הזוהר – אגדות ומעשים, בהוצאת עם הספר

הזוהר – אגדות ומעשים, בהוצאת עם הספר, ידיעות.
זהו אוסף די נכבד מתוך ספר הזוהר, גולת הכותרת של ספרות הסוד היהודית, מתורגם לעברית. מצוין שאין זה כל הזוהר ואף לא רובו, כך שאיני יודע איזה חלק הוא כולל. אולי שליש. מצוין גם שנבחרו חלקים מכל סגנונות הזוהר, אף כי כותרת המשנה מדברת על 'אגדות ומעשים' בלבד.
וזה אכן מה שהכרך הזה כולל. מרבים להתייחס אל הזוהר כאל ספרות מיסטית, מקודשת במקרה הטוב, או מופרכת במקרה הגרוע, אך אני לא מצאתי כאן את כל זה. מה שמצאתי הוא אוסף מדרשים חביבים על פסוקי התורה, שאומנם מעוטרים בסופרלטיבים רבים לאומרים אותם, ר' שמעון בר יוחאי וחבורתו, לפי הפסאודו-אפיגרף, כידוע.
כך גם הספר מחולק לפי פרשות התורה וכולל דרשות על פסוקים שונים, אף כי יש בו גם חלקים נוספים, כגון האידרא זוטא והאידרא רבה. האידרא רבא, שתורגם לאחרונה על-ידי מלילה הלנר אשד, שגם כתבה הקדמה לכרך זה, הוא חיבור שאכן מכיל ביטויי הגשמה אנתרופומורפיים מעוררי תמיהה, ונראה לי שביחס לחיבור זה יצא זעמו של פרופ' לייבוביץ, שהתייחס לקבלה כהבלים וכעבודה זרה.
ובכל זאת, מדי פעם מופיעים עניינים מיסטיים שונים, ואף שדים ורוחות. אולם את כל עניין העץ הקבלי המפורסם והסתעפויותיו לא מצאתי כאן בפירוט. אף כי יתכן שקראתי ושכחתי, שכן את הספר התחלתי לקרוא לפני חודשים רבים והגעתי לחציו, ורק עכשיו, בחסות מגפת הקורונה, השלמתי את קריאתו. הנה בכל זאת משהו לזכותה.
אז כאמור, יחסי למה שקראתי הוא סולידי מאוד. לא יצאתי מגדרי, אך גם לא סלדתי. ויסלחו לי הניצים שמשני הקצוות, אך זו ההתרשמות שלי. אבל כן היה לי נעים 'לעסוק בדברי תורה', ומצאתי את הקריאה בספר זה עכשיו יותר מתאימה מספרים אחרים, שקצת איבדו טעמם בעיניי. גם זה משהו.

כמה הרהורים על החוכמה

כמה הרהורים על החוכמה
איך אפשר לדעת מי חכם ומי לא?
בספרי הפסיכולוגיה אינטליגנציה מוגדרת כ'מה שנמדד במבחני אינטליגנציה', שזו הגדרה, איך נאמר, לא מאוד אינטליגנטית, היא מעגלית ולא מועילה. מלבד זאת מצאו כי קיימות 'אינטליגנציות מרובות'. לא רק ה'אינטליגנציה הרגשית' המפורסמת, אלא עוד כמה.
אולי די בזה – ואולי לא. כי אינטליגנציה היא לא בדיוק חוכמה, אף שקשה לי לאפיין את ההבדל בין השתיים. למילה העברית חוכמה יש עבר עשיר, למשל בקבלה, המבחינה אותה מ'בינה', שהיא היכולת להבחין ולברור, בעוד החוכמה היא כנראה אחדותית יותר.
מלבד זאת קיימת גם המילה 'השכלה'. בפסוק 'הנה ישכיל עבדי', וכן במקומות אחרים, מפרש רש"י – ישכיל – יצליח. ואכן, הצלחה היא מדד אחד טוב להשכלה ולחוכמה. מי שמכלכל את מעשיו בתבונה בדרך-כלל מצליח בהם. ואקדמאים משתכרים יותר. אבל כל זה לכאורה, שהרי אומר בעל קהלת – 'לא לחכמים לחם', ולפעמים דווקא החכמים ביותר לא מצליחים מאוד במעשיהם. כפי שהוא ממשיך שם – רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ.
מלבד זאת, קיימת השאלה, שאפשר לקרוא לה אפלטונית – מי שלומד וקורא הוא חכם או טיפש? אם הוא חכם – לשם מה הוא צריך ללמוד? רק מי שאינו יודע, כלומר טיפש, נצרך ללימודים. מצד שני, אנו יודעים מניסיון שדווקא אלה שלומדים הם החכמים, וזה כמובן הגיוני – מכיוון שלמדו החכימו.
כל זה מזכיר את דרשת חז"ל על הפסוק בדניאל – 'נותן חכמה לחכמים'. הם שואלים למה לתת אותה לחכמים, הרי הם כבר חכמים, ודווקא הטיפשים צריכים אותה. ועונים – מי שהוא חכם מוסיפים לו על חוכמתו. כפי שכתב בעל משלי – תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח.
ולבסוף, כך גם אומר ישוע בברית החדשה – כי מי שיש לו נתון ינתן לו ושפע יהיה לו, אך מי שאין לו, גם מה שיש לו ילקח ממנו. 

