המשתה, מאת אפלטון.
תרגום מרגלית פינקלברג.
הוצאת חרגול, 2001, 144 עמ'.
כשחיפשתי באתר 'עברית' את התרגומים של אפלטון שיצאו בהוצאת עליית גג, מצאתי שני תרגומים נוספים שלא שמעתי עליהם, בהוצאת חרגול – המשתה ופיידרוס. על המשתה אכתוב עכשיו, ועל פיידרוס אני מקווה שבהמשך.
המשתה הוא אחד הדיאלוגים הידועים והמשפיעים ביותר של אפלטון, והוא גם לא מסובך במיוחד וספרותי מאוד. התרגום הישן גם הוא טוב, אך נראה שהחדש נוח יותר, והוא גם כולל הערות מאירות עיניים, וכן שלושה מאמרי הרחבה. יתרון נוסף – הוא מצוי בגרסה דיגיטלית, במחיר השווה לכל נפש. כל זה מסתכם למסקנה אחת פשוטה – כדאי מאוד לקרוא! עונג צרוף.
מכיוון שכתבתי כבר על הדיאלוג הזה בספרי "אפלטון והתנ"ך" (שנכנס אח"כ לספרי הנרחב יותר – "פילוסופיה והתנ"ך"), אביא כאן שוב את מה שכתבתי שם –
.
אפלטון והתנ"ך: ארוס
שיר השירים ז7: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"
שיר השירים ח4: "השבעתי אתכם בנות ירושלם מה תעירו ומה תעררו את האהבה עד שתחפץ"
שיר השירים ח6: "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה"
שיר השירים ח7: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".
בדיאלוג של אפלטון "המשתה" דנים בארוס, הוא אל האהבה, או התשוקה, והנוכחים נואמים את נאומיהם אודותיו:
פידרוס אומר, שארוס הוא העתיק והנכבד שבאלים.
פאוסאניאס אומר, שתמיד נמצא ארוס בצד אפרודיטי, אלת האהבה, וכי יש שני סוגים מכל אחד – שמימי וארצי. הוא מדבר על מאהבים נערים ועל אגודות רעים מרוח הארוס וטוען, כי יפה להיענות לטובים בדרך טובה.
אריכסימאכוס אומר, כי ארוס נמצא בכל ויש ארוס לבריא ולחולה.
אריסטופאנס אומר, כי פעם היה גם מין שלישי מעורב מזכר ונקבה – אנדרוגינוס. צורת האדם הייתה עגולה ולו 4 ידיים ו-4 רגליים ושני פרצופים שווים לצדדים שונים בראש אחד. הם נלחמו באלים וזאוס החליט לחצותם לשניים. כל חצי התגעגע לחציו השני. רוב המנאפים מהמין הזה. הנחתך מאישה נמשך לאישה והנחתך מגבר נמשך לגבר. והתשוקה לשלמות זו נקראת ארוס. "המין האנושי יהיה מאושר אם נביא את האהבה לכלל שלמות" (כל כתבי אפלטון, כרך ב', עמ' 116).
אגאתון אומר, כי ארוס מאושר, צעיר וענוג. הוא אינו עושה עוול ולא נגרם לו עוול והוא אינו נזקק לאונס בפעולותיו. גדול ביותר חלקו בישוב הדעת, כי הוא גובר על התאוות. וכן הוא אמיץ לב וחכם. הוא הופך אנשים למשוררים וכן כוחו באומנויות.
סוקרטאס אומר, כי יאמר את האמת על ארוס, כפי ששמע מפי אישה חכמה בשם דיוטימה. ארוס הוא אהבת משהו ולא לא-כלום והוא משתוקק למה שחסר לו – הוא אהבת יופי, החסר לו, וכן הטוב. אך אין זה אומר שהוא רע ומכוער, כי יש אמצע – הסברה הנכונה. ארוס הוא דימון גדול, בין אל ובן-תמותה. הוא בנם של שפע (בתרגום החדש – תושייה) ועניות. הוא עוסק בחכמה, שבה עוסקים מי שנמצאים בין הכסילות והחכמה. הוא שואף להולדה ופרייה ביפה, משום שזה האלמוות לבן התמותה.
