אמת מול נאמנות

קלמן ליבסקינד יוצא נגד 'עיתונאי' הימין, לאחר שקרא לביבי להתפטר ולקבל עסקת טעיון. ויש גם אחד, ישראל פריי, כתב חרדי שמבקר בחריפות את החברה החרדית, ועכשיו למשל מראה איך רבים שם מפירים את הנחיות הממשלה. לשניהם אנשי החברה ממנה הם באים קוראים 'בוגדים'. וזה מעלה שאלה עקרונית –
אמת מול נאמנות – מה הערך המכריע? כי הטענה נגד שני אלה היא לא שהם משקרים, אלא שהם אינם נאמנים למחנה, וזה חשוב יותר. האמנם זה חשוב יותר? לא אכריע כאן בשאלה הזו, רק אומר שאני אוהב את האמת מאוד, אך כן רואה ערך גם בנאמנות. יותר מזה, אני חושב שלא צריכה להיות ביניהם סתירה, ונאמנות אמיתית היא לאמת.
למען האמת – וזה הדבר שרציתי לומר פה – שתי המילים האלה הן מאותו שורש – שורש אמת הוא אמ"נ, וכן גם שורש נאמנות. לא שיש בכך בכדי להכריע, עדיין יוכלו המצדדים לצדד בצד העדיף עליהם, אבל אולי יש בכך כדי להבהיר את התמונה.
מלבד זאת, שם אלוהים לפי חז"ל הוא אמת, או שכתרו אמת, כנאמר – 'ה' אלוהיכם אמת', וכן נאמר בתפילה. אבל שם ה' הוא גם שלום, ובמאמר קודם דנתי במתח בין שני אלה.
והאמת והשלום אהבו.

ויעויין –

במסכת בבא מציעא (דף פג, ב) מובא מעשה בר' אלעזר ברבי שמעון שפגש בממונה מטעם המלך לתפוס גנבים, וייעץ לו כיצד לתופסם, וז"ל המעשה בתרגום חופשי:
"… 'תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה – זה העולם-הזה שדומה ללילה , בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־ חַיְתוֹ־יָעַר' – אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער … ר' אלעזר ברבי שמעון פגש בממונה מטעם המלך לתפוס גנבים… אמר לו איך אתה יכול לזהותם והרי הם משולים ל'חַיְתוֹ־יָעַר' … בוא ואלמדך כיצד לזהות גנב. כנס בשעה רביעית (מההשכמה) לחנות, ואם תראה אדם ששותה יין ומחזיק את כוסו ומנמנם, שאל אודותיו. אם תלמיד-חכם הוא ומנמנם – הקדים מאוד לגרוס בתורה. אם פועל הוא – הקדים לעבודתו, ואם עבודתו בלילה – הוא עוסק ברידוד. ואם לא – גנב הוא, ותפוס אותו. נשמעו הדברים בבית המלך… ומינו את ראב"ש עצמו לתפוס את הגנבים. שלח לו רבי יהושע בן קרחה: 'חומץ בן יין', עד מתי אתה מוסר עמו של א-להינו להריגה! – שלח לו: קוצים אני מכלה מן הכרם. – שלח לו: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו…"

אך האמת –

יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ.

הפטרה לעניין, מאת גדי איידלהייט

הפטרה לעניין – מסע בעקבות הנביאים, מאת גדי איידלהייט.
הוצאה עצמית, 2020, 464 עמ'.

גילוי נאות – אני מכיר את גדי.

מהתרשמותי עד כה, יש חוסר בקיאות גדול, שלא לומר בורות גדולה, בכל מה שנוגע לספרי הנביאים והכתובים, הן בציבור החילוני והן בציבור הדתי. אולי אני חוטא פה בהכללה, ובוודאי יש אנשים שכן בקיאים, אך נראה לי שחלקים אלה של התנ"ך סובלים מהזנחה (אבל צריך לציין שבשנים האחרונות יש התעוררות בנושא).
בתורה ודאי עוסקים. כל שבוע קוראים בבית הכנסת את פרשת השבוע ועוסקים בה רבות. אך מה עם שאר חלקי התנ"ך? האם הם אינם חשובים?
אלא שלמעשה המסורת היהודית לקחה זאת בחשבון והוסיפה לקריאת התורה השבועית גם את ההפטרה – קריאת חלק מהנביאים. וגם מהכתובים קוראים בהזדמנויות. הכול טוב ויפה, אלא שלהתרשמותי – שוב – חלק זה של הקריאה לא זוכה ליחס לו הוא ראוי, ולא ממש מתרכזים בו. הראיה? יש אלפי ספרי פרשנויות על פרשת השבוע, אך על ההפטרות איני מכיר אפילו אחד! למרות שוודאי יש כמה בודדים (אני מתכוון לספרים המיועדים לציבור הרחב).
במרווח הזה נכנס גדי איידלהייט עם ספרו על ההפטרות, והריהו כנחשון שקפץ ראשון למים.
גדי הוא מבקר ספרות, וגם חובב אסטרונומיה, וכמובן חובב תנ"ך, ובספרו זה הוא מגיש לנו את כל ההפטרות (למעט כמה מסורות) בליווי הסבר פשוט, על פי הפשט, בהתאם לפרשנות המסורתית, ולעיתים בליווי מדרשים רלוונטיים. הכול תוך בקיאות גדולה בכל שטח הפירוש. מקוצר המקום אין הוא תמיד נכנס לפירוש של כל מילה ומילה וכל עניין ועניין, אך הקורא מקבל תמונה כוללת ובסיס של הבנה בפרק. כמובן – וגם גדי מדגיש זאת – על מנת לקבל הבנה מלאה תמיד כדאי לקרוא את ההקשר המלא, ובכלל כדאי לקרוא את הספרים המלאים, אך גם זאת התחלה נאה. ולוואי ונהיה בקיאים בזה.
בסוף הספר כמה מאמרי הרחבה, על הפטרות נדירות ועל סטטיסטיקה של ההפטרות בכלל, על הנבואה ועל יחס הנבואה לקורבנות, ועוד. כל זה מרחיב את הדעת.
וגם כל פרק מסתיים בקטע של העשרת הידע הכללי, לגבי עניין כלשהו המתקשר להפטרה, וגם קטעים אלה מרחיבים את הדעת ומרתקים.
ובנוסף – לכל פרק מתלווה איור חמוד של יאיר ראשי.

קראתי את הספר בעניין רב ואף בהתלהבות, וכמובן אני ממליץ עליו לכל. לאדם הדתי זהו בכלל אוצר וספר שחובה שיהיה בכל בית. אני אמנם קראתי אותו ברצף, אך הקריאה הנכונה יותר כנראה היא לקרוא אותו פרק אחר פרק, בהתאמה לפרשות השבוע.

רק דבר אחד איני מבין – הספר יצא בהוצאה עצמית, אך עדיין הוא מוקפד מאוד מכל הבחינות – מבחינת עימוד, הגהה, אסתטיקה כללית (עיצוב כריכה של עמרי זרטל, ובה הפסוק – 'ונמר עם גדי ירבץ'…) וכו'. אך ספר כזה, שעומד בכל קריטריון של פרסום פומבי ואף מעבר לזאת, והוא גם דבר שאינו מצוי בשוק – ספר כזה מדוע אינו יוצא בהוצאה גדולה ומוכרת? איני יודע האם גדי הציע אותו או לא, אך להערכתי ראויה לו הוצאה מסחרית גדולה.

אך פרט לעניין זה, ובהתאם להפטרות שמסתיימות תמיד בדבר טוב, אחתום גם אני שוב בשבח – ספר מצוין, שאני מקווה שיימצא מסילות אל לב קוראים רבים!

ברכות גדי!

קנייה דרך האתר –
https://www.haftara.co.il/

מאמר מאחד בעקבות קריאת ספרי הפילוסופיה בסדרה של 'עליית גג'

את ביקורתי האחרונה על 'מנון, לכס' לאפלטון סיימתי בדברים האלה –

"לכך אולי כדאי להוסיף כדברי סיכום, כי דברי אפלטון (בעיקר מהדיאלוג מנון כאן) נותנים את אותותיהם גם בהמשך הפילוסופיה אלפי שנים קדימה. לא בכדי אמר הפילוסוף וייטהד כי כל הפילוסופיה היא רק הערות שוליים לאפלטון.
כך, באופן הברור ביותר, תורת ההיזכרות של אפלטון עולה בקנה אחד עם התפיסה הרציונליסטית, הטוענת כי האדם לא נולד כ'לוח חלק' – תפיסה שראינו, למשל, בספרו של חומסקי, והיא מנוגדת לחלוטין לתפיסה האמפיריציסטית של לוק וחבריו.
כך גם, אפשר להמשיך ולטעון, אפלטון תופס עמדה במחלוקת קאנט-אוגוסטינוס שהעמדתי בביקורות הקודמות. כזכור – לפני קאנט ניתן להעמיד את המוסר (המקבילה של המידה הטובה) על התבונה, ואילו מדברי אוגוסטינוס נובע שללא החסד האלוהי אין לנו היכולת לכך. והנה כאן נראה שאפלטון תומך בעמדה האוגוסטינית, שהרי הוא אומר שהמידה הטובה לא ניתנת ללימוד.
כך ניתן להמשיך ולמצוא זיקות והשפעות, אך כמובן לא כאן המקום לזה".