מדרש לחג

מדרש לחג.
שמות לד, עם פירוש –
כט וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן (מלשון קורונה) עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. (שמרו מרחק שני מטרים) לא וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם. לב וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי. לג וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. (מסכה) לד וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.

על הדמיון

ובכן, כנספח למאמר על איין ראנד, אוסיף על נושא הדמיון, שנטען שגם דרכו ניתן להכיר את המציאות. כרגיל, לא אציע משנה סדורה, אלא רצף מחשבות, בעיקר לפי התלת-שיח שהתפתח בפייסבוק.
ראשית, דעת הרמב"ם. אצלו 'כוח המדמה' הוא ברגיל דבר שלילי שהכסילים משתמשים בו, ורק בו, אבל מצד שני גם לנביאים יד כוח מדמה עשיר, שהם משתמשים בו בצד התבונה. אני חושב שכל עיון קצר או ארוך בדברי הנביאים יחשוף בקלות את שני הרבדים האלה – תבונה מצד אחד, והרבה דמיון ציורי ולשוני מצד שני. רק נביא אחד התנבא ללא דמיון כלל – הוא משה, אבי הנביאים, שנבואתו למעלה מכל נביא, לפי הרמב"ם.
מכאן אנו מגיעים לשירה. השירה במידה רבה דומה לנבואה, ולא סתם הנבואה מזכירה בסגנונה שירה. המשורר חושף באמצעות דמיונו ודמוייו נתח מהמציאות, האישית שלו וגם הכללית, ופעמים רבות משוררים ממש ניבאו דברים שעתידים להיות. למשל בספרות דווקא – זול וורן. ובמדע – איינשטיין חלם שהוא רוכב על קרן אור, ולדעתי ניבא את המשך הקריירה המדעית שלו, שכולה סובבת סביב האור. הוא גם אמר – "דמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם". הנה כי כן, גם במדע חשוב הדמיון.
אך נחזור לשיר. היו גם שדיברו בגנותו. אפלטון הוציא את המשוררים מתוך המדינה האוטופית שלו ודיבר בגנותם. ניטשה קרא להם שקרנים, אף שבעצמו היה משורר, וכל ספרו 'כה אמר זרתוסטרא' כתוב בצורה שירית – ובו אמר את הדבר הזה. וידועה האמרה – 'מיטב השיר כזבו'. אכן, גם מוניטין מפוקפקים יצאו לה לשירה. מצד שני ניצב מה שאמרנו קודם. המשורר מתחבר לצד האינטואיטיבי שלו, ואין יצירה ללא דמיון. שיר על טהרת ההגיון בלבד יהיה משעמם ביותר.
ועלה גם נושא הדמיון החיובי והשלילי. החיובי כמו בשיר, והשלילי כמו בדאגה לקרוב שבמצוקה. אני אמרתי שגם הדמיון השלילי יכול להיות אמיתי, וגם הדמיון החיובי יכול להיות שקרי. האם קיימות אינטואיציות שקר? בתלת-שיח נאמר שלא, אבל אני לא בטוח בזה. יש הרבה דמיונות שאין להם כל אחיזה במציאות, וזו עובדה. דוגמה קיצונית הן הזיות הפרנואיד, למשל.
והקו המשלים לדאגה לקרוב זו הטלפתיה. אכן, פעמים רבות אנו שומעים עדויות על תחושה מוקדמת לצרה כלשהי. האם יש להן בסיס? איני יכול לומר בוודאות, אך אני נוטה להאמין שכן.
חזרה לרמב"ם, או יותר נכון לבני זמנו, הוגי הכלאם. הם סברו שכל מה שניתן לדמיין יש – או יכול להיות – במציאות. הרמב"ם חלק עליהם ואמר שמה שנוגד את חוקי הטבע לא ייתכן, ונתן דוגמה – 'ספינת ברזל עפה באוויר'. אך הנה היום היא כבר קיימת, והרי זה המטוס! האם זה אומר שהרמב"ם טעה וכל מה שניתן לדמיון אפשרי? אני אינני חושב כך, אלא מצדיק אותו וחושב שלא כל דבר אפשרי, אף כי נתן דוגמה לא קולעת. מצד שני יהיו מי שיטענו, שתיתכן מציאות שעולה על כל דמיון…
עד כאן כמה מחשבות מזדמנות.

