דו"ח מצב פוליטי בעקבות סקר ערוץ 13

אתמול פורסם סקר בערוץ 13 לפיו גוש הימין מקבל 64, בלי ליברמן. זוהי חתימת דבר.
מנגד מצביעי גנץ לא מפסיקים להתאכזב ממנו, די בצדק, חייבים להודות.
אבל עדיין צריך לזכור שהיום שאחרי הממשלה הזו, שאולי הוא קרוב מאוד, מסתמן כיותר גרוע עבור מצביעי השמאל. כפי שכתבתי כבר בעבר – השמאל מת בארץ.
משתקום ממשלת ימין שכזאת אין לצפות מביבי משהו אחר מלבד טרפוד משפטו באמצעים שונים, ואין סיבה שהוא גם לא יצליח. תאמרו משפטו יחתם לפני זה? נראה לי שהתחבולות של ביבי יקחו את זה בחשבון.
אבל גם אם לא – הרי שבניגוד למה שחושבים כאן, ביבי הוא לא העניין. מי שיבוא אחריו עדיין יחזיק בעמדות ימין, והעם הולך ומימין מרגע לרגע.
מי שזה מייאש אותו מוזמן להתחיל להסיק מסקנות כבר מעכשיו. או להילחם, אבל להיות מודע למה שעל הפרק.
עד כאן צד הייאוש.
תקווה מסוימת יש מארה"ב, בה ביידן מוביל בסקרים על טראמפ, ויש סיכוי טוב שהוא ילחץ להשגת הסדר מדיני. תאמרו ביבי יספח קודם, עוד יומיים? זה לא נראה ריאלי במיוחד, אני חייב לציין, וכבר נאמרו אמירות שזה לא יקרה, או יקרה משהו סמלי. אבל נחיה ונראה.
רוצים להיות אופטימיים עוד יותר? תמיד אפשר להאמין שאלוהים מסובב הכול לטובה, לא משנה אם הטובה היא מה שחשבנו שהיא או לא. ובינתיים רק נוכל לפעול כמיטב הבנתנו. אבל מי שלא מאמין באלוהים, או שלא חושב שהוא מסדר תמיד את הדברים לטובה – מחשבה אפשרית ביותר, על סמך ניסיונות העבר – הוא בהחלט יכול לדאוג.

כמה עניינים

כמה עניינים שאני צריך לפנות מהראש.

1.
תוהה אם אני אגנוסטי או גנוסטי. מצד אחד אני אגנוסטי, ברמה הבסיסית ביותר אני חושב שאין להכריע בשאלת קיום אלוהים, אף כי אפשר לנטות לכאן או לכאן. זאת למרות שלא מזמן אמרתי שאני נוטה לצד הדאיסטי, אך הרי לנטות אמרנו שאפשר. חוץ מזה קיים גם 'דאיזם אגנוסטי'.
מצד שני אני גנוסטי. הרי באותו מאמר על הדאיזם אמרתי שאני 'דעיסט', ומהו דעיסט אם לא גנוסטי, הרי גנוסטי נגזר מ'גנוסיס', שמשמעו ידע.
אז איך לפתור את הפלונטר? אולי כמו שאמר סוקרטס – שהוא יודע שאינו יודע דבר, ולכן למעשה יודע משהו (אף שגם כאן, אגב, ניתן להתחכם ולומר – האם אתה יודע שאתה לא יודע? אולי אפילו את זה אינך יודע… וכן הלאה). או אולי אפשר לומר שאני משתדל לדעת מה שניתן. ומה שניתן לדעת הוא בדרך כלל על הארץ, ולא בשמיים. ככתוב – השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם.
בהקשר הזה אוסיף כאן כי אני מתחבט גם בין רציונליזם לאמפיריציזם – הדיון הידוע מהמאות ה-17 וה-18. מצד אחד מה שאמרתי כאן מתאים לתפיסה האמפיריציסטית, ואני באמת חש קרוב אליה. מצד שני יש לי גם נטייה להגות הרציונליסטית, ולמעשה רוב ההוגים האהובים עליי משתייכים אליה, למשל – דקרט, שפינוזה, וגם אפלטון.
זה מתחבר גם לתחום שאני חוקר עכשיו – פילוסופיה אנליטית, ששייכת במובהק לצד הרציונליסטי, אבל יש בה בעיות רבות, והראשית שבהם – שהיא נראית ריקה. וגם שבצורתה הקיצונית היא מובילה לפרדוקס. אחזור לכך אולי כשאסיים לחקור אותה.

