מחשבות בעקבות דעת הרמב"ם על החידוש

מחשבות בעקבות דעת הרמב"ם על החידוש.

(מקרא – חידוש משמעו בריאת העולם ברגע אחד, וקדמות משמעה שהעולם תמיד התקיים).

אתמול ושלשום חזרתי לקריאה עצמית במורה הנבוכים לרמב"ם. לאחרונה קניתי את תרגום שוורץ, אמנם בהוצאת עם הספר שאינה כוללת את ההערות, ואני מוצא שהקריאה החוזרת בתרגום זה בהירה מאוד. עד עכשיו היו ברשותי רק התרגומים הישנים יותר.
ובכן, קראתי בעיון את כל פרקי טעמי המצוות והפרקים האחרונים, ואת ההערה הקטנה שהייתה לי עליהם שיתפתי אתמול. אך אז חזרתי וקראתי, לא בעיון, אלא ברפרוף עם התעמקות רק בקטעים מסוימים, את פרקי החידוש והקדמות, כלומר את החצי הראשון של החלק השני, והתחלתי עוד מסוף החלק הראשון עם דחייתו את טענות הכלאם, וכאן התעוררו לי הרבה בעיות. מכיוון שכבר היה מאוחר רק כתבתי בפייסבוק – "מה שכותב הרמב"ם בעניין החידוש כל-כך מלא סתירות שאני לא יוצא מזה". עתה אנסה לפרט.

