על שמרנים וליברלים – בפרק בפודקאסט

פרק מעניין, אם כי בעייתי.
היא מזכירה הבדלים שונים בין שמרנים וליברלים שעלו במחקר הישן, כמו – ששמרנים סובלים יותר מ'מורכבות קוגניטיבית נמוכה' – ומראה איך הדברים נראים אחרת במחקר החדש. למשל, שמרנים אכן גזעניים יותר כלפי קבוצות אתניות שונות, אך ליברלים גזענים לא פחות כלפי קבוצות אידיאולוגיות שונות. כך שחשוב מה בדיוק אתה שואל.
אפילו ביסוד השמרני השמרנים לא תמיד שמרנים יותר, היא אומרת. למשל, בארץ – הניסיון לשנות את המצב הקיים בבתי המשפט הוא בעצם אקט פרוגרסיבי, בעוד דווקא הליברלים רוצים לשמר את המצב הקיים. אך לדעתי זו דוגמה לא טובה, כי הרצון הוא בעצם לבטל את הפרוגרס ולחזור למצב הישן.
אך יש בעיה חריפה יותר במחקר החדש – עם כל התועלת והאמת שאכן יש בו – כי יוצא ששמרנים וליברלים כמעט לא שונים פסיכולוגית זה מזה, וזה לא נראה לי המצב הקיים, וגם לא מסביר למה בכל זאת אחד בוחר בשמרנות והשני בליברליות.
מה שכן, נראה שבכל זאת שני הצדדים הרבה יותר דומים זה לזה ממה שהם עצמם רוצים לחשוב, ובזה אפשר להיווכח יום-יום למי שמסתכל.
ואולי הבדל אחד שבכל זאת נשאר בין הצדדים הוא שהליברלים נוטים יותר לאינדבידואליות, בעוד שלשמרנים חשובים מאוד גם ערכי הקבוצה, שגוברים על ערכי הפרט.

כמה עניינים

כמה עניינים
1.
-רסיס מחשבה-
פרק ב'מבוא להיסטוריה' על רובוטים עורר אותי למחשבה מסוימת.
כפי שמפורט יפה גם בספר האחרון שקראתי, התורה של מרקס קשורה הדוקות למהפכה התעשייתית של דורו, ולכן ניתן לטעון שמשעה שהיא כבר הוטמעה היא פחות רלוונטית.
אלא שעתה אנו עומדים בפני מהפכה נוספת – מהפכת הרובוטיקה והאינטליגנציה הממוחשבת. זו תייתר אינספור משרות ואנשים ימצאו את עצמם מחוסרי עבודה.
במצב כזה יכול להיות שתורת מרקס תחזור להיות רלוונטית, בצורה כזו או אחרת. או שיקום הוגה כלכלי חדש, שיידע להציג חזון המתייחס לנתונים החדשים.
אלה רק מחשבות ראשוניות, אבל איזשהו כיוון לעתיד.
ואל תגידו שזה לא נוגע אליכם, כי המצב החדש יכול להגיע לכל אחד ואחד.

2.
פרק נחמד בבר-דעת על ספר המוסר של רבי יהודה מודינה 'צמח צדיק', מסוף המאה ה-16, שהוא בעצם ברובו תרגום של ספר מוסר איטלקי. המיוחד בו שהוא בנוי בעיקר מסיפורים קצרים מושכי לב. עוד מעניין כי רבי זה היה מהמר כפייתי, כפי שעולה מהאוטו-ביוגרפיה שכתב, שפורסמה רק בסוף המאה ה-19, מה שמעלה את השאלה, כיצד אדם עם פגם מוסרי כה רציני יכול להורות מוסר לאחרים. בכל מקרה, אנו מודים לו על הסיפורים הנדירים שהשאיר אחריו.

3.
פרק ראשון ב'מבוא להיסטוריה' בנטפליקס הוא על מזון מהיר. עשו שם חיבור פשוט ויפה – המקדונלס למיניהם, לא רק שגורמים למגפת השמנה בארה"ב בעיקר, אלא שהם מבוססים על בשר פרות וכד' – ואלה אחראים עיקריים לגזי החממה, שגורמים למשבר האקלים.
אם כך, לא צריך להגזים בדרישות, פשוט לחיות באופן מאוזן ובריא.
אני למשל כמעט ולא אוכל במקדונלס וכו', וגם לא ממש אוהב את האוכל שלהם. בשר אני כן אוכל, אבל בעיקר בשר עוף. כך שאם סוף העולם יבוא, לא נראה לי שזה יהיה בגללי…

היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים, מאת ארנסט גומבריך

היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים, מאת ארנסט גומבריך.
ידיעות וספרי עליית גג, 2009, 404 עמ'.

