על המצוות שהרמב"ם לא מצא להן הסבר

כידוע, בחצי השני של החלק השלישי של מורה הנבוכים, הרמב"ם נותן טעם והסבר לכל המצוות. רק לשתי מצוות הוא אומר שלא מצא טעם – לחם הפנים וניסוך היין על המזבח. כלומר – הלחם והיין!
מיד צדה את עיני העובדה הפשוטה, שמלבד ששני אלה הם עיקר הסעודה, וגם יש לכל אחד מהם ברכה מיוחדת, הרי שהם גם בסיס הטקס הנוצרי הידוע, האויכריסטה, סעודת האדון, בו הלחם הנאכל הוא גופו של ישו, והיין ששותים הוא דמו.
אפשר לראות עובדה זו בשתי דרכים.
הראשונה – שטקס כזה הוא בסיסי כנראה בכל הדתות, והנצרות רק חיקתה אותו. אך אז לא ברור מדוע הרמב"ם לא הבין זאת.
והשנייה – שטקס כזה אופייני לדתות אליליות, ואז אפשר לטעון כי הרמב"ם הבין זאת יפה, אך לא 'הבין' זאת, כלומר לא הבין כיצד טקס בעל מאפיינים אליליים משתלב בתורה היהודית, המנסה לבדל עצמה מהאלילות.

אעיר עוד רק, שגם בעניין הטהרות הרמב"ם אומר שכתב מה שמצא לו טעם, ומכאן ברור שיש דברים רבים בנושא זה שלא מצא טעמם. רק שאין הוא מציין זאת בפירוש.
ובסוף דבריו שם הוא כותב, שכל מה שלא מצא לו טעם, ובעיקר בקורבנות ובטהרות, יש להניח שמקורו ברצון הבידול מהעבודה הזרה בת הזמן ההוא, שפרטיה אבדו לנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s