1. ראשית יש להעיר שפרקים אלה, ודאי מבחינה פילוסופית ומבחינת איכות ומורכבות הדיון, הם עיקר הספר, לדעתי.
2. וממש במרכז הספר – פרק כ"ה בחלק השני – נמצאת הסתירה הצורמת ביותר, שכן תחילתו של אותו פרק ממש סותרת את סופו. בתחילתו הוא אומר שאין לו בעיה עקרונית מבחינת התורה עם הקדמות, והיה יכול לפרש את התורה אף בדרך זו. אך בסיומו הוא אומר בדיוק להפך – שכל התורה נסמכת על עניין החידוש, ובלי החידוש התורה נופלת. כיצד זה יתכן?
2. ובכן, כאן מזכירים לנו החכמים – ומציאת סתירות ברמב"ם אינה דבר חדש, כמובן – שכבר בהקדמה הרמב"ם מנה שבעה מיני סתירות, ואמר שבספרו יהיו סתירות מהסוג החמישי והשביעי בלבד, כשסתירה מהסוג השביעי היא סתירה מכוונת, שבאה להסתיר ולהסוות את דעתו האמיתית.
3. ובכן, יש חוקרים רבים שאומרים, שמכאן שדעתו האמיתית של הרמב"ם היא כדעת אריסטו, כלומר דעת הקדמות. וזה משתלב עם כלל שיטתו הרציונלית, שעוקבת אחר אריסטו ומעריכה אותו.
4. אבל לדעתי זה לא יתכן. ראשית, הרמב"ם עצמו אומר שהוא תומך בחידוש, כי זו דעת תורתנו (כן, על אף שגם אמר שניתן לפרשה גם אחרת). כאן אומרים שאמר זאת לרצות את דעת ההמון. אך שנית, וזה יותר חשוב, הוא מקדיש כמה פרקים כדי להראות שדעת החידוש היא מסתברת יותר, אף שאינה מופתית, כשם שגם דעת הקדמות של אריסטו אינה מופתית. ובכן, אדם לא יכתוב כל-כך הרבה בעד דבר שהוא אינו מאמין בו!
5. נוכל אם כך לומר שהרמב"ם אכן מאמין בחידוש, אלא שאינו מאמין שהוא יסוד כה חשוב בתורה, למרות שכתב ההפך. אך אם כך מדוע הוא מקדיש לו את רוב עיונו? בעוד ההוכחות שלו לקיום אלוהים מצטמצמות לפרק אחד או שניים בערך.
6. וכאן יש סתירה בולטת נוספת. כי הרמב"ם אומר שרק בעולם מחודש יתכנו הניסים, וזו הסיבה להאמין בכך. אבל במקום אחר כתב, שכל המאמין בגלל הניסים יש דופי באמונתו. אם כך, להאמין בחידוש כדי לאפשר את הניסים – יש בכך דופי. ונציין שבכל מורה הנבוכים אין אפילו פרק אחד המוקדש לניסים, אלא רק דיון ספורדי מועט פה ושם. ניכר שקשה לרמב"ם עם הנושא הזה, ושלפחות אינו מרכזי אצלו.
7. אם כך האם ניתן לומר שנושא החידוש אינו מרכזי אצלו? לדעתי לא, ואסביר –
8. כי יש סתירה נוספת בדבריו והיא שמצד אחד הוא דוחה את טענות הכלאם, ומצד שני אומר דברים דומים מאוד להם. כאן אולי אחטא באי דיוק או אי הבנה, לכן אני מציע מחשבות אלה כטיוטה, אך בכל זאת אציין אותן –
9. למשל, אחת ההוכחות של הכלאם לאחדות האל, היא שאם היו שני אלוהים היה אחד נכנס לטריטוריית השליטה של רעו, משהו כזה. 'אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד'. והנה, הרמב"ם דוחה הוכחה זו, אבל בעצם חוזר עליה. שוב, אולי איני מבחין בדקויות, ואשמח שיאירו את עיניי, אך בעיניי ההוכחה שלו ושלהם דומה להפליא.
10. ועוד יותר מזה, עצם הוכחת האל דומה. ושוב, עד כמה שאני מבחין. הם מדברים על מניע ראשוני והוא מדבר על מניע ראשוני. רק שהוא אומר שהמניע הזה אינו גופני ואינו שייך לזמן. ובכן, איני חושב שהם לא יסכימו איתו בזה. ושוב, אולי אני טועה, אך בקריאתי היה קשה לי להבחין בין הטענות הנדחות והמתקבלות, ואשמח לקבל טבלה המסבירה הבדל זה, כמו גם הבחנה, אם זו קיימת – ולדעתי היא קיימת – בין טענות שמקובלות עליו ובין אלה שלא (כי ברור גם שחלק מהטענות שונות משלו ואינן מקובלות עליו).
