הרשת התרבותית מאת נועה מנהיים

הרשת התרבותית מאת נועה מנהיים.
הוצאת גרף, 2019, 375 עמ'.

אודה שבהתחלה היה לי קשה עם הספר הזה ואף זנחתי אותו לתקופה, אך אז המשכתי לקרוא ומצאתי בו עניין רב.
נועה מנהיים מפגינה ידענות ובקיאות מרשימות ביותר בכל נדבכי התרבות, והיא משתפת את ידיעותיה הרבות בנדיבות.
זהו אוסף טורים מורחב שכתבה לעיתון הארץ, והפרקים די קצרים בהתאם.
בהתחלה אני חושב שחשבתי שלמרות הידענות הרבה, אין לספר הזה ציר מרכזי. אבל למעשה יש לו ציר כזה. הוא עוסק במוזריות למיניהן – אנשי זאב, פיות, ערפדים, מכונות שחולמות על כבשים חשמליות… וכן הלאה. ויש לו נושא מרכזי נוסף – מיניות – למן האורגזמה הנשית, דרך סאדיזם ומאזוכיזם ועד בובות מין מתנפחות.
אם תרצו, כביטויה של המחברת – מינות ומיניות.
גם זה יכול להסביר את רתיעתי הראשונית, כי זה לא תחום העניין הרגיל שלי, אף כי בוודאי יש אנשים רבים שזה כן תחום עניין מרכזי אצלם, למשל אנשים האוהבים ספרות פנטזיה.
אבל למעשה, אם אצא מתוך הפריזמה המסוימת שלי – אפילו הרמב"ם אמר שחקר בכל ספרי העבודה הזרה בזמנו, כדי לחקור את שורשה. אז כאן אנו מקבלים קטלוג מוער ועשיר של כל התופעות המוזרות, הביזריות והפארא-נורמליות – וזה מרתק!
אני לא יודע אם זו אכן 'הרשת התרבותית' שלנו, אבל זה ללא ספק חלק נכבד ממנה, וחלק שאני לפחות לא קראתי עליו מספיק, כך שהספר חידש לי הרבה.
מלבד זאת, המחברת מפגינה בקיאות גם במקורות היהודיים, בתנ"ך, במדרשים ובספרות הסוד. כמובן, בצד שלל מיתולוגיות אחרות.
לבסוף, אציין פרט טכני מעניין. תחילה קניתי את הספר הפיזי, ובהמשך קיבלתי עותק דיגיטלי שלו במתנה, בעקבות משבר הקורונה. כך נוצרה הזדמנות טובה לבחון איזה פורמט אני מעדיף. ובכן – את הספר המשכתי לקרוא דווקא בפורמט הדיגיטלי! ואולי גם זה עזר להמשכת הקריאה שהופסקה, כפי שציינתי קודם.

לסיכום – ספר מרתק ומומלץ מאוד.

רשמים מהסדרה 'הקתדרלה ליד הים'