פעם התחלתי לקרוא את הספר הזה, אך לא אהבתי את הפתיחה ולכן הפסקתי. כמה טעיתי. עכשיו המשכתי בקריאתו וראיתי כי טוב, ואף טוב מאוד.
הספר סוקר את האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של העולם, למן ראשיתו ועד זמן כתיבתו – קצת לפני מלחמת העולם השנייה (ופרק מאוחר שמתייחס גם לה לעצמה ולזמן שאחריה).
ארנסט גומבריך, המחבר, היה פרופסור ידוע לתולדות האמנות, ואת הספר הזה הוא כתב בצעירותו. הוא היה יהודי יליד אוסטריה, אך למזלו עבר לאנגליה מבעוד מועד.
הספר מצהיר על עצמו כמכוון לבני נוער, והוא באמת כזה. להערכתי אפשר להתחיל לקרוא בו החל מגיל 12, ואולי 14. הוא כתוב בשפה פשוטה  וידידותית מאוד, ואף על פי כן מציג תמונה עשירה ומורכבת.
לכן, גם מבוגרים יכולים ליהנות מספר זה מאוד. אני עצמי נהניתי מאוד לקרוא אותו, ואף כי התמונה הכללית הייתה מוכרת לי, עדיין הספר הוסיף לי לא מעט דברים חדשים.
בכך הספר מצטרף לשני הספרים הנוספים בסדרה זו – היסטוריה של הפילוסופיה והיסטוריה של המדע, 'לצעירים מכל הגילים' כמובן, שאף עליהם המלצתי מאוד.
בכלל, הייתי שמח אם כל נער ונערה היו קוראים את שלושת הספרים המעולים האלה, הנותנים מבט רחב וטוב על עיקרי התרבות שלנו. כמו כן, הייתי שמח אם יצטרפו לסדרה זו ספרים נוספים, בנושאים נוספים. אני אהיה הראשון לקרוא אותם.
וצריך לומר גם שיש גם ספרים אחרים על ההיסטוריה של העולם, שגם הם טובים. אם להזכיר ספרים מהשנים האחרונות – קיים 'סיפורה של האנושות' המעולה, בהוצאת מטר, וכמו כן חייבים להזכיר את 'קיצור תולדות האנושות' המדובר, של יובל נח הררי, אף כי אין בו ממש סקירה היסטורית מלאה, אלא הוא יותר מנשר רעיוני.

אז, כאמור, אני ממליץ על הספר מאוד, ורק אציין לסיום דבר אחד –

במהלך הקריאה שוב ושוב חוזרים מלחמות ושפך דם. זה הוביל אותי למחשבות עגומות – האם זוהי בעצם ההיסטוריה שלנו? מעציב. אך אז נזכרתי בדבריו המעודדים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, שאיתם אסיים.

וכך כותב ליבוביץ –

"על ההיסטוריה אמר היסטוריון אנגלי גדול שהיא 'דברי הימים של הפשעים, הטירופים והאסונות של המין האנושי'. אדוארד גיבון אמר את האמת אך לא אמר את כל האמת: אמנם ההיסטוריה היא דברי הימים של פשעים, טירופים ואסונות; אך היא גם דברי הימים של מאבקי האדם נגד הפשעים נגד הטירופים ונגד האסונות. הפשעים, הטירופים, האסונות – מקורם בטבע העולם ובטבע האדם עצמו; לפיכך המאבק נגדם מחייב מאמץ עצום של האדם – הפרט והקולקטיב – להתגבר על טבע זה; לשון אחר – זהו מאבק האדם עם עצמו. מאבק זה ימיו כימי ההיסטוריה האנושית, ומן ההכרח שיהא נמשך מדור לדור. מן ההיסטוריה – ואף מהבנתנו את הטבע ואת האדם – אנו למדים שאין ערובה לניצחון במאבק זה; אלא המאמצים המושקעים במאבק הם הם התוכן המשמעותי-ערכי של ההיסטוריה שאינו מותנה בהצלחת המאבק".
(אמונה, היסטוריה וערכים, עמ' 165).

מחשבות בעקבות דעת הרמב"ם על החידוש

מחשבות בעקבות דעת הרמב"ם על החידוש.

(מקרא – חידוש משמעו בריאת העולם ברגע אחד, וקדמות משמעה שהעולם תמיד התקיים).

אתמול ושלשום חזרתי לקריאה עצמית במורה הנבוכים לרמב"ם. לאחרונה קניתי את תרגום שוורץ, אמנם בהוצאת עם הספר שאינה כוללת את ההערות, ואני מוצא שהקריאה החוזרת בתרגום זה בהירה מאוד. עד עכשיו היו ברשותי רק התרגומים הישנים יותר.
ובכן, קראתי בעיון את כל פרקי טעמי המצוות והפרקים האחרונים, ואת ההערה הקטנה שהייתה לי עליהם שיתפתי אתמול. אך אז חזרתי וקראתי, לא בעיון, אלא ברפרוף עם התעמקות רק בקטעים מסוימים, את פרקי החידוש והקדמות, כלומר את החצי הראשון של החלק השני, והתחלתי עוד מסוף החלק הראשון עם דחייתו את טענות הכלאם, וכאן התעוררו לי הרבה בעיות. מכיוון שכבר היה מאוחר רק כתבתי בפייסבוק – "מה שכותב הרמב"ם בעניין החידוש כל-כך מלא סתירות שאני לא יוצא מזה". עתה אנסה לפרט.

