מאמר מאחד בעקבות קריאת ספרי הפילוסופיה בסדרה של 'עליית גג'

את ביקורתי האחרונה על 'מנון, לכס' לאפלטון סיימתי בדברים האלה –

"לכך אולי כדאי להוסיף כדברי סיכום, כי דברי אפלטון (בעיקר מהדיאלוג מנון כאן) נותנים את אותותיהם גם בהמשך הפילוסופיה אלפי שנים קדימה. לא בכדי אמר הפילוסוף וייטהד כי כל הפילוסופיה היא רק הערות שוליים לאפלטון.
כך, באופן הברור ביותר, תורת ההיזכרות של אפלטון עולה בקנה אחד עם התפיסה הרציונליסטית, הטוענת כי האדם לא נולד כ'לוח חלק' – תפיסה שראינו, למשל, בספרו של חומסקי, והיא מנוגדת לחלוטין לתפיסה האמפיריציסטית של לוק וחבריו.
כך גם, אפשר להמשיך ולטעון, אפלטון תופס עמדה במחלוקת קאנט-אוגוסטינוס שהעמדתי בביקורות הקודמות. כזכור – לפני קאנט ניתן להעמיד את המוסר (המקבילה של המידה הטובה) על התבונה, ואילו מדברי אוגוסטינוס נובע שללא החסד האלוהי אין לנו היכולת לכך. והנה כאן נראה שאפלטון תומך בעמדה האוגוסטינית, שהרי הוא אומר שהמידה הטובה לא ניתנת ללימוד.
כך ניתן להמשיך ולמצוא זיקות והשפעות, אך כמובן לא כאן המקום לזה".

עד כאן דבריי שם.
עתה אולי כדאי להמשיך בכיוון זה ולהראות איך הדברים מתקשרים גם לשאר הספרים בסדרה.
ראשית, אפלטון ודאי קשור לעצמו, ובמיוחד לעניינו – רעיון נצחיות הנשמה, שהוא זה המאפשר את תורת ההיזכרות, מתואר בהרחבה בדיאלוג 'פיידון', והוא גם גורם מרכזי בדיאלוגים המתארים את משפטו ומותו של סוקרטס. אין צורך לומר שמחשבה זו קשורה גם לאוגוסטינוס ולתפיסה הנוצרית בכללה, וכן היהודית.

נמשיך – שני ספריו של דקארט. קודם כל, דקארט הוא רציונליסט, וזיהינו אף את אפלטון כרציונליסט. אגב, אריסטו כנראה יתפוס כאן את העמדה האמפיריציסטית, או לפחות ייטה אליה, שהרי מעבר להיותו פילוסוף הוא גם חוקר טבע, וגם הפילוסופיה שלו הולכת בכיוון זה, למשל בהדגשה שלה את התבונה המעשית – כפי שמתבטא בציור הידוע של רפאל, בו אפלטון מצביע למעלה ואריסטו כלפי מטה. ואולי ציור זה כבר אומר את הכול.


אך אם ננסה להעמיק יותר – דקארט טוען, כפי שראינו, כי מבחינת הידע הנלמד מנתוני החושים, אין לאדם תפיסה של שלמות, של אינסוף, ולכן גם של אלוהים. אבל למעשה יש לנו המושגים האלה, ולכן הכרחי לומר שהם טבועים בנו עוד טרם לידתנו. הם חלק מהגדרת האדם שלנו.
בהמשך, אגב, גם קאנט ישתמש במושגים האלה – א-פריורי ואפוסטריורי, והם יוצבו במרכז משנתו. אל זאת בספרים שאינם חלק מהסדרה הנסקרת פה.

הבא בתור הוא שוב קאנט, הפעם בתורת המוסר שלו. כבר דיברנו על מחלוקתו עם אוגוסטינוס, ועתה נביט בממשיכיו –
קודם כל, רולס, שלפי הגותו יש לדמיין מצב ראשוני היפותטי, בו לא תדע באיזה מיקום חברתי תהיה, ולפיו לקבוע את החוקים החברתיים (והאין זה מזכיר את מצב טרום-הלידה של אפלטון?). כלומר, במילים אחרות מה שרולס מציע הוא לנסח את 'החוק הכללי' של קאנט, זה שתקף בכל מצב מתוך העיקרון.
ואגב, יש לציין שמוזר הדבר שאפלטון מוקם בצד אוגוסטינוס דווקא ביחס לעניין זה, שהרי תפיסתו של קאנט כאן היא רציונליסטית לעילא, והרי זיהינו את אפלטון גם כרציונליסט. או אולי ההעמדה שלנו שגויה. אחרי הכול, גם קאנט מסתמך על רעיון קיום אלוהים כנותן תוקף או משמעות למוסר, ואף לרעיון הישארות הנפש.

מנגד לקאנט נמצא ההוגה הבא – מיל. מיל הוא תועלתן, וזה עומד בדיוק בניגוד למוסר הדאונטולוגי של קאנט. לדעתי, גישה כשל מיל מתאימה בדיוק לצד האמפיריציסטי במשוואה. האדם הוא לוח חלק, ומעשיו נקבעים מתוך המפגש שלו עם התופעות, ללא כל גורם מחייב מוקדם. ובעקבות מיל, כך גם כמובן הארט.
אני מוצא העמדה זו קצת מטרידה. כי מיל הוא מאבות הליברליזם, בו אני תומך מאוד, אך מן הצד השני, אני נוטה יותר לעמדה הרציונליסטית (אף כי גם לעמדה האמפיריציסטית יש מעלות רבות). יש כאן דרך, על כל פנים, לבסס יותר את העמדה השמרנית המתנגדת.

נשארנו רק עם קון והמבנה של המהפכות המדעיות, מה נעשה איתו? אולי נאמר שהוא מראה לנו כיצד הוויכוח הזה בין אמפיריציזם ורציונליזם בא לידי ביטוי בפועל. המדע מאחד את שניהם. לכאורה הוא צריך להסתמך על הממצאים בלבד, אלא שלמעשה הוא נסמך על מבני-חשיבה קיימים, שלא כל-כך פשוט להיפטר מהם. זה המצב הקיים, וכנראה זה גם המצב הרצוי. וכפי שאמר ברכט – 'בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים'.

(חסר רולס)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s