עד כאן דבריי שם.
עתה אולי כדאי להמשיך בכיוון זה ולהראות איך הדברים מתקשרים גם לשאר הספרים בסדרה.
ראשית, אפלטון ודאי קשור לעצמו, ובמיוחד לעניינו – רעיון נצחיות הנשמה, שהוא זה המאפשר את תורת ההיזכרות, מתואר בהרחבה בדיאלוג 'פיידון', והוא גם גורם מרכזי בדיאלוגים המתארים את משפטו ומותו של סוקרטס. אין צורך לומר שמחשבה זו קשורה גם לאוגוסטינוס ולתפיסה הנוצרית בכללה, וכן היהודית.

נמשיך – שני ספריו של דקארט. קודם כל, דקארט הוא רציונליסט, וזיהינו אף את אפלטון כרציונליסט. אגב, אריסטו כנראה יתפוס כאן את העמדה האמפיריציסטית, או לפחות ייטה אליה, שהרי מעבר להיותו פילוסוף הוא גם חוקר טבע, וגם הפילוסופיה שלו הולכת בכיוון זה, למשל בהדגשה שלה את התבונה המעשית – כפי שמתבטא בציור הידוע של רפאל, בו אפלטון מצביע למעלה ואריסטו כלפי מטה. ואולי ציור זה כבר אומר את הכול.


אך אם ננסה להעמיק יותר – דקארט טוען, כפי שראינו, כי מבחינת הידע הנלמד מנתוני החושים, אין לאדם תפיסה של שלמות, של אינסוף, ולכן גם של אלוהים. אבל למעשה יש לנו המושגים האלה, ולכן הכרחי לומר שהם טבועים בנו עוד טרם לידתנו. הם חלק מהגדרת האדם שלנו.
בהמשך, אגב, גם קאנט ישתמש במושגים האלה – א-פריורי ואפוסטריורי, והם יוצבו במרכז משנתו. אל זאת בספרים שאינם חלק מהסדרה הנסקרת פה.

הבא בתור הוא שוב קאנט, הפעם בתורת המוסר שלו. כבר דיברנו על מחלוקתו עם אוגוסטינוס, ועתה נביט בממשיכיו –
קודם כל, רולס, שלפי הגותו יש לדמיין מצב ראשוני היפותטי, בו לא תדע באיזה מיקום חברתי תהיה, ולפיו לקבוע את החוקים החברתיים (והאין זה מזכיר את מצב טרום-הלידה של אפלטון?). כלומר, במילים אחרות מה שרולס מציע הוא לנסח את 'החוק הכללי' של קאנט, זה שתקף בכל מצב מתוך העיקרון.
ואגב, יש לציין שמוזר הדבר שאפלטון מוקם בצד אוגוסטינוס דווקא ביחס לעניין זה, שהרי תפיסתו של קאנט כאן היא רציונליסטית לעילא, והרי זיהינו את אפלטון גם כרציונליסט. או אולי ההעמדה שלנו שגויה. אחרי הכול, גם קאנט מסתמך על רעיון קיום אלוהים כנותן תוקף או משמעות למוסר, ואף לרעיון הישארות הנפש.

מנגד לקאנט נמצא ההוגה הבא – מיל. מיל הוא תועלתן, וזה עומד בדיוק בניגוד למוסר הדאונטולוגי של קאנט. לדעתי, גישה כשל מיל מתאימה בדיוק לצד האמפיריציסטי במשוואה. האדם הוא לוח חלק, ומעשיו נקבעים מתוך המפגש שלו עם התופעות, ללא כל גורם מחייב מוקדם. ובעקבות מיל, כך גם כמובן הארט.
אני מוצא העמדה זו קצת מטרידה. כי מיל הוא מאבות הליברליזם, בו אני תומך מאוד, אך מן הצד השני, אני נוטה יותר לעמדה הרציונליסטית (אף כי גם לעמדה האמפיריציסטית יש מעלות רבות). יש כאן דרך, על כל פנים, לבסס יותר את העמדה השמרנית המתנגדת.

נשארנו רק עם קון והמבנה של המהפכות המדעיות, מה נעשה איתו? אולי נאמר שהוא מראה לנו כיצד הוויכוח הזה בין אמפיריציזם ורציונליזם בא לידי ביטוי בפועל. המדע מאחד את שניהם. לכאורה הוא צריך להסתמך על הממצאים בלבד, אלא שלמעשה הוא נסמך על מבני-חשיבה קיימים, שלא כל-כך פשוט להיפטר מהם. זה המצב הקיים, וכנראה זה גם המצב הרצוי. וכפי שאמר ברכט – 'בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים'.

(חסר רולס)

מנון, לכס – מאת אפלטון.

מנון, לכס – מאת אפלטון.
תרגום שמעון בוזגלו.
ידיעות ועליית גג, 2013, 151 עמ'.

עוד שני דיאלוגים בתרגום שמעון בוזגלו, לאחר 'חייו ומותו של סוקרטס' ו-'פיידון', שכבר סקרתי. כרגיל, תרגום נוח מאוד, והקדמה מאירת עיניים של יהודה מלצר.
גם הפעם אשתמש בסקירה קודמת שעשיתי בספרי 'אפלטון והתנ"ך', אך מכיוון שהסקירה שם לא מלאה, ובאה לצורך נקודתי, אוסיף לה קודם כמה מילים –

במנון יש (לפחות) שלושה עניינים חשובים –
ראשית, כאן באה 'תורת ההיזכרות' של אפלטון במלואה. כיצד אנו לומדים? הרי אם דבר חדש לנו לגמרי אין לנו הכלים להבינו. מכאן – טוען אפלטון – שידע מצוי בנו עוד טרם לידתנו (בנשמה הנצחית) ואנו רק נזכרים בו. אפלטון מדגים זאת על-ידי שהוא מתאר את סוקרטס מביא עבד אחד לידיעת עניין גיאומטרי כלשהו הנוגע לשטח מרובעים, אך באופן כזה שהידיעה הזו כאילו נובעת מעצמו. אני חושב שיש כאן שיעור גדול בחינוך.
ביהדות מופיע עניין זה בתיאור של הגמרא של העובר הלומד את כל התורה בבטן אימו, אך שוכח אותה עם לידתו (נידה, לא, ע"ב).

תשובת אפלטון, אגב, באה כנגד 'פרדוקס מנון', שכדאי שנביאו כלשונו –

"מנון: ואיך תחקור, סוקרטס, את מה שאינך יודע בכלל מהו? מה מן הדברים שאינך יודע תעמיד לעצמך כמטרה לחקירה שלך ? או, נניח שממש תיתקל באחד הדברים האלה, איך תדע שזה מה שלא ידעת ?
סוקרטס: מנון, אני מבין לְמה אתה חותר. אז שים לב איזה טיעון נצחני אתה מעלה: אדם אינו יכול לחקור את מה שהוא יודע או את מה שאינו יודע, שהרי לא יחקור את מה שהוא יודע, כי הוא יודע אותו ולכן אין צורך בחקירה; ומצד אחר, הוא לא יחקור את מה שאינו יודע, כי הוא לא יודע אפילו מה לחקור" (עמ' 51).

שנית, כאן מתבטא אפלטון דרך סוקרטס ארוכות כנגד הסופיסטים, כחלק מטענתו שאין איש היודע ללמד את המידה הטובה. עוינותו של סוקרטס כלפי הסופיסטים היא מן המפורסמות.

ושלישית, כאן באה ההבחנה החשובה בין 'ידיעה' (אפיסטמה ביוונית) ובין 'דעה נכונה' (דוקסה ביוונית). סוקרטס טוען שהן בזו והן בזו אין אפשרות ללמד את המידה הטובה, אך לשם קיום המידה הטובה די בדעה נכונה, ואילו הידיעה היא זו המבססת אותה על יסודות איתנים.

אז איך ניתן להגיע למידה הטובה? סוקרטס אומר שהמחזיקים בה הם 'אנשים אלוהיים'. אחזור לזה בהמשך.

הדיאלוג השני, לכס, דן באומץ, אך קודם לכן גם הוא דן במידה הטובה באופן כללי וביכולת או אי היכולת ללמד אותה. לכן נראה זה אך טבעי ששני דיאלוגים אלה יופיעו יחדיו.