1. ראשית יש להעיר שפרקים אלה, ודאי מבחינה פילוסופית ומבחינת איכות ומורכבות הדיון, הם עיקר הספר, לדעתי.
2. וממש במרכז הספר – פרק כ"ה בחלק השני – נמצאת הסתירה הצורמת ביותר, שכן תחילתו של אותו פרק ממש סותרת את סופו. בתחילתו הוא אומר שאין לו בעיה עקרונית מבחינת התורה עם הקדמות, והיה יכול לפרש את התורה אף בדרך זו. אך בסיומו הוא אומר בדיוק להפך – שכל התורה נסמכת על עניין החידוש, ובלי החידוש התורה נופלת. כיצד זה יתכן?
2. ובכן, כאן מזכירים לנו החכמים – ומציאת סתירות ברמב"ם אינה דבר חדש, כמובן – שכבר בהקדמה הרמב"ם מנה שבעה מיני סתירות, ואמר שבספרו יהיו סתירות מהסוג החמישי והשביעי בלבד, כשסתירה מהסוג השביעי היא סתירה מכוונת, שבאה להסתיר ולהסוות את דעתו האמיתית.
3. ובכן, יש חוקרים רבים שאומרים, שמכאן שדעתו האמיתית של הרמב"ם היא כדעת אריסטו, כלומר דעת הקדמות. וזה משתלב עם כלל שיטתו הרציונלית, שעוקבת אחר אריסטו ומעריכה אותו.
4. אבל לדעתי זה לא יתכן. ראשית, הרמב"ם עצמו אומר שהוא תומך בחידוש, כי זו דעת תורתנו (כן, על אף שגם אמר שניתן לפרשה גם אחרת). כאן אומרים שאמר זאת לרצות את דעת ההמון. אך שנית, וזה יותר חשוב, הוא מקדיש כמה פרקים כדי להראות שדעת החידוש היא מסתברת יותר, אף שאינה מופתית, כשם שגם דעת הקדמות של אריסטו אינה מופתית. ובכן, אדם לא יכתוב כל-כך הרבה בעד דבר שהוא אינו מאמין בו!
5. נוכל אם כך לומר שהרמב"ם אכן מאמין בחידוש, אלא שאינו מאמין שהוא יסוד כה חשוב בתורה, למרות שכתב ההפך. אך אם כך מדוע הוא מקדיש לו את רוב עיונו? בעוד ההוכחות שלו לקיום אלוהים מצטמצמות לפרק אחד או שניים בערך.
6. וכאן יש סתירה בולטת נוספת. כי הרמב"ם אומר שרק בעולם מחודש יתכנו הניסים, וזו הסיבה להאמין בכך. אבל במקום אחר כתב, שכל המאמין בגלל הניסים יש דופי באמונתו. אם כך, להאמין בחידוש כדי לאפשר את הניסים – יש בכך דופי. ונציין שבכל מורה הנבוכים אין אפילו פרק אחד המוקדש לניסים, אלא רק דיון ספורדי מועט פה ושם. ניכר שקשה לרמב"ם עם הנושא הזה, ושלפחות אינו מרכזי אצלו.
7. אם כך האם ניתן לומר שנושא החידוש אינו מרכזי אצלו? לדעתי לא, ואסביר –
8. כי יש סתירה נוספת בדבריו והיא שמצד אחד הוא דוחה את טענות הכלאם, ומצד שני אומר דברים דומים מאוד להם. כאן אולי אחטא באי דיוק או אי הבנה, לכן אני מציע מחשבות אלה כטיוטה, אך בכל זאת אציין אותן –
9. למשל, אחת ההוכחות של הכלאם לאחדות האל, היא שאם היו שני אלוהים היה אחד נכנס לטריטוריית השליטה של רעו, משהו כזה. 'אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד'. והנה, הרמב"ם דוחה הוכחה זו, אבל בעצם חוזר עליה. שוב, אולי איני מבחין בדקויות, ואשמח שיאירו את עיניי, אך בעיניי ההוכחה שלו ושלהם דומה להפליא.
10. ועוד יותר מזה, עצם הוכחת האל דומה. ושוב, עד כמה שאני מבחין. הם מדברים על מניע ראשוני והוא מדבר על מניע ראשוני. רק שהוא אומר שהמניע הזה אינו גופני ואינו שייך לזמן. ובכן, איני חושב שהם לא יסכימו איתו בזה. ושוב, אולי אני טועה, אך בקריאתי היה קשה לי להבחין בין הטענות הנדחות והמתקבלות, ואשמח לקבל טבלה המסבירה הבדל זה, כמו גם הבחנה, אם זו קיימת – ולדעתי היא קיימת – בין טענות שמקובלות עליו ובין אלה שלא (כי ברור גם שחלק מהטענות שונות משלו ואינן מקובלות עליו).