2.
אם להקליל קצת את האווירה, חשבתי על זה שיוּם הגה את ההפרדה הידועה בין הקיים ובין הרצוי, אבן יסוד בפילוסופיה של המוסר. אחריו באו אחרים ועיבו עוד את ההפרדה העקרונית הזו.
והנה, מוסר-אימהות מצוי (לפחות אצלי) היא ההפרדה בין המצוי והרצוי, לאו דווקא בהקשר המוסרי. ובהקשר המוסרי נראה לי שאפשר לקשר לכאן את האמירה הכה מצויה – 'אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?'. ובכן, זו אולי פיסת ההגות הפופולרית והשימושית ביותר.

3.
טוב, נקליל עוד קצת – טלוויזיה. שמתי לב שבערוץ כאן משודרות תוכניות טובות רבות – טהרן, תום אהרון, היהודים באים, ועוד. זאת בעוד בערוצים האחרים משודר למעשה זבל, אם תסלחו לי על המילה. בערוץ 12 כל יום המטבח המנצח, ובערוץ 13 כל יום הישרדות. לא רק שאלה תוכניות המוניות ורדודות, אלא שגם משדרים אותם כמעט כל יום. אבל הרייטינג שלהם גדול יותר, בהרבה.
מה שמוביל אותי לרעיון האחרון. לא מזמן כתבתי בפייסבוק שאני בעד אריסטוקרטיה, כלומר – שלטון אריסטו. זו הייתה בדיחה. אף כי למעשה יש בה הרבה רצינות, כפי שאולי אפרט בהזדמנות אחרת. אבל עכשיו אני חושב שהשלטון המצוי (להבדיל מהרצוי, כן?) הוא 'מובקרטיה', מלשון mob – שלטון ההמון הנבער. ושוב – זה אולי נשמע מתנשא, אך לצערי זה המצב.

בשורות טובות!

העולם קרוב מנשוא, מאת גאולה הודס-פלחן

העולם קרוב מנשוא, מאת גאולה הודס-פלחן.
הוצאת מיאסטקובצקי, 2020, 85 עמ'.

גילוי נאות – אני מכיר את המחברת.

זהו ספרה ה-18 של גאולה, ועל פי רוב חוזר כאן סגנונה המוכר, המיסטי-פילוסופי המתומצת, שדיברתי עליו בעבר. אבל הפעם יש גם כמה חידושים.
ראשית, בספר מצויים אף כמה קטעים בפרוזה, כמו אחד המתאר את חייה הסוטנדטיאליים בעבר, או אחר המתאר את מסעה עם קבוצת שליחות של סטודנטים לרוסיה. זהו שינוי מרענן, והקטעים יפים מאוד. בעיקר אהבתי את הראשון.
שנית, יש כמה מקומות שיותר באה לידי ביטוי דעתה הפוליטית – הימנית – של גאולה, כמו בשיר המוקדש לגאולה כהן, או שיר אחר המוקדש לאביה ומוקיע את האנטישמיות. האחרון הוא שיר חריף-מבע ביותר.
ושלישית, למרות ששיריה של גאולה אניגמטיים מאוד, לעיתים אפשר לחוש מהם גם נתח ביוגרפי. אינני יודע אם זה לא היה גם בעבר, אבל בכל אופן כאן זה מופיע.

למשל בשיר הבא –

על שכמי עמסתי
משא משפחה
ולי – שש כנפיים
שש ידיים
שש רגליים
וממקומי לזוז
לא אוכל!
(עמ' 28).

הדימוי של שישיות האיברים מוביל ישירות לחזון ההקדשה של ישעיהו הנביא, והריהו תיאור של מלאך! אבל המלאך הזה כבול למקומו. כאן לדעתי התיאור מקביל לתיאור מלאך אחר, זה שבחזון המרכבה של יחזקאל, אשר 'רגליהם רגל ישרה', ועם רגל ישרה, חסרת ברך, אי אפשר לנוע.
ועניין המשפחה גם הוא חוזר לאורך הספר, כמו בשיר שהזכרתי המוקדש לאביה, וכן בעוד מקומות.

