת עופר –

חגי אשמח לנסות לענות מנקודת ההיכרות שלי עם ניטשה. כפי שאמר מי שאמר – כל אחד והניטשה שלו – זאת הכוונה, אולי אפילו של ניטשה עצמו. אלא שיש כמה עיקרים שם שניתן לעמוד עליהם ואנסה לעשות זאת גם כאן בתשובות לשאלותיך.

  1. הרצון לעוצמה הוא הרצון לשגשג ולהתפתח, אך האם לא קיים גם הרצון למות אצל מתאבדים? איך ניטשה מסביר תופעה זו? ואולי הוא גם יכול להציע תרופה לה?
    הרצון לעוצמה הוא לתחושת אונים פנימית, לתחושת מסוגלות וגאווה עצמית, שנובעים בין היתר מתחושה שאתה 'משגשג' ו'מתפשט על סביבתך'. כפי שאתה יודע יש לו כמה ביטויים לרצון לעוצמה ולפעמים הוא אפילו פונה כנגד עצמו (מוסר עבדים), וכאשר תכלית החיים לא מתממשת, הרצון יכול לבוא לידי ביטוי בנטילת חייך – אקט העצמאות העילאי ביותר לפי ניטשה, שכן אתה יוצא נגד הרצון עצמו. יש לו פרק על המוות החופשי כמדומני שמו, בזרתוסטרא. שם הוא כותב על כך. אבל אין למצוא כאן משנה סדורה בנושא הרצון לעוצמה, והיות וזה מושג תיאורטי, פרי אינטואיציה תבונית המבוססת על תצפית חלקית וללא ביסוס רציני אמפירי, ניטשה לא רצה ולא ניסה לתת לו תיאור שלם או קוהרנטי.
  2. האם באמת 'אין אמת'? אפילו מבחינה לוגית פרטנית, המשפט הזה הוא פרדוקס. אך גם מעבר לזה – האם לא קיים מישור עובדתי קיים? כמובן שהנושא מתקשר לפילוסופיה הפוסטמודרנית והוא רחב מאוד, אך אשמח לשמוע את דעתך.
    נושא רחב באמת, ויש דרכים שונות בלוגיקה מאז ימי אריסטו לצאת מהפרדוקסים הללו במספר צורות ואופנים (פרדוקס השקרן כמדומני המפורסם ביותר בעניין זה). עבור ניטשה, ואני מציין זאת גם בהקלטה, העמדה היחסית נובעת מהמצב הקיומי של האדם שהוא חלק מ.. ולא השלם עצמו. הוא שחקן בתיאטרון ואינו יכול לדבר על מה שמחוץ לבמה. בכך הוא לא שונה מקאנט בעצם ברמה העקרונית. אלא שניטשה הלך צעד אחד יותר רחוק וברוחו של שופנהאואר (כלומר התפר שבין הביולוגיה והפסיכולוגיה) זיהה איזו מגמה שיוצאת דופן, והיא בעלת מעמד שונה באפיסטמולוגיה האנושית. לצורך העניין, השחקן מזהה מתוך המערכת האפיסטמית היחסית בה הוא נמצא כי יש חפצים או שחקנים שכושלים בתפקידם בהינתן תנאים מסוימים. כלומר, בצורה פשוטה יחסית, יש בעולם איזו פונקציה יחסית שניתן להבחין בה והיא מתחום החיוניות של האובייקטים בתוך התבנית היחסית. גם כאן כמובן יש דרך לערער על כך, לוגית ואמפירית, אבל זה כבר בפעם אחרת. ניטשה בכל מקרה סבר שאפשר לזהות מתי אובייקט מכל סוג לא עומד במגמה של הרצון, שאין בו את החיוניות של הרצון.
  3. ובנוסף – האם אין קשר בין תוכן הגותו – הזו ובמקומות אחרים – של ניטשה להשתגעותו? נכון, אומרים שאולי הייתה זו עגבת, אך אני חושד שיש כאן יותר מזה. ואם זה נכון, זה צובע את כלל הגותו בצבעי אזהרה עזים, אף שאולי יש כאן הכללה גורפת מדי.

