חוק, חירות ומוסר, מאת ה.ל.א. הארט.

חוק, חירות ומוסר, מאת ה.ל.א. הארט.
מאנגלית – אליה גילדין.
ידיעות ועליית גג, 2006, 159 עמ'.

(הביקורת הזו תהיה קצרה וארוכה. קצרה – על הספר – עד הקו המקווקו. וארוכה – כמה הרהורים שלי – אחרי הקו).

זהו ספר בפילוסופיה של המשפט. אין לי הרבה ידע בתחום זה, וממה שנכתב בהקדמה הבנתי שיש מחסור כללי בטקסטים בעברית בתחום זה. למעשה, גם לא שמעתי על הספר הזה ולא על המחבר – שנאמר שהוא מגדולי הפילוסופים של המשפט במאה ה-20 – לפני שהגעתי אליו, מתוך קריאת הסדרה של עליית גג. לכן מצד אחד מצאתי עניין רב בקריאה, אבל מצד שני אין לי באמת את הכלים להעריך אותו כראוי. בכל זאת אנסה.

הארט דן בשאלה יסודית – האם החוק צריך רק למנוע גרימת נזק לזולת – כפי שחשב מיל וכתב זאת בספרו הנודע 'על החירות', שהארט מרבה להזכיר אותו ולהתייחס אליו (ושאני מקווה להגיע גם אליו בקרוב) – או שהחוק יכול גם להשתית נורמות מוסריות המקובלות בחברה, אף שאינן פוגעות באיש – כפי שכתב הלורד דבלין, איתו הארט מתעמת לכל אורך הספר, וכפי שקודם לכן כתב הוגה בשם סטפן, שהתעמת עם ספרו של מיל, וגם הוא מוזכר הרבה לאורך הספר.
למעשה, כל הספר הוא ויכוח עם אותו לורד דבלין, שהביע דעה מתנגדת להצעה שהייתה באותו זמן באנגליה (ספרנו יצא במקור ב-1963) – לבטל את איסור ההתאבדות, הזנות וההומוסקסואליות.
לפי ההערכתי, הארט מציע הבחנות רבות, אך לא באמת הצלחתי להבין מה עיקר הטיעון שלו, מלבד חזרה על דברי מיל. מבין ההבחנות, המרכזית ביותר היא ההבחנה בין מוסר פוזיטיבי ומוסר ביקורתי. המוסר הפוזיטיבי הוא אופן ההתנהגות המקובל בחברה נתונה, ואילו המוסר הביקורתי הוא המישור העקרוני הקובע את ההתנהגות.
הבחנה זו קיימת, כמובן גם היום. אמנם המוסר הביקורתי הוא הגיוני ומוצדק, אך חברות משתנות לאט. כך, האיסור על יחסים הומוסקסואליים שהיה תקף בזמן כתיבת הספר, היום כבר התבטל. אבל האם הוא התבטל בגלל שינוי כלשהו בעיקרון? לי נראה יותר שסיבת ביטולו הוא השינוי בנורמות החברתיות ולא בעיקרון.
כך גם, אוכל להוסיף, המילה 'מוסר' באה משורש יס"ר, מלשון יסורים – בתנ"ך האב מייסר את בנו כדי לכוונו לדרך הישר. אך באטימולוגיה עממית אולי אפשר לומר שהוא גם מלשון מסורת, מה שנמסר מדור לדור.
אכן, בין שני הקטבים האלה מתחוללים כל המאבקים החוקיים שלנו.

הספר עצמו קצר, והטקסט של הארט בתוכו עוד יותר קצר – כ-80 עמודים בסך הכול, אותם עוטפים מאמר פתיחה ומאמר סיום מאת פרופ' רות גביזון ז"ל, מהמשפטניות הבולטות בישראל, שהלכה לעולמה לא מזמן. מאמריה כאן פוקחי עיניים ביחס לתחום זה בכלל. ביקורת זו מוקדשת לזכרה.

אוסיף כאן מעט דברים על הגישה שלי ביחס לכמה סוגיות, שמותאמת לגישת מיל והארט –

התאבדות – באופן אבסורדי היא מנוגדת לחוק. אבל יותר מזה – היום אדם במצוקה שייפנה לפסיכיאטר ויספר שהוא חושב לשים קץ לחייו יכול להיות מאושפז בכפייה משום שהוא 'מהווה סכנה לעצמו'. אלא שמקומות האשפוז האלה אינם מקומות נעימים, בלשון המעטה, ולכן רבים ירצו להימנע מהם. ולכן לא יספרו על מצוקתם. זהו, אם כך, מעין 'מלכוד 22', חוק אבסורדי, שלדעתי עלה בחיים רבים.

עישון – עדיין מותר לעשן, אך מחירי הסיגריות גבוהים מאוד, ורובם הולכים למיסים. הטענה הנפוצה היא כי יש לכסות את עלות הטיפול הרפואי שהמעשן ככל הנראה יזדקק לו. אלא שבדיקה העלתה שהכספים המתקבלים ממיסוי הסיגריות היום מכסים יותר מפי שלושה (!) מכל טיפול רפואי עתידי. אבל להעלות את מחירי הסיגריות זה יעיל, כי זה מכניס כסף לאוצר, ולא מעורר התנגדות, כי הרוב תומכים בזה. בקיצור, צעד פופוליסטי ללא מחיר.
אבל האמנם אין לזה מחיר? להערכתי מי שמעשנים הכי הרבה הן השכבות הנמוכות ביותר בחברה. למשל, במחקר אחד נמצא כי רוב מוחלט של נפגעי הנפש – מעשנים. אם כך, הפגיעה הכלכלית כאן היא בחלשים ביותר.

