בגידת האינטלקטואלים, מאת ז'ילין בנדה

בגידת האינטלקטואלים, מאת ז'ילין בנדה.
כרמל, 2020, 192 עמ'.
תרגום – ניר רצ'קובסקי.

'בגידת האינטלקטואלים' הוא ביטוי שגור, שהיום בדרך כלל משתמשים בו לציין אי מעורבות של אנשי רוח בפוליטיקה. ואולם – כך מקובל לומר – זה עיוות של המושג כפי שהוא הופיע לראשונה בספרו של ז'ילין בנדה, שם הוא מציין בדיוק ההפך – אנשי רוח שמתערבים בפוליטיקה.
אלא שלמעשה שני התיאורים האלה לוקים בחסר, ובנדה אומר משהו אחר. הוא יוצא נגד אינטלקטואלים בני זמנו, וב'חמישים שנה האחרונות' – כשהספר יצא ב-1927 – שדוגלים בלאומיות או בטובת מעמד מסוים. תחת זאת הוא אומר שאנשי רוח תמיד הטיפו לאוניברסאלי, לתבוני, להומניסטי. אכן, המסה של בנדה הומניסטית מאוד, וניכר גם שעדיין הוא תולה תקוות גדולות בערכים כמו תבונה, אמת וצדק.
באופן זה הוא מתייחס ספציפית ללאומיות האיטלקית והגרמנית, אחרי עליית מוסליני ולפני היטלר, ובשלב מסוים אף חוזה את המלחמה הגדולה שתבוא. והוא מתייחס גם לרוסיה הקומוניסטית – אלו ענייני המעמד שהזכרתי קודם – גם כן בביקורתיות. כך שהשוט שלו מופנה לימין ולשמאל בצורה שווה, ובשני המקרים התברר בדיעבד שבצדק רב!
הרלוונטיות של הספר לימינו ברורה, ולמעשה הוא רלוונטי לכל דור ודור. תמיד יהיו אנשי רוח ותמיד תהיה פוליטיקה. ניתן רק לנחש לעבר מי היה מכוון את השוט שלו היום, איני רוצה לנקוב בשמות. אבל למעשה אפשר לטעון כי המסה יכולה להיראות גם מיושנת בזמננו הפוסט-מודרני, בו לערכים שהוא מציג – אמת, צדק, רוח – נראה שאין מקום, ולפחות לא מקום בלעדי.

לספר מצורפת הקדמה ארוכה מאת אבי שגיא על אינטלקטואלים בכלל, ומסת סיום ארוכה מאת דניס שרביט על בנדה ועל ספרו. את אלה לא קראתי במלואן, והאמת נראה לי שאלה תוספות מוגזמות באורכן למסה קצרה זו. אבל מה שקראתי מעניין ומועיל.
למשל, חשוב ההקשר של משפט דרייפוס כאן. הרי אמיל זולא עשה מעשה ופרסם את מאמרו 'אני מאשים' – ובנדה תומך בכך, כי היה זה מעשה הומניסטי ו'נכון'. כמו כן, התפלאתי לגלות שמפרשה זו צמח המושג 'אינטלקטואל' לראשונה, שהרי היו קבוצה של אנשי רוח שפרסמה מכתב תמיכה בזולא ובדרייפוס, וקבוצה אחרת שפרסמה מכתב התנגדות.

הנושא, אם כך, מורכב, אך על כל פנים אני ממליץ לקרוא את מסתו המבריקה של בנדה, שכתובה בשצף-קצף, אך גם מפגינה ידענות עצומה. זאת מלבד חשיבותה, כמובן.

אסיים כמה ציטוטים מייצגים –

"א. הם מהללים את הזיקה לפרטיקולרי, ומגנים את הרגש האוניברסלי

בראש ובראשונה משבחים האינטלקטואלים את רצונם של בני האדם להרגיש נבדלים, ומגנים כבזויה כל נטייה שלהם למצוא להם מקום באוניברסליות כלשהי. להוציא כמה סופרים כמו טולסטוי ואנטול פראנס, שממילא רוב עמיתיהם נדים כיום ברחמים לחוכמה שהורו, אפשר לומר שמזה חמישים שנה כל מורי־המוסר המשפיעים באירופה – כל אותם בּוּרזֶ'ה, בּארֶס, מוֹראס, פֶּגי, ד'אַנוּנציוֹ, קיפלינג, הרוב המוחץ של ההוגים הגרמנים – פיארו את חתירתם של בני האדם להרגיש חלק מלאום, מגזע, שכן אלה מבדילים ביניהם ומנגידים אותם זה לזה, ולעומת זאת גרמו להם להתבייש בשאיפה להרגיש בני אדם במובן כללי, המתעלה מעל לציוּנים האתניים. מי שמאז הסְטוֹאים ועד ימינו הטיפו למהילת כל אנוכיות לאומית בתחושה של ישות מופשטת ונצחית, החלו למחוץ כל תחושה כזו ולהכריז על מוסריותה הנעלה של אותה אנוכיות. בתקופתנו צאצאיהם של אֶרַאסמוּס, מונטן וּווֹלטר מגנים את ההוּמניטריזם ככישלון מוסרי, ואף ככישלון אינטלקטואלי, בהיותו כרוך ב"היעדר מוחלט של חוש מעשי" – שכן החוש המעשי נהיה, בעיני האינטלקטואלים המשונים הללו, לאמת המידה לערך אינטלקטואלי"

"ב. הם מהללים את ההיקשרות למעשי, ומגנים את אהבת הרוחני

לא רק בהללם את הפרטיקולרי ובגנותם את האוניברסלי לִבּוּ האינטלקטואלים, בתורותיהם, את הריאליזם של אנשי החולין: הם הציבו בראש סולם הערכים המוסרי את ההחזקה ביתרונות מוחשיים, בכוח גשמי ובאמצעים להשגתו, ודנו לבוז את הרדיפה אחר טובין רוחניים וערכים לא מעשיים ונטולי חפץ־עניין.