ועתה למה שכתבתי בעבר, והפעם אביא אותם עם ההקבלה התנ"כית –

אפלטון והתנ"ך: בנוגע לשלמות

בספרו של אפלטון "מינון" הוא דן בשאלה – האם אפשר ללמוד כיצד להגיע לשלמות (בתרגום כאן – המידה הטובה), לא לפני שהוא דן ארוכות בשאלה הבסיסית מהי בכלל שלמות. בהמשך הדברים הוא מביא כדוגמא לדעה והיפוכה בנוגע לשאלה זו – האם ניתן ללמד את השלמות או לא – את האלגיות של תיאוגניס.

מצד אחד כתוב שם:

"שב אל שולחן גבירים, אשר למו העוז והכוח; רק עמהם התהלך, חן בעיניהם מצא. כי מטובים דברי טעם תלמד ומהם תוסיף דעת; אך בחברת פחותים גם חכם-לב יטומטם".

ומצד שני כתוב שם:

"לו רק היה בכוחנו בינה בלב-גבר לנטוע," – כי אז, אומר הוא, היכולים לעשות זאת – "מה רב גמול פעלם, עושר בינתם מה עצום!".

וגם –

"אז מאדם משובח לא יצא בן מגונה, כי-אם ציית לדברי תבונה; אך בכל לימודיך איש מגונה לעולם לא תעשה משובח".

עתה, אותו דבר והיפוכו מופיעים אף בתנ"ך:

מצד אחד –

משלי יג 20: "הלוך את חכמים וחכם ורעה כסילים ירוע".

ומצד שני –

משלי כז 22: "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו" (למשל).

ומה התשובה לסתירה זו? אולי – ללמד דעת בצורה אקטיבית אי-אפשר או קשה, אך בצורה פסיבית, תוך כדי הסתופפות בצל חכמים ובחברתם וקבלת השפעה מהם – זה אפשרי וקל. אך האמנם אי-אפשר ללמד דעת? ומה עם – משלי כב 17: "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי", למשל? נראה שכל היהדות מבוססת על הדעה, כי אפשר ללמד דעת, אם כי עדיין אין זה אומר שאפשר ללמד שלמות, כמתבקש. והרי גם זה מצוי ביהדות – שהנביאים קיבלו את השראתם ישירות מלמעלה ולא על-ידי לימוד, אם כי הרמב"ם אומר שהיו עוסקים כל ימיהם בהכנות ובלימוד. וזה גם קשור לשאלה – האם האדם נולד חכם או שהוא לומד זאת עם השנים, שהרמב"ם עונה אף לשאלה זו – שאדם נולד עם 'הכנה' לחכמה, אך הוא יכול ללמוד בכל מקרה, רק שאולי הוא יתקשה בכך יותר. אפלטון, על כל פנים, מגיע למסקנה שהשלמות היא מתת-אל ואינה ניתנת ללימוד, אך נימוקו העיקרי לכך הוא אמפירי – שאין בנמצא מורים ותלמידים לכך – ובטענה זו יש, לדעתי, טעם-לפגם, שכן בימינו ניתן למצוא מורים ותלמידים כאלו, ואף בימיהם היו הסופיסטים, אלא שאפלטון פוטר אותם בלא דבר.

 אפלטון והתנ"ך: אומץ מהו

"חזק ואמץ כי אתה תנחיל את-העם הזה את-הארץ אשר-נשבעתי לאבותם לתת להם"(יהושע, א', 6).

מלבי"ם מפרש: "התחלת התעוררות הגבורה תקרא בלשון חזוק, וקיומה והתמדתה שהוא אומץ הלב תקרא בלשון אמוץ, וזה גדרם בכל מקום".

ואולם, בדיאלוג "לאכס" של אפלטון נדחית הדעה שאומץ-לב הוא התמדה, אף כי כאן זו אינה סתם התמדה, אלא התמדת הגבורה, אלא שלקטיגוריה זו יכולה להיכנס גם העקשנות. בהמשך הדיאלוג שם נדחית גם הדעה שאומץ-הלב הוא ידיעת הדברים הבטוחים והמסוכנים, הווה אומר שהוא חכמה, וזאת אף-על-פי שזה בדיוק מה שנאמר מפי סוקרארס בדיאלוג "פרוטאגוראס", שם הוא מבחין אותו מהעזה, שיכולה להיות אף ללא תבונה. ובסיום כאן לא ניתנת כל הגדרה אחרת למהו אומץ-הלב.

אם כך ואם כך, נראה שלא סתם מופיע כמה פעמים שורש זה בעניין יהושע, שהרי זה עניינו, ואף שהשורש מופיע גם קודם בתנ"ך, לרוב במשמעות של חוזק. כך:

בראשית כה 23: "ויאמר ה' לה שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר"

דברים ב 30: "ולא אבה סיחן מלך חשבון העברנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה"

דברים טו 7: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון".

 
עד כאן דבריי שם.
לכך אולי כדאי להוסיף כדברי סיכום, כי דברי אפלטון (בעיקר מהדיאלוג מנון כאן) נותנים את אותותיהם גם בהמשך הפילוסופיה אלפי שנים קדימה. לא בכדי אמר הפילוסוף וייטהד כי כל הפילוסופיה היא רק הערות שוליים לאפלטון.
כך, באופן הברור ביותר, תורת ההיזכרות של אפלטון עולה בקנה אחד עם התפיסה הרציונליסטית, הטוענת כי האדם לא נולד כ'לוח חלק' – תפיסה שראינו, למשל, בספרו של חומסקי, והיא מנוגדת לחלוטין לתפיסה האמפיריציסטית של לוק וחבריו.
כך גם, אפשר להמשיך ולטעון, אפלטון תופס עמדה במחלוקת קאנט-אוגוסטינוס שהעמדתי בביקורות הקודמות. כזכור – לפי קאנט ניתן להעמיד את המוסר (המקבילה של המידה הטובה) על התבונה, ואילו מדברי אוגוסטינוס נובע שללא החסד האלוהי אין לנו היכולת לכך. והנה כאן נראה שאפלטון תומך בעמדה האוגוסטינית, שהרי הוא אומר שהמידה הטובה לא ניתנת ללימוד.
כך ניתן להמשיך ולמצוא זיקות והשפעות, אך כמובן לא כאן המקום לזה.

בזה סיימתי את סקירתם של 12 ספרי הפילוסופיה שיצאו בהוצאת 'עליית גג'.

בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל ובין האמירויות ובחריין.

בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל ובין האמירויות ובחריין.

שנים רבות אני מתחבט בשאלה איזה ערך עליון יותר, האמת או השלום. אני מאוד אוהב את האמת, ואני מאוד אוהב את השלום. באינטואיציה שלי אלו שני ערכים שפשוט באים ביחד, עם האמת בא השלום. אלא שחז"ל מעמידים זאת כשאלה – ביחס לפסוק "והאמת והשלום אהבו", הם שואלים איך אלו באים יחדיו? שאלה מוזרה.
ויותר מכך, לפי חז"ל השלום דוחה את האמת, ואפילו אלוהים שיקר מפני השלום, כשאמר לאברהם ששרה אמרה 'ואנוכי זקנתי', בעוד באמת אמרה 'ואדוני זקן'. לא מזמן השתמשתי בדוגמה הזו כנגד הדעה שאסור לשקר אף פעם, המופיעה אצל קאנט ובמסורת הנוצרית בכלל.
אלא שזה פשוט שקר לבן, או נימוס בסיסי, ואני לא חושב שניתן ללמוד מכאן מה שחז"ל מנסים. ויותר מזה – אני חושב ששוב חז"ל הפילו אותנו כאן בערכי-השקר שלהם. בביקורתי על הספר 'מיתוס התורה שבעל-פה' שפרסמתי לפני כמה ימים ראינו כי השקר הוא ממהותה של מחשבה זו, למרבה הצער, אז מה אפשר לצפות.
למעשה, הפסוק מתפרש בדיוק להיפך – השלום בא עם האמת, ואפילו אפשר לומר שהאמת קודמת לשלום בפסוק, וכן במציאות. ועוד – שני אלה מתקשרים בצורה כלשהי גם עם אהבה.