והשיר שממנו לקוח שם הספר הוא כבר ממש נבואי. היא כותבת –

העולם קרוב מנשוא,
עד כי לא די בכיסויים.
המחיצה אם כן, מוזחת פנימה,
ובדבקות יישמר מרחק
מהחלק הנוגע, החשוף –
מהגוף שהעולם עוטף אותו
בקבלה חונקת.
(עמ' 33).

כיסויים, מחיצה, ישמר מרחק וכו' – והשיר נכתב עוד לפני הקורונה! פשוט מדהים. גאולה מתייחסת לזה בסוף הספר.

אך מלבד כל אלה יש עוד הרבה שירים מעניינים ויפים, שלא אוכל להתייחס לכולם. אחתום רק עם שיר אחד קצרצר כזה שאהבתי –

הזמן נוגס בנו,
הבה נהיה טעימים!
(עמ' 78).

הבה אם כן.

1776

בשנת 1776 קרו כמה דברים הקשורים זה בזה.
ראשית, קמה ארה"ב.
שנית, בשנה זו אדם סמית פרסם את ספרו 'עושר העמים', שהוא בסיס הקפיטליזם, שהוא עומד בבסיס השיטה הכלכלית בארה"ב.
שלישית, תומאס פיין פרסם את 'שכל ישר', שגם על רעיונותיו ארה"ב מתבססת במידה רבה.
רביעית, אדוארד גיבון פרסם את ספרו המונומנטלי 'שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית'. הוא תיאר שקיעה של אימפריה גדולה אחת בדיוק בזמן עלייתה של אימפריה גדולה אחרת.
חמישית, דיוויד יום, הפילוסוף האמפיריציסט, מת. כאן אני לא מוצא קשר ישיר, אבל אולי, אולי, זה מסמן את שקיעת הפילוסופיה התיאורטית המסורתית ועליית הפילוסופיה הפרגמטיסטית האמריקאית. אבל זו רק הצעה שאינה מבוססת.

בחביון הנשמה, מאת הלל צייטלין

בחביון הנשמה, מאת הלל צייטלין.
שלוש מסות, בעריכת יונתן מאיר ושמואל גלובר-זמרה.
הוצאת בלימה, 2020. 163 עמ'.

הוצאת בלימה היא הוצאה קטנה ונחמדה, שהתחילה בהוצאה מחודשת – הפעם בלי הצנזורים שהיו בעבר – של כתבי הרב הלל צייטלין, ומתכוונת להמשיך בכך. זו יוזמה ברוכה.
הרב צייטלין – שכתבתי בעבר על שני ספריו שיצאו בהוצאת הולצר – הוא רב חשוב מתחילת המאה ה-20, שעבר תמורות שונות בחייו, לעיתים לצד החילוני, לעיתים לצד החסידי, מה שמראה שהיה אדם מחפש וחוקר.
מלבד בקיאותו הרבה ביהדות, ובפרט בקבלה, הייתה לו אף השכלה כללית רחבה, ובפרט – בפילוסופיה. שילוב זה יוצר כתיבה ייחודית ועמוקה, שלא הרבה ממינה מצוי.
בקריאת ספר זה שמתי לב לדמיון רב בין כתיבתו של הרב צייטלין ובין כתיבתו של בן דורו הנכבד, הרב קוק, דמיון הן באופן הכתיבה הפיוטי, והן בתוכן הכתיבה הרוחני והמיסטי. אבל הרב קוק זכה לקהל לומדים רב, ואילו הרב צייטלין לא, וזאת אולי בגלל מסלול חייו הפתלתל שהזכרתי קודם.
כאמור, הכתיבה היא מאוד רוחנית ומיסטית. כך למשל בתחילה הוא מתייחס לספרו של ויליאם ג'יימס 'החוויה הדתית לסוגיה' ומעיר בטעם כי אין דין ידיעת הדת מבחוץ לידיעת הדת מבפנים. ספרו של ג'יימס, אעיר, מתייחס לדת בהרחבה, אך אינו מזכיר במילה את הדת היהודית.
כך גם בהמשך הוא מתייחס לחוויה המיסטית היסודית, החוויה האוניו-מיסטית, שהיא מעין התאחדות האדם עם האל, והוא אומר שהגישה היהודית-בעיניו היא אחרת, היא באה מתוך צניעות והתבטלות-כביכול, מתוך ריחוק אינסופי מהאל ויראה מפניו, דבר המונע את ההתאחדות. דברים יפים, אף כי למעשה כן ניתן למצוא במסורת היהודית גם חוויות התאחדות כאלה.
ולקראת סוף הספר הוא מתייחס לחלומות, וטוען שיש בהם יותר מאך הבל ודברים בטלים, וגם יותר מהמשמעות שפרויד – שממש בסמוך לכתיבה פרסם את ספרו – מעניק להם, כי יש גם חלומות נבואיים כאלה או אחרים.
ובכל מהלך הספר הוא אכן משתף אותנו בכמה מחלומותיו וחזיונותיו.