11. אם כך, הדבר היחיד, או המרכזי על כל פנים, המבחין בין הוכחות הרמב"ם ובין אלה של הכלאם, הוא דעתו על החידוש. כלומר – ראשית, שהוא מבסס את הוכחותיו דווקא על דעת הקדמות, כדי לא להסמיך אותן על החידוש, ומטעם זה בלבד, ושנית, וזה יותר חשוב לענייננו, שהוא בכל זאת טורח ומנסה להטות את הכף לטובת החידוש, כאמור.
12. אבל יש סתירה נוספת. תחילה אולי כדאי להעיר שמי שמנסה למצוא בדבריי עניין סדור עשוי להתאכזב. כאמור, איני מצליח לחבר את כל הקצוות, ואני רק מנסה לציין אותן בצורה סדורה ככל הניתן. ובכן העניין הוא כזה –
באחת מהוכחותיו לקיום האל הרמב"ם אומר שהאל הוא אקטואל מוחלט, כלומר לא כזה היוצא מן הכוח אל הפועל, אלא כזה הנמצא תמיד בפועל. לעומת זאת, כל רעיון הנס הוא יציאה מן הכוח אל הפועל, והיא סותרת את הגדרת האל של הרמב"ם עצמו. זו הסיבה, כנראה, שהרמב"ם לא מדגיש את עניין הניסים, כאמור.
13. מכל אלה עולה שהרמב"ם אוחז את המקל משני קצותיו וסותר את עצמו. כאן ראוי להעיר שכל הפרשנים מפרשים זאת כסתירה מהסוג השביעי, כל אחד על פי דרכו, אף שהרמב"ם עצמו ציין שאפשרית אף סתירה מהסוג החמישי. אך יותר מזאת – לדעתי אין להוציא מכלל אפשרות אף סוגים אחרים של סתירות. כלומר, יתכן שהרמב"ם פשוט סותר את עצמו כאן כטעות פילוסופית לכל דבר, ואין לעשות לו הנחות בעניין זה, רק כי בתחילת דבריו ציין כמה דברים. כמובן, אני מתקשה להאמין שאדם חכם כרמב"ם לא שם לב שיש כאן סתירה, אך העובדה היא כי בסופו של דבר הסתירה קיימת ועומדת.
14. מלבד זאת, לדעתי לא צריך להתרכז רק בדעת הרמב"ם על עניינים אלה, אלא להתייחס גם לעניינים אלה עצמם. כלומר, לכלל ההוכחות המופיעות בימי הביניים ועד כמה הן סבירות או לא. אמנם קאנט כבר סתם את הגולל על שאלות מסוג זה, אך עדיין אפשר לדון בהן בתוך גבולות גזרתן.
15. ובנושא זה כדאי להזכיר ולומר שהרמב"ם בעצם מקדים את קאנט באמירה ששאלה זו היא מחוץ לאפשרות הדעת האנושית. הוא אומר כך מפורשות. וזו היא אחת האנטינומיות של קאנט. כלומר, הרמב"ם היה מודע היטב לטיב הנושא שהוא עוסק בו, ויתכן שהיה הראשון שאמר זאת.
16. וגם כאן יש בעיה מסוימת. כי אם נושא זה הוא בלתי ניתן להכרעה עקרונית, מדוע הרמב"ם משקיע את עיקר מרצו דווקא בו, ועוד אומר שעליו נסמכת כל התורה, פחות או יותר? (טענה שהיא אגב די הגיונית, שהרי במה מתחילה התורה אם לא במילים – 'בראשית ברא אלוהים'? שזהו 'מעשה בראשית' כולו, על רגל אחת?).
17. ולבסוף, צריך לומר, שגם מדע זמננו לא פותר את הבעיה העקרונית. אמנם מקובלת היום תיאוריית המפץ הגדול, שעל פניו מתאימה להפליא לדעת החידוש, אך עדיין נותרת השאלה העקרונית – מה קדם למפץ הגדול? והשאלה חוזרת חלילה.
18. וגם עניין זה מסתדר עם דעת הרמב"ם, כי האל לפי הגדרתו מנותק מהחומר והזמן, שהוא העולם שלאחר המפץ.
19. ורק אוסיף עוד לתסבוכת, שמעולם לא הבנתי את ההבדל העקרוני בין סיבה ראשונה חומרית, ובין סיבה ראשונה המנותקת מהחומר, לפי דעת אריסטו, וזה נראה לי הבדל מלאכותי, אלא אם כן תוכיחוני אחרת.
למעשה, גם איני מבין, או איני מקבל, את הדעה שאפשרות הניסים מתבטלת אם אין חידוש. (וכאן יש לציין עוד שאת דעת הקדמות האפלטונית הוא דווקא מקבל כעולה בקנה אחד עם התורה).
20. זוהי אם כך התסבוכת על פי הבנתי, עד כמה שהצלחתי לזכור ולנסח. אין בידי לפתור אותה (נותרתי נבוך) והיא עומדת בפינה לשיפוטכם.