11. אם כך, הדבר היחיד, או המרכזי על כל פנים, המבחין בין הוכחות הרמב"ם ובין אלה של הכלאם, הוא דעתו על החידוש. כלומר – ראשית, שהוא מבסס את הוכחותיו דווקא על דעת הקדמות, כדי לא להסמיך אותן על החידוש, ומטעם זה בלבד, ושנית, וזה יותר חשוב לענייננו, שהוא בכל זאת טורח ומנסה להטות את הכף לטובת החידוש, כאמור.
12. אבל יש סתירה נוספת. תחילה אולי כדאי להעיר שמי שמנסה למצוא בדבריי עניין סדור עשוי להתאכזב. כאמור, איני מצליח לחבר את כל הקצוות, ואני רק מנסה לציין אותן בצורה סדורה ככל הניתן. ובכן העניין הוא כזה –
באחת מהוכחותיו לקיום האל הרמב"ם אומר שהאל הוא אקטואל מוחלט, כלומר לא כזה היוצא מן הכוח אל הפועל, אלא כזה הנמצא תמיד בפועל. לעומת זאת, כל רעיון הנס הוא יציאה מן הכוח אל הפועל, והיא סותרת את הגדרת האל של הרמב"ם עצמו. זו הסיבה, כנראה, שהרמב"ם לא מדגיש את עניין הניסים, כאמור.
13. מכל אלה עולה שהרמב"ם אוחז את המקל משני קצותיו וסותר את עצמו. כאן ראוי להעיר שכל הפרשנים מפרשים זאת כסתירה מהסוג השביעי, כל אחד על פי דרכו, אף שהרמב"ם עצמו ציין שאפשרית אף סתירה מהסוג החמישי. אך יותר מזאת – לדעתי אין להוציא מכלל אפשרות אף סוגים אחרים של סתירות. כלומר, יתכן שהרמב"ם פשוט סותר את עצמו כאן כטעות פילוסופית לכל דבר, ואין לעשות לו הנחות בעניין זה, רק כי בתחילת דבריו ציין כמה דברים. כמובן, אני מתקשה להאמין שאדם חכם כרמב"ם לא שם לב שיש כאן סתירה, אך העובדה היא כי בסופו של דבר הסתירה קיימת ועומדת.
14. מלבד זאת, לדעתי לא צריך להתרכז רק בדעת הרמב"ם על עניינים אלה, אלא להתייחס גם לעניינים אלה עצמם. כלומר, לכלל ההוכחות המופיעות בימי הביניים ועד כמה הן סבירות או לא. אמנם קאנט כבר סתם את הגולל על שאלות מסוג זה, אך עדיין אפשר לדון בהן בתוך גבולות גזרתן.
15. ובנושא זה כדאי להזכיר ולומר שהרמב"ם בעצם מקדים את קאנט באמירה ששאלה זו היא מחוץ לאפשרות הדעת האנושית. הוא אומר כך מפורשות. וזו היא אחת האנטינומיות של קאנט. כלומר, הרמב"ם היה מודע היטב לטיב הנושא שהוא עוסק בו, ויתכן שהיה הראשון שאמר זאת.
16. וגם כאן יש בעיה מסוימת. כי אם נושא זה הוא בלתי ניתן להכרעה עקרונית, מדוע הרמב"ם משקיע את עיקר מרצו דווקא בו, ועוד אומר שעליו נסמכת כל התורה, פחות או יותר? (טענה שהיא אגב די הגיונית, שהרי במה מתחילה התורה אם לא במילים – 'בראשית ברא אלוהים'? שזהו 'מעשה בראשית' כולו, על רגל אחת?).
17. ולבסוף, צריך לומר, שגם מדע זמננו לא פותר את הבעיה העקרונית. אמנם מקובלת היום תיאוריית המפץ הגדול, שעל פניו מתאימה להפליא לדעת החידוש, אך עדיין נותרת השאלה העקרונית – מה קדם למפץ הגדול? והשאלה חוזרת חלילה.
18. וגם עניין זה מסתדר עם דעת הרמב"ם, כי האל לפי הגדרתו מנותק מהחומר והזמן, שהוא העולם שלאחר המפץ.
19. ורק אוסיף עוד לתסבוכת, שמעולם לא הבנתי את ההבדל העקרוני בין סיבה ראשונה חומרית, ובין סיבה ראשונה המנותקת מהחומר, לפי דעת אריסטו, וזה נראה לי הבדל מלאכותי, אלא אם כן תוכיחוני אחרת.
למעשה, גם איני מבין, או איני מקבל, את הדעה שאפשרות הניסים מתבטלת אם אין חידוש. (וכאן יש לציין עוד שאת דעת הקדמות האפלטונית הוא דווקא מקבל כעולה בקנה אחד עם התורה).
20. זוהי אם כך התסבוכת על פי הבנתי, עד כמה שהצלחתי לזכור ולנסח. אין בידי לפתור אותה (נותרתי נבוך) והיא עומדת בפינה לשיפוטכם.

