הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, מאת עמנואל קאנט.

הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, מאת עמנואל קאנט.
תרגום חנן אלשטיין.
ידיעות ועליית גג, 2010, 167 עמ'.

'הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות' הוא ספר קצר ויסודי של קאנט הפורס את תורת המוסר שלו, עליה ימשיך וירחיב בהמשך בספרו 'ביקורת התבונה המעשית'. זהו ספר קריא מאוד, ודאי ביחס לסגנונו הסבוך של קאנט בדרך כלל, ועל כן הוא גם הנקרא ביותר שלו. אנסה לפרט את תכניו.

חלק ראשון –
כאן קאנט מניח את שלושת אבני היסוד של תורת המוסר שלו –
1. כוונה – הדבר החשוב ביותר במעשה המוסרי הוא הרצון הטוב, ולא התוצאה. זוהי גישה דאונטולוגית, ומולה ניצבת הגישה התועלתנית, שההוגה הידוע ביותר בה הוא ג'ון סטיוארט מיל, ואשר טוענת בדיוק להיפך – מה שחשוב הוא שהתוצאה תהיה מיטיבה באופן המירבי. במונחים השאולים מן התלמוד אולי ניתן לנסח מחלוקת זו כשאלה, האם 'הכול הולך אחרי הכוונה' או 'הכול הולך אחרי החיתום'. גם בשפה היומיומית משתמשים בשתי הגישות, עם ביטויים כמו 'העיקר הכוונה', מצד אחד, ו'הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות', מצד שני.

2. תבונה. התבונה היא זו שמעצבת את הרצון. וכך מגיע קאנט לניסוח הכלל הבסיסי שלו, הצו הקטגורי, שיש לו ארבעה ניסוחים, וזה הראשון – 'לעולם אין לי להתנהג אלא בדרך כזאת, שאוכל גם לרצות שכלל הפעולה שלי יהיה לחוק כללי' (עמ' 56). אכן, כלל זה מזכיר את 'כלל הזהב' המופיע בתרבויות רבות, ואצלנו ידוע מאימרתו של הלל – 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. גם אצל קונפוציוס זה כלל מרכזי.

3. חובה. לפי קאנט, את המעשה המוסרי יש לעשות מתוך קיום החובה שבו, ולא מתוך הלכי נפש כאלה או אחרים. למעשה, לדעתו גם אם אדם עושה מעשה מוסרי, אך לא עושה זאת מתוך היענות לחובה, הרי שאין זה מעשה מוסרי באמת. באופן דומה לזה, במסורת המחשבה היהודית יש התייחסות נרחבת לשאלה דומה – האם יש לקיים מצוות מוסריות משום נטייתנו הטבעית לטוב, או משום שאלוהים ציווה זאת ואנו מצייתים לו. ודילמה זו דומה ל'שאלת אותיפרון' שכתבתי עליה לא מזמן ומופיעה בדיאלוג 'אותיפרון' של אפלטון – האם הטוב הוא טוב כשלעצמו, או שהוא טוב מפני שהוא חביב על האלים?

מנגד, פילוסופית פמיניסטית עכשווית כמו מרתה נוסבאום מדברת על אתיקה של חמלה, כחלק מגישת התועלות שלה, ומציבה אלטרנטיבה לגישת קאנט. את דבריה היא מציבה כתגובה להגותו של ג'ון רולס, שהוא אחד מגדולי ממשיכי הגישה העקרונית של קאנט בדורנו, ואני מקווה לכתוב גם עליו בקרוב.

חלק שני –
כאן קאנט מציג שתי הבחנות יסודיות –
1. בין פילוסופיה עממית למטאפיזיקה של המידות. הפילוסופיה העממית, מעצם טיבה, פופולרית יותר, אך אין היא יכולה לספק חושב רציני. יש להשתית את המוסר על יסודות איתנים.

2. בין צו היפותטי לצו קטגורי. הצו ההיפותטי, המותנה, מכוון את האדם להשיג אושר בדרך של פיקחות. אך למעשה אין זה כלל צו, אלא יותר עצה טובה. הצו הקטגורי, המוחלט, יכול להתנגש עם הטובה האישית המיידית, ובכל אופן הוא תקף, ורק לו אפשר לקרוא צו מוסרי.