כל זה רלוונטי מאוד לענייננו. שואלים האם אני שמח? במובן הבסיסי כן. כמובן, אני שמח על כל שלום שמושג. אלא שלמעשה איני ממש שמח, או אפילו איני שמח כלל. איך אפשר לשמוח במצב הקטסטרופלי שאנו נמצאים בו, וגם מבחינה אישית אני רחוק משמחה, אך אשתדל לא להיכנס לזה במסגרת זו, אף כי המצב האישי פה רלוונטי מאוד.
למעשה, צפיתי בטקס החתימה כאירוע סוריאליסטי מאוד. מה כל זה קשור אלינו עכשיו? שיא הסוריאליזם היה כמובן כשעל המסך הופיעו התרעות של 'צבע אדום' – טילים בדרום. האם זה השלום שייחלנו לו? הרי שכחנו את המעורבים הראשיים – הפלסטינאים.
אך לא רק כאן הבעיה, אלא כאמור – בשקר. ראש הממשלה נתניהו שיקר בשני דברים מרכזיים – הוא אמר שלא אישר מכירת מטוסי f35 וציוד צבאי מתקדם נוסף לאמירויות, אך לפני כמה ימים בכתבה בניו-יורק טיימס טענו ההפך, ועוד אמרו שטראמפ זעם על ביבי בנקודה זו. והנה היום אני שומע, ממירי רגב למשל, את הטענה ש'איננו שולטים באמריקאים' ויכולים רק להמליץ להם. תגידו, על מי אתם חושבים שאתם עובדים? ארה"ב עושה הכול בתיאום עם ישראל. שיקרתם ואפילו אין בכם העוז להודות בכך!
והשקר השני – 'לא ויתרנו על הסיפוח'. אך נציג האמירויות (או בחריין?) אמר בדיוק להפך! אז כבר שמעתי מסבירים ואומרים – הוא לא אמר ביטל אלא דחה, או משהו מעין זה. ידוע שבכתות גם כשמתברר שהמנהיג שיקר ממשיכים להאמין בו. ואלה אכן מסוממי-כת ואתונות עיוורות.

אז האם אפשר לשמוח בשלום המבוסס על אדני שקר? לדעתי – לא. וזה רק תחילת הכשל. שאר הכשלים ידועים לכל. ובראשם – שאת השלום הזה עושה ראש ממשלה שלמעשה אין לו מנדט, שעומד למשפט ומסית נגד מוסדות המדינה ואזרחיה.
ואני שואל – האם באמת יש תחושה של שלום? כשפתחתי את הרשתות החברתיות כל מה שראיתי היא שנאה ושמחה לאיד. השמחים העיקריים ב'שלום' הזה, באופן אבסורדי לחלוטין, הם הימנים, שונאי-השלום, אך יותר משהם אוהבים את השלום הם אוהבים להכניס אצבע לעין השמאלנים במעמד זה. הזהו שלום?
אם רבין עשה 'שלום של אמיצים', עתה זה 'שלום של עשירים'. רק אינטרסים כלכליים עומדים פה. אמור מעתה – 'ערבי טוב הוא ערבי עשיר'.
אך במקורותינו כתוב – 'את עם עני תושיע', 'ושפט בצדק דלים' וכן הלאה. בדיוק להיפך ממה שמתרחש כאן.

אך בכל זאת, עליי לומר, איני מיואש ואני חושב שאולי בסופו של דבר כן הדבר יוביל למציאות חיובית יותר. אולי בדרך הפוכה שכזו נגיע למציאות המיוחלת בסופו של דבר. 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'. לכן איני מתרעם, אלא פשוט יושב וצופה, אך גם מזכיר את מה שחסר.

ולבסוף – במעמד הטקס הוזכר הפסוק – 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום', והוא פורש בצורה כזו שדווקא מתוך העוז בא השלום. 'שלום מתוך עוצמה'. כבר שמעתי את הפירוש הזה פעם.
אלא שלדעתי זהו פירוש שגוי. תקבולת כזו בתנ"ך יכולים להיות לה שני פירושים, להערכתי – האחד, קשר של תקבולת – השלום הוא העוז, והשני – קשר של הוספה – נבורך גם בעוז וגם בשלום. ישנו גם קשר של ניגוד, אך הוא לא העניין פה. הפירוש שמתוך העוז בא השלום נראה לי עיוות הכתובים. מה גם שראינו שלמעשה אין פה כל עוז-רוח, שהוא העוז האמיתי, ולא כלי המלחמה – 'שקר הסוס לתשועה'. וכמו כן ראינו שיש לנו מסורת ארוכה של עיוות פסוקים.

רציתי לכתוב עוד משהו על עצם הבאת הפסוקים, אך אשמור זאת לפעם אחרת. אמצע הלילה עכשיו, וגם זה נושא בפני עצמו (אף שקשור).

עד כאן.

על החירות, מאת ג'. ס. מיל.

על החירות, מאת ג'. ס. מיל.
תרגום עֹפר קובר.
ידיעות ועליית גג, 2006, 217 עמ'.

ספרו של מיל 'על החירות' הוא אבן יסוד של המחשבה החופשית והליברלית. היום העקרונות הבסיסיים שלו מקובלים מאוד, בדרך כלל, אך כשהוא כתב את ספר, ב-1859, העולם עוד היה שמרני למדי והספר היווה חידוש (אף כי שפינוזה אמר דברים דומים הרבה לפניו).
ועדיין, כדאי לקרוא את הדברים במקור, הן כדי לראות את התחלותיה של המחשבה הזו, והן כי ניסוחיו של מיל לעיתים מבריקים מאוד ומופתיים.

בקצרה – מיל בהתחלה מדבר על החשיבות של חירות המחשבה והדיון, והצורך לשמוע ולכבד דעות שונות.
לאחר מכן הוא מדבר על יסודות האינדיבידואליות, שיוצרת את המחשבה החופשית באמת, מעבר למוסכמות הרגילות.
לאחר מכן הוא מדבר על החופש של היחיד והציבור, וכאן הוא מתווה את העיקרון הגדול שלו – צריך לאפשר לאדם חופש פעולה כל עוד אינו מזיק לזולת (עיקרון זה גם עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה התועלתנית, שמיל היה מראשי מנסחיה).
ולבסוף הוא מציג כמה יישומים. למשל, הוא דן ביום המנוחה השבועי, ואומר כי יש לאפשר פעילות פנאי, גם אם היא עולה בעבודת מתפעליה. או בסוגיית הפוליגמיה, במקרה שלו אצל המורמונים, שלפי דעתו אין להתערב בה ובאורחות חייה של תרבות אחרת. והוא גם דן במיסוי הגדול על החומרים המשכרים, ואומר שזה כמו לאסור על השתייה למי שאין לו די כסף, אך עדיין אומר שלגיטימי לכפות מגבלות מסוימות.

בדברים אלה ובדברים הדומים להם, כזכור, דנתי בביקורתי על ספרו של הארט, שנתלה במיל וממשיך אותו, ועל כן אקצר כאן.
ראו –
https://wp.me/p712oV-Fc

נאמר רק כי, כמובן, להגות זו יש הסתעפויות רבות, בצד המצדד כמו גם בצד המתנגד – שמצטט למשל את האימרה הידועה של המשורר ג'ון דאן – 'שום אדם איננו אי', אך כאמור, היום היא בבסיסה דבר מוסכם מאוד.
נאמר גם שמיל עצמו קיים יפה מאוד את עקרונותיו גם בחייו, וכך היה גם ממובילי המאבק הפמיניסטי, כפי שמתבטא בספרו – 'שעבוד האישה'.

כדאי מאוד לקרוא.

וכמה ציטוטים –

"אני מדגיש כך את חשיבותה של הגאונות, ואת הצורך לאפשר לה לגלות את עצמה הן במחשבה והן במעשה, בהיותי בפירוש מודע לכך שאיש לא יכחיש עמדה זו באופן תיאורטי, אבל גם ביודעי כי במציאות כמעט כולם אדישים כלפיה לגמרי. אנשים רואים בגאונות דבר נאה אם היא מאפשרת לאדם לכתוב שיר מרגש, או לצייר תמונה. אך במובנה האמיתי, זה של המקוריות במחשבה
ובמעשה, אף-על-פי שאיש אינו אומר שאין היא דבר הראוי להערצה, כמעט כולם חושבים בליבם שהם יכולים להסתדר היטב בלעדיה. למרבה הצער, זהו דבר טבעי מכדי שיעורר השתוממות. מקוריות היא הדבר האחד שאלו אשר שׂכלם אינו מקורי לא מסוגלים לחוש בתועלת שבו. הם לא מסוגלים לראות איזה יתרון יכול להיות לה בשבילם"
(מיל, על החירות, עמ' 135-136).

"אנחנו שואפים לשיפור בתחום הפוליטי, בחינוך, ואפילו במוסר, אף-על-פי שבתחום האחרון הזה מה שבעינינו נראה כשיפור הוא בעיקר שכנוע או כפייה של אנשים אחרים להיות טובים כמונו. לא לקידמה אנחנו מתנגדים; אדרבה, אנחנו מחמיאים לעצמנו שאנחנו העם המתקדם ביותר שחי אי פעם. האינדיבידואליות היא מה שנגדו אנחנו מנהלים מלחמה: אילו הפכנו את כולנו לדומים זה לזה היינו סבורים שהפלאנו לעשות, ושוכחים כי השוני בין אדם אחד ואדם אחר הוא בדרך כלל הדבר הראשון המושך את תשומת ליבו של כל אחד מהם הן למגרעות של סוגר שלו ולדברים שבהם לאחר יש עליו יתרון, והן לאפשרות ליצור משהו טוב יותר מכל אחד משניהם על-ידי הצירוף של יתרונותיהם".
(מיל, על החירות, עמ' 144).