כמה מחשבות בעקבות איין ראנד

קורא בעיתון הארץ, במאמרו של איתי מאירסון 'במערה הסודית של כת איין ראנד', שלהגותה של ראנד ארבע קומות –

"הקומה הראשונה – מטאפיזיקה. המציאות היא אובייקטיבית. יש עובדות. אמונות או תשוקות לא ישנו זאת.
הקומה השנייה – אפיסטמולוגיה. התבונה היא האמצעי היחידי של האדם לתפוס את המציאות ואת מקומו בתוכה.
הקומה השלישית – האתיקה, היא גולת הכותרת של האובייקטיביזם – אנוכיות. האדם הוא תכלית עצמו. אל תקריב את חייך למען אחרים ואל תדרוש מאחרים להקריב את חייהם למענך. מהן ההשלכות הפוליטיות שנגזרות מהשרטוט האדריכלי הזה? –
הקומה הרביעית – קפיטליזם. השיטה היחידה שבה כל אחד חי למען עצמו. המוסר הראנדיאני לא מפריד בין זכויות אדם לזכויות קניין. גזילת רכושו של אדם (באמצעות הטלת מיסים, למשל), כלומר שלילת פרי עמלו המשמש להישרדותו הפיזית ולאושרו האנוכי, שקולה להשלכתו לכלא ללא משפט".

העליתי את הקטע בפייסבוק ואמרתי שאני מסכים לשתי הקומות הראשונות ומתנגד בתוקף לשתי הקומות העליונות. למעשה, הדבר עלה גם אתמול בשיחת שולחן שישי. אני טענתי כי אחרי הכול יש מציאות, ומנגד נטען כי המציאות נבנית על-ידינו וכי היא סובייקטיבית. אני לא מתנגד ליסוד הסובייקטיבי, אך עדיין חושב שאחרי הכול, קיימת מציאות עובדתית.
כך גם נעניתי בפייסבוק – שיש לפקפק אף בשתי הקומות הראשונות. מדוע? מכיוון, למשל, שמכניקת הקוונטים מראה לנו שאופן הצפייה שלנו משפיע על המציאות. זה אחד. ושניים, שיש דברים שהם מחוץ להגיון.
ובכן, אני מסכים ולא מסכים. נכון הדבר אודות מכניקת הקוונטים, אך האם לא גם היא התגלתה בניסוי עובדתי? ובכן – היא נסמכת על מציאות עובדתית. ולמעשה, הדעה המתנגדת היא הבסיס של הרלטיוויזם הפוסטמודרני, שמקורו אגב כבר בפרספקטיביזם הניטשיאני, אולם לדעתי, למרות שיש בדעה זו הרבה אמת ושכל, היא גם שגויה. כתבתי על כך בספרי 'יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד'. יש דברים שהם פשוט קיימים. למשל, המישור הכלכלי הוא מישור קיים. יש סבל. יש עוני. יכולים שני אנשים, עשיר ועני, להתווכח בנושאים פילוסופיים שעה ארוכה, אך בסופו של דבר זה יחזור לטירתו, וזה לביקתתו. למעשה, אני חושב שזה בדיוק מה שמבדיל בין העני והעשיר – העני נצמד לקיים הפיזי, ואילו העשיר מנותק ממנו, ומחובר לרובד לא גשמי. לאו דווקא רוחני, אבל רעיוני (או אולי סימבולי, ככסף עצמו). ובאופן טבעי העשיר תמיד יאכל את העני ויגבר עליו. למעשה לדעתי העשיר מקבל את העושר שלו מהעני ועל גביו.
זה מתקשר להערה נוספת שכתבתי בפייסבוק –
"מה שמעניין הוא שגם איין ראנד האולטרה-קפיטליסטית – טענה לאובייקטיביזם, וגם מרקס טען למציאות גולמית קיימת, שהיא המציאות הכלכלית המדכאת".
ומה דעת התורה? עשיר הוא אותיות רשע, אף כי לא כולם רשעים, וברגיל חיי עוני מהוללים והעשיר ננזף. למשל – אבות ט, ד –
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:
עד כאן מדוע אני מסכים. ומדוע איני מסכים? כי אי אפשר להתעלם מהמורכבות הקיימת. למשל, מבחינה פסיכולוגית, ידוע ששני אנשים יכולים להסתכל על אותו הדבר ולראות דברים שונים. וידוע המשל על הפיל שמושש על-ידי עיוורים, וכל אחד מישש חלק אחר שלו וחשב שזה הפיל, וכולם טעו, או צדקו רק במידה מוגבלת. ועל כך אמר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן – אל תאמר מצאתי את האמת, אלא אמור מצאתי אמת.
אבל עדיין, ביכולתנו להעיד בנאמנות על האמת החלקית שבידינו. וכך אמרו חז"ל במסכת אבות – שבעה דברים בחכם, ואחד מהם – מודה על האמת, והאחר – מה שלא יודע אומר איני יודע. וחילופיהם בגולם. או בשקרן.
ולמעשה, אני חושב שזה בסיס הבעייתיות בימינו. כמו שאמרו חז"ל על בסיס דברי הנביא – 'ותהי האמת נעדרת' – מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. מהם עדרים? עדר הימין ועדר השמאל. וכמו שאומרים היום – כל אחד מדבר מפוזיציה. ומה יהיה על העובדות? אגב – גם לרוב הקטרוג מלווה בשקרים, הוצאת דיבה ו'פייק ניוז'. אכן, עידן ה'פוסט אמת'.