כך נהגו, קודם כול, בנוגע למדינה. מי שבמשך אלפיים שנה הטיפו לעולם שהמדינה צריכה להיות צודקת, עברו להכריז שהמדינה צריכה להיות חזקה ולבוז לצדק"

"החתירה ליתרונות מוחשיים ולצורות הנפש שמסייעות בהשגתם באה לידי ביטוי אצל האינטלקטואל המודרני גם בהאדרת חיי המלחמה והרגשות הנלווים אליהם, ובוז לחיים האזרחיים ולמוסר הכרוך בהם. מזה חמישים שנה מחייבים מורי־המוסר הנחשבים ביותר לאירופה את המלחמה ה"מטהרת", סוגדים ללוחם כ"ארכיטיפ של היופי המוסרי", מכריזים על עליונותה המוסרית של ה"אלימות" ושל מי שמיישבים את חילוקי הדעות ביניהם בדו־קרב ולא מול חבר מושבעים. ואילו הכבוד לחוזים ואמנוֹת מגונה כ"נשקם של החלשים", והצורך בצדק הוא "אופייני לעבדים"."

וזה נכתב לפני מלחמת העולם השנייה!! –

"אכן, אם נשאל את עצמנו לאן מועדות פניה של אנושות שבה כל קבוצה מתבצרת ביתר עוז מאי־פעם במודעות לאינטרסים הפרטיים שלה, ושומרי המוסר שלה אומרים לה שהיא נעלה ככל שהיא מתעלמת מכל חוק שאינו האינטרס הפרטי שלה, גם ילד יוכל לומר את התשובה: פניה מועדות למלחמה הטוטלית ביותר שהעולם ראה אי־פעם, בין אם תתחולל בין מדינות ובין אם בין מעמדות."

הרמב"ם על יסודות האמונה היהודית, מאת דרור ארליך

הרמב"ם על יסודות האמונה היהודית, מאת דרור ארליך.
רסלינג, 2019, 220 עמ'.

ד"ר דרור ארליך פורס בספרו את שלושה-עשר עיקרי האמונה הידועים של הרמב"ם ודן בהם בעמקות. הוא משתמש גם במקורות נוספים מכתבי הרמב"ם – חלקים אחרים בפירוש המשנה, מילות היגיון, משנה תורה, ספר המצוות, מורה הנבוכים והאיגרות. בכל אלה מפגין ארליך בקיאות מלאה, וכך גם במקורות נצרכים נוספים בהגות ימי הביניים.
כל הספר כתוב וערוך בצורה מופתית. הוא כתוב בבהירות ובתמציתיות, ועם זאת דן בעמקות וברוחב במקורות שהוא עוסק בהם. פשוט תענוג.
אני לומד שנים ארוכות את מורה הנבוכים, במסגרות שונות, ושאלתי את עצמי האם הספר הזה יוכל לחדש לי ולתרום לי. אז נכון שאת רוב הדברים הכרתי כבר, אך ראשית, עדיין ארליך הצליח לחדש לי אי-אילו דברים, ושנית – חשוב יותר – אמנם הספר לא מיועד לתרום הרבה ללומד הוותיק, אבל כמבוא ראשוני אני לא חושב שניתן למצוא מבוא טוב מזה.
כי מלבד העיקרים עצמם, מקבלים כאן טעימה גם מהצורה בה הם מופיעים בספר הרציני יותר – מורה הנבוכים. כל היסודות הראשונים הם ממש בסיסו של הספר הזה – הגדרת האל, שלילת העבודה הזרה, עיקרון הנבואה בכלל ונבואת משה המיוחדת בפרט, וכן – עיקרון ההשגחה. העקרונות האחרונים – וזה דבר שצריך לתמוה עליו בפני עצמו – נעדרים מספר מורה הנבוכים, ובכללם – העיקרון של תורה מן השמיים, העולם הבא, משיח ותחיית המתים. ואולם, הם מפורטים במקומות אחרים בכתבי הרמב"ם, וארליך מציג אותם יפה.
הספר הזה הזכיר לי שני ספרים –
האחד הוא ספר הקורס של האונ' הפתוחה העוסק ברמב"ם, שגם בו חלק נכבד מוקדש לשלושה-עשר העיקרים.
והשני הוא הספר 'חז"ל עכשיו', שאהבתי בזמנו. הוא מהווה סיכום נאה ובהיר, הגם שוודאי לא ממצה, של ספרות האגדה, וספר זה מהווה סיכום דומה של מחשבת הרמב"ם.

לסיכום, אני ממליץ על הספר הזה בכל פה!

איך להיות טוב, מאת יאיר בן דוד

איך להיות טוב, מאת יאיר בן דוד.
כנרת ז"מ, 2020, 200 עמ'.

ד"ר יאיר בן דוד עוסק בפסיכולוגיה של המוסר ובספרו הוא חושף את הפנים השונות שלה. למשל, הוא מעלה את הסברה של מוסר אינטואיטיבי, וכן דן בשאלה האם האדם טוב או רע מטיבו, כשיש פנים לכאן ולכאן, ואף נראה כי הרבה מאופן התנהגותו תלוי בסיטואציה בה הוא נמצא. הוא דן בהבדלי המוסר בין ליברלים ובין שמרנים, לפי תיאוריה חדשנית של היידט, ובזו שבין נשים וגברים, וכאן מפרט את מחקריה של קרול גיליגן.
אלו רק חלק מהנושאים הרבים בהם עוסק ספר זה, שהוא קל לקריאה ורב מידע. אמנם הרבה מהמידע שבו כבר היה ידוע לי, אך עדיין מצאתי כמה חידושים, וגם טוב לאסוף במקום אחד את הידוע עד כה.