שאלת השאלות חגי שכל קורא וחוקר נבון של ניטשה נדרש לה. היחס בין הביוגרפיה לחיים. אני מחסידי ההפרדה, אולי אתה זוכר מהולצר. אדייק, ללא ספק, וניטשה גם כתב על כך חיבור, יש קשר בין ביוגרפיה להגות, כאשר ההגות של האדם היא תוצר מובהק של אותו ביטוי חיוני שכתבתי עליו בתשובה הקודמת. ניתן "להריח" את קורות חייו של הוגה ומערכי הנפש שעוצבו בעקבותיהם, לפי הרעיונות שלו. אבל, וזה אבל חשוב, ניטשה עצמו מבלבל בעניין הזה שכן הוא באמת ובתמים מגיל צעיר היה חולני. אביו היה חולה ונפטר עד כמה שאני זוכר בנסיבות דומות לאלה של ניטשה. יש אפילו הטוענים שעצם הפילוסופיה שלו היא אכן אסמכתא להתגברות גדולה על מצב פיסי שהיה בלתי אפשרי עבור הוגה אחר. לכן לקשור את השיגעון שלו לגאוניותו או ללקות רגשית (יש גם טענה כזאת) הם בעייתיים במקרה שלו. תשמע, אני אינני ניטשיאני. אני מאוד מעריך את ההגות שלו, את המבט החודר אולי מכל הוגה אחר שאני מכיר ואת הסגנון הגדול של כתיבתו, אבל לא רואה בה את אותה 'אמת' שהוא ביקש שנראה, וחלק מזה נובע מכך שאתה מבין ככל שאתה קצת מתבגר וצובר ניסיון שהעוצמה של הפילוסופיה, הגרביטציה האיומה שהיא מפעילה על הנפש שלך, לא יכולה לבוא רק ממקום של איזון נפשי. זה ברור. אבל לקשור את זה לפן הנפשי-פיזי – זה ספקולטיבי מדי עבורי.

  1. נושא החזרה העצמית תמיד נראה לי מוזר. זה תרגיל מחשבתי יפה, אבל גם ככזה יש בו בעיה. כי בחיינו יש לפעמים תקופות סבל, ולפעמים כולם רצופי סבל, ולפי רעיון זה מסתבר שאין סיבה להמשיך ולהחזיק אותם במצב כזה. שוב חוזר פה אפוא נושא ההתאבדות. אבל לאנשים בדרך כלל יש או תקווה, או אמונה באלוהים האוסר על ההתאבדות. ואולי, אם חושבים על זה, אלוהים הזה הוא בדיוק הרצון לעוצמה, או על כל פנים הרצון לשימור עצמי – הקונטוס בפי שפינוזה.
    הפוך היה אומר ניטשה. תנסה להתגבר על הסבל ולתת משמעות וסיפוק לחייך דרך התחדשות פנימית (המתכון שלו להתחדשות, זה סיפור אחר). בכך תיקח אחריות על הגורל המעגלי הנצחי הזה. כאן בדיוק מוטיב ההתגברות – להגיד הן לחיים גם במקרים האיומים ביותר ולמצוא את הדרך ליצוק בהם משמעות. מסר חשוב לדעתי, שכן הוא נותן לך להבין שיש בך גם אפשרויות שאינך מכיר וגם דרכי התפתחות שטרם ניסית ועליך לנסות בטרם תגיד נואש. נכון שזה קל להגיד וקשה לבצע בסערות שהחיים לעתים מזמנים לנו. ניטשה עצמו היה כמה פעמים רגע לפני נטילת חייו בידיו במצבי מצוקה קשים. כך שלתפיסתו הוא מדבר מניסיון, והוא דורש ממך את שהוא דורש מעצמו (כאן יש שני ניטשה – הדמוקרטי – בכל אחד יש את הפוטנציאל הנפשי לכך, והאריסטוקרטי – רק מעטים בעלי עוז נפשי מולד יכולים לעמוד בכך).
  2. רעיון היצירה העצמית הוא הרעיון היחידי אולי שנראה לי נכון, ויפה ציינת שזה מה שמאמצים מהגותו בדרך כלל, ולא בכדי. אולם גם פה יש בעיה, שהרי כמאמר רוסו – 'האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא נמצא באזיקים'. כלומר – כנראה יש גבול, קרוב או רחוק לאנשים שונים, למידת החופש שלנו. בהתאם לכך, אין ספק שהרעיון הזה השפיע על קאוצ'רים בימינו, אך לפעמים, צריך להודות, הם מוכרים חלומות. אבל כאמור, רעיון זה כן מוצא חן בעיניי, כי מידת חופש מסוימת ודאי יש. וזה אגב גם מתקשר בעיניי לרעיון הקודם של 'אין אמת', במובן של אין אמת מוחלטת לגבי מהו מצבך האפשרי, הכול ניתן לשינוי.