הקתדרלה ליד הים – סדרה בנטפליקס, על פי ספר בעל אותו השם, שאותו לא קראתי וכנראה גם לא אקרא.
סדרה מעולה, מרגשת, עוצמתית, אף כי יש בה לא מעט רגעים אכזריים וקשים לצפייה.
היא מתרחשת בספרד במאה ה-14 ועוקבת אחר קורותיה של משפחת אסטניול, במשך שנים רבות. העלילה מורכבת ורבת תהפוכות, וכל פרק, ואף כמה פעמים בתוך כל פרק, מתרחשים אירועים דרמטיים, המשנים את התמונה מן היסוד.
זהו, בעצם, סיפור הרפתקאות, אף שבסופו של דבר מתקבל סיפור אחד, עם התחלה וסוף.
בצד האכזריות, יש גם רגש רב, ויש כמה תמונות אמנותיות ויפות במיוחד, עתירות רגש ומשמעות. להן מוסיפה המוסיקה היפה, פעמים רבות מוסיקה אופראית או כנסייתית נאדרת.
הסיפור עצמו חושף את כל קושי החיים בספרד של המאה ה-14, עם אי הצדק הייצוק במבנה החברתי, עם העוני מצד אחד, ועם העשירים והמוטבים מצד שני. ניכר שעשו תחקיר, אך איני יודע עד כמה בסופו של דבר הסדרה והספר נאמנים למציאות.
ובשלב מסוים מופיעים אף היהודים, ואף מוזכר חסדאי קרשקש, הרב הגדול מברצלונה. היהודים תופסים מקום מרכזי בעלילה, ואף כי אפשר למצוא פה ושם הצגה אולי אנטישמית שלהם (כמו היהודי ששואל – למה חשובה לך ההגינות, או בכלל ההתעסקות בכסף), הרי שהסדרה בכללה, וכן הגיבור, נוטים חסד אליה.
ובהקשר זה רושם חזק שהתקבל אצלי מהצפייה בסדרה, הוא ההבדל בין היהודים והנוצרים לאורך ההיסטוריה. רוב הזמן המון העם הנוצרי היה נבער ופגני, וגם מקור ההשכלה והמהוגנות שלהם – הכנסייה, שגתה בעיוותים שונים ומשונים. היהודים, לעומת זאת, אמנם גם כן היו ברובם אנשי כפיים לא משכילים, אך עדיין להערכתי שמרו על רמה תרבותית גבוהה יותר, גבוהה בהרבה, וזאת כנראה הודות לדת היהודית אליה היו מחויבים, עם הווי התפילות והחגים, ועם קידוש הלימוד. כדאי לזכור זאת גם היום בעולמנו החילוני והמודרני.
לסיכום, סדרה טובה מאוד, מרגשת, אולי אפילו עם נגיעה לטלנובלי. בכל זאת, סדרה ספרדית, דוברת ספרדית, והספרדים ידועים ברגש ובתשוקה שלהם.
כדאי מאוד.

תוספת-
אגב כך, נזכרתי בשיר הזה של ביאליק –

עֵשָׂו מַשְׁכִּים לְבֵית הַמַּרְזֵחַ,
חָבִית מַשְׁקִים מִפִּיו תִּתֵּן רֵיחַ.
אוֹי, אוֹי, אוֹי,
לְעֵשָׂו הַגּוֹי!
כּוֹסוֹ – חַיָּיו,
לִשְׁתּוֹת חַיָּב,
כִּי-עַל-כֵּן הוּא גוֹי.

יַעֲקֹב מַשְׁכִּים לְבֵית הַתְּפִלָּה,
נוֹתֵן לְיוֹצְרוֹ שֶׁבַח וּתְהִלָּה.
הוֹ, מַה-טּוֹב
חֵלֶק יַעֲקֹב!
אֶל צוּר חַיָּיו
לְהוֹדוֹת חַיָּב,
כִּי שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

עֵשָׂו חוֹזֵר לְבֵיתוֹ בַּלַּיְלָה –
אוֹי לָהּ לְאִשְׁתּוֹ מֵאֶגְרוֹף יַד בַּעְלָהּ.
אוֹי, אוֹי, אוֹי,
לְעֵשָׂו הַגּוֹי!
זְרוֹעוֹ – חַיָּיו,
לְהַכּוֹת חַיָּב,
כִּי-עַל-כֵּן הוּא גוֹי.

יַעֲקֹב חוֹזֵר בָּעֶרֶב אֶל-נָווֹ,
אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מְשַׂמְּחִים לְבָבוֹ.
הוֹ, מַה-טּוֹב
חֵלֶק יַעֲקֹב!
בָּנָיו – חַיָּיו,
לְגַדְּלָם חַיָּב,
כִּי שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

'מכתבים מכדור הארץ' מאת מרק טוויין

'מכתבים מכדור הארץ' מאת מרק טוויין.
הוצאת נהר, 2018, 100 עמ'.
תרגום אביבה גר.