אוסיף – הזווית שלי – אמרנו שהרמב"ם הקדים את קאנט בכך שטען שאי הוכחות מופתיות לקדמות או לחידוש ושזה מעבר ליכולת שכל האדם. זה-זה נראה לי עיקר חידושו בספר. אלא שהוא לא הרחיב עקרון זה למושג אלוהים בכלל, מה שקאנט כן עשה. כמובן, טענה רדיקלית במיוחד יכולה לטעון שאכן חשב כך, אך זו טענה מרחיקת לכת מדי.
והנה, זה יכול להסביר את הסתירות מיסודן. כי מסתבר שהן עניין אינהרנטי לנושא. וכך גם קאנט, כשהוא מעלה את מערכת האנטינומיות שלו, בעצם מעלה מערכת סתירות שאינה מתיישבת ואינה מתקבלת על הדעת.
הווה אומר – עיקר חשיבותו וחידושו של הרמב"ם הם בנושא זה, בו הקדים את קאנט.

על המצוות שהרמב"ם לא מצא להן הסבר

כידוע, בחצי השני של החלק השלישי של מורה הנבוכים, הרמב"ם נותן טעם והסבר לכל המצוות. רק לשתי מצוות הוא אומר שלא מצא טעם – לחם הפנים וניסוך היין על המזבח. כלומר – הלחם והיין!
מיד צדה את עיני העובדה הפשוטה, שמלבד ששני אלה הם עיקר הסעודה, וגם יש לכל אחד מהם ברכה מיוחדת, הרי שהם גם בסיס הטקס הנוצרי הידוע, האויכריסטה, סעודת האדון, בו הלחם הנאכל הוא גופו של ישו, והיין ששותים הוא דמו.
אפשר לראות עובדה זו בשתי דרכים.
הראשונה – שטקס כזה הוא בסיסי כנראה בכל הדתות, והנצרות רק חיקתה אותו. אך אז לא ברור מדוע הרמב"ם לא הבין זאת.
והשנייה – שטקס כזה אופייני לדתות אליליות, ואז אפשר לטעון כי הרמב"ם הבין זאת יפה, אך לא 'הבין' זאת, כלומר לא הבין כיצד טקס בעל מאפיינים אליליים משתלב בתורה היהודית, המנסה לבדל עצמה מהאלילות.

אעיר עוד רק, שגם בעניין הטהרות הרמב"ם אומר שכתב מה שמצא לו טעם, ומכאן ברור שיש דברים רבים בנושא זה שלא מצא טעמם. רק שאין הוא מציין זאת בפירוש.
ובסוף דבריו שם הוא כותב, שכל מה שלא מצא לו טעם, ובעיקר בקורבנות ובטהרות, יש להניח שמקורו ברצון הבידול מהעבודה הזרה בת הזמן ההוא, שפרטיה אבדו לנו.

על הפודקאסט 'בעקבות הנביא מוחמד'

על הפודקאסט 'בעקבות הנביא מוחמד'
12 פרקים, כ-25 דקות כל פרק, סך הכול כחמש שעות האזנה.

יש סדרה על האסלאם בפודקאסט בר-דעת, שמעבירה פרופ' ליבנת הולצמן. החומר מעניין מאוד ובהיר מאוד.
היא מעבירה את הסיפור דרך הכתוב בקוראן ובמקורות ראשוניים נוספים, תוך קריאת הפסוקים גם בערבית, וציון מונחי היסוד בתחילת כל פרק בערבית, וכן בתרגום.

הפרק הראשון מדבר על עיקרי האמונה – האמונה, התפילה, הצדקה, צום הרמדאן והעלייה לרגל – ובעיקר על העיקר הראשון – האמונה, השהדה. נזכיר רק כי השבטים היהודיים הסכימו עם החלק הראשון – שאין אל מבלעדי אללה, כלומר שיש אל אחד, אבל סירבו לקבל את החלק השני – שמוחמד הוא שליחו. וזה לא הספיק. זה יפורט בעתיד.

בפרק השני מדובר על המצב המדיני והדתי טרום האסלאם, שאז שררה הג'הליה – עבודת האלילים. ולמשל, היה להם מנהג שנקרא ו'אד, שמשמעותו – קבירת תינוקות ממין נקבה בעודן בחיים, משום שהחזקתן בחיים לא השתלמה כלכלית. מוחמד שם סוף למנהג נפסד זה.
מצפה להמשך.

בפרק השלישי מדובר על שנותיו הראשונות של מוחמד. אזכיר רק כי שנת הולדתו מכונה 'שנת הפיל', כי בשנה זו, על פי המסופר בסורת הפיל, בא המלך האתיופי, מצויד בפילים, והתקיף את מכה. אבל הוא ניגף על-ידי ציפורים שהשליכו עליו אבנים מהשמיים.

בפרק הרביעי מדובר על ההתגלויות של מוחמד ועל בשורתו. אזכיר רק כי יש להבחין בין נאבי, נביא – שכאלה יש הרבה, ובין מוסול – שליח, נותן חוק, שאלה הם רק משה, ישו ומוחמד. וכן מושג חשוב הוא ה'חניפים' – מאמיני הייחוד, שהיו קיימים גם לפני האסלאם. ובכל זאת הקוראן מתייחס אל היהודים כ'אלה אשר זעם האל עליהם', ואל הנוצרים כ'תועים'.

בפרק חמישי מסופר על תחילת פעולתו של מוחמד, החל משנת 612 לערך. הוא החל לאסלם את תושבי הסביבה, ואלה התייחסו אליו כמכשף וכד'. הוא דיבר על יום הדין ועל החורבן הצפוי למכה אם לא יחזרו בתשובה, וכן דיבר על העולם הבא, גן עדן וגיהינום – מושג שהיה זר לעמי הסביבה. כמו כן מסופר כאן על 'מסע הלילה' ממכה ל'בית אל מקדש' שבירושלים.

בפרק השישי מסופר על ההיג'רה – המעבר ממכה לית'ריב, היא מדינה, בשנת 622, או השנה הראשונה לספירה המוסלמית. שם היו שלושה שבטים יהודיים, שתחילה יחסו של מוחמד אליהם היה סובלני. תחילה הוא אף חיכה את מנהגיהם, כמו כיוון התפילה לירושלים, שבהמשך שונה למכה, או כמו צום העשורא, המקביל ליום כיפור, שבהמשך שונה לצום הרמדאן. על איבוד הגישה הסובלנית יסופר בפרק הבא.