אוסיף – הזווית שלי – אמרנו שהרמב"ם הקדים את קאנט בכך שטען שאי הוכחות מופתיות לקדמות או לחידוש ושזה מעבר ליכולת שכל האדם. זה-זה נראה לי עיקר חידושו בספר. אלא שהוא לא הרחיב עקרון זה למושג אלוהים בכלל, מה שקאנט כן עשה. כמובן, טענה רדיקלית במיוחד יכולה לטעון שאכן חשב כך, אך זו טענה מרחיקת לכת מדי.
והנה, זה יכול להסביר את הסתירות מיסודן. כי מסתבר שהן עניין אינהרנטי לנושא. וכך גם קאנט, כשהוא מעלה את מערכת האנטינומיות שלו, בעצם מעלה מערכת סתירות שאינה מתיישבת ואינה מתקבלת על הדעת.
הווה אומר – עיקר חשיבותו וחידושו של הרמב"ם הם בנושא זה, בו הקדים את קאנט.

4 מחשבות על “מחשבות בעקבות דעת הרמב"ם על החידוש

  1. תגובה א –
    הנה קטע מוקדם שלו לפני שכתב את מורה נבוכים: (אגרות הרמב"ם הוצאת מוסד הרב קוק נספח ב' בתרגום הרב יוסף קאפח)
    "וכל אלה תולדות חיוביים מן העיקר שמשה עליו השלום סובר אותו, והוא שהעולם מחודש, כי עניין חידוש העולם הוא, שה' יתעלה הוא הקדמון אשר אין ראשית לראשיתו לבדו, ואין זולתו עמו. ושהוא חידש את העולם אחר ההעדר המוחלט, והמציא את השמים הללו וכל אשר בהם, והמציא את החומר הראשון תחת השמים, והווה ממנו מים ואוויר וארץ ואש, והטביע את הגלגל הזה כפי הסיבובים השונים הללו כרצונו, והטביע את היסודות הללו וכל אשר הורכב מהן כפי הטבעים הללו שאנו רואים אותם, כי הוא אשר נתן להם הצורות אשר בהם נעשה להם טבע. זהו יסוד שיטת משה עליו השלום."
    "וכיוון שהחומר הראשון לדעתו נמצא אחר ההעדר והוטבע כפי שהוטבע, הרי ייתכן שיעדירהו ה' אשר המציאו אחר שהמציאו, וכן ייתכן שישנה את טבעו וטבע כל דבר שהורכב ממנו, ויעשהלו טבע זולת זה הקבוע בבת אחת כמו שהמציאו בבת אחת. ולפיכך כל מה שבטבע ההוויה וההפסד הרי שינויו – לדעת משה עליו השלום – מסוג האפשרי שיש לתאר את ה' ביכולת על כך ושייך בהם הרצון, ואם ירצה ה' יתעלה קיום העולם הזה כפי שהוא לדורי דורים ולעולמי עולמים מקיימו, ואם ירצה להעדיר את הכל ולא ישאר בלעדיו יתעלה – עושה, והוא היכול על כך."
    "ואם ירצה לקיימו כפי טבעו בכל חלקיו וישנה הוויה מסויימת מחלקי ההוויה מדרכו הטבעי – עושה, וכל הניסים – מן הסוג הזה הם, ולפיכך תהיה ראיית הנס האחד בעיני הרואה אותו הוכחה החלטית על חידוש העולם."
    "כוונתי כאן באמרי נס – מה שיש בהוויתו שלא כדרך טבע ההוויה הנוהגת תמיד, והוא שני סוגים: או שיתהווה הדבר – אשר דרכו להתהוות כפי דירוגים מסויימים ובמצבים מסויימים תמיד – שלא כדרך אותם המצבים הרגילים, אלא ייהפך בבת אחת, כהפיכת המטה נחש, והעפר כינים, והמים דם, והאוויר אש, והיד הנכבדה הקדושה – לבנה, והיה כל זה בבת אחת. או שיתחדש מה שאין בטבע המציאות הזו היציבה שיהא בה כמו אותו המחודש כלל, כגון המן אשר היה בו קושי עד כדי שנטחן ואפו ממנו לחם, ואם חם עליו השמש נמס וניגר, וכל שאר מה שביארה התורה במן מן הניסים, כל אלה והדומים להם מסוג האפשרי, כיוון שהעולם היתה מציאותו כפי שהומצא באפשרות"
    "אבל כפי השקפת מי שסובר קדמות העולם, הרי כל אלה שהם אפשריים אצלינו – הם לדעתו נמנעים, כי הסובר את החיוב אומר שהעולם הזה בכללותו הוא עושהו, כלומר הוא סיבת מציאותו, והעולם הזה כפי שהוא נתחייב ממציאות הבורא כחיוב העלול לעילה שאינו בודל ממנה כלל, כלומר כחיוב היום מעליית השמש, או חיוב הצל מן העומד, וכל הדומה לכך."
    "והנה בעל ההשקפה הזו אומר כי התנועה בלתי הווה ולא נפסדת, ולפיכך השמים לדעתו קדומה, והחומר הראשון בלתי הווה ולא נפסד, ולא חדל ולא יחדל לעולם כך כפי הטבע הזה, וכל שהוא היפך טבי ההוויה וההפסד הללו – הוא נמנע לדעתו. ולפיכך אין הדבר אפשרי לדעתו שיתהווה בבת אחת מה שאין טבעו להתהוות בבת אחת, ולא שיתהווה מה שאין בטבע החומר הזה להתהוות, ולא ישתנה מצב ממצבי המציאות העליונים והתחתונים מכפי שהם."
    "ופשוט הוא אצל מי שמבין מה שמתחייב מן ההשקפות, שהסובר קדמות העולם על הדרך הזו – אין לה' לדעתו רצון מתחדש ולא בחירה, ואין במציאות אפשרי שתשתייך בו יכולתו ורצונו. עד שהוא, דרך משל, אינו יכול להביא את הגשם באחד הימים ולא למנעו באחד הימים בהתאם לרצונו, כי ירידת הגשם בטבע הזה היציב תלוי בהתהוות האדים והאוויר הגורמים אותו או המונעים אותו, וכל זה תלוי בעתוד החומר שאין לה' פעולה בו, כלומר כל שהוא קשה בחומר אינו יכול להקילו, וכל שהוא נמנע בהווייתו – אינו יכול להמציאו, כי החומר לא נתהווה, אלא כך היא מציאותו החיובית לו לדורי דורים ולעולמי עולמים." (עד כאן מאיגרת הרמב"ם הנ"ל נגד גאלינוס, אגרות הרמב"ם מוסד הרב קוק נספח ב' עמוד קס')