כרגיל, לא אכביר הרבה מילים, ורק אצרף כמה ציטוטים –

"בסוף דצמבר 2010 ניגשו כמה שוטרים טוניסאים ששירתו בעיירה סידי בּוּזיד אל רוכל צעיר בשם מחמד בועזיזי והחרימו את עגלת היד שלו. שוטרת אחת אף השפילה את הצעיר כאשר סטרה לו והעליבה את אביו המת. בועזיזי, שלא היתה לו דרך אחרת להתפרנס, הלך לבניין העירייה כדי להגיש תלונה על השוטרים. כאשר נאמר לו שהפקיד שהיה עליו לפנות אליו מסרב לראותו, יצא בועזיזי מהבניין, קנה פח דלק והצית את עצמו מול בניין העירייה. האירוע הצית גל של הפגנות ומחאות נגד השלטון בטוניסיה, וכאשר בועזיזי מת מפצעיו כעבור 18 יום, המחאות רק גברו, וב־14 בינואר 2011 ברח נשיא טוניסיה מהארץ. הזעם המוסרי, שהוציא המוני טוניסאים לרחובות, מציין את ראשיתו של "האביב הערבי", שאת תוצאותיו אנחנו רואים עד היום.

ומה איתכם? מתי קרה שזעם מוסרי הוציא אתכם לרחוב? ומאין בא הרגש המוסרי הזה שבכוחו להניע אנשים…"

"בניגוד לאמפתיה, החמלה אינה דורשת מאיתנו להזדהות עם הזולת ולהרגיש כמוהו, וכתוצאה מכך היא אינה מערערת את שיקול הדעת שלנו ואינה פוגעת בו. מובן שהחמלה יכולה להיות מבוססת גם על התחושה הטובה שמעניקה לנו העובדה שעזרנו לזולת או תרמנו לו (ואין בכך שום פסול), אבל, וזהו אבל חשוב מאוד מבחינתו של בלום, החמלה היא רגש פחות מוטה, ושלא כמו האמפתיה היא אינה גורמת לנו להתמקד בסבל של הדומים לנו תוך התעלמות מסבלם של רבים."

"הדבר נכון גם במקרה של פוליטיקאי שהשקענו בו משאבים רבים (חומריים או נפשיים) ועתה מתברר שהוא נחשד בשחיתות: אם נחליט לפנות נגדו, הדבר יגזור בעצם שכל ההשקעה בו היתה מוטעית, ואת זה, מבחינה פסיכולוגית, כמעט בלתי אפשרי לשאת. לכן, כאשר אנו נתקלים באנשים שתומכים בפוליטיקאי למרות שהוא עובר על כל כללי המוסר שהם מאמינים בהם, הסיבה לכך היא כנראה ה־sunk cost, ואותו מועמד הוא בעצם ה"קונקורד" של התומכים בו.

גורם נוסף, חשוב לא פחות, שמעצב את העמדות והדעות של כולנו בסוגיות מוסריות הוא "הטיית האישוש".53 אנחנו נחשפים כל הזמן לסוגים שונים של מידע, אבל נוטים להבחין בעיקר במידע שעולה בקנה אחד עם ההנחות המוקדמות שלנו ולהתעלם באופן עקבי ממידע שעומד בסתירה להנחות האלה. אם אתם מאמינים שאדם מסוים הוא אדם טוב, תבחינו בעיקר בדוגמאות שבהן בא לידי ביטוי טוב ליבו; מנגד, כאשר מדובר באדם שאתם שונאים ותופסים כרע, תהיו ערים אך ורק לעדויות מרשיעות על אופיו. העובדות שאנשים מציגים כתומכות מוסרית במועמד שלהם יכולות להיות נכונות לחלוטין, אלא שהן נאספו בעזרת הסלקציה האדיבה של הטיית האישוש"

"אז מה השורה התחתונה בכל מה שקשור לקשר בין התחומים האלה ששייכים שניהם לספירות העליונות? נראה שדתיים בני הדתות הגדולות, ובעיקר "דתיים פעילים", נוטים לעשות מעשי חסד וצדקה ופעולות שנחשבות מוסריות יותר מאחיהם החילונים והאתאיסטים. עם זאת, יש גם יסוד מחקרי להנחה שדת גורמת לנו לפעול יותר למען קבוצת הפנים שלנו, גם אם הדבר בא על חשבון קבוצות אחרות. כלומר, נראה שהדת גורמת לנו להיות חברתיים יותר, אבל לפעמים הדבר יבוא לידי ביטוי בעיקר כלפי המשפחה, הקהילה והלאום שלנו. "

"אבל על פי גיליגן, אפשר להציג סולם אחר של התפתחות מוסרית: סולם שמייצג "מוסר של אכפתיות", שהוא מוסר שבפסגתו לא נמצאים ערכי מוסר רציונליים, אלא דאגה כנה לאנשים שקשורים אלינו ולמי שצריכים אותנו. "מוסר של אכפתיות" אינו יכול להתעלם מן ההקשר שהאדם פועל בתוכו, וגם לא מהמשפחה ומהחברה. מוסר מהסוג הזה, על פי גיליגן, מאפיין נשים יותר מאשר גברים. ואכן, גיליגן הראתה במחקריה כי נשים פותרות דילמות מוסריות באופן שונה מגברים, ובעוד שגברים פותרים בעיות על פי עקרונות של צדק (למשל, תוך הסתמכות על זכויות כמו זכות הקניין וזכויות היסטוריות), נשים מתבססות בהחלטותיהן המוסריות על ההקשר שהן נמצאות בו ומנסות לדאוג לצד הפגיע יותר גם כאשר מגיעות לו פחות "זכויות"".

A logical solution to Goldbach's hypothesis – (reformulation)

A logical solution to Goldbach's hypothesis – (reformulation).