ומה לגבי התבונה? גם כאן אני מסכים ולא מסכים עם ההסתייגות. אני מסכים שהתבונה היא אמנם כלי חשוב להכרת המציאות, ואולי אף הכלי המרכזי או העדיף, אך אינה הכלי היחידי. יש, למשל, גם מיסטיקה (וכן רגש, כמובן). ובכל אופן, 'יש דברים נסתרים' ועדיין לא הצלחנו להבין כל אספקט במציאות. כך גם, עדיין קיימת האפשרות, לכל הפחות, לקיום אלוהים. ובמה איני מסכים? כי בכל זאת אני חושב שהתבונה היא הכלי המרכזי שלנו. בכך אני הולך בדרך הפילוסופים, למשל, הרמב"ם ושפינוזה. אף כי מעניין בהקשר זה להזכיר כי בנו של הרמב"ם, ר' אברהם, דווקא הלך בדרך המיסטית הסופית, בדרכו של רומי עליו כתבתי לפני כמה ימים.

ומה לגבי הקומות העליונות? הן לדעתי מוקצות מחמת מיאוס, הן שורש הרע! האם האדם אנוכי? במובן מסוים כן. אך גם אי אפשר להתכחש למעשים אלטרואיסטיים רבים המעשים בעולם כל יום, כפי שאפשר לראות במוחש. ולמעשה אנו בעלי טבע שיתופי, כפי שכתבתי כמה פעמים, וכפי שמדגישות הרשתות החברתיות הפועלות היום, בחינם מכל הצדדים (למעט המפרסמים).
והאם הקפיטליזם הוא השיטה המועדפת? שוב, במידה מסוימת כן. הוא הוכיח את עצמו לחיוב, והקומוניזם הוכיח עצמו לשלילה. אך לא קפיטליזם חזירי כמו של ראנד. הוא חייב שיהיו לו איזונים סוציאליסטיים. רשת ביטחון לעניים. עזרה למוחלשים. זה נובע ממה שכתבתי קודם על הרגש השיתופי, ולדעתי זה גם נכון כלכלית נטו. כי אדם שנעזר ואז מייצר, תורם לכלכלת הכלל.

עד כאן הרהורי בעקבות ראנד, שהגותה מתועבת בעיניי והיא שורש הרע. אך עדיין מצאתי בה כמה דברים מעניינים. ואגב, מקריאה בוויקיפדיה התברר לי שהאובייקטיביזם שלה כמעט ולא זכה למענה אקדמי נאות. פשוט דחו אותו על הסף. ואולי בצורתו זאת באמת דינו להידחות על הסף.
הוגה עכשווי שגם הוא מדבר על עולם העובדות, ומתנגד לפוסטמודרניזם, הוא ג'ורדון פיטרסון. אך בהגותו זאת איני בקיא, ולכן הדברים יחכו לפעם אחרת.

חלומו של סקיפיו מאת מרקוס טוליוס קיקרו

חלומו של סקיפיו מאת מרקוס טוליוס קיקרו, הוצאת נהר.

(ספר חביב עם חוכמה רומית עתיקה, חכמה סטואית, מאת המשפטן הרומי הנודע קיקרו. אמנם אין בו הרבה חידושים שלא שמענו, ודאי מי שכבר קרא קצת חוכמה סטואית וחוכמות בכלל. ועדיין, דברים נאים. הנה כמה דוגמאות מתוכם).