ספר מענג (הסיום הוא עניין בפני עצמו) ונוקב של הסופר הנודע מרק טווין. השטן כותב מכתבים שהם כתב קטגוריה נגד אלוהים וכתבי הקודש, וכן נגד בני אדם המאמינים בהם.
חילוניים ייהנו מהשנינות הרבה, ודתיים עשויים למצוא עניין עיוני בסוגיות השונות שהוא מעלה.
מהי שנינות? למשל – איך נכחדו הדינוזאורים? פשוט, הם לא נכנסו לתיבת נוח. מצד שני כן נכנסו החיידקים – עניין שגם אני הזכרתי פעם.
הספר כתוב לעילא ומתורגם מצוין, והוא גם קצר מאוד ונקרא בשעה וחצי עד שעתיים.
יש להודות להוצאת נהר הנהדרת על התרגום.
ואגב, לפני שנים מספר יצא בארץ ספר דומה – "סיטרא אחרא – השטן כותב את התנ"ך" מאת עלי אלון, שכתבתי עליו בזמנו, באופן חיובי.
לא אכביר מילים, רק אצרף ציטוט אחד ואת הקומוניקט הקצר.
סיכום – מומלץ מאוד.

ציטוט:

"כשמישהו מואשם בקנאה, הוא יתכחש לה ויתייחס להאשמה הזאת כאל עלבון.
קנאה. אל תשכחו אותה. שמרו אותה בזיכרונכם. היא המפתח. באמצעותה תוכלו בהמשך להבין את אלוהים באופן חלקי. בלעדיה איש לא יבין אותו. וכפי שכבר אמרתי, הוא שמר על המפתח הבוגדני הזה לעצמו, בלי להסתיר, שכולם יראו. הוא אומר בנאיביות, בגלוי ובלי שמץ של מבוכה: "אני, אדוני אלוהיך, הנני אל קנא."
תבינו, זו רק עוד דרך לומר: "אני, אדוני אלוהיך, הנני אל קטן. אל קטן שמתעצבן על דברים קטנים."
הוא הזהיר שלא יסבול שום מחשבה על אל אחר, אל שיזכה בחלק מהמחמאות שמחלק לו המין האנושי הקטן והמצחיק בימי ראשון. הוא רוצה את כולן לעצמו. הן מגיעות לו. בשבילו הן אוצרות. כמו מטבעות פח לאנשי זולו."

קומוניקט:

מרק טוויין (1910-1835), בהומור מושחז כתער, שוחט את הפרה הקדושה המכונה דת. הוא כתב את הספר הזה – 11 מכתבים ששולח השטן מכדור הארץ – מנהמת ליבו שנה לפני מותו. משפחתו דחתה את הפרסום עד תחילת שנות השישים של המאה ה-20 מחשש לתגובה חריפה של הכנסייה. דומה שכיום, בתקופה שהפנאטיות הדתית גואה ומאיימת להשתלט על כדור הארץ כולו, החיבור המושחז הזה עשוי לפקוח עיניים רבות. העיניים שלנו.

עוגן נפשי, מבחינה לשונית

מגיסתי שמעתי על הרעיון הטיפולי של מציאת עוגן. הרעיון בכלליות הוא שבחיינו בכלל ובמצבי מצוקה ולחץ בפרט טוב שנמצא פעילות כלשהי שתרגיע אותנו ותחבר אותנו לכאן ועכשיו, ותתן מסגרת קבועה למהלך היום שלנו, באופן שמעניק תחושת יציבות.
עוד ראיתי שרעיון העוגן מאוד מרכזי בתורת ה-NLP, אך לא אפרט כאן את אופן תפקודו בתורה זו, רק אציין שהם מקשרים זאת באופן הדוק לפעולת חמשת החושים.
התרומה שלי לרעיון היא פשוטה, והיא עוברת דרך הרובד הלשוני, כי כשאני שמעתי את המילה מיד קפץ לי –

עֹגֶן אוֹתִיּוֹת עֹנֶג.

כלומר – העוגן הנפשי חייב להיות משהו מענג, משהו שאתה נהנה לעשות. רק כך אתה מביא את עצמך לרווחה נפשית.