"והעובדה שבני-אדם חיים בחברה פירושה שאין לוותר על כך שכל אחד יהיה חייב להקפיד על דרך התנהגות מסוימת כלפי האחרים, התנהגות זו
כוללת, ראשית, אי־פגיעה של האחד באינטרסים של האחר, או באינטרסים מסוימים שיש להחשיבם כזכויות, בין אם מפני שהחוק קובע זאת במפורש ובין אם מתוך הבנה מובלעת; ושנית, השתתפות של כל אחד ואחד במידה הנדרשת ממנו (שאותה יש לקבוע על בסיס הוגן כלשהו) בעבודה ובדברים שאותם יש להקריב כדי להגן על החברה או על חבריה מפני פגיעה או ניצול. לחברה יש ההצדקה לאכוף תנאים אלה, וזאת בכל מחיר שיוטל על אלה המנסים להימנע ממילוי חובתם. מה שהחברה רשאית לעשות גם אינו מסתכם בכך. מעשיו של יחיד עלולים להכאיב לאחרים, או לא להיות די מתחשבים בשלומם של אחרים, בלי שהדבר יגיע לכדי הפרה של שום זכות מן הזכויות שמעניק להם החוק. במקרה כזה יש הצדקה להענשת מי שגורם לפגיעה באמצעות דעת הקהל, אם כי לא על-ידי החוק. מן הרגע שבו חלק כלשהו בהתנהגותו של אדם נוגע באופן מזיק באינטרסים של אחרים, יש לחברה הסמכות לשפוט את העניין, והשאלה האם טובת הכלל תקודם או לא תקודם על-ידי התערבותה בו נפתחת אז לדיון. אבל אין שום מקום לעסוק בשום שאלה כזאת כשהתנהגותו של אדם אינה נוגעת לאינטרסים של אנשים מלבדו".
(מיל, על החירות, עמ' 150).

"ערכה של מדינה, בטווח הארוך, הוא ערכם של היחידים שמהם היא מורכבת; ומדינה המצמצמת את האינטרס של ההתפשטות והצמיחה הנפשיות שלהם, של יחידים אלה, למשהו שאינו יותר ממְעט כישורים מינהליים, או למראית עין שלהם הנוצרת על ידי יישומם בפרטים כלשהם של עסקים; מדינה המגמדת את אנשיה כך שיהיו מכשירים נוחים יותר בידיה, אפילו למטרות מועילות – מדינה כזאת תמצא שעם אנשים קטנים לא ניתן לממש באמת שום דבר גדול; ושבנייתו המושלמת של המנגנון שלמענו הקריבה את הכול לא תועיל לה בסופו של דבר כהוא זה, בגלל העדרם של אותם כוחות שהם חיוניים כדי שהמכונה תוכל לעבוד חלק, כוחות שאותם העדיפה לסלק".
(מיל, על החירות, עמ' 209 – פסקת הסיום).

ספרים מומלצים, ראש השנה תשפ"א

ספרים מומלצים לכבוד ראש השנה תשפ"א.

השנה יצאו מעט ספרים, בגלל נגיף הקורונה, אבל עדיין יצאו לא מעט ספרים טובים. אמנה את הבולטים ביותר בעיניי, שיצאו מאז המלצתי הכוללת האחרונה, לפני שבוע הספר המבוטל של השנה –

נזיד עדשים, מאת כרמה בן יוחנן
https://wp.me/p712oV-Et

על חירות ואחריות, מאת רועית דהן
https://wp.me/p712oV-Eq

שירת ההשכלה העברית – מבחר.
עורכים – יהושבע סמט שינברג ויהודה ויזן.
https://wp.me/p712oV-Eo

הרמב"ם על יסודות האמונה היהודית, מאת דרור ארליך
https://wp.me/p712oV-Eg

איך להיות טוב, מאת יאיר בן דוד
https://wp.me/p712oV-Ee

היסטוריה של הכלכלה לצעירים מכל הגילים, מאת ניאל קישטיני
https://wp.me/p712oV-DW

וזו הייתה ההמלצה הקודמת –
ספרים מומלצים לשבוע הספר (המבוטל) 2020
https://wp.me/p712oV-Dn

מלבד זאת, בזמן הזה גם קראתי מחדש את ספרי הפילוסופיה שיצאו בהוצאת ידיעות ועליית גג, 12 במספר, הכוללים את אפלטון (3), דקארט (2), קאנט, אוגוסטינוס, מיל, חומסקי, קון, רולס והארט – ואני ממליץ בחום על כולם.

איך לנצח מגפה, מאת נפתלי בנט

איך לנצח מגפה, מאת נפתלי בנט.
סלע מאיר, 2020, 144 עמ'.

על הספר הזה כבר נכתבה ביקורת קטלנית מאת עמית סלונים באתר וואלה. אני לא מסכים עם הביקורת הזו. כלומר, כן גם אני מסכים לכמה דברים בה, שחלקם יפורטו בהמשך, אלא שבניגוד לסלונים אני חושב שזה ספר מעניין מאוד, וכמובן, אין צריך לומר – אקטואלי. אין זה דבר של מה בכך להוציא ספר בעניינים שעל הפרק במהירות שכזו, וכבר דבר זה ראוי לציון ולשבח. ומעבר לזה – בנט בא מתוך המערכת, ולכן מעניין מאוד מה יש לו לומר. ולבסוף – הוא אכן אומר דברים מעניינים ומתקבלים על הדעת.

אך לפני שאפנה לדבריו, ראשית אציין – במעין 'גילוי נאות' – את גישת הבסיס שלי –
בגל הראשון של הקורונה היו שתי קבוצות – האחת, הרשמית, כוללת שמות כמו בר סימן-טוב, פרופ' בליצר, פרופ' ברבש ואחרים, והשנייה, החתרנית, כוללת שמות כמו פרופ' יורם לס, פרופ' איתן פרידמן ואחרים. הראשונה הכניסה אותנו להיסטריה, צפתה אלפי מתים ואף את 'קץ האנושות', השנייה התרעמה כנגד ההיסטריה המיותרת ועל ההגבלות הדרקוניות שהתלוו אליה, אף כי ניתן לטעון שלפעמים הגזימה בכיוון ההפוך, כמו התבטאותו של חתן הנובל פרופ' לוויט, שאמר שיתפלא אם יהיו יותר מעשרה מתים.
אני צידדתי במובהק בקבוצה השנייה, הקטנה מאוד. ולדעתי התברר שבמבט לאחור הצדק היה איתה. אולי לא באופן מוחלט, אבל באופן בולט מאוד. וכמובן, תמיד אפשר להעלות השערות 'מה היה קורה אילו', אך נראה לי ברור שרוב אזרחי ישראל התפכחו אכן מההיסטריה הקודמת. פרופ' לס הושם ללעג, ונעשו אי-ספור ממים בדמותו, אך גם אחרי שהתבררה צדקתו אף אחד לא חושב להודות על כך. דרך העולם.

ובכן, זו הייתה גישתי, תסכימו לה או לא, אך עתה אני חושב שהמצב השתנה. עכשיו אכן מספרי התחלואה, ועימם מספרי המתים, בנסיקה מתמדת, וצריך לשנות פרדיגמה. פרדיגמה שונה כזו מציע בנט.

כמו שכתב סלונים, בנט לא מחדש הרבה מבחינת אופן הטיפול שהוא מציע. עיקר דבריו היא שיטת 'הפטיש והפינצטה' שהוא מציע (ותובא בציטוט בסוף). הפטיש – יצירת סגר, להורדת תחלואה מיידית. והפינצטה – הקמת מערך מתאים לקטיעת שרשראות הדבקה עתידיות, מתוך החולים המעטים שעדיין יישארו.
נשמע מצוין, ונשמע בדיוק מה שלא נעשה בסבב הקודם. סגר אמנם נעשה, אך לא נעשה מעקב מספיק למניעת הדבקה חוזרת. הדברים נראים רלוונטיים מאוד, שכן אנו נכנסים לתקופת סגר שנייה בחגים. זה יכול להועיל רק אם ינקטו הצעדים המתאימים בהמשך.