ציטוטים מ"חלומו של סקיפיו"

"אינך יודע, שוטה שכמותך, מה גדולים כוחותיה של המידה הטובה. אתה משתמש רק במונח 'מידה טובה'; מה ערכה כשלעצמה — זאת אינך מבין. אין איש יכול שלא להיות מאושר מכול אם די לו לגמרי בעצמו ואם הוא שם את כל נכסיו בתוכו הוא. מי שכל תקוותו, מחשבתו והגיגיו תלויים בַּמזל, אין לו שום דבר ודאי, שום דבר שלגביו יהיה בטוח, כי יישאר לצדו יום אחד. אם תפגוש אדם כזה, הפחידהו באותם איומֵי מוות או גלות; ברם אני — יקרני מה שיקרה במדינה כה כפוית טובה, לא זו בלבד שלא אתנגד לו, אפילו לא אשמיע קול מחאה".

קיקרו בדרשת פסח

"נאמר אפוא על ידי האנשים המשכילים מכול, כי זולת החכם שום איש אינו חופשי.

(34) הרי מהי חירות? היכולת לחיות כרצונך. מי אפוא חי כרצונו זולת מי שהולך בדרך הישר, מי ששמח במילוי חובתו, מי שמהלך חייו מחושב ומתוכנן, מי שמציית לחוקים לא מתוך פחד גרידא, אלא מקיימם ומכבדם, כי הוא סבור שבזאת יש תועלת מרבית; מי שלא אומר, לא עושה ואף לא חושב דבר בלתי אם בנועם ובכנות, מי שכל תוכניותיו וכל פעולותיו ראשיתן ותכליתן בו עצמו;[107] מי ששום דבר אינו משפיע עליו יותר מאשר רצונו וכושר שיפוטו הוא; מי שאפילו אלת המזל בעצמה[108] נרתעת מפניו, והרי היא, כך מספרים, חזקה מכול, אם, כשם שאמר משורר חכם, "אופיו של כל אדם מעצב את מזלו"?[109] לחכם לבדו קורה אפוא, שאין הוא עושה שום דבר בניגוד לרצונו, שום דבר בכאב, שום דבר בעל כורחו.

(35) אף שיש להרבות במילים כי אכן כך הוא, בכל זאת עלינו להודות בהנחה הקצרה הזו: אין איש חופשי זולת מי שאורחותיו הם כאלה. עבדים אפוא כל הרשעים, עבדים. ולמעשה אין היגד זה כה מפתיע ומפליא כשם שהוא נשמע. הרי הסטואים לא טוענים, כי הרשעים הנם עבדים כאותם המשתעבדים[110] לאדוניהם בגלל ערבות לחוב או מתוקף חוק אזרחי כלשהו; אבל אם עבדות משמעה (ואכן כך הדבר) כניעות של נפש שבורה ומושפלת, נטולת רצון חופשי, אזי מי יכחיש כי כל קלי הדעת, כל התאוותנים ובעצם כל הרשעים הם עבדים?

(36) החופשי הוא לדעתי זה הגבר, אשר אישה מצווה לו, כופה עליו חוקים, ולמעשה אין היגד זה כה מפתיע ומפליא כשם שהוא נשמע. הרי הסטואים לא טוענים, כי הרשעים הנם עבדים כאותם המשתעבדים[110] לאדוניהם בגלל ערבות לחוב או מתוקף חוק אזרחי כלשהו; אבל אם עבדות משמעה (ואכן כך הדבר) כניעות של נפש שבורה ומושפלת, נטולת רצון חופשי, אזי מי יכחיש כי כל קלי הדעת, כל התאוותנים ובעצם כל הרשעים הם עבדים?

(36) החופשי הוא לדעתי זה הגבר, אשר אישה מצווה לו, כופה עליו חוקים, מורה, פוקדת ואוסרת כטוב בעיניה; והוא כלל אינו יכול לשלול את פקודותיה ואינו מעז לסרב לה דבר? היא דורשת, עליו לתת; קוראת, עליו לבוא; משלחת אותו, עליו ללכת; מאיימת, בהכרח ירעד. אמת, אני סבור כי יש לכנות כזה לא רק עבד, אלא העלוב בעבדים, גם אם נולד למשפחה מכובדת ביותר."

– חלומו של סקיפיו מאת מרקוס טוליוס קיקרו

החירות באה עם ההבנה

“האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים” (ז'אן ז'אק רוסו).