    ובהמשך –
    אני מזכיר שדעתו האישית של הרמב"ם – כבודה במקומה מונח. אבל דעתו של הרמב"ם לגבי השקפתו של משה רבינו היא ברורה, משה רבינו דגל בחידוש העולם, אין דרך אחרת להבין את ניסי מצרים ברצינות. (מי שרוצה מקורות בבקשה יכתוב לי בפרטי)

    תגובתי –
    אז אתה מבחין בין דעת משה מימון ומשה רבנו? יכול להיות.

    תגובה ב –
    אני מניח שכבר ראית את זה

    ובהמשך –
    אני מקבל את הפרשנות של Oren Yehi-shalom כפי שהוא מאריך בוידאו ששלחתי מוקדם יותר הבוקר, מכיוון שזו פרשנות קוהרנטית כמעט לכל אורך המורה.
    אכתוב בקצרה – מבחינה פיזיקלית רמב"ם הוא אריסטוטלי ומאמין בקדמות.
    אבל הוא מציל את החידוש ע"י זה שהוא מעניק לו משמעות מהפכנית – החידוש הוא פעולה שעושה האדם כאשר הוא משתמש בשכלו, כאשר הוא יוצא ממצב של חוסר ידיעה לידיעה, כאשר הוא תופס, או קונה דבר שקדם לו העדר. עבור האדם זוהי בריאה, מאין ליש.

    תגובתי –
    ראיתי חלק.
    א. קודם כל אורן אומר שם מיד בהתחלה שאי אפשר לטעון שהרב"ם סובר כאריסטו, כדעת כמה חוקרים. ואמנם גם את הדעה ההפוכה אי אפשר לומר.
    ב. בסוף הוא אומר בקצרה את הרעיון שהזכרת, אבל הוא נראה לי תמוה מהנימוק הבא – התודעה, עם כל הכבוד לה, לא יכולה להסביר את בריאת העולם כולו, שהתקיים לפניה. אלא אם כן אתה מחזיק בטעם של ברקלי. באופן כללי, זו מחשבה מאוחרת וצריך להימנע מאנכרוניזמים. גם שלי מחשבה מאוחרת, אך הראיתי איך היא מעוגנת היטב בטקסט.
    ג. מה שכן אפשר לומר, לדעתי, הוא ששתי המחשבות האלה קשורות זו לזו, ומה שהתחיל הרמב"ם סיים קאנט.