מבחינה כלכלית, צריך להוסיף ולומר, הסגר הוא לא מה שהורס את הכלכלה. שבועיים של סגר הם דבר שניתן לסבול אותו. מה שמזיק לכלכלה הן ההגבלות ארוכות-הטווח, וגם כאן בנט מציג גישה מאוזנת, לפיה יש להתחשב הן בהיבט הבריאותי והן בזה הכלכלי, שכן שניהם חשובים. לפי דבריו, מתוך עדות מבפנים, מה שמעניין את המערכת הבריאותית זה מאה אחוז בריאות. אך זו לא הגישה הנכונה, ומכאן התוצאות העגומות.
דבר זה יכול לענות על השאלה הנפוצה – מה הוא או מישהו אחר יודע יותר מן המומחים הקובעים את מדיניות הממשלה? אז ראשית, המומחים כאמור התמקדו רק בפן הרפואי, וזו טעות. שנית, יש להם נטייה ללכת על הבטוח ביותר, גם אם מחירו יקר, כדי שלא יאשימו אותם ברשלנות. ושלישית, הם כפופים ומשועבדים למערכת הפוליטית – דבר שניכר היטב באופן ההתנהלות בגל האחרון. עובדה היא כי מומחים בלתי-תלויים רבים התבטאו בצורה שונה לחלוטין בנושא זה.

כך גם מבחינה הסברתית. בנט מציע להקים מערך הסברה מרכזי. בעיקר בגל הראשון, אך גם בגל השני, זה היה מאוד חסר. למה אני צריך לשמוע את ההנחיות מראש הממשלה, השנוי במחלוקת, או משר הבריאות הממלמל? עדיף צוות מקצועי ואמין. וגם רשתות הטלוויזיה לא היו טובות יותר – הביאו שוב ושוב את אותם אנשים מעוררי חרדה – ברסי, בליצר וכו', שאני לפחות העדפתי לא לצפות בהם כלל. שלא לדבר על כך שהשידורים היו אינסופיים, כאותם שידורי-פיגועים בלתי נגמרים, עם מעט מאוד אינפורמציה נוספת. את המידע שלי קיבלתי, על כן, ממקורות אחרים. למשל – בנטפליקס יש כמה פרקים מעניינים בסדרה 'מקרוב' עם מידע על הקורונה.

מעבר לזה, בנט מציג כשלים חמורים באופן התנהלות המערכת עד כה. למשל, הוא מספר על פיתוח של מכון ויצמן של בדיקת-קורונה, זולה יותר ויעילה יותר, בדיקה המאפשרת את בדיקתם של 100,000 נבדקים ביום בישראל. אלא שהמערכת בישראל לא רק שלא סייעה לה, אלא אף טרפדה אותה. אפילו את מדגם הווירוסים לכיול המערכת סירבו לתת, ואלה הובאו לבסוף מאיטליה. בהמשך, מערכות דומות לזו פותחו במקומות אחרים בעולם. זו שערוריה, וזה דבר המחייב בדיקה.

עניין נוסף הוא הצד של הטיפול הכלכלי. בנט מדבר עליו, אך לא מרחיב מספיק, ולכן גם אני אדלג עליו (אך ראו ציטוט בהמשך).
ובהקשר הטיפולי, עוד שני דברים –
בנט מציג שוב את הנתונים, שבאוויר הפתוח כמעט שאין הדבקה. לכן צריך לאפשר פעילות בהם (ולדעתי – גם לא לחייב חבישת מסכות).
והוא מציג שוב את הנתונים הידועים, שעיקר התמותה היא אצל אנשים מבוגרים (ואנשים עם מחלות רקע). לכן הם צריכים זהירות מיוחדת.

עד כאן הדברים שאני מקבל בספר, אך יש בו גם דברים שאיני מקבל. אלה באים בעיקר בסיום הספר, שם בנט אומר שמשבר הקורונה יכול אפילו להועיל לנו ולהוות מנוף לצמיחה. נו, הלוואי, אבל האם זה ריאלי?
בנט מדבר בעיקר על שני דברים –
א. הגברת עלייה במקום חסימתה. אך איני בטוח שזה הזמן הכי טוב לעידוד עלייה, וגם איני בטוח שיש נכונות כזו רבה מצד תושבי החוץ לעלייה.
ב. הגברת יזמות והפחתת רגולציה. טוב, הגברת יזמות זה תמיד טוב, והמצב החדש אכן יכול להצמיח פירות חדשים, עליהם דיברתי למשל בביקורתי לספר 'כל שקרי האקדמיה'. אבל אלה עוד דברים שיצטרכו להתלבן. והפחתת רגולציה היא מטרה ותיקה של בנט, ולא קשורה ישירות למצב שלנו.
ביחס לדברים האלה אני שותף לביקורתו של סלונים.
בכלל, נראה שבנט כאן כבר נכנס לפרץ ההתלהבות המאפיין אותו, והמזכיר, אכן, את דמותו ב'ארץ נהדרת'. בנט בא מתחום היזמות וזה מצוין לדחוף קדימה, אבל צריך להיות עם הרגליים בקרקע ולהיות ער למציאות הקיימת. וכרגע יש מאות אלפי מובטלים, שצריך לדאוג קודם כל להם. בנט אכן מדבר על כך שיש לספק את הצרכים הבסיסיים, אלא שהוא מציין זאת במובלע, כלאחר יד, ונדמה לי שהוא לא מודע למרכזיות הדברים.
גישה אחרת, מציאותית יותר לדעתי, הוצגה במסמך של ה-oecd שפורסם ממש בימים אלה, מסמך שקורא, בקווים כלליים, לכלכלה סוציאליסטית יותר (אצרף קישור אליו בסוף).

לבסוף, מבחינה פוליטית – כנראה גישתו של בנט לקורונה מדברת אל רבים, שכן הוא נוסק בסקרים, ומפלגתו כבר הגיעה בהם ל-21 מנדטים. אמנם, מניסיון עבר, רבים מהמנדטים האלה 'נשתים' בסוף על-ידי הליכוד, אך בכל אופן הם מעידים על אופן התנהלות הזוכה לאהדה ולא בכדי. בנט אכן יסודי וענייני באופן מעורר הערכה.
הבעיה העיקרית שלו הוא שהוא כבול למפלגת הליכוד, ולכן למרות ביקורתו הנוקבת על התנהלות הממשלה – כפי שכולנו רואים באמצעי התקשורת – תמיד לועגים לעברו, ובצדק, שבסופו של דבר ימליץ על העומד בראש הליכוד. לכאורה אין לו ברירה, אך אולי בכל-זאת יש –
אוכל להציע דבר כזה: בעבר הייתה ברית בין בנט ולפיד, מדוע לא לחדש אותה? למעשה, הם אינם רחוקים כל-כך זה מזה בדעותיהם, וגם לפיד הוא איש חזון, עם הצעות אופרטיביות, שבא לעבוד. וגם לו היום בסביבות ה-20 מנדטים. זה אמנם אינו מספיק, אך לכך אפשר להוסיף את גנץ וליברמן – כ-15 מנדטים בסקרים של היום. אלא שגם זה אינו מספיק. צריך להוסיף או את מרצ או את המפלגות החרדיות. מרצ היא צפרדע קשה לעיכול לבנט, ובמיוחד לחברי מפלגתו – סמוטריץ' וכו', והמפלגות החרדיות הן צפרדע קשה לעיכול עד בלתי אפשרית ללפיד ולליברמן. כך שרגע אפשרות זו יורדת מהפרק. אך עם עוד קצת שינוי בחלוקת המנדטים הדבר יהיה אולי אפשרי.

לסיכום, ספר מעניין השווה קריאה. והוא גם לא ארוך.
(יש כמובן עוד המון מה לומר, אך צריך לקצר)
.
וכמה ציטוטים כמובטח לסיום –

"בכל מדינה שהתגברה על הקורונה ראינו את המשולש: בדיקות, חקירות־מגעים, ובידוד. באנגלית זה מכונה TTI — Testing, Tracing, Isolation."

"אחדד שוב: ליבת הטעות לא הייתה בפתיחה מהירה, אלא באי־בניית מערך של פינצטות שהיה מונע מהדליקות המקומיות להפוך שוב לשריפה ענקית.

ישראל הפעילה פטיש, אך לא בנתה לעצמה פינצטה.

בכדי למנוע מצב שזה יקרה פעם נוספת, עוד במהלך הסגר חייבים להקים מערך בדיקות מדוקדק, שידע — אחרי שהסגר יסתיים — לאתר את הנשאים שייוותרו, לאתר דרכם נשאים נוספים, לשלוף נשאים אלו בפינצטה, ולבודד אותם בצורה מיידית. רק ככה אפשר יהיה לוודא שבודדי הנשאים שיישארו אחרי הסגר, ינוטרו ויטופלו עוד לפני שיספיקו להדביק כמות גדולה שתהפוך לבלתי־אפשרית להכלה.