כל שנה, בפרוס עלינו חג פסח, אנו נשטפים בדרשות על החירות. השנה שמעתי שני דברי טעם. האחד הוא הרצאה של תומר פרסיקו, ששואל מדוע אף אחד מחכמי התלמוד לא התנגד לעבדות, וסוקר תוך כדי כך גם את מקורות הנצרות, את המהפכה הפרוטסטנטית של לותר, ומגיע עד העקרונות המדיניים של לוק, שאומצו בחוקה האמריקאים. כל זה יפה מאוד, אבל בעצם לא מחדש הרבה. ההיסטוריה של הרעיונות. וככל הנראה, הדברים יופיעו בספר שכתב על צלם אלוהים שבאדם. גם אני כתבתי על רעיון זה, אך אני כמעט בטוח שהוא לא יתייחס לדברי בספרו. שם אין לי.
הרעיון השני הוא של ידידה שלי, שאשאיר בעילום שם. היא אומרת שחירות היא לא להישמע אוטומטית לאוטוריטות, כגון רבנים או פרופסורים, לשמר את הביקורתיות ואת ההגיון האישי, את שיקול הדעת הפרטי. זה כמובן נכון באופן כללי, אף כי כן יש יתרון למומחים בדבר. אני למשל לא אתווכח עם מומחה לפיזיקה על תחום התמחותו, רק אלמד. לכן החלק השני של הדרשה שלה מפוקפק – שאנחנו צריכים לפקפק גם במומחי הקורונה שנובחים עלינו ומאיימים עלינו בטלוויזיה. אני מודה שגם אני נוטה לפקפק בהם, אך עדיין איני מומחה וגם דעתי אינה נחשבת כאן. חברתי זאת מאמינה בכל תיאוריות הקונספירציה הקיימות, גם בכך שהארץ שטוחה, ואני לא שותף לאמונותיה אלה. ומעניין שגם באתר המשיחי igod הקדישו את שני הפוסטים האחרונים לתיאוריות קונספירציה.


כך שעדיין לא שמעתי רעיון מניח את הדעת כיצד אפשר לצאת לחירות. גם דברים שאני כתבתי בעבר לא ממש עונים על כך. למשל, כתבתי שרש"י שותב שפסח הוא לשון חיים. אבל ראשית – למה? על סמך מה הוא אומר זאת? ושנית – איזה חיים יש בפסח? ליל הסדר בדרך כלל שנוא עליי, וכן כל הגבלות הדת. אבל מה שכן – יש קשר בין חירות ובין חיים, ולא רק שהן מילים המתחילות באותה האות.

אם כך, אולי השנה אציע רעיון נוסף, שלא בטוח ישחרר, אבל אולי. הגעתי לכך במקרה שבדקתי על ספירת בינה ברשת. וכך מצאתי –

"ספירת הבינה מקושרת גם ליכולת להכיל ניגודים ולשלב הפכים. על ספירת הבינה נקראת גם "עלמא דחירו" ("עולם החירות") – מקורה של הבחירה החופשית. היא גם מקורה של התשובה, היכולת להפוך את הרע לטוב." (ויקיפדיה).

אם כך, החירות באה דרך ההבנה. האם זה נכון? זה נראה נכון. גם פרויד רוצה לשחרר אותנו דרך הבנת עצמנו, וגם ישו אומר – דעו את האמת והאמת תשחרר אתכם, וגם לפני הדלפי ביוון נכתב – דע את עצמך. אם לציין דוגמאות ספורות. ובכן, על כל פנים, זה לא רעיון חדש, אבל אולי זה כל מה שנדרש.
חג שמח!

דור ה-ZOOM

ילידי שנות השישים והשבעים – דור ה-X.
ילידי שנות השמונים והתשעים – דור ה-Y.
ילדי שנות האלפיים והעשרה – דור ה-Z.
ילידי שנות 2020 והלאה – דור ה-ZOOM.
תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה.

הדיוואן, מאת ג'לאל א-דין רומי

הדיוואן, מאת ג'לאל א-דין רומי, חד קרן הוצאה לאור, 2019, 178 עמ'.

אני זוכר שקראתי את הדיוואן פעם וכללית מאוד אהבתי והערכתי את רומי. עכשיו הגעתי אליו שוב, בעקבות המלצה של חבר, וקראתי שוב את התרגום החדש.
איני צריך להכביר מילים על הסופים ועל הדרווישים, עליהם תוכלו לקרוא במקומות אחרים. אציין רק שזו תנועה מיסטית מוסלמית, כמו המקובלים או החסידים אצלנו, פחות או יותר. בנו של הרמב"ם היה מקורב אליהם, וזו עובדה מעניינת מאוד. ככאלה, דבריהם עמוקים וחורגים מחוקי ההגיון או מחוקי הדת. בז'רגון האקדמי נוכל לכנותם, אולי – אנטי-נומיסטים.
(בהתאם לכך חוזרים המוטיבים של המטורף, השיכור והנווד. אך האם אין אנו מעדיפים את השפוי, הפיכח ויושב-הבית? ובכלל, בתרבות המערבית הרציונלית שלנו, האם בכלל יש מקום לדרוויש?).
אבל לא על כך ברצוני לדבר, אלא על התרשמותי האישית. ראשית, הקריאה בשיריו של רומי עתה, יום לפני פסח תש"פ, בזמן קורונה וסגר, 'העיפה לי את המוח' (כן, גם במשמעות האנטי-נומיסטית שהזכרתי קודם, שכולה מיוסדת על מעבר לשכל ולמוח). אלו דברים עם חוכמה עמוקה. רומי הוא משורר גדול, וגם איש אלוהים אמיתי. אך מעבר לכל זה, זו שירת אהבה. ובאהבה, כידוע, אין חוקים (על אף שגם בה מנסים, ואולי גם מצליחים, לתת סימנים).
יש אהבה לאהובה, או כאן – גם לאהוב, ויש אהבה לאל, שהיא הבולטת כאן. למעשה, שני אלה נמשלים זה בזה. כמה מתאים שלפני ספר זה קראתי את 'מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש', מאת זקוביץ ושנאן, שהרי שיר השירים הוא מגילת האהבה העברית, וגם בה חוזרת השניות הזו של אהבת בשר ודם ואהבת האל.
אז האם לרעות בשדות זרים? הנה שאלה ששאלתי ידיד שלי במסגרת ברכה לחג ששלחתי לו –

