כל שקרי האקדמיה, תמר ועוז אלמוג

כל שקרי האקדמיה, תמר ועוז אלמוג.
ידיעות, 2020, 672 עמ'.

בספרם המרתק החדש של הזוג אלמוג הם מציגים את האקדמיה במערומיה וחושפים את כל פגמיה הרבים. מתיאורם עולה תמונה עגומה של מוסד שמרני ולא מעודכן, שחייב לעבור שינוי מהותי בהקדם.
הזוג אלמוג עוברים על כל אורך המסלול, למן התואר הראשון ועד סוף מסלול הפרופסורה, כאשר לכל חלק יש הבעיות המיוחדות לו.

הם מתחילים דווקא מהסוף – הפרסום בכתבי עת אקדמיים, להם הם מקדישים מקום נרחב מאוד. ראשית, בזה תלוי הקידום האקדמי וכך נוצר לחץ לפרסם מאמרים רבים, גם כאלה שאינם ראויים. למשל, ידועה התופעה שדוקטוראט אחד נחתך לחתיכות קטנות ומפורסם ככמה מאמרים, בלי שהדבר בעצם יוסיף לידע הכולל.
אך חמור מכך – המחברים מציגים את העיוות היסודי שבבמות אלה, הבנויות כעסק כלכלי לכל דבר, כזה העושק את נמעניו. כי חוקר המעוניין לפרסם צריך לשלם לכתב העת עבור כך, ואת מימונו הוא מקבל בדרך כלל מהאוניברסיטה בה הוא עובד. העורכים ובוחני המאמר, גם הם מהאקדמיה, לרוב עושים מלאכתם בחינם או בתשלום קטן מאוד. ולבסוף כתבי העת האלה נמכרים חזרה לספריות האוניברסיטה. יצא שהאוניברסיטה שילמה גם על כתיבת המאמר וגם על קנייתו, למה הסרבול הזה? בינתיים רק אנשי העסקים בעלי כתב העת גזרו קופון שמן. והיום יש תאגידי-על שבחסותם אלפי כתבי עת מדעיים כאלה. ואגב, מי שעלה על הרעיון היה לא אחר מרוברט מקסוול, שעלה לכותרות בעת מותו המסתורי לפני כשלושים שנה.
ויש בעיות נוספות בכתבי העת. כך, הם הפכו לדיגיטליים, ולכן אם פעם מנוי לכתב עת זיכה את הספריות בעותקים פיזיים שאפשר היה לאכסן ולקרוא בכל זמן, היום הקריאה תלויה בחידוש המנוי, והפסקה שלו אומרת אובדן כל הגליונות הישנים גם כן. הספריות לא יכולות להרשות לעצמן את זאת וכך חייבות להמשיך ולהחזיק את המנוי, המאמיר כל העת. ההוצאות גדולות ורווחי התאגידים עצומים, והספריות קורסות.
הזוג אלמוג טוענים בצדק שהמצב חייב להשתנות ואף מציעים מתווה לחילוץ ממצב ביש זה. כבר עכשיו קיימת מתכונת פרה-פרינט, בה מדענים משתפים את מאמריהם בין עמיתים ברשת לקבלת פידבק. אלא שטיוטת המאמר כמעט זהה למאמר שמפורסם לבסוף. כל מה שנותר הוא לשדרג במה זו ולהפוך אותה לבמה המרכזית. גם הפידבק המיידי והמגוון תורם לתועלת הכללית, וכן העובדה שהמאמר פתוח לכל קורא ולא לכמה מוטבים בלבד.
הנושא האחרון גם הוא מרכזי. נעשו כמה מחאות הדורשות לפתוח את מאגר המאמרים לכלל הציבור. היה אף פעיל ידוע אחד שפרץ למאגר ופרסם מיליוני מאמרים מתוכו, אך נשפט לשנים רבות והתאבד לבסוף. הוא הפך לאייקון תרבותי.

זוהי רק דוגמה אחת למנגנון אקדמי שאינו עובד כשורה כלל. אך הבעיות אינן רק בו, אלא כאמור הן לכל אורך הדרך.