למעשה זה דבר שחשבתי עליו מזה זמן. הרמב"ם למשל מרבה לדבר על ערך הלימוד, וממעיט מאוד מערך הנאות החושים, אך אני מוצא כי אידיאל זה הוא כמעט בלתי אנושי.
שפינוזה, לעומת זאת, גם מדבר על ערך הלימוד, אך הוא נותן מקום גם להנאות החיים ולא מבטלן.
אני חושב שזו הגישה הנכונה, ואותה אני מוצא כיעילה ביותר גם באופן אישי. כלומר, לא להפוך את ההנאות החושיות לעיקר, אך גם לא להתנזר מהן כליל.
הגישה הדתית לפעמים נראית מחמירה, אך ראשית – בפועל רוב האנשים אכן נוקטים בגישה מאוזנת. ושנית – איני יכול שלא להיזכר בפתיחת הספר 'מסילת ישרים', שם רמח"ל אומר שמטרת התורה היא 'להתענג על ה". לא בכדי בחר בשורש זה.

בצד הפסיכולוגי, ידועה החלוקה של פרויד בין 'עקרון המציאות' ובין 'עקרון העונג'. בגדול פרויד אומר שאדם בוגר צריך להשליט את עקרון המציאות על עקרון העונג, שמרכזי אצל ילדים. אבל לבטלו כלל אי אפשר, וגם לא בריא. זו לפחות דעתי. יש למצוא איזון, ולהמתיק קצת את קושי המציאות. כפי שכותב נתן זך – 'במה להמתיק ימים אם לא בשירים'.

אם נרצה, נוכל להוסיף כאן גם צד קבלי, כי ההבדל בין עקרון המציאות לעקרון העונג הוא כהבדל בין צד הדין וצד החסד, צד ימין וצד שמאל של עץ הספירות. אך מעבר לציון קצר זה, נראה לי שלהוסיף כאן רק ייצור בלבול מיותר.

אם כך המסר הוא שלא צריך לפחד ממושג העונג וההנאה, זה חלק אינטגרלי מהחיים, ומוסיף לבריאות הנפשית שלנו.

ושמא אני מעמיס יותר מדי על מקריות לשונית? יכול להיות, אך אני מאמין בסגולות הלשון העברית.

ואגב, בדיקה קצרה, ואולי לא יסודית, מעלה כי שני השורשים הם תנ"כיים, וכי השורש עג"נ מופיע בהקשר עגינות האישה, כפסוק ברות – 'הלהן תעגנה', שאומרת נעמי לרות ולעורפה. המובן הוא עצירה. רק בלשון חז"ל כנראה התחיל השימוש של עוגן האונייה, גם במובן עצירה.
ואגב, גם כאן יש חידוד לשוני – כשם שהאונייה מטילה עוגן, כך ה'אני' מטיל עוגן.

ועוד, שחכמינו הקדומים כבר העלו את העניין ש'נגע הפך ענג', במובן של שני הפכים הקרובים זה לזה ומתהפכים זה לזה. אני מצטט (מישיבת מעלות) –

"מפורסם "משחק המילים" המוזכר בספר יצירה – אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג.
הנגע והעונג בנויים בצורה דומה, והנגע בא כדי להפוך לעונג. העונג הוא המגמה של החיים".

אם כך התוספת היא רק – מנגע, דרך עונג, מגיעים לעוגן.

אלה היו מעט מהגיגיי החופשיים בנושא זה.

על אחיות במקרא ועל התמקדות בסיפור החריג

שיעור בפודקאסט בר-דעת על יחסי אחיות, מאת יסכה זימרן. במקום לחזור על מה שהיא אמרה, אשתמש בכמה נקודות שלה כדי לומר דבר חדש.
היא אומרת שיש רק חמישה סיפורים של אחיות במקרא – בנות לוט, רחל ולאה, בנות יתרו, בנות צלופחד, ומירב ומיכל בנות שאול.
כמובן, הן תמיד מוגדרות כבנות של מישהו, שהרי זה מבנה פטריארכלי. אבל יש פה דבר מעניין, כי לכל סיפור יש פן אחד בו הוא דווקא שובר את המבנה המסורתי –
בנות לוט – הן הופכות לאקטיביות במבנה המשפחתי ושוכבות עם האב ללא ידיעתו.
רחל ולאה – בניגוד למקרים אחרים בהם יש אחווה בין האחיות, כאן יש דווקא מתח.
בנות יתרו – יוצאות לעבוד ומפרנסות את המשפחה, תפקיד גברי מסורתי. אף כי גם רחל יצאה להשקות את הצאן.
בנות צלפחד – יורשות את האב, בניגוד לנוהג בו הבנים בלבד יורשות. זהו מקרה מובהק, ורבות רואות בהן כפמיניסטיות הראשונות.
מירב ומיכל – נכתב שמיכל אוהבת את דוד, דבר שאינו מצוי בנישואים הקדומים, שנעשו בשידוך כפוי – שנמצא בעצם גם כאן.