זהו רק מעט מהשפע המצוי בספר זה, אך זה האופי הכללי שלו, וכנראה גם של האיש שכתב אותו.
היה נעים לי לקרוא את הספר, ואני מקווה שהרב צייטלין החביב והיוקד ימצא לו קהל קוראים חדש, ואולי גם קהל חסידים חדש.

במקביל לספר זה יצא ספר נוסף של הרב צייטלין – 'געגועים ליופי' (אם אינני טועה), אך טרם הגעתי אליו.

המציאות – דו"ח מצב

המציאות – דו"ח מצב.
הרבה דברים קורים לאחרונה, ומרגיש שאולי כדאי שאדבר עליהם מעט, גם אם בצורה לא סדורה. הכותרת הכללית של כל הדברים מבחינתי היא הרגשת הריחוק שלי מהם.
ראשית, ישנה מחאה בארה"ב – חיי שחורים חשובים. עם השבר הזה אין לי דווקא תחושות ריחוק, אלא קירבה. ללא ספק הגזענות וכללית היחס לשחורים ולמיעוטים אחרים הם דבר מרכזי בארה"ב. מלחמת האזרחים שם סבבה סביב העניין הזה. כן מחאת שנות ה-60. והדבר לא הסתיים. מומלץ לצפות בנטפליקס בסרט 'התיקון ה-13' כדי להבין מעט.
זה מה שכתבתי עליו בפייסבוק –

התיקון ה-13 – סרט תיעודי בנטפליקס – עוצמתי מאוד.
התיקון ה-13 הוא החוק האוסר עבדות. אלא שיש בו החרגה לאסירים.
הסדרה עוקבת אחר היחס לשחורים בארה"ב לאורך ההיסטוריה, עם התמקדות בעלייה המתמדת במספר האסירים, שאחוז השחורים בהם גדול ביותר.
הטענה היא שיש קרימיניליציה לא הוגנת, ומוצגים נתונים רבים התומכים בכך.
ממליץ מאוד לצפות. אבל אין לי עניין להיכנס כאן לוויכוחים, ברשותכם.
וכמובן – סדרה אקטואלית.

וגם מעניין שהמחאה פרצה בתקיפות דווקא עכשיו, ושאלה היא האם אמנם יש שוני ממחאות קודמות, כגון זו בבולטימור לפני כמה שנים, או סביב הריגת רודני קינג ב-1992. לי נראה שכן, והשאלה למה. לי נראה שיש רגישות חדשה אחרי מחאת מי-טו, וכך קורה שוב, כמו בשנות ה-60, במובן מסוים לפחות, שמחאת השחורים באה בסמוך למחאה הפמיניסטית. נאמר זאת כך – מיעוטי כל העולם התאחדו!