הנה התואר הראשון, שהוא זה הרלוונטי ביותר לרוב האנשים. היום יש לו חלופות מצוינות בלמידה עצמית ברשת. הפורמט נקרא מוקים, וכלולים בו למשל הפורטל הבינלאומי אדקס, או זה הישראלי 'קמפוס' – שאת התלהבותי ממנו ציינתי אצלי בבלוג. זו מהפכת מידע ממש. מיליוני לומדים השתמשו בשירותים אלה עד כה. ואמנם השיטה הזו עדיין בחיתוליה וברוב המקרים אי אפשר לעשות תואר שלם דרכה, אך היא רק תלך ותתפתח.
והיא גם טובה יותר. כי באוניברסיטה לא כל המרצים טובים, וגם שיטת ההרצאה הפרונטלית של שעה וחצי היא לא בהכרח השיטה המיטבית, בוודאי לא לדור החדש, קצר הרוח. בלמידה ברשת ניתן להשקיע בסרטונים מושקעים, עם המרצים הטובים ביותר, וגם התלמיד יכול לבחור בין קורסים שונים. אלו רק חלק מהתועלות.
מצד שני אומרים שיש תועלות רבות גם ללימוד המסורתי, שהוא מקנה יכולת לימוד והבנה, ידע כללי, וכן חברה צעירה ומפרה. הזוג אלמוג מתייחס לכך ואומר שאת כל התועלות האלה אפשר להשיג גם בשיטה החדשה.
אך המוקים אינם הפתרון היחיד המוצע. בכלל, הם אומרים, חינוך מקצועי הוא בדרך-כלל עדיף, הן לתלמיד והן לחברה. למשל, אמנם נמצא שככל שרמת ההשכלה עולה רמת השכר עולה בהתאם ורמת האבטלה יורדת, אך בעלי מקצוע הם בעלי נתונים טובים יותר אפילו מכך. ובכלל, לא בכל המקומות יש כזה זוהר לאקדמיה. בגרמניה למשל החינוך המקצועי תופס מקום מרכזי, וזו מדינה מתקדמת ומצליחה מאוד.
הזוג אלמוג מעלה עוד בעיות רבות בשיטה הקיימת. שיעורים לא מספיק מעניינים, מרצים שנאלצים להתחנף לתלמידים ולהוריד את הדרישות, כי התלמידים שילמו הרבה כסף והרמה יורדת, סקרי הערכה שאינם משקפים מספיק וכן הלאה. לא אוכל למנות את הכול. ומעבר לכל זה – קושי להשתלב בשוק העבודה של בעלי התואר הרבים.

ויש עוד נושא אחד שהזוג אלמוג מרחיבים עליו, אף כי אפשר לטעון שהוא לא בדיוק חלק מנושא, והוא – אופי הלימודים בחוגים למדעי הרוח והחברה. הם כותבים על המגמות החדשות, למן הפוסט-מודרניזם ועד פוליטיקת הזהויות העכשווית, שלדעתם הורסים כל חלקה טובה. לבסוף הם מקנחים באנטישמיות הפושה בקמפוסים האמריקאיים, שקשורה לתופעות הקודמות. כל זה מעניין מאוד, אף כי כמובן שלא חדש, וכאמור לדעתי פחות מתקשר לנושא הכללי של הספר. הכותבים על כל פנים מציבים עצמם בעמדה המתנגדת ל'שמאל הפרוגרסיבי'.

ועוד נושא שמעניין רבים, הוא האם כדאי לבחור בקריירה אקדמית. לפי מה שכותבים הזוג אלמוג נראה שהתשובה הכללית היא לא. מדובר במסלול מכשולים שלא נגמר לעולם. כשאתה עושה דוקטוראט אתה צריך לרצות את המנחה שלך, וכשאתה כבר מקבל את הדוקטוראט אתה עדיין צריך לעשות מסלול ארוך עד לתואר פרופסור עם קביעות. ובכלל, רק מעטים מבין בעלי התואר מתקבלים לתפקיד הוראה באוניברסיטה. דוקטורנטים מדווחים על מצוקה נפשית ולחץ באחוזים גבוהים מאוד, והדימוי המתקבל כמעט בכל שלב הוא של עכבר שמריצים אותו וסוחטים את כוחותיו עד תום. לבסוף, גם השכר לא גבוה מאוד ובחוץ משיגים יותר. האם אם כך זה שווה?

תגידו, חדוות הידע והמחקר, אך גם זה כמעט לא קיים. מצד אחד יש חשיבה שבלונית, ומצד שני יש התעמקות בפרטים קטנים שלא מעניינים אף אחד. רק מעטים מצליחים באמת לפרוץ.
מלבד זאת, עולם ידע קיים גם בחוץ, גם כזה המצריך משאבים. היום יש מכוני מחקר פרטיים רבים, בתחומים שונים, העושים עבודה חשובה, ובעלי תקציבים שבאקדמיה יכולים רק לחלום עליהם. גם מבחינה זו אם כך עדיף המצב בחוץ.

