על פיידון מאת אפלטון

פיידון, מאת אפלטון.
תרגום שמעון בוזגלו.
ידיעות ועליית גג, 2005, 170 עמ'.

דיאלוג נוסף של אפלטון, והפעם – אחד החשובים שבהם, אך גם כן – אחד המורכבים. הנושא – נצחיות הנפש, או הישארות הנפש.
כמובן, לא אוכל להכיל כאן את כולו, ולכן שוב אצרף את מה שכתבתי בתמצות רב על הספר בספרי "אפלטון והתנ"ך", ללא החלק המתייחס לתנ"ך, ואז אוסיף כמה דברים –

אפלטון בדיאלוג "פידון" דן במושג הנשמה. תחילה הוא מדבר נגד ההתאבדות, אף כי הוא טוען שהפילוסופים רוצים למות, או ליתר דיוק – הפילוסוף לא עסוק בגופו אלא בנשמתו ועל-כן הוא אינו פוחד מהמוות.
וממשיך בהוכחה לקיום הנשמה – הדברים מתהווים מתוך היפוכיהם, החיים מהמוות והמוות מהחיים.
הנשמה בלתי נראית ונצחית והיא מתגלגלת שוב בעולם בבעלי חיים בהתאם לפעולותיו של האדם, "ואילו להגיע לדמות אלים – לא ניתן לאדם שלא עסק בפילוסופיה, ושלא נסתלק בטהרה גמורה, אלא לחובב החכמה בלבד" (כל כתבי אפלטון, כרך ב', עמ' 42).
מנגד נשמע פקפוק בקיום הנשמה, אין הוכחה ועל-כן יש לחשוש לאובדן גמור.
ונענה – רק שלא נהפוך מיסולוגים – שונאי שיחות פילוסופיות, שלא לומר מיזנטרופים – שונאי אדם.
ומתחיל דיון, האם הנשמה היא הרמוניה (בתרגום החדש – כוונון) – ומסקנה שלא. ודיון אודות הסיבה, ועל ניגודים שאינם עולים בקנה אחד. עד המסקנה: "החי יחיה בהיכנס אל גופו – מה?" – "נשמה" (עמ' 74).
והנשמה לא תקבל אף פעם את ניגודה – המוות. ועוד – יש דרכים רבות להגיע לשאול ולא אחת, שהרי יש מורי-דרך.
הארץ עגולה ולא נשענת על דבר (עמ' 79). ומפליג בתיאור הארץ שמבעד לשמים, שהיא כיחס הארץ לקרקעית הים, כלומר – אי-אפשר לדמיינה, ולשם מגיעים המתים – מעין גן-עדן שבעולם הבא.

לבסוף, הניאו-אפלטוניסטים היהודים הסתמכו על ספר זה, וכן הפילוסוף היהודי המשכיל משה מנדלסון כתב בהסתמך על דיאלוג זה את ספרו "פעדאן" על הישארות הנפש.

עד כאן דברי שם.
לכך יש להוסיף שבעצם השמטתי כאן נימוק אחד של סוקרטס להישארות הנפש – נימוק ההיזכרות. כנראה הוא הושמט כאן מפני שהוא נידון קודם לכן בדיאלוג 'מנון' (שאני מקווה להגיע גם אליו, שהרי גם הוא תורגם מחדש).

אם כך אלה שלושת הנימוקים של סוקרטס להישארות הנפש –
1. הנימוק מן המחזוריות – דבר נובע מתוך היפוכו, החיים מהמוות והמוות מהחיים.
2. טיעון ההיזכרות – כשאדם לומד משהו הוא לא היה מבין כלום אם לא היה יודע כבר את הדברים, לכן יש לומר שהוא רק נזכר. טיעון זה מפותח גם בדיאלוג מנון, ולהלן יופיע בציטוט.
3. טיעון הדמיון – דמיונה של הנפש לדברים האלמותיים.