קאנט נותן ארבע דוגמאות למקרים שיכולים להילמד מהצו הקטגורי שנתן – האיסור להתאבד, האיסור לקחת הלוואה שאינך יכול להחזיר, החיוב לפתח את כישרונך ולא לשבת בטל, והחיוב לעזור לאדם במצוקה.

בנוסף, קאנט מציג עוד שלושה ניסוחים לצו הקטגורי שלו, שניים משניים בחשיבותם (אך עדיין חשובים), אך הרביעי מוסיף דבר חשוב, וזה ניסוחו – 'פעל באופן כזה, שלעולם לא תתייחס אל האנושות, הן זו שבך הן זו שבכל אדם אחר, כאל אמצעי בלבד, אלא תמיד כתכלית' (עמ' 98). ההסבר הפילוסופי של עיקרון זה קצת מורכב, אך האין הוא מזכיר מאוד את הרעיון של הבריאה בצלם האל, הידוע מהמסורת היהודית-נוצרית?
בהקשר זה ראוי להוסיף ולומר – אייכמן במשפטו טען שהוא הלך אחרי הפילוסופיה של קאנט, שהרי קאנט טען, כזכור, כי יש לקיים את החובה, ואייכמן פירש זאת כמילוי פקודות פשוט. אך אם היה ממשיך לקרוא את קאנט ומגיע לעיקרון המוסרי ההומני הזה, לא היה עוד יכול לטעון שהוא הולך בדרך קאנט.

ועוד מוסיף כאן קאנט את העיקרון הגדול שלו, שתורת המוסר שלו נגזרת מתוך רצון אוטונומי של האדם, בעוד תורות קודמות התייחסו לצווי המוסר כצווים חיצוניים, הטרונומיים, ולכן נכשלו להעניק להם ניסוח כולל. היות האדם פועל מתוך רצון אוטונומי כמחוקק נותן לו ערך עצמי אמיתי כבן אנוש. אגב, גם את 'כלל הזהב' שציינתי קודם הוא מבחין מהעיקרון שלו – וראו הערה בעמ' 99.

חלק שלישי –
'מעבר מן המטאפיזיקה של המידות אל ביקורת התבונה המעשית הטהורה' . התבונה המעשית – היא כל השטח שבו פועלים חוקי המוסר.

כאן המושג המרכזי הוא החופש, שהכרחי לשם קיום הפעולה המוסרית (ויש חופש שלילי וחיובי).
קאנט מבחין בין עולם המוחש והעולם המושכל, כאשר הפעולה המוסרית שהוא מדבר עליה שייכת לעולם המושכל ורק היא חופשית. ברמה עמוקה יותר – החופש הוא האפשרות שניתנת לאדם לעבור ממצב של שעבוד לעולם המוחש לפעולה על-פי העולם המושכל. אף על פי שגם קאנט מודה שהוכחת מציאות חופש כזה היא משימה שמעבר ליכולת האדם, וכל שאנו יכולים הוא להוכיח את אפשרותה, ואז להשתמש בה כהנחה מוקדמת הכרחית.
כמו כן, קאנט מבחין בין שכל, שנסמך תמיד על מושאים מנתוני החושים, ובין תבונה, שמפליגה הרחק מהעולם המוחש.
עוד בהמשך לזאת – הוא חוזר על הבחנתו הידועה בין עולם התופעות ובין העולם כשהוא לעצמו, ואומר כי הרצון המוסרי המושכל שייך לעולם כשהוא לעצמו, שהרי הוא רואה את עצמו כתכלית. ואילו בעולם התופעות מדובר על סיבתיות הכרחית, המאפשרת גם את ההסבר.
לבסוף, החוק המוסרי שייך לקטגוריה של הסינתטי א-פריורי, כלומר שייך לטענות המוסיפות מידע על העולם, אך בסיס הידע שלהם קודם לנתוני עולם החושים.