דבר מעניין הוא כי כל המקרים המתוארים יש בהם דבר יוצא דופן. כך עולה השאלה, כיצד נדע מה היה הכלל אם מציגים לנו רק את היוצא מן הכלל. אך כנראה לקורא בן הזמן ההוא זה היה ברור. מלבד זאת, ניתן לחלץ את הנוהג מתוך השוואה לכלל הסיפורים המופיעים.
כך למשל מתבררת החשיבות העצומה שבהבאת ילדים בסיפורי האחיות האלה. למרות שגם כאן – מיכל בת שאול – לא היה לה בן.

ואגב, אפשר שגם חוקי התורה בנויים באותה מתכונת. לעיתים הם מנוסחים בצורה כזו, שהם מביאים דוגמאות של מקרי קיצון בלבד, בלי לנסח את החוק הבסיסי. הדבר ידוע במחקר. למשל, הם אומרים כי אין להעדיף את בן האהובה על בן השנואה בירושה, ורק בצורה מפותלת זו מנוסח החוק הכללי. הנה כי כן, יש כאן מכנה משותף בין החוק והסיפור, והוא – התמקדות ביוצא הדופן.

כל שקרי האקדמיה, תמר ועוז אלמוג

כל שקרי האקדמיה, תמר ועוז אלמוג.
ידיעות, 2020, 672 עמ'.

בספרם המרתק החדש של הזוג אלמוג הם מציגים את האקדמיה במערומיה וחושפים את כל פגמיה הרבים. מתיאורם עולה תמונה עגומה של מוסד שמרני ולא מעודכן, שחייב לעבור שינוי מהותי בהקדם.
הזוג אלמוג עוברים על כל אורך המסלול, למן התואר הראשון ועד סוף מסלול הפרופסורה, כאשר לכל חלק יש הבעיות המיוחדות לו.

הם מתחילים דווקא מהסוף – הפרסום בכתבי עת אקדמיים, להם הם מקדישים מקום נרחב מאוד. ראשית, בזה תלוי הקידום האקדמי וכך נוצר לחץ לפרסם מאמרים רבים, גם כאלה שאינם ראויים. למשל, ידועה התופעה שדוקטוראט אחד נחתך לחתיכות קטנות ומפורסם ככמה מאמרים, בלי שהדבר בעצם יוסיף לידע הכולל.
אך חמור מכך – המחברים מציגים את העיוות היסודי שבבמות אלה, הבנויות כעסק כלכלי לכל דבר, כזה העושק את נמעניו. כי חוקר המעוניין לפרסם צריך לשלם לכתב העת עבור כך, ואת מימונו הוא מקבל בדרך כלל מהאוניברסיטה בה הוא עובד. העורכים ובוחני המאמר, גם הם מהאקדמיה, לרוב עושים מלאכתם בחינם או בתשלום קטן מאוד. ולבסוף כתבי העת האלה נמכרים חזרה לספריות האוניברסיטה. יצא שהאוניברסיטה שילמה גם על כתיבת המאמר וגם על קנייתו, למה הסרבול הזה? בינתיים רק אנשי העסקים בעלי כתב העת גזרו קופון שמן. והיום יש תאגידי-על שבחסותם אלפי כתבי עת מדעיים כאלה. ואגב, מי שעלה על הרעיון היה לא אחר מרוברט מקסוול, שעלה לכותרות בעת מותו המסתורי לפני כשלושים שנה.
ויש בעיות נוספות בכתבי העת. כך, הם הפכו לדיגיטליים, ולכן אם פעם מנוי לכתב עת זיכה את הספריות בעותקים פיזיים שאפשר היה לאכסן ולקרוא בכל זמן, היום הקריאה תלויה בחידוש המנוי, והפסקה שלו אומרת אובדן כל הגליונות הישנים גם כן. הספריות לא יכולות להרשות לעצמן את זאת וכך חייבות להמשיך ולהחזיק את המנוי, המאמיר כל העת. ההוצאות גדולות ורווחי התאגידים עצומים, והספריות קורסות.
הזוג אלמוג טוענים בצדק שהמצב חייב להשתנות ואף מציעים מתווה לחילוץ ממצב ביש זה. כבר עכשיו קיימת מתכונת פרה-פרינט, בה מדענים משתפים את מאמריהם בין עמיתים ברשת לקבלת פידבק. אלא שטיוטת המאמר כמעט זהה למאמר שמפורסם לבסוף. כל מה שנותר הוא לשדרג במה זו ולהפוך אותה לבמה המרכזית. גם הפידבק המיידי והמגוון תורם לתועלת הכללית, וכן העובדה שהמאמר פתוח לכל קורא ולא לכמה מוטבים בלבד.
הנושא האחרון גם הוא מרכזי. נעשו כמה מחאות הדורשות לפתוח את מאגר המאמרים לכלל הציבור. היה אף פעיל ידוע אחד שפרץ למאגר ופרסם מיליוני מאמרים מתוכו, אך נשפט לשנים רבות והתאבד לבסוף. הוא הפך לאייקון תרבותי.

