בגידת האינטלקטואלים, מאת ז'ילין בנדה

בגידת האינטלקטואלים, מאת ז'ילין בנדה.
כרמל, 2020, 192 עמ'.
תרגום – ניר רצ'קובסקי.

'בגידת האינטלקטואלים' הוא ביטוי שגור, שהיום בדרך כלל משתמשים בו לציין אי מעורבות של אנשי רוח בפוליטיקה. ואולם – כך מקובל לומר – זה עיוות של המושג כפי שהוא הופיע לראשונה בספרו של ז'ילין בנדה, שם הוא מציין בדיוק ההפך – אנשי רוח שמתערבים בפוליטיקה.
אלא שלמעשה שני התיאורים האלה לוקים בחסר, ובנדה אומר משהו אחר. הוא יוצא נגד אינטלקטואלים בני זמנו, וב'חמישים שנה האחרונות' – כשהספר יצא ב-1927 – שדוגלים בלאומיות או בטובת מעמד מסוים. תחת זאת הוא אומר שאנשי רוח תמיד הטיפו לאוניברסאלי, לתבוני, להומניסטי. אכן, המסה של בנדה הומניסטית מאוד, וניכר גם שעדיין הוא תולה תקוות גדולות בערכים כמו תבונה, אמת וצדק.
באופן זה הוא מתייחס ספציפית ללאומיות האיטלקית והגרמנית, אחרי עליית מוסליני ולפני היטלר, ובשלב מסוים אף חוזה את המלחמה הגדולה שתבוא. והוא מתייחס גם לרוסיה הקומוניסטית – אלו ענייני המעמד שהזכרתי קודם – גם כן בביקורתיות. כך שהשוט שלו מופנה לימין ולשמאל בצורה שווה, ובשני המקרים התברר בדיעבד שבצדק רב!
הרלוונטיות של הספר לימינו ברורה, ולמעשה הוא רלוונטי לכל דור ודור. תמיד יהיו אנשי רוח ותמיד תהיה פוליטיקה. ניתן רק לנחש לעבר מי היה מכוון את השוט שלו היום, איני רוצה לנקוב בשמות. אבל למעשה אפשר לטעון כי המסה יכולה להיראות גם מיושנת בזמננו הפוסט-מודרני, בו לערכים שהוא מציג – אמת, צדק, רוח – נראה שאין מקום, ולפחות לא מקום בלעדי.

לספר מצורפת הקדמה ארוכה מאת אבי שגיא על אינטלקטואלים בכלל, ומסת סיום ארוכה מאת דניס שרביט על בנדה ועל ספרו. את אלה לא קראתי במלואן, והאמת נראה לי שאלה תוספות מוגזמות באורכן למסה קצרה זו. אבל מה שקראתי מעניין ומועיל.
למשל, חשוב ההקשר של משפט דרייפוס כאן. הרי אמיל זולא עשה מעשה ופרסם את מאמרו 'אני מאשים' – ובנדה תומך בכך, כי היה זה מעשה הומניסטי ו'נכון'. כמו כן, התפלאתי לגלות שמפרשה זו צמח המושג 'אינטלקטואל' לראשונה, שהרי היו קבוצה של אנשי רוח שפרסמה מכתב תמיכה בזולא ובדרייפוס, וקבוצה אחרת שפרסמה מכתב התנגדות.

הנושא, אם כך, מורכב, אך על כל פנים אני ממליץ לקרוא את מסתו המבריקה של בנדה, שכתובה בשצף-קצף, אך גם מפגינה ידענות עצומה. זאת מלבד חשיבותה, כמובן.