As is well known, mathematics poses a philosophical obstacle, because it teaches us things about reality, on the one hand, but it seems to derive from intellectual ability alone. That is why Kant called this field 'a priori synthetic'. Synthetic – which teaches something about reality. And a priori – before the data of the senses, or – pure intellect.
But such a position poses a challenge to the empiricist conception that all our knowledge is given from the data of the senses. The only one who claimed that mathematics is indeed learned from the senses is the philosopher Mill.
On this background, attempts arose to base mathematics on logic. At first it was Frege with his pioneering experience, and later the ones who mainly operated in this field are Russell and Whitehead in their book 'Principia Mathematica'.
The basic principle by which the two operated was groups theory. That is, the number eight, for example, is the group of things that counts eight items.
But this project is generally considered a failure. The paradox presented to Russell is well known – 'what about the group of all groups that does not contain itself as an organ', which supposedly collapses its entire enterprise.
But paradoxes are extreme cases in logic, requiring discussion on their own. But they never interfered with putting forward scientific theories. Thus, for example, Zeno's paradoxes about motion never received an appropriate answer, and in any case the science of physics continued to advance, with reference to motion and rest.
The same should happen in this case, in my opinion. And to show how the foundation of mathematics on logic, and in particular on groups theory, is effective, I will show how it provides a solution to an unresolved ancient mathematical riddle, which is the Goldbach conjecture.
I have written this things before and I bring them again:

The Goldbach conjecture is a conjecture in number theory, according to which any even number greater than 2 can be represented as the sum of two prime numbers.

To date they have failed to prove this claim.

And lo and behold, in my opinion this is simply a linguistic-logical problem and the sentence is tautological. After all, what is a number that is divided by 2 if not a division into two parts, each of which is defined as a whole unit, just like the definition of the prime number?

And this is not a vain argument but has a mathematical implication: following it I argue that even any number divided by 3 can be represented as the sum of three prime numbers and so on and so on.

Note: I refer to number 1 as a prime number. Or alternatively the limit 'greater than 2' should be applied here as well, and say – 'greater than 3', and so on.

For example: 6 = 3 + 2 + 1, or: 6 = 2 + 2 + 2, 9 = 3 + 3 + 3, 12 = 5 + 5 + 2, and so on.

check and argue and correct me if I am wrong.

פתרון לוגי להשערת גולדבך – ניסוח מחדש

פתרון לוגי להשערת גולדבך – ניסוח מחדש
כידוע, המתמטיקה מציבה מכשול פילוסופי, משום שהיא מלמדת אותנו דברים על המציאות, מצד אחד, אבל נראה שהיא נגזרת מהיכולת השכלית לבדה. לכן קאנט כינה את תחומה 'סינתטי אפיריורי'. סינתטי – המלמד משהו על המציאות. ואפיריורי – קודם לנתוני החושים, או – שכלי טהור.
אלא שהעמדה כזו מציבה אתגר בפני התפיסה האמפיריציסטית, לפיה כל הידע שלנו נתון מנתוני החושים. היחיד שטען שאכן גם המתמטיקה נלמדת מהחושים הוא הפילוסוף מיל.
על רקע זה קמו ניסיונות לבסס את המתמטיקה על הלוגיקה. תחילה היה זה פרגה עם ניסיונו החלוצי, ומאוחר יותר מי שבעיקר פעלו בשטח זה הם ראסל וויטהד בספרם 'פרינקיפיה מתמטיקה'.
העיקרון הבסיסי לפיו פעלו השניים היה תורת הקבוצות. כלומר, המספר שמונה, למשל, הוא קבוצת הדברים המונה שמונה פריטים.
אלא שהפרויקט הזה נחשב בדרך כלל ככישלון. ידוע הפרדוקס שהוצב בפני ראסל – 'מה עם קבוצת כל הקבוצות שלא מכילה את עצמה כאיבר', שכביכול מוטט את כל מפעלו.
אבל פרדוקסים הם מקרי קיצון בלוגיקה, המצריכים דיון בפני עצמו. אך מעולם הם לא הפריעו להעמיד תיאוריות מדעיות. כך, למשל, הפרדוקסים של זנון על התנועה מעולם לא קיבלו תשובה הולמת, ובכל אופן מדע הפיזיקה המשיך להתקדם, תוך התייחסות לתנועה ולמנוחה.
כך גם צריך לקרות במקרה הזה, לדעתי. וכדי להראות כיצד השתתת המתמטיקה על הלוגיקה, ובפרט על תורת הקבוצות, היא יעילה, אראה כיצד היא מספקת מענה על חידה מתמטית עתיקה שטרם נפתרה, הלא היא השערת גולדבך.
את הדברים שלהן כתבתי כבר בעבר ואני מביאם שוב:

השערת גולדבך היא השערה בתורת המספרים, שלפיה כל מספר זוגי גדול מ-2 ניתן להציג כסכום של שני מספרים ראשוניים.

עד היום לא הצליחו להוכיח טענה זו.

והנה, לדעתי מדובר פשוט בבעיה לשונית-לוגית והמשפט הוא טאוטולוגי. שהרי מהו מספר שמתחלק ב-2 אם לא חלוקה לשני חלקים, שכל אחד מהם מוגדר כיחידה שלמה, ממש כהגדרת המספר הראשוני?

וזו אינה טענה בעלמא אלא יש לה השתמעות מתמטית: בעקבותיה אני טוען, כי גם כל מספר המתחלק ב-3 ניתן להציג כסכום של שלושה מספרים ראשוניים וכן ב-4 וכן הלאה.

הערה: אני מתייחס למספר 1 כמספר ראשוני. או לחלופין יש להחיל את המגבלה 'הגדול מ-2' גם כאן, ולומר – 'הגדול מ-3', וכן הלאה.

למשל: 6=3+2+1, או: 6=2+2+2, 9=3+3+3, 12=5+5+2, וכן הלאה, בדקו ותיווכחו ותקנו אותי אם אני טועה.