זוהי רק דוגמה אחת למנגנון אקדמי שאינו עובד כשורה כלל. אך הבעיות אינן רק בו, אלא כאמור הן לכל אורך הדרך.

הנה התואר הראשון, שהוא זה הרלוונטי ביותר לרוב האנשים. היום יש לו חלופות מצוינות בלמידה עצמית ברשת. הפורמט נקרא מוקים, וכלולים בו למשל הפורטל הבינלאומי אדקס, או זה הישראלי 'קמפוס' – שאת התלהבותי ממנו ציינתי אצלי בבלוג. זו מהפכת מידע ממש. מיליוני לומדים השתמשו בשירותים אלה עד כה. ואמנם השיטה הזו עדיין בחיתוליה וברוב המקרים אי אפשר לעשות תואר שלם דרכה, אך היא רק תלך ותתפתח.
והיא גם טובה יותר. כי באוניברסיטה לא כל המרצים טובים, וגם שיטת ההרצאה הפרונטלית של שעה וחצי היא לא בהכרח השיטה המיטבית, בוודאי לא לדור החדש, קצר הרוח. בלמידה ברשת ניתן להשקיע בסרטונים מושקעים, עם המרצים הטובים ביותר, וגם התלמיד יכול לבחור בין קורסים שונים. אלו רק חלק מהתועלות.
מצד שני אומרים שיש תועלות רבות גם ללימוד המסורתי, שהוא מקנה יכולת לימוד והבנה, ידע כללי, וכן חברה צעירה ומפרה. הזוג אלמוג מתייחס לכך ואומר שאת כל התועלות האלה אפשר להשיג גם בשיטה החדשה.
אך המוקים אינם הפתרון היחיד המוצע. בכלל, הם אומרים, חינוך מקצועי הוא בדרך-כלל עדיף, הן לתלמיד והן לחברה. למשל, אמנם נמצא שככל שרמת ההשכלה עולה רמת השכר עולה בהתאם ורמת האבטלה יורדת, אך בעלי מקצוע הם בעלי נתונים טובים יותר אפילו מכך. ובכלל, לא בכל המקומות יש כזה זוהר לאקדמיה. בגרמניה למשל החינוך המקצועי תופס מקום מרכזי, וזו מדינה מתקדמת ומצליחה מאוד.
הזוג אלמוג מעלה עוד בעיות רבות בשיטה הקיימת. שיעורים לא מספיק מעניינים, מרצים שנאלצים להתחנף לתלמידים ולהוריד את הדרישות, כי התלמידים שילמו הרבה כסף והרמה יורדת, סקרי הערכה שאינם משקפים מספיק וכן הלאה. לא אוכל למנות את הכול. ומעבר לכל זה – קושי להשתלב בשוק העבודה של בעלי התואר הרבים.