זנות – לאחרונה חוקק בישראל חוק האוסר על הזנות. למעשה, מי שקידם את החוק ביותר הוא הצד במפה הפוליטית שאני תומך בו. אלא שאני לא תומך בחוק זה מאותו טעם השוזר את כל הדוגמאות פה, ולדעתי הוא גם לא יעיל.

פוליגמיה – כאן יש מקרים שונים – קיימת הפוליאמוריה – יחסים עם כמה בני זוג בהסכמה – שאין סיבה עקרונית להתנגד לה (בחוק). קיימת גם פוליגמיה בחברות מסורתיות, כמו בחברה הבדווית, שהיא מקובלת היום מטעמים של סובלנות תרבותית. אך קיימת גם פוליגמיה נצלנית ומזיקה, כמו זו שהייתה בכת של גואל רצון, ונראה שמטרת החוק האוסר אותה מכוון למקרים כאלה (מלבד הנורמה החברתית). האתגר הוא להבחין – משפטית – בין המקרים.

גילוי עריות – באותה מידה אפשר לשאול מדוע לאסור גילוי עריות? ברמה ה'פוזיטיביסטית' – זה לא נורמטיבי וטאבו גדול. וברמה העקרונית? כאן אפשר לומר שכמעט בכל המקרים יחסי גילוי עריות הם יחסים נצלניים היוצרים פגיעה חמורה.

הפלות והמתת חסד – כאן אספר סיפור: בבגרות בהבעה (כמדומני), שעשיתי אי-אז, נתנו כמה אפשרויות – מה דעתי על היחס הנכון להפלות, או להמתת חסד, ועוד. אני בחרתי (תוך סיכון מסוים) לענות על כל השאלות יחד, ואמרתי את הדבר הבא –
בכל המקרים בהם יש מחלוקת ציבורית בדבר מהו הדבר הנכון והמוסרי לעשות יש לאפשר את הדבר. כך בהפלות וכך בהמתות חסד. משום שהחוק צריך לקבוע דברים שיש הסכמה גורפת להם – כגון האיסור לרצוח או לגנוב, אך משעה שיש מחלוקת, חוקי המוסר אינם קבועים, ויש לאפשר את קיום הפעולה.
עד היום אני חושב שהכלל הזה די טוב. בכל מקרה במבחן קיבלתי ציון טוב מאוד.

סמים – היום כבר יש גראס רפואי, ואם דבר מיטיב כתרופה אין סיבה שלא לאפשר אותו לכולם. מה גם שרבים משתמשים בו גם כך. בסקר שנעשה, אם אינני טועה – יותר ממחצית הסטודנטים בישראל הודו שהשתמשו בו.
הבעיה היא מה עושים עם סמים קשים? העיקרון שלנו אומר שיש לאפשר גם אותם, אך אני מודה שכאן אני חש בעייתיות מסוימת.

כאן אולי המקום לסיים בהערה כללית –
אני חושב שטוב שלכל אדם תהיה נקודת מוצא עקרונית, ממנה הוא יוצא ובוחן את הדברים. כמובן, נקודות המוצא יכולות להיות שונות אחת מהשנייה לגבי כל אדם. מה שתיארתי לעיל, למשל, זו רק ההשקפה שלי (למרות שמופיעים בה גם כמה נתונים).
אבל כאן נפוצה גם תופעה שבעיניי היא שלילית – בא אדם היוצא מתוך תפיסת עולם אחת ומנמק את דבריו מתוך תפיסת עולם אחרת. למשל – רק דוגמה – אדם שיוצא מתוך עולם הערכים הדתי, שהוא תופס כמחייב, אך מציג את טענותיו במונחים של העולם הליברלי, שהוא בעצם דוחה. לרוב אותו אדם יאשים את הליברלים (בדוגמה זו) ב'צביעות' (כמה פופולרית מילה זו לאחרונה), משום שלדעתו הם אינם נאמנים לתפיסת עולמם-הם. אלא שהצביעות האמיתית כאן היא שלו, משום שהוא משתמש בעולם ערכים זר לו רק לשם יצירת תועלת לעצמו. היה מוטב שיאמר בבירור מתוך איזו תפיסת עולם הוא יוצא ומהן טענותיו בהתאם לכך. כך ניתן ליצור שיח מכבד.
ומה באמת לגבי הליברל שלנו? כאן צריך לדעת, שגם אם יש לך נקודת מוצא ברורה, לפעמים המציאות מציבה אתגרים, ולא תמיד הכול ברור. כך, למשל, בדוגמת הסמים הקשים שהבאתי לעיל. אך האם זה אומר שיש כאן 'צביעות'? לא, זה פשוט אומר שיש כאן מורכבות.
ולבסוף, אנו רואים שבין כך ובין כך, תמיד יש מתח בין הגישה השמרנית ובין זו הליברלית. הנורמה הקיימת לא ממהרת להשתנות, לוקח לה זמן. בין אם הדבר הוא הרצוי, או רק המצוי, בכל מקרה זה המנגנון הפנימי של החברה שלנו.

כל זה, כמובן – לדעתי.

ואולי אמשיך את הדיון בביקורת על מיל (בנושא הבוער של דת ומדינה עדיין לא נגעתי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s