"חוץ מזה, אולי יעניין אותך לדעת שאני קורא עכשיו את הדיוואן של רומי והוא מעיף לי את המוח! איזה משורר מהולל ואיזה איש אלוהים אמיתי. אבל הוא מוסלמי-סופי-דרוויש, אז איך לדעתך כדאי להתייחס אליו? האם בבחינת 'קבל האמת ממי שאמרה', או בבחינת לא לדרוש במקורות חיצוניים? אני מוצא שהוא אומר דברים נפלאים שלא שמעתי בכל מקום אחר. ואולי אני מגזים."

עד כאן השאלה.
דתנו, כידוע, מיוסדת על אדני החוק, והיא נומיסטית למהדרין. אך אולי לא רק? אולי יש מוצא מסורגי החוק? – זו השאלה שעולה אצלי בערב פסח זה, בשנת התש"פ, בירושלים הנצורה. והתשובה, כנראה, אולי – אהבה. לא כזו המבטלת את החוק, אלא כזו שבתוך מסגרת החוק. כך לפחות נראה לי.
אלה כמה מחשבות אינטואיטיביות שעלו בי למקרא הספר הנהדר והמומלץ הזה, בצד הרבה שאלות אחרות.
להלן אצרף שני שירים מה'מרובעים' בספר, וקטע אחד לא מנוקד מאת אביו של רומי.

וירוס מאת ג'ינה קולטה, כמה ציטוטים

ציטוטים מ"וירוס"

(פרק ראשון היה די משעמם ובגללו זנחתי את הספר, אך אז המשכתי ופרקים 2 ו-3 היו די מעניינים, ומהם הציטוטים להלן. בהמשך, בפרק 4 שוב משעמם, יותר מדי סיפורים מסביב ופחות מדי בשר, אין לי סבלנות לזה. אולי בהמשך תהיה עוד אינפורמציה מעניינת, אבל בינתיים הנה סיכום ביניים ליום זה):

"בבריטניה, אנשי הדת ראו במגפה אות לזעם האל, וקריאת התעוררות לאנשים לפנות לאמונה שתביא להם את הישועה. היו שאמרו שאלוהים שלח את המגפה כתגובה על ה״גאווה" וה״שחצנות הריקה של המדע המודרני"."

"התוצאה היתה שינוי רב־עוצמה למען בריאות הציבור, שבו הדגישו אמצעים פשוטים אך יעילים, כגון ניקוי מקורות המים וכמה הנחיות שהיום נראות לנו ברורות מאליהן בתחום הבריאות וההיגיינה – להרחיק זבובים מאוכל, לרחוץ ידיים לפני שנוגעים במזון, לתת לתינוקות חלב ולא בירה, ולבודד את החולים. התוצאות היו מרחיקות לכת. באזורים נרחבים בעולם, נראה היה שחלק גדול מהמחלות הקטלניות רוסנו, או אף הוכחדו, ומגפות קטלניות נראו מעתה נחלת העבר."

"זה היה ממש לא ייאמן. מה היתה המגפה החדשה הזאת, שהתפשטה במחנות צבא כמו אש בשדה קוצים, הרגה גברים צעירים וחסונים בתוך כמה שעות או כמה ימים, הותירה חדרי מתים מלאים בערימות אינסופיות של גוויות, ובכל זאת לא ניתנה להדבקה מכוונת, בכל הדרכים הידועות שבהן מועברות מחלות!"

"הניסוי היה דומה – זיהום הבאר בריר של חולים, הזרקת דם של החולים לבריאים, הוראה לבריאים לשהות בקרבת החולים. להפתעת כולם, התוצאות היו זהות. איש מהמתנדבים לא חלה בשפעת. המדענים היו המומים. אם אותם מתנדבים לא נדבקו בשפעת, על אף כל מאמצי הרופאים להדביק אותם, מהו איפוא הגורם למחלה? כיצד אנשים נדבקים בה?"