בפרק השביעי מסופר על התחזקות מוחמד, על כיבוש מכה (אף שזה יבוא בהמשך), שהייתה עיר אלילית, בג'יהאד – מלחמת קודש, ועל היחס ההולך ומחמיר ליהודים. בקוראן הם מכונים הורגי הנביאים, וכמי שהאל הקשה את לבם. כמו כן הדעה המוכרת שזייפו את התורה ושיבשו אותה, כך שאין לראות בה עוד ספר מקודש, אלא רק בקוראן. אחת הסיבות להחמרת היחס, מלבד דחיית בשורת הנביא, היא כי היו מלווים בריבית, דבר הנאסר באסלאם. לבסוף – המוסלמים גירשו שני שבטים יהודים ממדינה והשמידו את השלישי.

בפרק השמיני מדובר על חוקי הנישואין. ראשית, מוחמד היה נשוי שנים רבות לחדיג'ה, אישה עשירה ומבוגרת ממנו, אך בהמשך היה נשוי לנשים רבות, עד 13, מלבד הפילגשים. בהן נוצרית אחת, שהיא היחידה שילדה לו בן, שמת בגיל שנתיים, ושתי יהודיות. ביניהן הייתה גם אעישה, האהובה עליו ביותר, לה נישא כשהייתה בת 6, ואת ליל הכלולות חגגו כשהייתה בת 9, ובעת פטירתו הייתה בת 18, אך אז נאסר עליה להתחתן עם מישהו נוסף.
למוחמד אם כך הותר מה שנאסר על אחרים – להם כידוע גבול הנשים המותרות הוא ארבע. מלבד זה יש חוקי עריות שונים.

בפרק התשיעי מסופר על האופוזיציה של מוחמד, המונפקון, המתחסדים, שרק כלפי חוץ הם מוסלמים. למשל, שני משוררים כתבו שירים נגד מוחמד, והם הומתו על-ידי חסידיו.
עוד מסופר על נשות הנביא, שהתחילו לרנן עליהן. אז עומר, שבהמשך היה החליף השני, ביקש שיושמו עוד ועוד הגבלות עליהן, כגון שתיסגרנה בבתים. בהמשך הגבלות הושמו על כלל הנשים, כולל החיג'אב הידוע, שבמקור אינו אלא 'מחיצה' שצריך לשים בין הנשים והגברים, אך הוא התפתח ללבוש הכיסוי המוכר גם היום.

בפרק העשירי מסופר על העיקרון המוסלמי של התחפיף, לפיו פסוקים מאוחרים מבטלים את הראשונים. לפעמים זה מקל ולפעמים מחמיר. כך גם איסור שתיית היין הוא מאוחר, למרות שהיה מותר בתחילה. נציין בהזדמנות זו את המונחים החשובים חלאל וחראם – המותר והאסור.

בפרק האחד-עשר מדובר על המסע של מוחמד למכה – העומרה, העלייה לרגל, המכונה חאג'. תחילה לא נתנו לו להיכנס והוא כרת הודנה, הסכם שלום לעשר שנים, המכונה גם סולחה – וחזר למדינה, למרות טרוניית מאמיניו. לאחר שנתיים הפר את ההסכם וכבש את מכה. בהמשך ביצע את החאג' האחרון, בלוויית אלפי מאמינים, שממנו לומדים על הלכות החאג' עד היום. אז עלה להר ערפאת ונשא נאום, עליו יסופר בפרק הבא.

פרק שנים עשר ואחרון – מורשת הנביא. בנאומו האחרון על ההר מסר מוחמד כמה עיקרים, ובהם – מיסוד לוח השנה המוסלמי, הפוסל את רעיון העיבור, ועוד כמה עקרונות המשלימים את הדת. הוא נפטר שלושה חודשים מאוחר יותר.
עוד מסופר בחדית' כי שוחח עם בתו פטימה סמוך למיתתו. כבר מכאן אפשר לראות בעצם את הפיצול שהתרחש בהמשך בין הסונים, ממשיכי אעישה ועומר, והשיעים, ממשיכי פטימה ועלי. אך על כך יש לייחד סדרה נפרדת.

סיכום – פודקאסט מומלץ ביותר!

