עוגן נפשי, מבחינה לשונית

מגיסתי שמעתי על הרעיון הטיפולי של מציאת עוגן. הרעיון בכלליות הוא שבחיינו בכלל ובמצבי מצוקה ולחץ בפרט טוב שנמצא פעילות כלשהי שתרגיע אותנו ותחבר אותנו לכאן ועכשיו, ותתן מסגרת קבועה למהלך היום שלנו, באופן שמעניק תחושת יציבות.
עוד ראיתי שרעיון העוגן מאוד מרכזי בתורת ה-NLP, אך לא אפרט כאן את אופן תפקודו בתורה זו, רק אציין שהם מקשרים זאת באופן הדוק לפעולת חמשת החושים.
התרומה שלי לרעיון היא פשוטה, והיא עוברת דרך הרובד הלשוני, כי כשאני שמעתי את המילה מיד קפץ לי –

עֹגֶן אוֹתִיּוֹת עֹנֶג.

כלומר – העוגן הנפשי חייב להיות משהו מענג, משהו שאתה נהנה לעשות. רק כך אתה מביא את עצמך לרווחה נפשית.

למעשה זה דבר שחשבתי עליו מזה זמן. הרמב"ם למשל מרבה לדבר על ערך הלימוד, וממעיט מאוד מערך הנאות החושים, אך אני מוצא כי אידיאל זה הוא כמעט בלתי אנושי.
שפינוזה, לעומת זאת, גם מדבר על ערך הלימוד, אך הוא נותן מקום גם להנאות החיים ולא מבטלן.
אני חושב שזו הגישה הנכונה, ואותה אני מוצא כיעילה ביותר גם באופן אישי. כלומר, לא להפוך את ההנאות החושיות לעיקר, אך גם לא להתנזר מהן כליל.
הגישה הדתית לפעמים נראית מחמירה, אך ראשית – בפועל רוב האנשים אכן נוקטים בגישה מאוזנת. ושנית – איני יכול שלא להיזכר בפתיחת הספר 'מסילת ישרים', שם רמח"ל אומר שמטרת התורה היא 'להתענג על ה". לא בכדי בחר בשורש זה.

בצד הפסיכולוגי, ידועה החלוקה של פרויד בין 'עקרון המציאות' ובין 'עקרון העונג'. בגדול פרויד אומר שאדם בוגר צריך להשליט את עקרון המציאות על עקרון העונג, שמרכזי אצל ילדים. אבל לבטלו כלל אי אפשר, וגם לא בריא. זו לפחות דעתי. יש למצוא איזון, ולהמתיק קצת את קושי המציאות. כפי שכותב נתן זך – 'במה להמתיק ימים אם לא בשירים'.

אם נרצה, נוכל להוסיף כאן גם צד קבלי, כי ההבדל בין עקרון המציאות לעקרון העונג הוא כהבדל בין צד הדין וצד החסד, צד ימין וצד שמאל של עץ הספירות. אך מעבר לציון קצר זה, נראה לי שלהוסיף כאן רק ייצור בלבול מיותר.

אם כך המסר הוא שלא צריך לפחד ממושג העונג וההנאה, זה חלק אינטגרלי מהחיים, ומוסיף לבריאות הנפשית שלנו.

ושמא אני מעמיס יותר מדי על מקריות לשונית? יכול להיות, אך אני מאמין בסגולות הלשון העברית.

ואגב, בדיקה קצרה, ואולי לא יסודית, מעלה כי שני השורשים הם תנ"כיים, וכי השורש עג"נ מופיע בהקשר עגינות האישה, כפסוק ברות – 'הלהן תעגנה', שאומרת נעמי לרות ולעורפה. המובן הוא עצירה. רק בלשון חז"ל כנראה התחיל השימוש של עוגן האונייה, גם במובן עצירה.
ואגב, גם כאן יש חידוד לשוני – כשם שהאונייה מטילה עוגן, כך ה'אני' מטיל עוגן.

ועוד, שחכמינו הקדומים כבר העלו את העניין ש'נגע הפך ענג', במובן של שני הפכים הקרובים זה לזה ומתהפכים זה לזה. אני מצטט (מישיבת מעלות) –

"מפורסם "משחק המילים" המוזכר בספר יצירה – אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג.
הנגע והעונג בנויים בצורה דומה, והנגע בא כדי להפוך לעונג. העונג הוא המגמה של החיים".

אם כך התוספת היא רק – מנגע, דרך עונג, מגיעים לעוגן.

אלה היו מעט מהגיגיי החופשיים בנושא זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s