אבל כאמור, לא זה מה שמפריע לי, אלא הקולות בארץ של מובילי דעת קהל ימנים, שמתאמצים למצוא דופי בהתנהגות פלויד ובהתנהגות המוחים השחורים בארה"ב על סמך אי-אילו סרטונים. ואני לא מדבר על התנגדות לוונדליזם והביזה, שלה כמובן יש מקום, אלא להוצאת שם רע על כל הקהילה הזו, דבר שנעשה בחוסר אחריות ובחוסר מקצועיות, רק לשם הפופוליזם.
וזו רק דוגמה אחת. הסיפור השבועי הוא סיפור הכדורגלנים שניצלו קטינות. באמת שלא ניכנסתי לסיפור הזה, כי לא כל דבר שבחדשות חייב לעניין אותי – וארחיב בהמשך על כך, אבל השתוממתי לראות את הדוברים האלה מצדדים בכדורגלנים ויוצאים נגד הקטינות. מה לא ברור בזה שזה סיפור ניצול שלילי? איך אפשר תמיד לעמוד במקום הלא נכון? והעוולה שבכך מתחדדת כשנחשפים למאות הודעות הקללות והאיומים שנערות מסכנות אלה נחשפות אליהן. הלסדום נהיינו? לעמורה דמינו?
התשובה לצערי היא כנראה כן. רמת השיח פה – אם אפשר לקרוא לו כך – כל כך נמוכה, שאני לא מוצא שום אפשרות להשתלב בה. ויש לדבר שורשים עמוקים.
יש לכך קשר לקיטוב ההולך וגדל בין ימין ושמאל, או למעשה בין ביביסטים ואנטי-ביבסטים, להשתלחות בשלטון החוק וערעור מעמדו, בלגיטימציה המוסווית, או הלא מוסווית, של השחיתות, וכן הלאה.
ויש לכך קשר גם למרקם החברתי בישראל, שאבישי בן חיים, שאיני מסכים איתו כלל, מתייחס אליו בהרחבה.
גם עליו כתבתי לא מזמן כאן.

אך הידרדרות השטח הפוליטי היא רק צד אחד של העניין. גם בטלוויזיה, למשל, אני מוצא שאיני מוצא עניין כמעט בשום תוכנית שמשדרים. רוב הזמן אלו תוכניות מציאות – תוכניות בישול משמימות, או תוכניות 'חברתיות' כמו הישרדות, בה לא מפסיקים לריב ולהתעמת. אני איני צופה בהן כלל, אך כנראה שרוב עם ישראל כן. תוכנית אחת שצפיתי בה – גב האומה – ירדה, או הורדה. מקבילתה ארץ נהדרת מצחיקה רק בקושי, והיא רחוקה מאוד מלהיות סאטירה נושכת. עכשיו חזרה גם 'היהודים חוזרים', שאני צופה בה, והיא כן נשכנית, אם כי קצת בוטה מדי לפעמים, ובכל מקרה לא ממש מדברת על פוליטיקה עכשווית.

כך קורה שגם בשטח זה אני מרגיש זר ומנוכר למה שקורה בזרם המרכזי בחברה. ואני גם מודאג מהכיוון שהזרם הזה הולך אליו. אך מה אפשר לעשות? אפילו איני ידוע מספיק בשביל שדעתי השונה תישמע היכנשהו. נותר להסתכל פעור-עיניים ולתהות. וכן להתמקד בענייניי הפרטים, במה שמעניין אותי, בספרים, בפילוסופיה, ומדי פעם לכתוב טקסט וידויי שכזה, ששניים-שלושה אנשים קוראים.

זהו, היו לי עוד כמה דברים לכתוב, אך כתבתי מספיק בינתיים.

ביקורת על -Postmodernism: A Very Short Introduction.By Christopher Butler.

ביקורת על –

Postmodernism: A Very Short Introduction.
By Christopher Butler.
Oxford University Press; 1st Edition (January 16, 2003).
152 pp.

הספר השני שאני קורא בקינדל, באנגלית, וגם הפעם – כמו בספר הקודם על הדאיזם – זה נושא הסובל מספרות-חוסר בעברית. הנושא – פוסטמודרניזם.
כמובן, ניתן למצוא על הנושא חומר בעברית, אך להערכתי אין ספר מבוא טוב. אמנם, כבר לפני שנים יצא ספרו של דוד גורביץ' על הנושא, בסדרת מה?-דע!, אך למרות שלמדתי ממנו רבות בזמנו, וגם היום ניתן ללמוד ממנו לא מעט, אני חושב שכספר מבואי הוא לא מספיק. ובכל אופן מדובר רק בספר אחד.
וכמובן, הוצאת רסלינג הוציאה ספרות ענפה בנושא, ספרות מקור של הוגים חשובים כמו גם ספרות מצד שני, אבל כתביהם סבוכים מכדי שיוכלו לשמש אדם מן השורה, שאינו בקי או מהתחום.
וכן צריך לציין את 'האנציקלופדיה של הרעיונות' של גורביץ' וערב, שיצאה לפני כמה שנים, ובה ערך נרחב על פוסטמודרניזם, וגם ערכים נלווים. זו אנציקלופדיה מצוינת! אך למרות הכול אנציקלופדיה היא לא ממש ספר מבוא.