למה אני אופטימי

יש לי בשורה אופטימית בשבילכם, אף שנראה לי שלא הרבה יאהבו אותה, והיא – נראה לי שהכול יהיה בסדר!
בתקופה זו רבים רועמים על ההפקרות בבניית הממשלה, ודי בצדק, אך צריך לראות רגע את התמונה המלאה.
ראשית, השרים של כחול לבן ברובם די מתאימים לתפקידם, והם גם אנשים טובים. למשל מירב כהן וחילי טרופר. הם יכולים לעשות הרבה טוב.
שנית, כחול לבן בכללותה, וגם פרץ ושמולי, יכולים לעצור חקיקה לא מוסרית, ויש לקוות שיעשו זאת. אמנם היום הם נראים רופסים למדי, אך נראה לי שהם לא איבדו את כל ערכיהם.
שלישית, למעשה לא הייתה ברירה אחרת וזה הרע במיעוטו. כפי שכתבתי במקום אחר, השמאל הישראלי מת, ולפחות אינו חזק דיו. פשרה כמו זו המוצעת היא הטוב ביותר שנוכל לבקש.
רביעית, בנוגע להבטחת הבחירות שהופרה – זה נכון, אך כל מי שעיניו בראשו יכול היה לחזות את הדברים. אני שאלתי את השאלה מבעוד מועד וקיבלתי תשובות שונות ומשונות. היה כאן עיוורון קולקטיבי, שלא לומר טיפשות, ועליו – משלמים. סליחה אם קשה לשמוע את זה.
חמישית, בנוגע לממשלה המנופחת – זה נכון, אבל לא מאוד משמעותי, אחרי הכול. אתמול עשו חישוב בחדשות וכל עלות השרים ביחד היא פחות ממיליארד שקלים. זה לא הרבה ביחס לתקציב. וזה מחיר סביר עבור אפשרות הקמת ממשלה. שוב, מצטער אם קשה לכם לשמוע את זה.
שישית – וזו אבן הנגף המשמעותית ביותר – זו כוונת הסיפוח. עקרונית, אני מתנגד לכך, אבל אולי גם זה לא ממש נורא. מה? חכו רגע. אחרי הכול – גם במצע מרצ מדובר על הסכם שלום הכולל החלפת שטחים ושמירה על גושי ההתיישבות. תאמינו לי, קראתי אותו. אז כאן פשוט מיישמים את חלק החלת הריבונות על יישובים אלה מוקדם יותר. זה עדיין לא חוסם את תהליך השלום, וזו גם החלטה הפיכה.
אבל כמובן שהדברים לא כל-כך פשוטים, כי ראשית השאלה היא כמה מספחים, ושנית, יותר חשוב, הוא שההחלטה הזו חד צדדית ותגרור בהכרח התנגדות מאת אומות רבות. אין לזלזל בכך כלל, כי הדבר עשוי להביא לבידודה של מדינת ישראל.
ובכן, זו הבעיה היחידה שמטרידה אותי באמת. ויצא שבמקרה היא גם הבעיה המרכזית איתה מתמודדת הפוליטיקה בישראל בחמישים השנים האחרונות.
אה, ושכחנו את המשפט. כאן יש שני היבטים.
ראשון, הלגיטימציה של ראש ממשלה מואשם בפלילים לכהן בתפקידו. ובכן, כאן בית המשפט העליון אמר את דברו והוא מקובל עליי. החוכמה היא לכבד את פסיקות בג"ץ גם כשהן לא נוחות לנו.
שנית, המשפט הרי יתחיל עוד מעט, אין דרך לעצור אותו. אז מה הסכנה? ואולי אני תמים מדי בהקשר זה.

ובכן, בגלל כל הדברים האלה איני מודאג במיוחד. כלומר למעט הדבר האחד שהזכרתי – רצון הסיפוח. אך זה נושא שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. די נמאס לעסוק בו, למען האמת. גם מה אני יכול לעשות בנוגע לכך? פעם בארבע שנים לערך אני משלשל פתק לתיבה וזה הכול. קשקושים ברשתות החברתיות לא משנים הרבה, רק משמשים צינור להוצאת קיטור. הפגנות – קצת יותר, אבל עדיין מעט. הפעילות האמיתית שצריכה להיעשות היא בחינוך, בתרבות ובעולם הרוח – ושם אני משתדל לתרום את חלקי.

לבסוף, אם המסר אופטימי, למה הרבה לא יאהבו אותו? להערכתי – כי אנשים שבויים בפוליטיקת הזהות הפוליטית שלהם. הרבה יותר קל לקטר, לשנוא, לזרוק סיסמאות, להיות פופוליסט. זה גם בונה את הזהות שלך במובן מסוים. הרבה יותר קשה לשמוע שאתה כזה, ועוד ממישהו שאמור להיות בצד שלך.
זה הכול לעת עתה, המשך יום טוב!

על הסדרה 'הקנוניה נגד אמריקה'

הקנוניה נגד אמריקה – סדרה מעולה!
אני יודע, לאחר הצפייה בפרק הראשון אמרתי שהוא משעמם מאוד, אבל שווה להמשיך לצפות – ותודה לאלה שעודדו אותי לעשות זאת.
הסדרה אכן איטית וכבדה, אבל זה חלק מהקסם שלה ומאופי הסיפור.
היא מגוללת היסטוריה אלטרנטיבית, בה בזמן מלחמת העולם השנייה לא רוזוולט נבחר, אלא מועמד אחר – לינברג, שהמצע שלו הוא אי התערבות ארה"ב במלחמה. אך מעבר לזה, הוא אנטישמי, וממנה לשר בממשלתו את הנרי פורד האנטישמי הנודע.
הסדרה עוקבת אחר משפחה יהודית אחת, משפחת לוין, ומציגה את כל ההתפתחויות הלאומיות מנקודת מבטה.
ויש להם גם אחיין שמתנדב לצבא הנלחם בהיטלר, ויש גם רב שמשתף פעולה עם לינברג. אך לא אחשוף יותר מדי פרטים.
הסדרה מציגה יפה את ההתמודדות המורכבת של כל המעורבים, בצורה אנושית וחיה. אך יותר מזה – היא מתארת מציאות אפשרית, הן בעבר והן בהווה, ומציבה תמרור אזהרה ברור ובולט. כמה הדמוקרטיה היא שברירית וכמה בקלות אפשר לשמוט אותה בין הידיים. אני חושב שהמסר הזה נכון לכל דמוקרטיה בכל זמן.
ויש גם תמונה מורכבת וחדה של חיי היהודים הארה"ב. אנטישמיות תמיד הייתה, וגם היום היא לא נעלמה, וצריך להיות ערים לכך. מבחינתי המסר הברור צריך להיות רגישות למצוקתם של כל המיעוטים – אך זה כבר נושא לפוסט נפרד.
מלבד זאת, משחק מעולה של כל השחקנים. המוכרים הם ג'ון טורטורו בתפקיד הרב, ווינונה רידר בתפקיד אחות מג, האם במשפחת לוין – שחזרה אלינו מגלות ארוכה, לאחר שבעבר הייתה כוכבת גדולה. אך גם השחקנים האחרים לא נופלים משני אלה, ולדעתי אף עולים עליהם, ובראשם – כל חברי משפחת לוין, שני ההורים ושני הילדים.
הסדרה היא לפי ספרו של פיליפ רות, הסופר האמריקאי-יהודי הנודע.
צפיתי בסלקום טיוי, 6 פרקים.
מומלץ מאוד.