אלה רק חלק מהדברים עליהם מדברים הזוג אלמוג בספרם המרתק והחשוב הזה, שהבעיה היחידה שלו היא שהוא ארכני מדי לפרקים. אני חושב שזה הספר המרתק והחשוב ביותר שקראתי השנה. הישג נכבד לזוג החוקרים, לאחר שגם ספרם הקודם על דור ה-Y היה פורץ דרך. כמו כן, יש להעריך אותם על תעוזתם, שכן הם יוצאים נגד המוסד שהם חלק ממנו. אף שיהיו ודאי מי שיזקפו זאת דווקא לחובתם. אך למעשה לא נגד המוסד הם יוצאים, אלא בעדו. הם מציעים שיפורים הכרחיים, שבמילא יבואו בצורה זו או אחרת בעתיד הקרוב, וכדאי להיות ערים להם. נגד ההשכלה עצמה ודאי אין להם – וגם לא לי – דבר. להפך. רק נגד הצורה המאובנת שבה היא מתווכת היום.
האוניברסיטה היא מוסד שקיים מימי הביניים, ואולי באמת הגיע הזמן שתשתנה ותתאים את עצמה לעולם המתחדש. למעשה, אין לה ברירה, כפי שמראה ספר זה. במקום לקונן, יש לשמוח על האפשרויות החדשות שנפתחו.

אעיר עוד – הספר יצא לפני מספר חודשים ועדיין לא זכה להתייחסות כלשהי, זה מצב עגום של הביקורת בישראל. אני כתבתי כאן כמה מילים, אך עדיין הספר מבקש התייחסות מעמיקה יותר, לכל נקודה ונקודה בו.

אעיר עוד – המצב החדש שנכפה עלינו בעקבות משבר הקורונה כולל גם התנסות חדשה בלמידה מרחוק, באופן המאפשר לבחון את מעלותיה וחסרונותיה והפקת לקחים גם לעתיד. ואולי, אם ילידי שנות השישים והשבעים הם דור ה-X, ילידי שנות השמונים והתשעים הם דור ה-Y, וילידי שנות האלפיים והעשרה הם דור ה-Z, הרי שילידי שנות 2020 והלאה יקראו דור ה-ZOOM.

לבסוף – הקומוניקט של הספר ברור ומוצלח, לכן אצרף אותו –

ספרם של בני הזוג אלמוג הוא צילום רנטגן של מגדל השן האקדמי. הוא חושף את השיטה המצליחה, שהתקלקלה עם השנים, ואת תרבות השקר, ההכחשה והקיבעון שהשתלטה על המוסדות להשכלה גבוהה בעולם.

את אינפלציית הפרסומים המדעיים, שמביאה לירידה מדאיגה באיכות, ברלוונטיות ובאמינות המדע; את הניוון וחוסר העדכניות של מערכת השיפוט והבקרה של המחקר האמפירי; את הסבתם של חברי הסגל באקדמיה לפועלים צייתנים ושחוקים בקו ייצור מיושן; את בזבוז התקציבים והמשאבים הבלתי נסבל; את אובססיית הדירוגים, שגוררת ממשלות ומוסדות למערבולת של הונאה עצמית; את המונופול הציני והחמדנות החזירית של תאגידי המו"לות המדעית; את חוסר המקצועיות של ניהול המוסדות; את הניצול והולכת השולל של "המרצים מן החוץ" ותלמידי המחקר; את הכרסום באטרקטיביות של הקריירה האקדמית; את הפיכתם של המדעים ההומניים לג'ברשת של תקינות פוליטית; את הוזלת ערכו של התואר האקדמי; את הדבקות העיקשת בשיטות הוראה שאבד עליהן הכלח ופספוס מהפכת האינטרנט; את הנתק בין תוכניות הלימודים לבין צורכי החברה ושוק העבודה; ואת תכסיסי השיווק והמיתוג שבעזרתם מפתים את הצעירים להירשם למוסדות ולקורסים שפג תוקפם.

אבל הספר הזה אינו רק תמונת מצב מדכדכת של אליטה אינטלקטואלית שמרנית, שעוצמת עיניים מול רוחות הזמן ובוגדת בשליחותה החברתית. לצד הביקורת הנוקבת מציעים תמר ועוז אלמוג חישוב מסלול מחדש ומַעבר למודל רענן של מחקר והשכלה, שמותאם למאה ה־21.

תמר היא מומחית ללמידה והדרכה, ועוז הוא סוציולוג והיסטוריון. שניהם חברי סגל באוניברסיטת חיפה.

ספרם הקודם, דור ה־Y – כאילו אין מחר (2016), היה רב מכר ועורר שיח ציבורי נרחב על המאפיינים, הצרכים והקשיים של הצעירים בבבימינו.