ויש עוד נושא אחד שהזוג אלמוג מרחיבים עליו, אף כי אפשר לטעון שהוא לא בדיוק חלק מנושא, והוא – אופי הלימודים בחוגים למדעי הרוח והחברה. הם כותבים על המגמות החדשות, למן הפוסט-מודרניזם ועד פוליטיקת הזהויות העכשווית, שלדעתם הורסים כל חלקה טובה. לבסוף הם מקנחים באנטישמיות הפושה בקמפוסים האמריקאיים, שקשורה לתופעות הקודמות. כל זה מעניין מאוד, אף כי כמובן שלא חדש, וכאמור לדעתי פחות מתקשר לנושא הכללי של הספר. הכותבים על כל פנים מציבים עצמם בעמדה המתנגדת ל'שמאל הפרוגרסיבי'.

ועוד נושא שמעניין רבים, הוא האם כדאי לבחור בקריירה אקדמית. לפי מה שכותבים הזוג אלמוג נראה שהתשובה הכללית היא לא. מדובר במסלול מכשולים שלא נגמר לעולם. כשאתה עושה דוקטוראט אתה צריך לרצות את המנחה שלך, וכשאתה כבר מקבל את הדוקטוראט אתה עדיין צריך לעשות מסלול ארוך עד לתואר פרופסור עם קביעות. ובכלל, רק מעטים מבין בעלי התואר מתקבלים לתפקיד הוראה באוניברסיטה. דוקטורנטים מדווחים על מצוקה נפשית ולחץ באחוזים גבוהים מאוד, והדימוי המתקבל כמעט בכל שלב הוא של עכבר שמריצים אותו וסוחטים את כוחותיו עד תום. לבסוף, גם השכר לא גבוה מאוד ובחוץ משיגים יותר. האם אם כך זה שווה?

תגידו, חדוות הידע והמחקר, אך גם זה כמעט לא קיים. מצד אחד יש חשיבה שבלונית, ומצד שני יש התעמקות בפרטים קטנים שלא מעניינים אף אחד. רק מעטים מצליחים באמת לפרוץ.
מלבד זאת, עולם ידע קיים גם בחוץ, גם כזה המצריך משאבים. היום יש מכוני מחקר פרטיים רבים, בתחומים שונים, העושים עבודה חשובה, ובעלי תקציבים שבאקדמיה יכולים רק לחלום עליהם. גם מבחינה זו אם כך עדיף המצב בחוץ.

אלה רק חלק מהדברים עליהם מדברים הזוג אלמוג בספרם המרתק והחשוב הזה, שהבעיה היחידה שלו היא שהוא ארכני מדי לפרקים. אני חושב שזה הספר המרתק והחשוב ביותר שקראתי השנה. הישג נכבד לזוג החוקרים, לאחר שגם ספרם הקודם על דור ה-Y היה פורץ דרך. כמו כן, יש להעריך אותם על תעוזתם, שכן הם יוצאים נגד המוסד שהם חלק ממנו. אף שיהיו ודאי מי שיזקפו זאת דווקא לחובתם. אך למעשה לא נגד המוסד הם יוצאים, אלא בעדו. הם מציעים שיפורים הכרחיים, שבמילא יבואו בצורה זו או אחרת בעתיד הקרוב, וכדאי להיות ערים להם. נגד ההשכלה עצמה ודאי אין להם – וגם לא לי – דבר. להפך. רק נגד הצורה המאובנת שבה היא מתווכת היום.
האוניברסיטה היא מוסד שקיים מימי הביניים, ואולי באמת הגיע הזמן שתשתנה ותתאים את עצמה לעולם המתחדש. למעשה, אין לה ברירה, כפי שמראה ספר זה. במקום לקונן, יש לשמוח על האפשרויות החדשות שנפתחו.