בדבר פולמוס בן חיים-בנימיני

יש התקוטטות ממושכת ברשתות החברתיות בין ד"ר אבישי בן חיים וד"ר יצחק בנימיני, המו"ל של רסלינג. בגדול, הראשון טוען שהמזרחיות עממית ומצביעה ביבי, והשני מתרעם על כך וטוען שזו תמונה מרודדת, וכי יש מזרחים אינטלקטואלים רבים, שאבישי מתעלם מהם. זה בגדול, וגם אני מרדד כאן.
עכשיו בנימיני כתב עצומה נגד בן חיים והוא מחתים עליה אנשי רוח מזרחיים שונים. בין היתר חתם עליה פרופ' אבשלום אליצור, שמרבה להגיב על פוסטים של בנימיני בפייסבוק.
אלא שהרבה אנשי רוח מזרחיים סירבו לחתום על מסמך שגם אליצור חתום עליו, שכן הוא מכחיש את חטיפת ילדי תימן. מה הקשר כאן תשאלו? גם אליצור שאל זאת, ואכן אין קשר, אבל בנימיני נאלץ להסיר אותו מרשימת החותמים, לקול רוגזו של אליצור.
אני עצמי הלכתי קצת לאיבוד בפוליטיקת הזהויות והדעות המורכבת הזו. אכן, גם לי יש ביקורת על בן חיים, ואתמול שיתפתי את הביקורת הקטלנית של אריאנה מלמד על סדרתו החדשה – 'המרוקאים החדשים', וזאת למרות שהטענה הבסיסית שלו נראית על פניה נכונה – המזרחיות היא בדרך כלל יותר עממית, ואכן מצביעה יותר לליכוד ולביבי. ראו למשל אחוזי הצבעה בעיירות הפיתוח בדרום.
אבל השאלה היא למה זה קורה והאם זה מוצדק. למה – אולי עוד הטינה למפא"י. אולי לאומיות חזקה. אבל האם זה מוצדק, כאשר השכבות האלה, להן קורא בן חיים 'ישראל השנייה', הן חלשות, בעוד המדיניות הכלכלית של הימין לא דואגת להם ואילו זו של השמאל כן – זו השאלה שצריכה להישאל.

בעקבות ההפגנות וחוק ההסמכה

עושים הפגנה ביום הבסטיליה ומציינים זאת, אישה חשופת חזה עומדת על סמל המדינה ומעוררת הדים. היא מזכירה גם את המפגינה העירומה מפורטלנד מלפני יומיים, אך גם את העלמה הצרפתייה חשופת החזה שסימלה בציור את המהפכה הצרפתית. ומכאן השאלה – האם יכולה להיות כאן מהפכה דומה למהפכה הצרפתית? להערכתי – ממש לא!
אמנם, אלפים יוצאים לרחובות מטעמים שונים. הם מוחים על הפגיעה בכלכלה בגלל הנחיות הקורונה, על ראש ממשלה מושחת, וגם על נושאים אחרים, כדוגמת הפגנות העובדות הסוציאליות והאחיות. אמנם, הפגנות תמיד היו, אך עתה ניכרת התעוררות חדשה.
ועדיין, אני לא רואה מה יכול לצאת מכל ההפגנות האלו. המקסימום הוא שכחול לבן יתעשתו, ישמעו את רחשי הציבור, ויפרקו את הממשלה. אך מה מצפה לנו אח"כ? האם משהו טוב יותר? אין לדעת.
בין לבין, רוצים להעביר היום את 'חוק ההסמכה' הישראלי, המבטל את סמכויות הכנסת, הרשות המחוקקת, בעצם. 'חוק ההסמכה' המקורי חוקק בגרמניה ב-1933, כידוע. זה לא סוד. ואכן יש כאן סכנה של גלישה לדיקטטורה, כפי שהזהירו אותנו. גם על זה הפגינו, וחסמו הבוקר את הכניסה לכנסת, עד שפוזרו המוחים.
לפני הבחירות העליתי פוסט שאמר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון ב-1933 לאחר שלוש מערכות בחירות רצופות, ואני מקווה שזה לא מרמז על מה שהולך לקרות כאן. אמרו לי שאני מגזים, אז הורדתי את הפוסט. אך הנה נראה שלא הייתי ממש רחוק מהמציאות.
והיום כתבתי –
מעבירים חוק טוב נגד טיפולי המרה בזמן שמעבירים את חוק ההסמכה? מזכיר לי את הפתגם –
"מורי דרך עיוורים העוצרים את היתוש במסננת ובולעים את הגמל".
(מתי כ"ג, 24).

פרויד מתעמת עם הספינקס, משמעות החיים על פי איינשטיין, מאת ג'ורג' סילבסטר פיראק

פרויד מתעמת עם הספינקס, משמעות החיים על פי איינשטיין, מאת ג'ורג' סילבסטר פיראק.
נהר ספרים, 2020.

הראשון בסדרת ספרי הראיונות של נהר ספרים, והשני שאני קורא אחרי 'זעם שחור באמריקה'. הפעם, פרויד ואיינשטיין, שני ההוגים היהודים הגדולים. ניתן להתרשם כאן מחלק מהגותם בשפה ידידותית, אף כי עיקר המסות נמצאות כמובן בספרים האחרים. ובכל זאת, יש כאן השלמת תמונה, וגם התרשמות כלשהי מחייהם האישיים. ותמיד נחמד לשמוע אנשים חכמים כאלה.

"את הראיונות עם זיגמונד פרויד (1926) ואלברט איינשטיין (1929) ערך הסופר, המשורר והעיתונאי ג'ורג' סילבסטר פִיראֵק."

ספר נחמד ומלמד.

כרגיל, לא אכביר מילים, אך אצרף כמה ציטוטים להתרשמות.

פרויד –
"זה המסר של ספרי מעבר לעקרון העונג. בתחילה הפסיכואנליזה הניחה שהאהבה היא החשובה. היום אנחנו יודעים שהמוות חשוב במידה שווה. באופן ביולוגי כל יצור חי עורג, ללא קשר עד כמה החיים בוערים בקרבו, לנירוונה, עורג לסופו של מה שנקרא לחיות. נכסף לחיקו של אברהם. ייתכן שהתשוקה הזאת מוסווית תחת אין־סוף גיבובי מילים, אבל המטרה הסופית של החיים היא להביא לסיומם.""