שתי הפעולות האלו הן חלק ממכלול אחד. בלי הפטיש, אין אפשרות להגיע לשימוש בפינצטה. בלי הפינצטה, אין כל טעם בפטיש.

העקרונות הבסיסיים של התוכנית שהצעתי לא היו מורכבים: צמצום פעילות עתירת הדבקות, שמירה על כללי הריחוק, בניית מערך מדויק ונכון לזיהוי הנשאים, איתור נקודות הדבקה אפשריות ובידוד של הנשאים כדי למנוע הדבקות נוספות.

התוכנית הזאת, לא בשמיים היא ולא מעבר לים היא. היא הייתה אפשרית לביצוע. היה לנו הידע, היו לנו היכולות, היה לנו מספיק ניסיון "

"המדינה החליטה להעניק לאזרחים דגים ולא חכות. זו שגיאה.

במקום להניע מחדש את המשק — הממשלה מקפיאה אותו.

אינספור בעלי מפעלים, מסעדות ועסקים שונים מתלוננים בפניי שהם לא מצליחים לגייס עובדים. כן, בעוד אנחנו נמצאים בשיא אבטלה של כל הזמנים בישראל, רבבות מנהלי עסקים במצוקה קשה של ידיים עובדות.

למה זה קורה? כי אנשים רבים מעדיפים ליהנות משנת חופש עם 70% ממשכורתם, מאשר לצאת ולעבוד בשביל ה־30% הנוספים. רבים מהם גם עובדים מהצד ב'שחור', ללא דיווח לרשויות המס, ומתרגלים לכך. כך הממשלה בונה במו ידיה כלכלה שחורה אדירה ולא מדווחת."
.
וקישורים –
הביקורת של עמית סלונים –
https://e.walla.co.il/item/3384464

על מסמך ה-oecd –
https://www.davar1.co.il/247532/

על 'מיתוס התורה שבעל-פה'

(מעביר את הפוסט שלי בפייסבוק לכאן, בתוספת הרחבות) –

רוצים סיכום של 'מיתוס התורה שבעל-פה'? לא? – דלגו. כן? – פרופ' אביגדור שנאן, מומחה לאגדה ואדם דתי, המובא בתחילת הספר, מציג בעצמו את עיקר הטענות. מסכימים איתו? יופי. לא מסכימים? אז אולי בכל זאת כדאי לכם לקרוא את הספר ולעבור פרט-פרט (למרות שמחבריו משיחיים/נוצרים/מיסיונרים – תבחרו).
.
אשמח לשמוע על מאמרים רציניים שהתייחסו לעניין זה.
.
בכל אופן, אלו דבריו –
.
פרופסור אביגדור שנאן:

הספרות הרבנית, היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ”ך. “התיאולוגיה שלנו היום (ביהדות) היא לא התיאולוגיה של התנ”ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום, היא לא ההלכה של התנ”ך. היא הלכה של חז”ל… ההלכה שבה אנחנו חיים היום, כל אחד בדרך שלו, היא לא ההלכה של התנ”ך, היא ההלכה של חז”ל, דוגמא מאוד קיצונית לפי התנך אדם שייך לעם ישראל על פי האב לא על פי האם לכן יעקב כל הבנים של יעקב התחתנו עם נשים כנעניות, לכן יוסף מתחתן עם אישה מצריה, משה מתחתן עם אישה מדינית, ובוא נזכור אישתו המצריה של יוסף היא אמא של אפרים ומנשה, שני שבטים גדולים בעם ישראל. משה התחתן עם אישה מדינית, שלמה התחתן עם אישה עמונית שהיא אמו של רחבעם המלך שבא בעקבותיו, בועז מתחתן עם אישה מואבית, רות.
לתנ”ך אין שום בעיה להכניס לעם ישראל נשים זרות והתינוק שנולד שייך לעם ישראל על פי האב. פתאום אתה מגיע לספרות המשנה והתלמוד, והתמונה היא מאה שמונים מעלות להפך, עכשיו ההלכה אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאישה יהודיה ללא קשר לאב.
ההלכה של היהודים; דיני שבת, דיני כשרות, כל דבר שעולה בדעתך – הוא לא מקראי, לא תנ”כי, אין בתנ”ך בית כנסת, אין בתנ”ך קדיש, אין בתנ”ך כל נדרי, אין בתנך בר מצווה, אין בתנ”ך טלית. כל דבר שמישהו מגדיר אותו כיהודי הוא מתחיל לחפש את השורשים זה לא התנ”ך זה ספרות חז”ל, שם התחיל הכל… איפה יש בתנ”ך את היהדות? על משה רבינו לא נאמר שהוא יהודי, על אברהם לא נאמר שהוא יהודי, על דוד לא. זה רק על מרדכי, “מרדכי היהודי”, זה סוף התנ”ך, זה התקופה הפרסית.”
.
.
והנה כמה מהטענות –
אביגדור שנאן אומר כי הספרות הרבנית, היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ”ך – “התיאולוגיה שלנו היום (ביהדות) היא לא התיאולוגיה של התנ”ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום, היא לא ההלכה של התנ”ך. היא הלכה של חז”ל…".

"המונח "תורה שבעל־פה" נעדר לחלוטין מאלף וחמש מאות השנים שבהן נכתב התנ"ך, ונזכר לראשונה רק בתלמוד (הבבלי), בשלוש מסכתות בלבד"

הרבנים דרשו לעצמם את כל הכבוד, ובסיפור תנורו דל עכנאי גם לקחו לעצמם את הסמכות.

התורה 'לא בשמים', וניתן להבינה גם ללא הסבר. כמו כן, אין להוסיף עליה.

'על-פי הדברים' זה בהתאם לדברים, לפי פשוטו של מקרא, ולא מורה על תורה שבעל-פה. כמו כן 'תורות' הן פשוט הוראות.

לא תסור מהדבר אשר יורוך – השופטים, ולא החכמים.

"מקור המילה טוטפת הוא ככל הנראה ארמי — טוֹטֶפְתָּא, ופירושו תכשיט נשי או קישוט. זאת אומרת, שכפי שתכשיט יקר לליבך ולכן לא תשכח מקיומו, כך גם באופן סמלי, על אלוהים להיות יקר לליבך ולמחשבותיך כמו תכשיט, כך שתזכור את אלוהיך תמיד".

שבת – פשוט מנוחה. הבערת אש הנזכרת – הייתה אז מלאכה קשה.
.
.
וכמה ציטוטים בהרחבה –

ציטוטים מ"מיתוס התורה שבעל-פה", מאת איתן בר, גולן ברושי.

(ראשית, ציטוט שבעצם מסכם את הכול -)
פרופסור אביגדור שנאן:

הספרות הרבנית, היא אבן היסוד של היהדות, ולא התנ”ך. “התיאולוגיה שלנו היום (ביהדות) היא לא התיאולוגיה של התנ”ך. ההלכה שאנחנו חיים לפיה היום, היא לא ההלכה של התנ”ך. היא הלכה של חז”ל… ההלכה שבה אנחנו חיים היום, כל אחד בדרך שלו, היא לא ההלכה של התנ”ך, היא ההלכה של חז”ל, דוגמא מאוד קיצונית לפי התנך אדם שייך לעם ישראל על פי האב לא על פי האם לכן יעקב כל הבנים של יעקב התחתנו עם נשים כנעניות, לכן יוסף מתחתן עם אישה מצריה, משה מתחתן עם אישה מדינית, ובוא נזכור אישתו המצריה של יוסף היא אמא של אפרים ומנשה, שני שבטים גדולים בעם ישראל. משה התחתן עם אישה מדינית, שלמה התחתן עם אישה עמונית שהיא אמו של רחבעם המלך שבא בעקבותיו, בועז מתחתן עם אישה מואבית, רות.
לתנ”ך אין שום בעיה להכניס לעם ישראל נשים זרות והתינוק שנולד שייך לעם ישראל על פי האב. פתאום אתה מגיע לספרות המשנה והתלמוד, והתמונה היא מאה שמונים מעלות להפך, עכשיו ההלכה אומרת שיהודי הוא מי שנולד לאישה יהודיה ללא קשר לאב.
ההלכה של היהודים; דיני שבת, דיני כשרות, כל דבר שעולה בדעתך – הוא לא מקראי, לא תנ”כי, אין בתנ”ך בית כנסת, אין בתנ”ך קדיש, אין בתנ”ך כל נדרי, אין בתנך בר מצווה, אין בתנ”ך טלית. כל דבר שמישהו מגדיר אותו כיהודי הוא מתחיל לחפש את השורשים זה לא התנ”ך זה ספרות חז”ל, שם התחיל הכל… איפה יש בתנ”ך את היהדות? על משה רבינו לא נאמר שהוא יהודי, על אברהם לא נאמר שהוא יהודי, על דוד לא. זה רק על מרדכי, “מרדכי היהודי”, זה סוף התנ”ך, זה התקופה הפרסית.”

