על קנדיד מאת וולטר

מחשבות על קנדיד
קנדיד, או האופטימיות, מאת וולטר.
תרגום מצרפתית – דורי מנור.
פן וידיעות, 2006, 167 עמ'.

אתמול קראתי את קנדיד, שהקריאה האחרונה שלי בו הייתה לפני למעלה מעשרים שנה. כבר נאמר – זו יצירת מופת ספרותית-פילוסופית שלא נס לחה.
הספר מספר על קנדיד, צעיר המשרת בטירה (בתחילה), שלו מורה-פילוסוף בשם פנגלוס, המחזיק בתפיסת העולם של לייבניץ. לייבניץ, בן דורו של וולטר (המאה ה-18), כתב בתיאודיציה שלו – בעברית: צידוק האל – שעולמנו הוא הטוב שבעולמות האפשריים, ווולטר לועג לו בספר זה על-ידי כך שהוא מעביר את גיבורו, וכן גם את הדמויות האחרות, שורת מאורעות חיים נוראיים בצורה מוגזמת ומוקצנת, אך עדיין פנגלוס ואחריו קנדיד סוברים שזה העולם הטוב ביותר, ושהכול קורה לטובה.
הקריאה בספר משעשעת. בעשרות העמודים הראשונים ממש פרצתי בצחוק מדי כמה פסקאות. כמה שנון! בהמשך כבר הסכנתי לרעיון והצחוק הפך פשוט לעניין. כי גם העלילה כפי שהיא, על נפתוליה הרבים, מרתקת. וכן משולבים בה מספר תמונות מרתקות כשלעצמן. מתוכן ראוי להזכיר את הביקור באלדורדו – גן עדן עלי אדמות, שגם הוא מתואר בצורה מופרזת. אך כמובן מקום כזה לא קיים בעולם, והוא רק מעמיד את התפיסה של לייבניץ באור מגוחך נוסף. כמו כן, קנדיד נפגש עם איש מכובד, שמבקר באוזניו שורה ארוכה של ספרי-מופת. זה קטע מרתק. והשאלה היא האם האיש הזה, שכביכול יש לו הכול, אלא שהוא כל-כך ביקורתי – האם הוא מאושר? וכן ראוי להזכיר את המפגש עם ששת המלכים בפונדק בוונציה, מלכים שירדו מגדולתם ומראים שגם הפוזיציה החברתית הגבוהה ביותר אינה מבטיחה דבר.
המאורע המפורסם ביותר המתואר בספר, על כל פנים, היא רעידת האדמה הנוראה שהחריבה את רוב ליסבון. עליה כתב וולטר גם שיר-קינה מפורסם, שגם בו מחשבות נגד צדקת האל.

מעבר לכל הדברים האלה, וולטר הוא מלומד גדול, וזה ניכר בכל שורה ושורה שלו. תענוג גדול. וההערות המחכימות של המתרגם רק מוסיפות לעניין.
סוף הספר ידוע לכל – קנדיד עובד בגינה הקטנה שבצד ביתו. מוסר השכל גדול.

אז כמובן, אני ממליץ מאוד על הקריאה בספר צנום ורב-איכות זה. ואם להשתמש במילות הספר עצמו (שכן אני מאמין שפעמים רבות ניתן למצוא בספר עצמו את הגדרתו) –
" הרי זו יצירת־מופת של הצדק והתבונה!".

ועתה למחשבות נוספות –
ראשית, כמובן נושא הצדקת האל הוא נושא נרחב. ביהדות הנושא מופיע, למשל, למן ספר איוב, דרך דמויותיהם של נחום איש גמזו ותלמידו רבי עקיבא, שטענו כי 'הכול לטובה', ועד דיונו המסועף של רמח"ל בספרו 'דעת תבונות'. וזה רק חלק קטן מהדיון.

שנית, מיד כשסיימתי את הקריאה בספר, הצצתי בטוויטר, ושם קראתי תיאור קצר של חייה של ניצולת שואה שנפטרה לאחרונה. מה אגיד לכם, כמה שוולטר ניסה להקצין את הזוועות שעוברים גיבוריו עד קצה גבול הדמיון, עדיין סיפורה של אישה צנועה זו הוא נורא יותר! וכמוה יש מיליוני סיפורים אחרים מתקופה זו. דבר האומר דרשני.
ועדיין, היא הצליחה להתגבר על הדברים הנוראיים שעברה, עלתה לארץ, הקימה משפחה, ושמחה במנת הטוב שניתנה לה. אם כך בכל זאת יש טוב בעולמנו. אף כי עדיין מוגזם בעיניי לטעון שזהו העולם הטוב ביותר. בכל אופן יש עוד הרבה מה לתקן בו, ועלינו הדבר.