""האנושות אינה בוחרת בהתאבדות," ענה פרויד, "כי חוק הקיום מתעב את הדרך הישירה להגיע למטרתו. החיים חייבים להשלים את מעגל הקיום שלהם. בכל יצור נורמלי, משאלת החיים מספיק חזקה על מנת להוות משקל נגד למשאלת המוות, אם כי בסופו של דבר מוכח שמשאלת המוות חזקה יותר. היינו יכולים לדבוק ברעיון דמיוני שהמוות בא אלינו מרצוננו, שהיינו יכולים להכניע את המוות, אלמלא בן בריתו שנמצא בתוך תוכנו, בחיקנו. במובן הזה," הוסיף פרויד בחיוך, "ייתכן שנהיה צודקים אם נאמר שכל מוות הוא התאבדות בתחפושת."
.

""תמיד נראה לי," הערתי, "שהפסיכואנליזה משרה על אנשיה רוח של צדקה נוצרית. אין דבר בחייהם של בני האדם שהפסיכואנליזה אינה מאפשרת לנו להבין. וכמאמר הפתגם הצרפתי, Tout comprendre c’est tout pardonner — להבין הכול, פירושו לסלוח על הכול.

"בדיוק להפך," רעם פרויד ותווי פניו קיבלו הבעת זעם עז של נביא עברי, "להבין אין פירושו לסלוח על הכול. הפסיכואנליזה מלמדת אותנו לא רק מה אנחנו יכולים לשאת, אלא גם מורה לנו ממה להימנע. היא מראה לנו את מה שעלינו לחסל. סובלנות כלפי הרוע אינה נובעת בשום פנים מיֶדַע."

""הפסיכואנליזה גם היא קיבלה הרבה מהספרות ומהפילוסופיה," אמר פרויד. "ניטשה היה אחד מראשוני הפסיכואנליטיקאים. מפתיע עד כמה האינטואיציה שלו מבשרת את הגילויים שלנו. אין מי שהכיר בצורה מעמיקה יותר ממנו את שני המניעים בהתנהגות האנושית ואת עיקשותו של עקרון העונג לשליטה אין־סופית. הזרתוסטרא שלו אומר:

הַכְּאֵב אוֹמֵר: גְּוַע!
אַךְ כָּל־תַּעֲנוּג יִשְׁאַל לוֹ חַיֵּי נְצָחִים!מַעֲמַקֵּי מַעֲמַקֵּי חַיֵּי נְצָחִים!".

איינשטיין –
תחילה, מה שנראה כמשגה פוליטי –

""הבולשביזם הוא ניסיון יוצא מן הכלל. אין זה מן הנמנע שהנטייה של האבולוציה החברתית מעתה תהיה לכיוון קומוניזם. יכול להיות שכדאי לנסות את הניסיון הקומוניסטי. אבל אני חושב שרוסיה טועה בגדול בדרך שהיא מבקשת להגשים את האידיאל שלה. הרוסים שוגים כאשר הם שמים נאמנות למפלגה מעל יעילות. הם ממנים פוליטיקאים במקום אנשים יעילים. אבן הבוחן שלהם לשירות ציבורי אינו ההישג אלא דבקות באמונה נוקשה."

"האם אתה מאמין ברפובליקה הגרמנית?" שאלתי.

"ללא ספק. לאנשים הזכות לשלוט על עצמם. עכשיו לפחות הטעויות הן הטעויות שלנו.""
.

""אינך מאמין שהאדם חופשי אפילו במידה מסוימת?" הקשיתי.

איינשטיין חייך חיוך שובה לב.

"אני שותף להשקפתו של שופנהאואר, הטוען שאנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו יכולים לרצות רק את מה שאנחנו חייבים. למרות זאת, למעשה, אני חייב לנהוג כאילו חופש הרצון קיים. אם ברצוני לחיות בחברה מתורבתת עליי לנהוג כאילו האדם הוא ישות אחראית."
.

""אם כך, אתה אינך מאמין בפסיכואנליזה?" התרסתי.

"אינני יכול," ענה איינשטיין בענווה, "להתיימר ולשפוט התפתחות כה חשובה במחשבה המודרנית. אבל נדמה לי שהפסיכואנליזה אינה תמיד מועילה. ייתכן שלא תמיד רצוי להתעמק בלא־מודע. מנגנון הרגליים שלנו נשלט על ידי מאה שרירים שונים. האם אתה חושב שיעזור לנו ללכת אם נחקור את הרגליים ונדע איזה מהשרירים הקטנים צריך להפעיל לתנועה ואת הסדר שלפיו עליהם לתפקד? אולי."

""לא," ענה איינשטיין במשיכת כתפיים. "אינני זוקף לזכותי ולא כלום. הכול נקבע, ההתחלה כמו הסוף, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם. הדברים נקבעים לחרק כמו לכוכב. בני אדם, ירקות או אבק קוסמי, כולנו מרקדים לצליליה של מנגינה מסתורית אשר מנוגנת במרחק על ידי נגן בלתי נראה.""

זעם שחור באמריקה, מאת קנת ב' קלארק, רוברט פן וורן, יעל לוטן

זעם שחור באמריקה, מאת קנת ב' קלארק, רוברט פן וורן, יעל לוטן.
נהר ספרים, 2020.

זהו ספר קטן המאגד ראיונות שנעשו עם שלושת גיבורי המחאה השחורה בארה"ב של שנות השישים – מרטין לותר קינג, מלקולם אקס ורוזה פארקס.
מרטין לותר קינג מציג, כידוע, גישה מתונה, של התנגדות לא אלימה, בדומה למהטמה גנדי. אך זו אינה קבלת העוול, אלא בכל זאת התנגדות ומחאה.
מלקולם אקס, לעומת זאת, מבקר את קינג על גישתו זו, שלדעתו היא תבוסתנית ופוגעת בשחורים. מה בדיוק הוא מציע כתחליף לא ממש הבנתי, אבל הוא מדבר על 'הפרדה'.
רוזה פארקס היא אישה פשוטה שעשתה מעשה, וישבה בחלק הקדמי של האוטובוס, החלק שמיועד ללבנים בלבד. היא הוכנסה אמנם לכלא, אך המעשה שלה פתח גל מחאה.