אלקיביאדס שהגיע מאוחר מדבר על סוקרטס, שאינו דומה לאיש, אלא לסילינים ולסאטירים. דבריו נראים מגוחכים בתחילה, אך הם עמוקים. הוא מערים ולמעשה תחת אשר יהיה מאהב הוא נעשה לאהוב.
אנו רואים, אם כן, כי הארוס נתפש ככוח גדול, אשר אינו מדבר רק על אהבה רומנטית, אלא אף על אחוות רעים, יותר מזה – על כל התחברות בטבע, ויותר מזה – על אהבת החכמה.
בתנ"ך, הספר שמתאר את האהבה בצורה המובהקת ביותר הוא שיר השירים, המצוטט למעלה, וגם אותו פירשו חכמים כמדבר על אהבתם של ה' וכנסת ישראל, כלומר – במשמעות מורחבת יותר. ואכן, מי שיבדוק ימצא את המילה אהבה בתנ"ך כמתארת הן יחסי רומנטיקה ורעות והן יחסים בין אדם ואלוהיו – וזאת הן ביחס בין האדם לאלוהים, ככתוב – דברים ו5: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", והן ביחס בין אלוהים לאדם, ככתוב – מלאכי א2: "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב".
עוד יש לציין, כי בחכמת הנסתר היהודית, בקבלה, ידוע הרעיון אותו מבטא אצל אפלטון אריסטופאנס, בדבר חציית האדם המחובר משניים לשני חלקים, ורעיון זה נקרא 'הנסירה'. מוצאו מפירוש המילה "צלע" המוזכרת בתיאור בריאת האישה כצד ולא כאיבר זה.
ועוד יש לציין, כי המבדיל על כל פנים בין שני הטקסטים הוא היחס לאהבה החד-מינית, שמקבלת לגיטימציה אצל היוונים, אך לא אצל היהודים, אף על פי שגם כאן מופיעים יחסים הדוקים חד-מיניים כדוגמת אהבת דוד ויהונתן, אך לא נכתב שהייתה זו אהבה מינית ועל-כן יש לראותה כ… נו טוב – אפלטונית.
.
עד כאן הסיכום שכתבתי בעבר. עכשיו עולה בדעתי ששכחתי דבר אחד – דבר מקובל במחקר הוא שסעודת ליל הסדר בנויה על מתכונת הסימפוזיון היווני-רומי. יש הרבה מאפיינים דומים – למן שתיית היין (ארבע כוסיות), דרך ההסבה, ועד מנהג האפיקומן, שאינו אלא ביטוי ומנהג יווני שמשמעו 'אחרי האוכל' (יש גם סברות אחרות). אם כך, המשתה של אפלטון הוא דגם מוקדם של מנהג זה. כאן דנים באהבה, וכאן – ביציאת מצרים, או אם תרצו – בחירות.
אוסיף עוד שאני רואה בדברי סוקרטס כאן ניצנים של מחשבה אבולוציונית (גם אם רק באופן ראשוני) – בהתרכזות בהולדה, וכן של מחשבה פמיניסטית (אף כי קודם בספר גם ביטויים שוביניסטיים) – שכן את גולת הכותרת של הספר מגלמת דיוטימה, שלימדה את סוקרטס. בכל אופן אינטואיציות מרשימות.
.
לבסוף, אחתום בכמה ציטוטים מתוך התרגום החדש (חלק עם נגיעה אקטואלית, כן) –
"שכן לדעתי לא נוח הדבר לרודנים שנתיניהם יהיו חופשיים במחשבתם או יקשרו קשר אמיץ של ידידות או שותפות, והרי אלה הם בדיוק הדברים שהאהבה מובילה אליהם. " (נאום פאוסטניאס)
"שהרי לא כוח הזרוע הוא שגורם לאדם לסבול מן האהבה, אם הוא סובל ממנה, ולא הוא שמעורר את האהבה, אם היא מתעוררת, כי כוח הזרוע ואל האהבה זרים לחלוטין זה לזה." (נאום אגתון)
"וכך נראה לי, פיידרוס ידידי, שארוס גופו היה מלכתחילה היפה והטוב ביותר, ושלאחר מכן הוא גורם לאחרים להיות כמותו. ועתה מתחשק לי להוסיף דבר שיר האומר כי ארוס הוא העושה
שלום בין בני־האדם, בים שלווה ללא רוח,
משקיט את הרוחות ומרדים את הדואג.