לזה, לסייפא של דבריך, בדיוק כיוונתי בתשובה הקודמת. ניטשה כמובן לא היה מתחבר לגישה של רוסו המנסה לצמצם את האדם בסופו של דבר לערכים מזויפים כי הוא "נמצא באזיקים". נפוליאון נגיד לא היה חושב כך בזמן מעשה. אולי באחרית ימיו היה מהרהר על כך ומוצא שאכן יש גבול שהמציאות שמה לו למימוש התשוקות שלו בעולם, אבל, וזה הדבר החשוב, לא בזמן המעשה. עליך לתת ביטוי ספונטני ככל האפשר לאותה חיוניות יצירתית ובעצם רצון לעוצמה (השלב של ה'ילד' בשלוש התמורות בזרתוסטרא, זוכר?). קאוצ'רים צריך לראות בתוך המסגרת שבה הם מתקיימים – עזרה לאדם לאזור אומץ לשינוי. בזה, מהיכרות אישית, יש הצלחות לא רעות. הבעיה, וזאת רוב הביקורת כמובן, שתרבות הקאוצ'רים משמעה העמקת מגמות של תחרותיות ואינדיווידואליזם בעולם. ניטשה חי בעידן הרומנטי שלפני שברון הגאווה המודרנית בעקבות שתי מלחמות עולם. יתכן ואם נניח היה חי לאחריהן, היה מנסה לשלב אלמנטים יותר "אחראיים" בהגותו. אבל זאת מחשבה תפלה כמובן.

  1. שכחתי לציין את מה שמופיע אצלי ראשון – התנגדות למוסר העבדים, נגד 'עניי הרוח'. ובכן, אני מתנגד לרעיון זה. אף שהוא מובן לי. כי הוא מתחבר לעניין הבא שאצרף לפה – לך בעקבות התשוקה שלך. אך זה לא חייב לסתור. למרות שכידוע הדתות מאוד מתנגדות למושג הזה, 'תשוקה'. יש עוד מה להרחיב פה.

אין ספק שהמוסר היודו-נוצרי מנסה להכניס את האדם למיטת סדום, לקבוע עבורו אורח חיים נכון ומחייב. גם אני כשקראתי את לגניאולוגיה של המוסר זכור לי שאמרתי לעצמי, אוקיי אנחנו באותה סירה כאן. יש מידה של הגזמה לדעתי באופן בו הוא מציג את המוסר הנוצרי והערכים העולם ממנו, וכן את האינדוקטרינציה הנוצרית. לא שהדברים שגויים, אלא שיש מורכבות וגווני גוונים שלדעתי אין הוא נותן עליהם די את הדעת. למשל תרבות האבירים של מסעות הצלב, איזה מן מוסר הוא זה? נראה כמו שילוב. היצרים אמנם מדברים נוצרית אבל עושים דיוניסית. והמוסר הפרוטסטנטי (נוסח ובר)? מקרה דומה לדעתי. וכך גם בעוד מקרים נוספים בתוך העידן הדתי. לדעתי הוא לא הבהיר די הצורך את ביטויו של מוסר העבדים הלכה למעשה בהיסטוריה (אלא אם כן אני מפספס כאן משהו ואשמח אם מישהו יתקן אותי), אלא בעיקר נתן תיאור מפורט מבחינתו של הפסיכולוגיה של 'העבד', תיאור שבמובנים רבים מזמין את השאלה שהצבת למעלה על היחס בין הביוגרפיה להגות. אני חושב שאמרתי גם במצגת שאחת הביקורות כלפיו היא מידת ההגזמה המאפיינת את הגותו, הצובעת אנשים ומקרים בצבעי שחור-לבן מבחינת חיוניות או חוסר-חיוניות של הערכים ומידת מימושם בהיסטוריה.

  1. לבסוף – אל תהפכו אותי לאמת – מאוד אהבתי רעיון זה. בעיניי זו אפילו תפיסה מנוגדת-אלילות. אך שוב חוזר פרדוקס האמת שהזכרתי קודם. גם כאן לתחושתי יש מקום להרחיב.
    בהחלט תפיסה המנוגדת לכל אידאה מוחלטת ולכל טיפוס מפוקפק בעל כריזמה המבקש שתחשוב שהוא הוא תכלית הקיום. לכן גם בחרתי לסיים עמו את המצגת, שכן זהו לדעתי המסר החשוב ביותר לכל מי שמבקש להכיר את ניטשה על רגל אחת. זהו מעשה צורני ותוכני שעולה בקנה אחד ומהווה תוצאה הכרחית של התביעה הפילוסופית שלו ליצירה עצמית ושחרור מכבלי ההכרח (פנימי או חיצוני). במובן זה זכור לי שאמרתי לכך בהולצר שזהו הומניזם עילאי, אולי אפילו חשוב ביותר, בסיסי יותר בוודאי, לו הצליחו אנשים ליישמו בחייהם, מערכים ספציפיים כאלה ואחרים בזרם ההומניסטי. דרך אגב, הזכרתי את הפרק הרביעי של זרתוסטרא שלא הספקנו להגיע אליו בשיעורים, וזה היה לי מאוד חבל. שם הוא עושה בחלק שלם – בתוך עלילה נפתלת, רב-גונית, אינטרטקסטואליזם פנים-טקסטואלי – בדיוק מהלך כזה. אולי פעם יזדמן לנו לקרוא זאת יחדיו.

ההרצאה –

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s