אם כך, יש לנו שלוש גישות שונות, כאשר שתי הראשונות מתנגחות האחת בשניה ומעמידות דילמה. דילמה זו עומדת בפני כל מחאה באשר היא, כולל, נאמר, בזו המתרחשת בישראל היום. כבר ראיתי תמונת-רקע בפייסבוק הקוראת – 'כן למחאה, לא לאלימות', שבה השתמש בין היתר הרב בני לאו. זוהי בדיוק גישת קינג, והיא הגישה העדיפה גם בעיניי.

כדאי לקרוא בספר ולהתרשם.

אציג כמה ציטוטים מייצגים מאת כל אחד מהדוברים –

מלקולם אקס –
"קלארק: מר אקס, האם יש כאן ביקורת נגד כוהן הדת מרטין לותר קינג ג'וניור?

מלקולם אקס: אין צורך לבקר את כוהן הדת מרטין לותר קינג ג'וניור. מעשיו שלו מבקרים אותו.

קלארק: לְמה אתה מתכוון?

מלקולם אקס: כל שחור המורה לשחורים אחרים להגיש את הלחי השנייה — מפרק אותו מנשקו. כל שחור המורה לשחורים אחרים להגיש את הלחי השנייה כשהם עומדים בפני התקפה — מנשל את השחור מהזכות האלוהית, זכותו המוסרית, זכותו הטבעית, זכותו האינטליגנטית להגן על עצמו. כל דבר בטבע יכול להגן על עצמו וצודק כשהוא מגן על עצמו, חוץ מן השחור האמריקני. ואנשים כמו קינג — תפקידם הוא ללכת בין השחורים ולהורות להם "אל תשיבו מלחמה שערה!" הוא אינו אומר להם, "אל תילחמו ביניכם לבין עצמכם." מה שהוא אומר להם בעצם הוא "אל תילחמו באיש הלבן," מפני שחסידיו של מרטין לותר קינג ג'וניור יחתכו זה את זה מכף רגל ועד ראש אבל לא יעשו דבר כדי להגן על עצמם מפני התקפותיו של האיש הלבן. אבל הפילוסופיה של קינג חודרת לאוזניו של מיעוט בלבד. רוב האנשים השחורים בארץ הזאת נוטים יותר לדרכו של אלייג'ה מוחמד הנכבד מאשר למרטין לותר קינג ג'וניור"

מרטין לותר קינג –
"קינג: אבל אינני חושב שאלימות ושנאה יפתרו את הבעיה הזאת.

וורן: כן.

קינג: אני חושב שבסופו של דבר הם ייצרו יותר בעיות חברתיות מאשר יפתרו ואני חושב על אהבה חזקה מאוד. אני חושב על אהבה בפעולה ולא כפי שאומרים "אהוב את אויביך" וזהו, אלא אהוב את אויביך עד לנקודה שאתה מוכן לשבת בשביתת שֶבֶת בדלפק מזון כדי לסייע להם למצוא את עצמם. שאתה מוכן ללכת לבית הסוהר."
…
"קינג: כן, הם מתבלבלים, הם אינם רואים שיש הבדל גדול בין אי־התנגדות לרע והתנגדות לא־אלימה. וברור כשמש שאני לא אומר שתשב לך בסבלנות ותיכנע לאי־צדק. אני מדבר על כוח חזק מאוד שמאפשר לך לעמוד במלוא עוצמתך נגד שיטה זדונית ואתה, אתה אינך פחדן. אתה מתנגד, אבל אתה מבין שבמובן טקטי וגם מוסרי עדיף להיות לא אלים. אינני יכול לדעת דבר, אבל אפילו יכולתי, לא הייתי רוצה לעסוק בשאלות מוסריות, זה פשוט לא יהיה פרקטי לשחור לדבר על הפיכת המאבק שלו למאבק אלים."

רוזה פארקס –
גישה כללית –
"איך הרגשת כלפי האנשים אשר התנהגו אלייך בצורה כה בלתי הוגנת?

אינני מעריכה אנשים שיש להם דעות קדומות בגלל הגזע. הדרך היחידה שאנשים עם דעות קדומות יכולים להשתנות היא להחליט בעצמם שיש להתייחס לכל בן אנוש בצורה הוגנת. אנחנו לא יכולים להכריח אותם לחשוב בצורה זו."

תיאור המקרה –
"מה גרם לך להחליט בדצמבר 1955 לא לפנות את המושב שלך?

באותו יום שהחלטתי, זו לא הייתה הפעם הראשונה. היו לי בעיות עם הנהג המסוים ההוא. הוא גירש אותי בעבר מפני שלא הסכמתי לעבור לדלת האחורית כאשר כבר עליתי לאוטובוס. בערב ההוא, כשהתכוונתי לעלות לאוטובוס ושמתי לב שזה אותו נהג, החלטתי לעלות בכל זאת. לא התיישבתי ממש בקדמת האוטובוס; התיישבתי על יד מישהו שישב ליד החלון — המושב הראשון שבו היה מותר ל"צבעוניים" לשבת בו. לא הפריעו לנו עד שהגענו לתחנה השלישית אחרי שעליתי לאוטובוס. בתחנה הזאת עלו כמה אנשים לבנים ואיש לבן אחד נאלץ לעמוד. כאשר הנהג שם לב שהוא עומד הוא אמר לנו לתת לאיש העומד את המושב. שלושה אנשים אחרים קמו. אבל הנהג ראה שאני עדיין יושבת. הוא אמר לי לקום. ואני אמרתי: "לא, לא אקום." ואז הוא אמר: "אני אדאג שיאסרו אותך." ואני אמרתי: "אתה יכול לעשות את זה." אז הוא לא התניע את האוטובוס. כמה אנשים שחורים עזבו את האוטובוס."