אז פניתי לספר הזה. להוצאת אוקספורד יש סדרה ארוכה של ספרים מהסדרה 'מבוא קצר מאוד', וכך יש לה ספר גם על הנושא הזה. והוא אכן קצר מאוד – 152 עמ'. להערכתי לא צריך למעשה יותר מזה (אף כי תמיד אפשר להרחיב עוד).

בוטלר כותב בצורה נהירה וידידותית מאוד ומנהיר את כל המושגים החשובים של הפוסטמודרניזם, שאין צורך שאחזור עליהם פה. כך בחצי הראשון של הספר.
בחצי השני הוא פונה להצגת הפוסטמודרניזם כתופעה אמנותית, וכאן פחות נהניתי מהקריאה, אף כי חלק זה לא נופל בחשיבותו מהראשון. למעשה, הפוסטמודרניזם הוא מושג כפול (לפחות) – הגותי ואמנותי, וחלק מהדיון במושג חייב להתייחס לחלוקה זו, וגם הביקורת לא יכולה להתעלם משני צידי המשוואה.
ובסוף הספר המחבר אכן מצרף את ביקורתו, והיא באמת מופנה יותר את התופעה ההגותית ופחות אל זו האמנותית, אף כי גם בשטח זה יש לו כמה טענות, כגון הטענה שבצד האמנות הפוסטמודרנית נוצרת כל העת גם אמנות אחרת, בסגנון הישן.

למעשה, המחבר מתייחס אל הפוסטמודרניזם כמשהו שנמצא כבר בשלבי סיום. ובאמת אפשר לראות בשנים האחרונות (והספר נכתב עוד ב-2003) רגישויות חדשות, ובראשן – פוליטיקת הזהויות המשתלטת על השיח. אבל עדיין חשוב להכיר את החשיבה הפוסטמודרנית, לא רק כפיסת הגות מההיסטוריה של הפילוסופיה, אלא גם משהו שעדיין הוא בעל חשיבות להבנת המגמות השוררות כיום.
מלבד זאת יש לציין, שבכמה חוגים שמרניים ודתיים יש התעוררות בימים אלו ממש כנגד 'הפוסטמודרניזם', שנתפס כאם כל חטאת. הרבה פעמים הביקורת שלהם, גם אם היא לגיטימית, מפספסת הרבה מהמורכבות וריבוי הפנים של הפוסטמודרניזם. לכן, אני חושב, חשוב לקרוא ולו ספר מבואי קצר זה, המספק רקע טוב, בשפה השווה לכל נפש (בניגוד לשפת הפוסטמודרניזם עצמו, בדרך כלל). ולכן אני מקווה שגם ספר זה יתורגם (או ספר אחר הדומה לו).

לבסוף, גם אצלי התעוררו כמה מחשבות בעקבות הקריאה, למרות שאת רוב החומר הכרתי, אך אותן אולי אפרט בפוסט נפרד, אם יתגבשו לכלל זאת.

על פואטיקה ואתיקה, פוליטיקה ושפה

שתי מחשבות הפעם, שונה אחת מהשנייה, אבל גם קשורות. שוב, לא מפותחות לגמרי עדיין.

1.
האחת, שבימים האחרונים חשבתי על הקשר בין פואטיקה ואתיקה ולמעשה סיכמתי זאת במשפט – 'הפואטי הוא האתי'. אז למה לא כתבתי זאת? כי כנראה זה לא נכון!
למה התכוונתי, על כל פנים? לכך שבעיניי להגיד משהו הסותר את חוקי הפואטיקה זה דבר שהוא כמעט לא מוסרי. זה עלה לאחרונה כשאמרתי, למשל, שהחטא הגדול של גנץ היא לא העובדה שהוא בגד בבוחריו, אלא העובדה שהוא כל-כך משעמם. ואכן – זריקת פלברות ריקות כמו שהוא עושה – זה חטא נגד הפואטיקה. ובכלל, החטא הגדול ביותר בפואטיקה הוא שימוש בקלישאות. אני לא יכול לסבול את זה!
אבל, כאמור, זה לא נכון. יכולים להיות שירים יפים מאוד ועדיין לא מוסריים. מי כמוני יודע, כי גם אני כתבתי כמה כאלה, לפעמים בלי כוונה, אלא כשיר שנכתב מעצמו. והאמת, לא חסרות דוגמאות כאלה.
זה גם לא יכול להיות נכון, כי נגיד יש אדם מגמגם, האם נגיד שאין ערך למה שהוא אומר? כלל לא!
ועדיין, גם בעבר כתבתי על הקשר בין שפה תקינה ובין רעיונות תקינים, ונראה לי שבכל זאת יש פה משהו.