הוא מרוקן אותנו מזרוּת וממלא אותנו קירבה, כי הוא הסיבה לכל אותם מפגשי הרֵעים בחגים, בריקודים ובזבחים. הוא מביא רכוּת ומסלק פראוּת; מהיר לעורר אהדה, איטי ללבות שינאה; רחום ועדין; פלא בעיני החכמים, תדהמה לאלים; חסרי המזל חושקים בו, בעלי המזל מחזיקים בו; אבי כל התענוגות, כל ההנאות, כל המותרות, כל היופי וכל התשוקה; עושה את הטוב, מתעלם מהרע; בעמל, בפחד, בתשוקה, בדיבורים הוא קברניט, נווט, חבר ומושיע, לכל האלים והאנשים קמע; הטוב והיפה במנהיגים, אחריו ילך כל איש, לקחת חלק בשירתו המהלכת קסם על האלים ובני־האדם.
"וזה, פיידרוס ידידי," אמר, "נאומי, ואותו אעלה מנחה לאל. עשיתי כמיטב יכולתי שיתמזגו בו הרציני והמשעשע גם יחד." (נאום אגתון).
""אם אתה באמת מאמין," אמרה, "שארוס לפי טבעו אינו אלא השתוקקות לדברים שעליהם הסכמנו כבר יותר מפעם אחת, אין לך מה להתפלא. כי גם בעניין זה, כמו אצל בעלי־ החיים, טבענו בן־התמותה מבקש לחיות לנצח ולזכות ככל האפשר באלמוות. והוא אינו מסוגל להשיג את מבוקשו אלא באמצעות ההתרבות.
…
""ואלה שהריונם בגוף," אמרה, "נוטים יותר לפנות לנשים ומזוהים עם ארוס מן הבחינה הזאת. שכן לדעתם הם מבטיחים לעצמם באמצעות הרבייה חיי נצח וזיכרון ואושר לדורי דורות. ואילו אלה שהריונם בנפש – והרי יש שמתעברים בנפש יותר מאשר בגוף – הרים ויולדים את מה שמתאים לנפש. ומה מתאים לנפש להרות וללדת? את התבונה ואת שאר המידות הטובות שיוצרים המשוררים ואלה מבין בעלי־המלאכה המכונים ממציאים.
…
""אך החלק החשוב והיפה במיוחד של התבונה," אמרה, "היא אותה יכולת הכוונה בנוגע לענייני ערים ויישובים הנקראת יישוב־הדעת וצדק. וכאשר אחד מאלה מתעבר בנפשו מגיל צעיר, הוא משתוקק, בהגיעו לפרקו ומשאוחז בו אל, ללדת ולהוליד. גם הוא, כמדומני, הולך ומחפש את היפה שבתוכו יוכל ללדת, כי לעולם לא תלד בתוך משהו מכוער. ומכיוון שהוא מעובר הוא מחבב בעלי גוף יפה ומעדיף אותם על פני בעלי גוף מכוער, ואם הוא נתקל בנפש יפה ואצילית ומחוננת, הוא מחבב מאוד גם את גופו של האיש וגם את נפשו, ובנוכחותו הוא מוצא את עצמו שופע דיבורים על אודות המידה הטובה, ועל איזה מין אדם צריך האדם הטוב להיות, ומה דאגותיו, והוא מנסה לחנך. ולדעתי מכיוון שהוא נוגע ביפה ומתרועע עימו הוא יולד ומוליד את הדברים שנֶהרו בו כבר מזמן, וזוכר אותו בנוכחותו ובהיעדרו, ומגדל יחד איתו את הנולד, כך שבסופו של דבר השותפות בין השניים חזקה בהרבה משותפות בגידול ילדים, וידידותם יציבה בהרבה, מן הסיבה הפשוטה שהילדים שבהם הם שותפים יפים ובני־אלמוות יותר מאשר סתם ילדים."
ביקורות ספרים ומאמרים 