אעיר עוד – הספר יצא לפני מספר חודשים ועדיין לא זכה להתייחסות כלשהי, זה מצב עגום של הביקורת בישראל. אני כתבתי כאן כמה מילים, אך עדיין הספר מבקש התייחסות מעמיקה יותר, לכל נקודה ונקודה בו.

אעיר עוד – המצב החדש שנכפה עלינו בעקבות משבר הקורונה כולל גם התנסות חדשה בלמידה מרחוק, באופן המאפשר לבחון את מעלותיה וחסרונותיה והפקת לקחים גם לעתיד. ואולי, אם ילידי שנות השישים והשבעים הם דור ה-X, ילידי שנות השמונים והתשעים הם דור ה-Y, וילידי שנות האלפיים והעשרה הם דור ה-Z, הרי שילידי שנות 2020 והלאה יקראו דור ה-ZOOM.

לבסוף – הקומוניקט של הספר ברור ומוצלח, לכן אצרף אותו –

ספרם של בני הזוג אלמוג הוא צילום רנטגן של מגדל השן האקדמי. הוא חושף את השיטה המצליחה, שהתקלקלה עם השנים, ואת תרבות השקר, ההכחשה והקיבעון שהשתלטה על המוסדות להשכלה גבוהה בעולם.

את אינפלציית הפרסומים המדעיים, שמביאה לירידה מדאיגה באיכות, ברלוונטיות ובאמינות המדע; את הניוון וחוסר העדכניות של מערכת השיפוט והבקרה של המחקר האמפירי; את הסבתם של חברי הסגל באקדמיה לפועלים צייתנים ושחוקים בקו ייצור מיושן; את בזבוז התקציבים והמשאבים הבלתי נסבל; את אובססיית הדירוגים, שגוררת ממשלות ומוסדות למערבולת של הונאה עצמית; את המונופול הציני והחמדנות החזירית של תאגידי המו"לות המדעית; את חוסר המקצועיות של ניהול המוסדות; את הניצול והולכת השולל של "המרצים מן החוץ" ותלמידי המחקר; את הכרסום באטרקטיביות של הקריירה האקדמית; את הפיכתם של המדעים ההומניים לג'ברשת של תקינות פוליטית; את הוזלת ערכו של התואר האקדמי; את הדבקות העיקשת בשיטות הוראה שאבד עליהן הכלח ופספוס מהפכת האינטרנט; את הנתק בין תוכניות הלימודים לבין צורכי החברה ושוק העבודה; ואת תכסיסי השיווק והמיתוג שבעזרתם מפתים את הצעירים להירשם למוסדות ולקורסים שפג תוקפם.

אבל הספר הזה אינו רק תמונת מצב מדכדכת של אליטה אינטלקטואלית שמרנית, שעוצמת עיניים מול רוחות הזמן ובוגדת בשליחותה החברתית. לצד הביקורת הנוקבת מציעים תמר ועוז אלמוג חישוב מסלול מחדש ומַעבר למודל רענן של מחקר והשכלה, שמותאם למאה ה־21.

תמר היא מומחית ללמידה והדרכה, ועוז הוא סוציולוג והיסטוריון. שניהם חברי סגל באוניברסיטת חיפה.

ספרם הקודם, דור ה־Y – כאילו אין מחר (2016), היה רב מכר ועורר שיח ציבורי נרחב על המאפיינים, הצרכים והקשיים של הצעירים בבבימינו.

A linguistic solution to the Goldbach hypothesis


Goldbach's hypothesis is a number theory hypothesis that any number greater than 2 can be presented as the sum of two prime numbers. To date, nobody have not been able to prove this claim.
And here, in my opinion, is simply a linguistic problem and the sentence is tautological. After all, what is a number that divides by 2 if not divided into two parts, each of which is defined as an integer, just as the initial number is defin?
And this is not unusefull claim, but it has mathematical implication: It follows that I argue that any number divided by 3 can also be presented as the sum of three prime numbers as well as 4 and so on.
Note: I refer to number 1 as a prime number.
For example: 6 = 3 + 2 + 1, or: 6 = 2 + 2 + 2, 9 = 3 + 3 + 3, 12 = 5 + 5 + 2, and so on, check and see and correct me if I'm wrong.

Hagai Hoffer.