2. הרעיון השני הוא טרי, והוא הוספה על מה שכתבתי לפני כמה ימים על 'חזרה למרקס'. אמרתי שהשמאל הניאו-מרקסיסטי מתרכז במבנה התרבותי, וצריך לחזור למרקס ולהתרכזות במבנה הכלכלי. לכך ניתן להוסיף את היחס שפה/מציאות ולומר, כי הנטייה היום היא להתייחס לשפה יותר מאשר למציאות, ואני לא תומך בנטייה זו.
למעשה, זה פועל יוצא של 'המפנה הלשוני' בפילוסופיה, מאז ויטגנשטיין ואילך, ומה שבא לידי ביטוי מוגזם אולי בפוסט-סטרוקטורליזם. אבל, כאמור, אני מתנגד לכך, כי לא השפה חשובה, אלא המציאות, או על כל פנים המציאות חשובה יותר.
למשל, לומר 'אפרו-אמריקאי' במקום 'כושי' זה נצרך, אבל חשוב יותר לדאוג לשוויון הזדמנויות בשטח.
וגם כאן בעבר כתבתי על רתיעתי לפעמים מהתמקדות בהגדרות, בפילוסופיה ובכלל, וגם העדפתי להגדרות בסגנון 'הקשר המשפחתי', שבאופן מעניין אף הן של ויטגנשטיין שציינתי קודם.

3. אז איך אפשר לקשור את שתי המחשבות האלה? יש דרך. כי מהי פואטיקה טובה אם לא התאמה של מילים למציאות מסוימת? למשל, דוד אומר במילותיו הידועות – 'בני אבשלום, בני בני אבשלום' ולכאורה יש כאן הכפלה מיותרת (אם נדבר בצורה גסה, לשם ההמחשה). אבל כמובן ההכפלה מקבלת משמעות בגלל המציאות שהיא מתארת.
כך המסמן קשור במסומן והמיוצג משפיע על הייצוג. אבל עדיין, מה שחשוב היא המציאות.

טוב, עד כאן מחשבותיי החפוזות, לפני שהספקתי לשתות את הקפה השני של הבוקר. עמכם הסליחה.

עוד הרהור ראשוני – על תיאוריית 'ישראל השנייה'

מה אתם חושבים על תיאוריית 'ישראל השנייה' של אבישי בן חיים? לי יש כמה מחשבות בנושא, אך הן עדיין לא מסתדרות למשנה סדורה. בגדול אני חושב שהוא צודק בכמה דברים וגם טועה בכמה דברים. ואפילו אפשר להוסיף בשני המקרים – 'מאוד'. מאוד – כי בין אם מסכימים לתיאוריה ובין אם לא, אי אפשר להתכחש לדיון הער שהיא מעוררת, כך שכנראה היא נוגעת כאן בדבר עמוק.
ועוד בגדול אוסיף – מה שהוא טוען, ש'ישראל השנייה' מצביעה יותר לימין ולביבי, הוא כנראה נכון, וצריך לבדוק למה זה קורה. השאלה היא האם 'ישראל השנייה' הזו נמדדת לפי ערכים סוציו-אקונומיים בלבד, כלומר מצב כלכלי, או – כפי שנדמה לי שהוא טוען – לפי מוצא עדתי. אגב, אם אני – או מישהו אחר בשמאל או במרכז – היינו טוענים דבר כזה, יש אפשרות טובה שהיו מעלים אותנו על המוקד. וכן – יכול להיות שיש חפיפה מסוימת בין שתי האפשרויות, השאלה מה הגורם המשפיע פה. (אם זה הגורם הכלכלי – זה מתחבר למאמר בבלוג שלי ששיתפתי קודם).
במה הוא לא צודק? בהצדקה של זה. כלומר, ראשית – האם מדיניות הימין אכן הייתה טובה יותר לשכבות החלשות? וגם אם נניח שכן, אז שנית – שמכאן אי אפשר להסיק שתופרים תיקים לביבי, וקודם לדרעי. כך לדעתי.
אבל עדיין, כאמור, מחשבותיי לא סגורות עדיין בנושא.