פריים מתוך הסדרה – 'אמריקה קודם' – שזו גם סיסמתו של טראמפ. נראה שיש כאן רמיזה עדינה.

הערה קצרה עם דחיקת ימינה

עכשיו כשמסתמן שעמיר פרץ בפנים וימינה בחוץ, ושמצביעי מר"צ בעצם תמכו בביבי, ומצביעי ימינה לא, עולות כמה מחשבות.
בראשן – שזו בעצם ממשלה שמאלית למדי. אם תרצו – 'ביבי חבר לגוש השמאל'! (חח). הבעיה היחידה היא שהתוכניות שלה הן ימניות לגמרי – הווי אומר – סיפוח.
לכן, פחות משיש לי בעיה עם חבירת גנץ ופרץ לביבי (מלבד הבעיה המוסרית העקרונית), הבעיה החמורה יותר היא שהם לא מציבים קו אידיאולוגי ברור, לא בצד המשפטי, ולא – וזה יותר חמור – בצד המדיני.
מגנץ במילא לא ציפיתי להרבה. הוא אף פעם לא פירט מה התוכניות שלו, מלבד 'אחדות' ו'רק לא ביבי' (ובסוף אין אחדות ויש דווקא ביבי). אבל פרץ, שמולי, מפלגת העבודה? זו מפלגה אידיאולוגית ולא ציפיתי שייפטרו מערכיה בכזו קלות.

פמיניזם והמקרא – סיכום

המפגש בין פמיניזם והמקרא – פרופ' יעל שמש – פודקאסט בר-דעת.
ההבחנה היסודית בפרק היא בין פמיניזם לוחמני ופמיניזם מגשר.
הפמיניזם הלוחמני רואה במקרא טקסט פטריארכלי ואנדרוצנטרי (המתרכז בגבר) מובהק. הפמיניזם המגשר מנסה להראות שהדבר אינו כל-כך מובהק ושהנשים יכולות להתבאר בצורה חיובית, על-ידי פרשנות.
למשל מקרה חווה. לפי הגישה הלוחמנית היא מתוארת כמי שהביאה את החטא והמוות לעולם, וכך אכן הבינו את סיפורה לאורך ההיסטוריה. כבר בן סירא מתאר אותה ככזו.
לעומת זאת, בפמיניזם המגשר ניסו לומר כי יש נקודות זכות לחווה. למשל, היא לא מתפתה מיד, אלא שואלת ומתווכחת תחילה, בעוד דווקא אדם אוכל מהפרי האסור בלי שאלות (אך האם ידע במה מדובר?).
ובכן, איזו גישה עדיפה לדעתכם? איזו נאמנה יותר לטקסט? וכן – איזו יעילה יותר.
המרצה ממשיכה ואומרת את דעתה, שלגבי האנדרוצנטריות – אין חולק על כך שהמקרא מתמקד בעיקר בגברים. גם הפמיניזם המגשר מודה בכך. גם אין חולק על כך שהוא פטריאכרלי. אבל האם הוא מיזוגני, כלומר שונא נשים? לדעתה לא.
יש בו נשים חיוביות רבות, כגון בת פרעה, שמוסרית יותר מאביה, וכגון אביגיל, שחכמה יותר מנבל בעלה וכנראה גם מדוד. והיא גם מוסרית יותר.
דוגמה נוספת לאישה החכמה מבעלה היא אשת מנוח, אם שמשון. אך הנה, אפילו שם אין לה! וחוקר אחד כינה את מנוח בעלה – 'בעלה של אשת מנוח'…
עוד ראויה לציון דבורה, שפעלה אף במישור הציבורי, והייתה נביאה, שופטת ואף מצביאה. וכן אפשר להביא דמויות של נשים נוספות.
יוצא דופן, אומר שמש, הוא קוהלת, שאומר על האישה – 'מוצא אני מר ממוות את האישה' ו-'אדם אחד מאלף מצאתי ואישה בכל אלה לא מצאתי'. אך הוא אינו מטריד אותה במיוחד, כי אינו קול סמכותי במקרא, וכן דבריו סותרים זה את זה. כך הוא גם אומר – אני מוסיף – 'ראה חיים עם אישה אשר אהבת'. ואוסיף עוד – גם למחבר משלי יש התבטאויות חריפות נגד נשים, אמנם – נגד האישה החוטאת והמפתה בלבד.
אלה ראשי הפרקים ואידך זיל גמור.