שלישית, את בוקר יום אתמול התחלתי בקריאת פרק בסומה תיאולוגיה של תומס אקווינס. יש מישהי חביבה שמתרגמת כל יום פרק בדף פייסבוק שנקרא 'הסעיף היומי'. והנה, תומס אומר כי בריאת האל כולה טובה, 'הכול טוב', ומה שנראה רע אינו אלא היעדר טוב – אם לציין רק נקודה אחת מתוך דבריו, אותה הוא שאב מאריסטו.
לי נראה שיש קו ברור המחבר בין מחשבתו של תומס ובין זו של לייבניץ, ואצל שניהם מדובר בטעות. כשכואב לי לא מעניינת אותי ההגדרה – האם זה רע או היעדר טוב. לי זה פשוט כואב – וזה רע!
אגב, אקווינס – ביום הקודם הוא דיבר על כך שקטגוריית הקיום קודמת לקטגוריית הטוב (הטוב הוא הנושא עכשיו) – ובכך בעיניי הקדים את אמירתו של סארטר כי הקיום קודם למהות (שהרי טוב הוא מהות). ואילו היום הוא טוען כי הטוב הוא סיבה תכליתית – ובכך נראה לי שהוא מקדים אספקט זה בתורת המוסר של קאנט. בעיניי מרהיב הדבר כיצד ניתן למצוא את ניצני הפילוסופיה המתקדמת יותר בדבריו של פילוסוף קודם. זה מראה כיצד פילוסופיה צומחת.

אסיים במספר ציטוטים מהספר –

""עובדה מוּכחת בעליל היא," נהג תמיד לומר, "שהדברים אינם יכולים להיות שונים מכפי שהם: שהרי הכול נוצָר לשם תכלית מסוימת, ולכן נוצָר הכול בהכרח לשם התכלית הטובה ביותר. למשל, האפים נועדו לשאת משקפיים: ולכן יש לנו משקפיים. הרגליים נוצרו בעליל לגרביים: ואכן אנו גורבים גרביים. האבנים נעשו כדי שיסַתתו אותן ויבנו בהן ארמונות: והנה, להוד מעלתו יש ארמון נהדר. שהרי הברון האדיר ביותר בפלך מוכרח להתגורר במפואר שבארמונות. החזירים נועדו להיאכל, ולכן אנחנו אוכלים חזירים כל ימות השנה. ומכאן שטעות בפיהם של אלה הטוענים שהכול לטוֹבה: אדרבה, עלינו לומר שהכול מושלם."

"פעמים אין־ספור רציתי לשים קץ לחיי, ובכל זאת לא חדלתי לאהוב את החיים. חולשה אווילית זו היא אולי האומללה שבכל הנטיות הטבועות בנו. וכי יש דבר טיפשי יותר מאשר לשאת באורך רוח נטל נורא שאנו מתאווים להסיר מעל כתפינו? לסלוד מהחיים ואף על פי כן להיצמד אליהם? להתרפק על הנחש המכיש אותנו בלי הרף, ולהניח לו לבלוע את ליבנו?!".

""אם כן," תהה קנדיד, "לשם מה נוצר העולם?" — "כדי להוציא אותנו מדעתנו," השיב לו מרטין. "

""אתה חושב", שאל קנדיד, "שתמיד הרגו בני האדם זה את זה כמו בימינו? שתמיד היו שקרנים, רמאים, נוכלים, גזלנים, חלשים, הפכפכים, פחדנים, קנאים, רעבתנים, שיכורים, קמצנים, שאפתנים, רצחניים, מלשינים, מושחתים, קיצוניים, צבועים ומטומטמים?" — "בכל פעם שנץ רואה יונה, הוא טורף אותה," אמר מרטין. "אתה חושב שתמיד היה זה כך?" — "כן, בוודאי," ענה קנדיד. — "ובכן," פסק מרטין, "אם טבעו של הנץ לא השתנה, מדוע אתה סבור שטבעו של האדם אמור להשתנות?".

"השוטים מעריצים כל דבר שסופר חשוב הוציא מתחת ידיו, ואילו אני קורא להנאתי בלבד, ואוהב רק את מה שמהַנה אותי." (דברי אנין הטעם שהוזכר לעיל).

2 מחשבות על “על קנדיד מאת וולטר

  1. וולטר שם בפיו של קאנדיד את המילים שמסכמות את תכלית החיים על פני האדמה:" עלינו לעבוד את גנינו" ויש לכם פרשנויות שונות למה התכוון וולטר . מהי מסקנתו לגבי תכלית הקיום האנושי לאחר כל הזוועות שעוברים גיבורי הספר? אחת הפרשנויות היא שעל כל אחד להתרכז בחלקת אלוהים הקטנה שלו לעבוד ולהיות ממוקד בסביבתו. פרשנות אחרת היא שוולטר קורא לפעול על מנת לעשות את העולם טוב יותר צודק יותר ומוסרי יותר וזה משתקף במאבקיו של וולטר לעזרתם של צרפתים פרוטסטנטים( הוגונוסטים), שדוכאו על ידי הממסד הקתולית והמלוכני בצרפת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s