בשולי הדברים –

נדבכים לתיאוריה של אבישי בן חיים –

המוני העם יהיו תמיד פנאטים – וולטר.
חושבני שאין בעולם שנאה גדולה יותר מאשר שנאת הבורות נגד בעלי הידע – גלילאו גליליי.
תניא אמר רבי עקיבא – כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.

חזרה למרקס – הרהור חופשי

הרהור חופשי –
קורא דעות על סדר היום בפייסבוק, בטוויטר, וכן, גם במדיום הישן הזה שנקרא עיתונות, ושם לב שמעט מאוד מזה מעניין אותי, או מעורר אכפתיות מצידי. ואני שואל למה.
דבר נוסף הוא המלחמות הבלתי פוסקות בין מה שבימין לא מפסיקים לכנות 'השמאל הפרוגרסיבי', ולהוסיף תמיד – 'המטורלל', ובין אותו ימין, ושם לב שלמרות שאני בעיקרון איש שמאל, אני מסכים עם הרבה דברים שנאמרים בימין.
נציין גם, שהרבה מהוויכוחים האלה, רובם המכריע, הם סביב ענייני מין ומגדר. ה'שערוריה' האחרונה – דבריה של רולינג ביחס לביטוי 'אנשים עם וסת', שהיא מתנגדת אליו, כי וסת יש רק לנשים.
ובכן, הרשו לי להציע הצעה. אך תחילה נציין את ההתפתחות ההיסטורית –
בתחילה היה מרקס, שדיבר על מעמדות שונים בחברה, שיש לעשות עימם צדק. יפה. הוא דיבר על מבנה הבסיס, שהוא המבנה הכלכלי, ומבנה-העל, שהוא התרבות, ואמר שמבנה העל נסמך על מבנה הבסיס, ומבנה הבסיס הוא העיקר.
אלא שאחריו בא הניאו-מרקסיזם וטען כי גם מבנה העל הוא חשוב, ויש להשפיע בו. דווקא הוא זה שצבר תאוצה ופופולריות, אולי בגלל שהתגלה שהמשטרים שהתבססו על תורת מרקס פקששו בגדול. אבל לאט לאט נשכח מבנה הבסיס, ועתה יש הרושם שההתרכזות היא רק במבנה העל. לכן ההתרכזות בפוליטיקה של השפה, ב'פוליטיקלי-קורקט', במקום בפוליטיקה עצמה.
דבר זה הביא, בין היתר, לצמצום כוחו של השמאל בארץ ובעולם, להערכתי, ולעליית כוחות מתנגדים ריאקציונריים, כשהדוגמה הבולטת ביותר לכך היא טראמפ.
נשיא אמריקאי אחד שהבין זאת היה קלינטון, שסיסמתו הייתה – 'זו הכלכלה, טמבל', ולא במקרה הוא גם נבחר.
אם כך ההצעה היא – חזרה למרקס! ואין הכוונה למרקסיזם כהווייתו – דבר שהתאים אולי רק לזמנו – אלא חזרה לאינטואיציה הבסיסית של תורתו, שמה שנחוץ הוא התרכזות בכלכלה – צדק כלכלי, שהוא צדק חברתי!
הניאו-מרקסיזם העכשווי נראה שמתכחש לערכים אלה ובוגד בהם. למשל, עד כמה דואגים במערב לשיפור תנאי החיים באפריקה? לא שומעים על כך כמעט. אבל צדק כלכלי הוא צדק לכולם.
ולכן גם אין התעניינות מצידי, וודאי גם מצד אחרים, באדוות הגלים חסרות המשמעות של השיח החדש. תשאלו אנשים מה מעניין אותם והם יגידו לכם מיד – קודם כל המצב הכלכלי, שנוכל לסגור את החודש.
אם יקום שמאל חדש, בארץ ובעולם, הוא יקום, להערכתי, רק על רגליים יציבות אלה, ולא על הרחשים המשמימים הבוקעים מרשתות הטלוויזיה ומהרשתות החברתיות.