תשובה למשיחיים

עמותת היהודים המשיחיים הוציאה לאחרונה סדרת סרטונים נגד 'השקרים' הנפוצים ביחס לאמונה. סרטון אחד משך תשומת לב ציבורית – והוא סרטון קצר שמראה כמה אמירות מזעזעות של רבנים ביחס לנשים, חלקן מהמקורות וחלקן פרי המצאתם.  למעשה יש להם גם סרטון ארוך יותר בנושא הזה, אבל כולם העדיפו להתייחס דווקא לראשון, הקצר, עם הרבנים בלבד.
לסרטון זה הפיקו כמה סרטוני תגובה, שאני ראיתי שניים מתוכם – זה של הרב זמיר כהן וזה של דנה ורון ונועה ירון. האמת, סרטונים לא מוצלחים במיוחד, אבל בכל זאת יש בהם כמה טענות נכונות, ובראשן – שהיהדות גם ידעה להלל היטב את הנשים. הם הביאו כמה מובאות, ועליהם ניתן להוסיף –
הרמב"ם : "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז" (משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ט).
אבל, כמובן, זה לא מוחק את הכתובים השליליים האחרים. כאן נדרשת מידה של לקיחת אחריות וצריך לומר, שאכן מבחינה היסטורית ודאי היה דיכוי של נשים, גם ביהדות, אבל גם בכל חברה אחרת, כולל הנוצרית. צריך להציג מחקר מדוקדק על מצב הנשים בכל החברות. אני יודע, למשל, שפרופ' אברהם גרוסמן חקר את מצב הנשים היהודיות בארצות הגולה וגילה, שעל אף שברמה ההצהרתית הן הוצגו באור שלילי הרבה פעמים, הרי שבחיי המעשה חייהן היו שפירים ביותר, כמובן ביחס לתרבויות אחרות בנות הזמן ולא ביחס לדורנו, שעבר מהפכה פמיניסטית. אני גם נזכר בשירו של ביאליק על 'יעקב ועשיו', שמציג יפה את הפער ביחס לנשים בין יהודים וגויים. ודאי היה לו על מה להסתמך.

אך מעבר לזה, אני חושב שיש משהו סמלי מאוד בהצלחה של הסרטון זה, המדבר בנשים. כי – אני מעלה השערה – הנצרות היא דת נשית מאוד, ולא אומר 'דת של נשים זקנות' כפי שקראתי פעם איפשהו. שהרי כל עקרונות האהבה והחסד הם עקרונות נשיים ביסודם, אם תיסלח לי המהותנות. ועל אף שהנצרות גם הציגה בהיסטוריה פנים אכזריות מאוד. אבל צד החסד הוא רק צד אחד (ואני מתעלם מהעובדה שתמיד התמיהה אותי שבקבלה הוא משויך לגבר. נו בטח, גם את רחמנותן ניקח מהן…), והצד השני – דין, או גבורה. בלי שני אלה אין העולם מתקיים, כפי שאמרו לנו במדרש. והדרך הטובה ביותר היא דרך האמצע וקו האמצע.
לכן, לדעתי זה מצביע על מהות הנצרות בכללותה, שיש בה אמת מסוימת, אבל אמת חלקית. גם הרמב"ם הודה בזאת ואמר שבאה ליישר את הדרך לפני המשיח האמיתי של ישראל. אבל האמת השלמה גוברת עליה. (גם בברית החדשה יש פסוק שאומר שבבוא המלא יתבטל החלקי, אך המלא שם הוא ישוע) לאו דווקא בתורה, אלא בשילוב החסד והדין. זאת היא ההצעה והמחשבה שלי, ואולי אני טועה.

ולבסוף, סערה פחותה בהרבה יצר הסרטון נגד התורה שבעל-פה. ויש גם ספר. כאן הטענות הן חזקות ביותר ולא שמעתי כל ניסיון תירוץ להן.
אך גם כאן יש טענות חזקות גם נגד הצד השני, הצד המשיחי, ולא שמעתי תשובות טובות להן (אף כי על טענות רבות אחרות כן ענו). נראה לי שמלחמת סרטונים זו בין הרב מזרחי ואייגוד ממוטטת את שתי הדתות גם יחד. אבל אולי אני טועה. חפשו את הסרטונים ותשפטו.

בינתיים, סיכמתי כמה מטענותיו של הרב מזרחי שהופיעו בסרטון בן שעה וחצי –

סיכום כמה מטענות הרב מזרחי:
1. במתי ה' ובמתי כג' נאמר שישוע לא בא להפר את התורה וכן 'כל אשר אומרים לכם הפרושים שמעו.
2. כל הנבואות מדברות על כך שהמשיח יושיע את ישראל, וזה גרם להם רק צרות – כך כותב הרמב"ם.
3. 'יראה זרע' מתפרש כזרע אלגורי, אבל 'זרע דוד' דווקא כזרע ממשי.
4. הנה העלמה – כמה ראיות לכך שאין מדובר בבתולה, למשל במשלי ובסיפור רבקה. מלבד זאת, זו נבואה שנאמרה לאחז על זמנו ולא קשורה למאות שנים אחריו.
5. התורה אומרת לא להאמין לנביא שקר גם אם עושה ניסים, וישוע אומר – האמינו לי כי אני עושה ניסים.
6. הנביא אומר 'איש בחטאו יומת' וכאן אחד מת עבור אחרים.
7. לפי העקרון הנוצרי, צדיקים שלא קיבלו את ישוע ילכו לגיהנום, ורשעים שקיבלוהו ילכו לגן עדן – וזה לא מתקבל על הדעת.
8. מציין את השם 'קריסוסטומוס', שאמר שישראל לעולם לא יחזרו לארצם, וזו הייתה האמונה הנוצרית – והנה חזרו.