כמובן, אלה רק כותרות. את פרטיהן יש לקרוא בטקסט עצמו. וכן – כל המשכו הוא בעצם דיון מעמיק בדברים האלה. כאן מופיעים טיעונים מורכבים שלא אוכל להציג כאן.
אציין רק כי סיפור המסגרת, המופיע בהתחלה ובסוף, הוא סיפור על אופן מותו של סוקרטס. קטע הסיום הובא גם בספר 'חייו ומותו של סוקרטס', שסקרתי לא מזמן.
ולספר זה נוסף קטע מ'חיי הפילוסופים' של דיוגנס לארטיוס, בו הוא מספר על חייו של סוקרטס, וגם – בקיצור רב – על המשתתפים האחרים בדיאלוג.
כמו כן, כאן ניתן למצוא דיון נרחב ברעיון האידאות של אפלטון.

אוסיף רק דבר אחד – תורת ההיזכרות של סוקרטס ודאי מזכירה לרבים את הסיפור התלמודי על התינוק הלומד את כל התורה כשהוא בבטן אימו, אך שוכח אותה עם לידתו. לכך תוסיפו את השאילה של רעיון הנסירה, שהזכרתי בפעם הקודמת, וכן רעיונות נוספים, כגון חלוקת העולם לארבעה יסודות ועוד (שלא להזכיר את רעיון הישארות הנפש המופיע בדיאלוג שלפנינו). ועתה נצטרך לשאול – האם אתונה וירושלים הן אכן שתי דרכים מנוגדות בתכלית, כפי שיש הטוענים, או שמא אין הדברים מוחלטים כל-כך? אתן לכם להרהר בדבר ולהכריע.

לסיכום, דיאלוג מופתי, אם יש צורך לציין זאת.

אסיים בכמה ציטוטים מהספר –

"רוב האנשים אינם יודעים כי אלה העוסקים בפילוסופיה בדרך
הנכונה אינם אלא מתאמנים במיתה ובמוות. ובכן, אם זו אמת,
ברור שיהיה זה מגוחך לשאוף כל החיים רק אליו, אבל להתרעם
כשהוא מגיע סוף־סוף – הדבר אשר אליו הם שאפו ולקראתו הם
התאמנו זמן רב." (עמ' 37).

""יש טיעון אחד", אמר קבס, "טיעון יפהפה: כשבני-אדם
נשאלים – אם מישהו שואל אותם היטב – הם עונים בעצמם על
כל דבר כפי שהוא, והרי לא היו יכולים לעשות זאת אילו הידיעה
וההסבר הנכון לא היו מצויים בתוכם. ההוכחה המוצקה ביותר לכך
מתקבלת כאשר מעמידים אותם מול תרשימים" וכיוצא באלה." (עמ' 55).

"ואם כך, האין היא מסתלקת אל מה שדומה לה, אל הבלתי-
נראה, האלוהי, האלמותי והנבון, אשר בהגיעה אליו היא זוכה
להיות מאושרת, הואיל ושוחררה מתעייה, מטיפשות, מפחדים,
מתאוות פראיות ומשאר רעות חולות אנושיות? האין היא
מסתלקת אל המקום שבו היא באמת מבלה את שאר הזמן בחברתם
של האלים, כמו שאומרים על אלה הבאים בסוד המסתורין? קבס,
האם זוהי טענתנו?" (עמ' 70).

"כי שום דבר רע יותר אינו יכול
לקרות לאדם מאשר להפוך לשונא-טיעונים. שנאת הטיעונים
ושנאת האדם נולדות באותה דרך: שנאת האדם מתחילה כאשר מישהו בוטח באדם אחר בהפרזה ובלי הקפדה, ומאמין שהוא אמיתי, הגון ואמין, ואז אחרי זמן קצר הוא מגלה שהוא נוכל ולא אמין, והסיפור חוזר על עצמו עם מישהו אחר. כשזה קורה לו פעם אחר פעם, ובמיוחד עם האנשים הקרובים ביותר אליו ועם החברים הטובים ביותר שלו, סופו שמרוב פגיעות וחבטות הוא שונא את כולם וחושב שאף אחד איננו הגון משום בחינה שהיא. לא הבחנת מעולם איך זה קורה?"
"בוודאי", אמרתי.
"נו, זה לא מביש? האם לא ברור שהוא ניסה להתעסק עם בני אדם בלי הקפדה ביחסי אנוש? אילו היה מתעסק איתם מתוךהקפדה, היה בוודאי מגיע למסקנה שהטובים מאוד והרעים מאוד מעטים, והרוב נמצא ביניהם." (עמ' 86).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s