(ולפרטים -)
"המונח "תורה שבעל־פה" נעדר לחלוטין מאלף וחמש מאות השנים שבהן נכתב התנ"ך, ונזכר לראשונה רק בתלמוד (הבבלי), בשלוש מסכתות בלבד. זוהי עובדה מפתיעה למדי, שהרי התלמוד אמור לקדם את רעיון התורה שבעל־פה שלכאורה היה קיים עוד לפני כן, לכל אורך התנ"ך. הכתבים הרבניים העתיקים ביותר נכתבו רק למן המאה ה-3 לספירה, ויש הטוענים אף לתאריך מאוחר יותר: לקראת סוף המילניום הראשון. דהיינו, אין בנמצא ולו גם מקור היסטורי קדום אחד (שחובר לפני המאה ה-3 לספ') ובו מופיע המונח "תורה שבעל־פה", בצורה בה הוא מקשר מפורשות בין המסורות של הפרושים לבין מתן תורה בהר סיני "

(אבל הרבנים דרשו לעצמם את כל הכבוד, למשל -)
"הרמב"ם כתב:

מי שאינו מאמין בתורה שבעל־פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל־פה — מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין 'אין תורה מן השמים' והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצווה גדולה והסיר מכשול."

(תנורו של עכנאי -)
"כלומר, אלוהים הבהיר שפסיקתו של רבי אליעזר היא הפסיקה הנכונה. אבל אז קם רבי יהושע והשמיע את אחת ההצהרות המשמעותיות ביותר בתלמוד ובעולם היהודי: "לא בשמים היא!" זאת אומרת, אלוהים לא אוחז עוד במושכות; המנדט מעכשיו הוא בידי הרבנים. רק הם יכולים לפסוק הלכה ולהחליט מה כשר ומה טמא. ואלוהים? הוא נשאר בחוץ. התלמוד ממשיך ומספר שאלוהים חייך בתגובה ואמר: "נִצחוני בָּנַי, נצחוני בני"."

"הטענה שלא ניתן להבין את התורה שבכתב ללא תיווך הרבנים סותרת את מהות התורה שבכתב:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל' 11-15).

התורה שבכתב מבהירה: אלוהים העניק לאדם שכל ישר כדי שיוכל לחקור ולהבין את מצוותיו. הפסוקים הללו אינם מצווים על האדם להתייעץ עם רב, אלא מבהירים שהמצווה אינה מסובכת או מורכבת, ושהאדם אינו תלוי במישהו שיפרש לו אותה.

פעמיים בספר דברים מזהיר אלוהים את עם ישראל שלא יוסיף על מצוותיו ולא יגרע מהן. לכן, גם אם מצוות מסוימות אינן ברורות דיין, אין בידינו רשות להוסיף להן הלכות, חוקים ותקנות שמלכתחילה אינם מצויים בתורה. "

""אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל־פה, שנאמר (שמות לד כז): 'כי על־פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'". (גיטין ס ב)

בשמות ל"ד 27 אלוהים אומר למשה: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית". כדי להוכיח את קיומה של תורה שנמסרה בעל־פה המציאו הרבנים דרש חדש, שלפיו המילה "פי" בפסוק הזה נגזרת המילה "פה". ולכן "על־פי" פירושו "על הפה". זוהי ההוכחה של חז"ל לכך שאלוהים מסר למשה תורה בעל־פה.

בתלמוד הירושלמי מגיע רבי חגי למסקנה ש"אותן שבפה חביבין". כלומר, "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה מן הדברים הנדרשים מן הכתב". שימו לב לתמרון הלשוני של המילים "על־פי"; רבי חגי פוסח על הפירוש הפשוט של שתי המילים ונשען על הדמיון של "על־פי" ו"על־פה". חוקר המשפט העברי, ד"ר מיכאל ויגודה, מודה שחז"ל עיוותו לחלוטין את המשמעות המקורית של הפסוק ואומר: "דרשות אלה נראות כמתעלמות לחלוטין מפשוטו של מקרא "

"'תורות', לטענת הרבנים, פירושן תורה שבכתב ותורה שבעל־פה. טענה זו היא קרוב לוודאי הנפוצה ביותר שהרבנים מעלים כהוכחה לכך שהתורה שבעל־פה מוזכרת בתוך התורה שבכתב. אלא שטענה זו מוציאה מהקשרה את המילה. בויקרא כ"ו 46 נאמר:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

אם אכן מדובר כאן בכמה תורות, מניין לנו שיש רק שתיים? מדוע לא חמש, חמישים או חמש מאות תורות?

שימו לב שהמילה "תורות" מופיעה גם הרבה לפני משה, עוד בבראשית כ"ו 5:

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

האם התורה שבכתב עמדה לרשות אברהם? כמובן שלא, הרי היא ניתנה כמה מאות שנים מאוחר יותר. מההקשר ברור ש"תורות" הן הוראות. תורה היא הוראה, תוראה, הדרכה, הנחיה."

" וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט׃ וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים י"ז 8-10).

אם רכושו של מישהו נגנב, בעליו היה יכול לפנות אל בעלי הסמכות השיפוטית — לשוטר ולשופט, ואלה היו מסייעים לו להוציא את הצדק לאור ומאלצים את הגנב להשיב לו את רכושו. השוטרים והשופטים, שבדרך כלל היו כוהנים ולוויים, הם בעלי הסמכות. סמכות על מה? "בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין" (דברים י"ז 8). "בין דם לדם", כמו לדוגמה רצח. "בין דין לדין", כמו לדוגמה גניבה ומרמה."

"הרבנים לוקחים את דברים י"ז 11 — "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" — ומסיקים שניתנה להם סמכות מוחלטת, עד כדי כך, שלפי הרמב"ן, אם הרב שלך יצווה עליך להרוג מישהו, עליך לעשות זאת גם אם אתה מאמין שהוא חף מפשע.

ראשית, כהמשך ישיר לפסוקים שקדמו לפסוק, ברור מההקשר כי גם הדרישה בפסוק זה היא לקבל את החלטתו של השופט ששפט את המקרה שלך."

"עובדה זו מעלה את השאלה המתבקשת — כיצד הגיעו הרבנים מ"טוֹטָפֹת" ל"תפילין"? המילה "תפילין" כלל לא מופיעה בתנ"ך. חז"ל לקחו את המילה "טוֹטָפֹת", הוציאו אותה מהקשרה וטענו שמדובר בתפילין (תשמיש קדושה עשוי עור בהמה). אך מקור המילה טוטפת הוא ככל הנראה ארמי — טוֹטֶפְתָּא, ופירושו תכשיט נשי או קישוט. זאת אומרת, שכפי שתכשיט יקר לליבך ולכן לא תשכח מקיומו, כך גם באופן סמלי, על אלוהים להיות יקר לליבך ולמחשבותיך כמו תכשיט, כך שתזכור את אלוהיך תמיד."

"במצרים עם ישראל עבד ללא הרף, ואפשר לתאר אילו השלכות היו לכך. עם מתן תורה נדרש העם לנוח יום אחד בשבוע, ולהקדיש את היום לאלוהים, למשפחה ולמנוחה. פעולת ההבערה מקבילה למלאכה לא משום שאלוהים רואה באש משהו בעייתי, אלא משום שהפעולה עצמה היא פיזית ומעייפת. בתקופת המקרא, מי שביקש להבעיר אש היה צריך ללכת לחטוב עצים, לסחוב אותם למחנה, לקצוץ אותם לחתיכות קטנות, לסדר ערימה ולנסות להפיח בה אש. בקיצור, מדובר בשעות של עבודה קשה, לכן אלוהים דרש שהיא לא תיעשה בשבת."

אמי נתר – קצרמר

פרק מרתק בפודקאסט 'אגדות אמיתיות' על אמי נתר, מתמטיקאית יהודייה-גרמנייה, שהייתה האישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור בגרמניה, וזאת לאחר שהותר לה ללמוד באופן לא רשמי. אך גם אחר-כך היא הועסקה באוניברסיטה, אך ללא שכר, וללא זכות ללמד.
אבל היא הייתה גדולת המתמטיקאיות במאה העשרים, סייעה לאלברט איינשטיין לפתור בעיות מתמטיות שנבעו מתורת היחסות הכללית – בעיות שהוא עצמו, וגם המתמטיקאי הנודע הילברט, לא הצליחו לתור – וגם ניסחה את 'חוק נתר' – תיאורמה מתמטית הנוגעת לחוקי הסימטריה.
עם עליית הנאצים לשלטון נמלטה לארה"ב ושם למדה באוניברסיטה לנשים, הפעם בשכר.