    אהבתי

  2. אורן השיב בפירוט –
    אהלן חגי,
    קראתי בעיון ונהניתי. שאפו.
    קבל כמה הערות לפי הסדר שניסיתי לסדר כאן והמספרים שלך:
    סעיף 2
    לטעמי אין סתירה בין חלקי פרק כ"ה משום שהחלק הראשון עוסק בעקרון הפרשנות של רמבם (בדיוק את זה ציטט שפינוזה בויכוח איתו במאמר תיאולוגי מדיני עמוד 90 ) ולפיו התורה מתאימה לשכל ולכן יש לפרש אותה בהתאם. והחלק השני מתייחס לחידוש עצמו – אשר בלעדיו אין התורה אפשרית (ללא קשר לפירושה). אין חידוש = אין נבואה = אין תורה.

    3-5
    מסכים לגמרי. רק שים לב שהוא עצמו אומר שהוכחות לקיום האל ובכלל ענייני הספרות הפילוסופית הוא לא בא לפרט אלא מניח שאתה מכיר היטב (אחרת לא היית נבוך). לכן הקדיש לכך כמה עמודים בראשית חלק ב ולא כדי לחדש למי שיודע זאת אלא דווקא כדי לסדר בדרך מסויימת את ההוכחות של אריסטו (שכולן נסמכות על הקדמות) ולהשאיר לסוף את ההנחה (ה 26 ) אודות הקדמות עצמה. זו דרך של רמבם לסדר דברים מבחינה פדגוגית.
    6
    הנס מתאפשר עם החידוש – זה עניין עמוק שייחדנו לו דיון. אני חושב שרמבם מאמין בזה ואין לו כוונה למשהו בלתי טבעי אלא הפוך – מנסה לסדר את הנס בפירוש חדש ובתוך החלופות הלוגיות שהוא מכיר
    7-11
    מסכים אתך לגמרי שהחידוש הוא העניין המרכזי שמטריד את רמב"ם (והתיאולוגיה בזמנו).
    אבל גישות הכלאם הפוכות – הם מניחים חידוש קודם לכל. מתוך החידוש מוכיחים קיום האל. רמב"ם מניח (ומוכיח מופתית אחרי אריסטו) קיומו של אל משום שזה מניע ראשוני (אם יש גלגלים בתנועה נצחית). פה בדיוק הבעיה. מניע כללי שכזה לא יכול להשתנות!
    12-16
    בהקשר של ימי הביניים – רמבם עושה פעלולים נאים – שעיקר ייעודם הוא פירוש מחדש של עקרון החידוש (ומכאן הנבואה=התורה על טעמיה וגם ניסים בפירוש החדש) – הוא מציל את התיאולוגיה של ההתגלות ממוות בטוח בתוך האריסטוטליות. כל מה שצריך הוא דרך להכיר בהתגלות כשלעצמה. ולדעתי הפתרון של רמב"ם מתמצה בהיפוך היוצרות: השפע קיים ונצחי. ההשתנות היחידה היא רק המידה שהאדם קולט/מצטרף בהתאם ליכולותיו החומריות. כך הארץ מתגלה. החכמה הזו ניכרת לאדם ומכאן יסודות החוק המקראי – זו חכמת האל. והרצון האלוהי – זו חכמת הקיים. ההתגלות היא ההיחשפות לתבונה (כן כן – זו הטהורה – לפני שהפכה לגנאי עם תום ימי הביניים).
    רוב הסתירות שמוצאים במורה קשורות לפטנט הזה: רמב"ם לא רוצה להודות בגלוי שהוא מקבל עקרון מבואר היטב של קדמות, בזמן שבה בעת הוא מקבל בגאווה חידוש שאותו קשה לבאר ואולי לא הכי כדאי לבאר – אלא ל "מבין מדעתו".
    17 עד הסוף
    אני סבור שיש להכיר ולהוקיר את עקרון הספקנות המלווה את ההשקפה המימונית לעומקה – מראשיתה ועד סופה. בהגדרה ממש – האדם לא יכול להקיף את הידיעה = האל. חסרונו של האדם כחומר הוא נתון שאל מולו מתעצב מושג האל (ולכן זהו מושג גבולי – כאן אני מקבל גם את עמדת שלמה מימון). כלומר ההוכחה או הסיבה לקבלת קיומו של האל, איננה בהוכחה מופתית של סיבובי הגלגלים או מספרם – אלא בעצם ההיות = הקיום שהאדם מקבל שישנו. סתם כך- כאשר הוא מביט על כל אלה באמצעות שכלו (זו ה"יראה"). אם יש קיום – פשוט יש – או "יש פשוט" הרי שבעליל מדובר בעניין שהוא מעבר ליכולות האדם לדעת. מכאן שיש עקרון בתוכו האדם פועל כיצור מוגבל. העקרון הזה מוכרז כחכמה כי האדם מכיר אותו רק באמצעות חכמתו! מכאן הזיהוי הזה בין חכמת האדם וחכמת האל (באמצעות השכל הפועל כמובן).
    שמח שקיימתם דיון גם בהסתמך על מפגש שקיימנו – אכן אני סבור כי העמדה האריסטוטלית הטהורה (כפי שהתפרשה על ידי חלק מהאנשים בימי הביניים) ולפיה היקום הוא כמו גולם = צל נטול חכמה – עמדה זו רמב"ם שלל. אבל הוא קיבל את עקרון הקדמות הכללי שהציע אריסטו שהיקום פועל בתוך עצמו -ממש נצחי – אלא שעצם הקיום הזה יסודו בחכמה (הצורה המעניקה לחומר את האפשרות להתממש בגופים). וחכמת האל היא עניין ענק שאינו זקוק לכלום מלבד עצמו.. האל חושב את עצמו (זו לא ישות! זו הכרה). מכאן האדם מצטרף ככל יכולתו וההצטרפות הזו רבת משמעות – כי היא המאפשר לעשות דברים כמו חיי חברה בהתאם לחכמה הכללית (טעמי מצוות למשל) אבל בעיקר להכיר – ההכרה עצמה היא לבדה תמצית ופסגת יכולות האדם – היא ה TELOS אליו האדם מתקרב באמצעות הלוגיקה המתמטיקה וכו… מתקרב. לעצמו בלבד. לכן יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא "לידע.. " .
    בברכת תבונה ואהבה.
    אורן