אסיים כמה ציטוטים מייצגים –

"א. הם מהללים את הזיקה לפרטיקולרי, ומגנים את הרגש האוניברסלי

בראש ובראשונה משבחים האינטלקטואלים את רצונם של בני האדם להרגיש נבדלים, ומגנים כבזויה כל נטייה שלהם למצוא להם מקום באוניברסליות כלשהי. להוציא כמה סופרים כמו טולסטוי ואנטול פראנס, שממילא רוב עמיתיהם נדים כיום ברחמים לחוכמה שהורו, אפשר לומר שמזה חמישים שנה כל מורי־המוסר המשפיעים באירופה – כל אותם בּוּרזֶ'ה, בּארֶס, מוֹראס, פֶּגי, ד'אַנוּנציוֹ, קיפלינג, הרוב המוחץ של ההוגים הגרמנים – פיארו את חתירתם של בני האדם להרגיש חלק מלאום, מגזע, שכן אלה מבדילים ביניהם ומנגידים אותם זה לזה, ולעומת זאת גרמו להם להתבייש בשאיפה להרגיש בני אדם במובן כללי, המתעלה מעל לציוּנים האתניים. מי שמאז הסְטוֹאים ועד ימינו הטיפו למהילת כל אנוכיות לאומית בתחושה של ישות מופשטת ונצחית, החלו למחוץ כל תחושה כזו ולהכריז על מוסריותה הנעלה של אותה אנוכיות. בתקופתנו צאצאיהם של אֶרַאסמוּס, מונטן וּווֹלטר מגנים את ההוּמניטריזם ככישלון מוסרי, ואף ככישלון אינטלקטואלי, בהיותו כרוך ב"היעדר מוחלט של חוש מעשי" – שכן החוש המעשי נהיה, בעיני האינטלקטואלים המשונים הללו, לאמת המידה לערך אינטלקטואלי"

"ב. הם מהללים את ההיקשרות למעשי, ומגנים את אהבת הרוחני

לא רק בהללם את הפרטיקולרי ובגנותם את האוניברסלי לִבּוּ האינטלקטואלים, בתורותיהם, את הריאליזם של אנשי החולין: הם הציבו בראש סולם הערכים המוסרי את ההחזקה ביתרונות מוחשיים, בכוח גשמי ובאמצעים להשגתו, ודנו לבוז את הרדיפה אחר טובין רוחניים וערכים לא מעשיים ונטולי חפץ־עניין.

כך נהגו, קודם כול, בנוגע למדינה. מי שבמשך אלפיים שנה הטיפו לעולם שהמדינה צריכה להיות צודקת, עברו להכריז שהמדינה צריכה להיות חזקה ולבוז לצדק"

"החתירה ליתרונות מוחשיים ולצורות הנפש שמסייעות בהשגתם באה לידי ביטוי אצל האינטלקטואל המודרני גם בהאדרת חיי המלחמה והרגשות הנלווים אליהם, ובוז לחיים האזרחיים ולמוסר הכרוך בהם. מזה חמישים שנה מחייבים מורי־המוסר הנחשבים ביותר לאירופה את המלחמה ה"מטהרת", סוגדים ללוחם כ"ארכיטיפ של היופי המוסרי", מכריזים על עליונותה המוסרית של ה"אלימות" ושל מי שמיישבים את חילוקי הדעות ביניהם בדו־קרב ולא מול חבר מושבעים. ואילו הכבוד לחוזים ואמנוֹת מגונה כ"נשקם של החלשים", והצורך בצדק הוא "אופייני לעבדים"."

וזה נכתב לפני מלחמת העולם השנייה!! –

"אכן, אם נשאל את עצמנו לאן מועדות פניה של אנושות שבה כל קבוצה מתבצרת ביתר עוז מאי־פעם במודעות לאינטרסים הפרטיים שלה, ושומרי המוסר שלה אומרים לה שהיא נעלה ככל שהיא מתעלמת מכל חוק שאינו האינטרס הפרטי שלה, גם ילד יוכל לומר את התשובה: פניה מועדות למלחמה הטוטלית ביותר שהעולם ראה אי־פעם, בין אם תתחולל בין מדינות ובין אם בין מעמדות."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s