עד כאן קאנט.
עתה, כנגד התיאוריה המוסרית שלו נוהגים להציג את הסיפור הבא –
אדם רודף אחרי אדם אחר במטרה להורגו. האדם השני נכנס לבית אדם שלישי ומתחבא. בא הרודף, דופק על דלת בעל הבית ושואל האם ראה מישהו בורח. בעל הבית יודע שהוא רוצה להרוג אותו וניצב בפני דילמה – האם להסגיר את הבורח ולהיות אחראי למותו, או לשקר ולהצילו, אך אז לעשות את מה שאסור, כלומר – לשקר!
הטענה היא שלפי קאנט בעל הבית יהיה חייב להסגירו (ודומני שקאנט עצמו אכן ענה כך), כי החוק הכללי אומר שלעולם אסור לשקר, אבל החלטה זו נראית שגויה בעליל. זוהי הדוגמה הידועה שתמיד מביאים.
אולם לדעתי הדוגמה הזו פשוט לא טובה, ואסביר –
כל הטעות כאן נובעת מתוך ההנחה שאסור לשקר. בתרבות הנוצרית זה עיקר גדול. אני חושב שאם תשאלו נוצרי ממוצע, הוא יגיד לכם שאסור לשקר ושזה כתוב בעשרת הדיברות.
אלא שבעשרת הדיברות לא כתוב דבר כזה. כתוב שאין לשקר במשפט, כלומר יש כאן דאגה לסדרי דין ולא למוסר אישי. מה שכן כתוב בתורה הוא – 'מדבר שקר תרחק'. ודוק – תרחק, ולא תימנע. כמובן, בדרך כלל צריך להתרחק מהשקר כמה שיותר, אך במצבים מסוימים אפשר לנקוט בו! (ואמנם קיים גם הפסוק – 'לא תשקרו ולא תכחשו איש בעמיתו', הדורש עיון נוסף).
למעשה, ביהדות ידוע הכלל שהאמת נדחית מפני השלום. והמדרש אף מגדיל ואומר שאף הקב"ה 'שינה' מפני השלום, כשאמר לאברהם ששרה אמרה 'ואני זקנתי', בעוד באמת אמרה 'ואדוני זקן'.
כך שהבעיה בדוגמה הזו היא ביצירת ערך מוסרי, שלמעשה אינו קיים. אולי אפשר לתת דוגמה אחרת, אבל את זו ספציפית עלינו לדחות.

אגב, דוגמה טובה לכך מצאתי בסרט שהתחלתי לראות במקביל לקריאה בספר. הסרט, 'המצאת השקר', מספר על עולם בו כולם דוברים אמת, עד שגיבור הסרט מבין יום אחד שאפשר גם לשקר. כפי שמובן, אמירת האמת כל הזמן אינה נראית דבר נעים כלל. מערכונים המשתמשים בעיקרון דומה מפורסמים מפעם לפעם.

אבל יש בעיה אחרת בתורה המוסרית של קאנט, והיא בחוקים המוסריים הספציפיים שגזר מהעקרונות הכלליים שלו עצמו, שהופיעו בספרו המאוחר 'המטאפיזיקה של המידות', כפי שמפורט בהקדמת הספר –

"נשים, משרתים וילדים הם רכוש; הומוסקסואליות היא רע שאי־אפשר להעלותו על שפתינו; אוננות היא במובן מסוים רע חמור יותר מאשר רצח-עצמי; תינוקות "לא חוקיים" אפשר להרוג – הם אינם ראויים להגנתו של החוק; תרומת איברים אסורה; משרתים ונשים לא ראויים לבחור ולהיבחר; בשום אופן אין להתנגד לָראש החוקי של המדינה, גם לא בתואנה שהוא משתמש בכוחו לרעה…" (עמ' 13).

אז את עקרונותיו המוסריים של קאנט אני מאמץ במידה רבה, אבל את היישום הפרטני שלהם (מהדוגמה הקטנה שקראתי פה) – לא.

לבסוף – אני הולך וקורא שוב את סדרת ספרי הפילוסופיה של הוצאת עליית גג. אלו ספרי-יסוד בפילוסופיה, ואף על פי כן הם בחרו את הקריאים יותר, וגם בדרך כלל הקצרים. מי שמתעניין בפילוסופיה אבל חושש מסרבול – זה מקום טוב להתחיל בו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s