    אהבתי

    1. תגובתי –
      אוקיי, קראתי שוב את דברייך בעיון ונראה לי שהבנתי את הרעיון הכללי שלך, וגם רועי ציין אותו בעבר. אבל האם הכרת האדם היא אכן יוצרת הבריאה (אם הבנתי את הרעיון נכון)? זה נראה לי קשה, ועל כל פנים חדשני.
      עם זאת, אני מוצא מכנה משותף בין הגישות שלנו, והוא – קאנט! אלא שכל אחד מאיתנו משתמש בקאנט בצורה שונה. אני לוקח ממנו את עקרון הסתירה וגבולות ההכרה, ואתה לוקח ממנו את הרעיון הבסיסי של הכרה כיוצרת מציאות. אבל אני בספק אם הרמב"ם החזיק בעמדה דומה. קשה לי לראות זאת. אולי אכן שלמה מימון מבאר זאת בצורה טובה, אך אין להשיג את ספרו.

      אהבתי

      1. אורן ענה –
        יש הבדל חשוב בין הפילוסופיות: לפי דעתי רמבם התייחס לגבולות הידיעה באופן כללי בלבד – אריסטוטלי. שלמה מימון מתייחס לכך באופן אפסטמולוגי (אכן בעקבות קאנט אבל גם יעקובי, לייבניץ ואחרים). בקיצור רמבם האמין שעץ הוא עץ באמת בטבע. הוא היסוד של התבונה הטהורה בטרם חטפה את הביקורת. הספקנות שלו נוגעת להיקף הידיעה. לא לטיבה. וליתר דיוק – לעקרון הנמצא בתוכה – החכמה. זה עדיין לא קאנט.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s