"בלונדון ובארצות הברית כאחת, לאנשים ששרדו במגפת השפעת של שנת 1918 היו נוגדנים שהוציאו מכלל פעולה לחלוטין את וירוס שפעת החזירים של שופ. לעומת זאת, אצל אנשים שנולדו אחרי 1918 לא נמצאו נוגדנים כאלה.
אפילו שופ עצמו הופתע. הוא אמר: "התוצאות לא היו צפויות". הוא הסביר שהניסויים "הראו, שכמעט כל האנשים המבוגרים נדבקו בווירוס שפעת החזירים". ההסבר הסביר ביותר הוא, לדברי שופ, שהוא גילה את עקבותיה של השפעת של שנת 1918. היו אלה הנוגדנים שנותרו בגופם של השורדים בשפעת, והם הוכיחו שווירוס השפעת היה בעצם אותו וירוס עצמו של שפעת החזירים."

"תעלומה נוספת שאופפת את מגפת השפעת של 1918 מוסיפה להיות הערת שוליים טורדנית בסיפור זה בתולדות הרפואה. מדוע היו אותם מלחים בשנת 1918 מחוסנים נגד השפעת? ייתכן שרבים לקו במחלה בצורה קלה בגל הראשון של המגפה, ולכן היו מחוסנים בגל השני. ייתכן שאלה שגססו מהמחלה והיו אמורים להדביק את הבחורים הבריאים עברו כבר את שלב המחלה המידבק. כמה ימים לאחר שווירוס של שפעת מתמקם בגוף, רוב הווירוסים נעלמים בשל פעילות הנוגדנים, מגיניה של
המערכת החיסונית. התסמינים של השפעת ממשיכים להתקיים גם כאשר הווירוסים אינם עוד בגוף החולה, בשל ניסיונות המערכת החיסונית להגן על הגוף, על ידי הצפת הריאות בכדוריות דם לבנות ונוזלים.
ד״ר אדווין קילבורן, חוקר מן השורה הראשונה בתחום השפעת, שעובד כיום במרכז הרפואי של האוניברסיטה של מדינת ניו יורק בוולהאלה, מציין שתיתכן סיבה נוספת לכישלונם של אותם ניסויים ראשוניים להדביק אנשים בריאים במחלה. קילבורן אומר, שייתכן שאותם בחורים בריאים חלו במחלה, אך הם ואחרים כאחד לא ידעו זאת. קילבורן גילה במחקריו, שלכל הפחות שבעה אחוזים מהאנשים שנדבקו בשפעת חלו בה בצורה נטולת תסמינים. הווירוס חי בריאות ומתרבה. האנשים שנדבקו מייצרים נוגדנים שנלחמים במחלה על ידי חסימת הווירוסים. אך מסיבות שלחלוטין אינן ברורות עדיין, אותם אנשים לא מפתחים כלל תסמינים. "

– וירוס מאת ג'ינה קולטה

ציטוט מ"וירוס"

(טוב, נמשיך, רק כי יש בכך עידוד – עם חום הקיץ הנגיף בד"כ חולף).

"היה לכך הסבר אפשרי. "נראה שווירוס השפעת נוטה להיעלם בכל מקרה בכל אביב וקיץ. כעת אנחנו יודעים שלמעשה הוא לא נעלם", הוסיף קילבורן, והסביר, שבקיץ זיהומי השפעת נפוצים פחות, אך הם מופיעים בכל זאת. חלק מהאנשים לוקים בשפעת במלוא עוצמתה, בליווי חום גבוה, כאבי שרירים וכאבים אחרים. אחרים לוקים בחלק מהתסמינים, כגון נזלת וחום נמוך, ולעתים קרובות הם מייחסים זאת לתופעות מעורפלות כמו "הצטננות קיצית". "

"אחת הסיבות לכך שהשפעת פחות נפוצה בקיץ היא, שהווירוס נוטה למות בתנאים של לחות גבוהה. הוא זקוק לאוויר חורף יבש כדי להתפשט ולהתרבות, וככל הנראה, זאת הסיבה לנטייתן של מגפות השפעת להיעלם עם בוא האביב".

– וירוס מאת ג'ינה קולטה

וירוס, פרקים 5 ו-6 – ב-1976 בארה"ב שיווקו חיסון נגד שפעת החזירים שפגע באנשים רבים. אני משער שאנשי ההתנגדות לחיסונים מרבים לציין עובדה זו. אך זו הייתה טעות נקודתית. (בקריאה לא צמודה).